המנהג הראוי
א. הגה"ח, הרב מרדכי שמואל אשכנזי, רבו של כפר חב"ד, כתב ב'התקשרות' (גיליון תרמב עמ' 15) בארוכה, שע"פ דברי אדמו"ר הצמח צדק (בספרו פסקי דינים) וע"פ דברי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בשיחת חול המועד סוכות תשמ"ט) - המנהג הנכון שראוי לנהוג בו למעשה הוא, לקרוא בתורה בארץ-ישראל בחול-המועד של סוכות לכל עולה קטע מיוחד, כשיטת הרמ"א. ועצם העניין הוא נכון, וגם לענ"ד נראה כן.
אלא שבהמשך דבריו שם1 הוסיף וכתב שני חידושים גדולים, שלדידן, ההולכים לאור תורת ופסקי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר הצמח צדק, יש לומר שעל פי דברי רבותינו אלה, מטעם נוסף צריך להקפיד על קריאה באופן זה דוקא. ולענ"ד דבריו אלו צריכים עיון גדול, כאשר יתבאר.
הטעם המחודש ע"פ תשובת הצמח צדק
ב. החידוש הראשון שכתב, הוא על-פי מה שכתב הצמח-צדק בתשובה (או"ח סי' לה), שאין להוסיף על המניין של שבעה קרואים בשבת. וביאר הצמח-צדק שם את העניין בארוכה, שמה שנהגו לעשות הוספות בשבת זה מתאים רק לפי מה שנהגו בדורות הראשונים שכל אחד מהעולים לתורה קורא בעצמו בקול את העלייה שלו ומוציא את הרבים ידי חובתם. אמנם עכשיו נתפשט המנהג שהשליח צבור (ה'בעל קורא') קורא את כל הקריאה בקול רם ומוציא את הציבור ידי חובתם בשמיעה ממנו. ולפי מנהג זה, השליח ציבור הוא המתחייב לברך את ברכות התורה על הקריאה בתורה, שהרי הוא הקורא בתורה בשביל כל הצבור, ואלו שעולים לתורה הם רק שלוחים שלו ומברכים בשבילו.
וכיוון שבאמת רק הוא חייב בברכות, לכן מעיקר הדין, לכאורה, היה מקום לברך רק בתחילת הקריאה ובסופה, מכיוון שבשבילו זו קריאה אחת ארוכה ואין סיבה שיברך כמה פעמים, וכשהעולים מברכים שוב ושוב יש כאן ספק ברכה שאינה צריכה. אמנם למעשה, מכיוון שחכמים תקנו לחלק את הפרשה לשבעה חלקים, ולהעלות שבעה עולים, מעלים אותם וכל אחד מברך על העלייה שלו. אולם, מסיים הצמח צדק, די ומספיק במה שמחלקים את הקריאה לשבע ומברכים כתקנת חכמים (שבע פעמים), ואין להוסיף ולקרוא קרואים נוספים ולהכנס לשאלת ברכה שאינה צריכה2. עד כאן תוכן דברי הצמח צדק.
ועל פי זה כתב הרב הנ"ל לחדש לעניין קריאת התורה דחול-המועד סוכות, שחייבים, לכאורה, לנהוג כשיטת הרמ"א לקרוא לכל עולה קטע מיוחד, ולא לנהוג כהבית-יוסף לקרוא אותו קטע ארבע פעמים. שמכיוון שהש"ץ הוא החייב בברכות והעולים רק מברכים בשבילו, אם-כן כיצד יתכן לחזור ולקרוא ארבע פעמים אותה הקריאה ולברך עליה שוב ושוב, הרי יוצא שמברכים בשבילו על אותה הקריאה ארבע פעמים!
ובשלמא בקריאת התורה בשבת, הרי כל אחד מהעולים מברך על קטע אחר בפרשה, ולכן מכיוון שהם קוראים קטעים שונים שאינם חופפים, התירו לכל אחד מהם לברך. אבל בחול-המועד סוכות, לשיטת הבית-יוסף שקוראים אותו קטע עצמו ארבע פעמים, נמצא (לדעת הצמח-צדק) שכולם מברכים – בשביל הש"ץ – על אותו הקטע, והרי זה דומה לאדם שיברך על אותה אכילה ארבע פעמים(!), וזה דבר שאין הדעת סובלתו. ובעל כורחנו חייבים אנו לנהוג כהרמ"א לקרוא לכל אחד מהעולים קטע אחר. עד כאן תוכן דבריו.
סתירת הטעם המחודש ע"פ הצמח צדק
ג. ובמחילת כבוד תורתו, יש להעיר ולתמוה על דבריו, שלכאורה אין שום דמיון בין קריאת התורה לאכילה. שכן בחול-המועד חייבים – מעיקר הדין – לקרוא ד' קרואים לספר-התורה (היינו שכמות הקרואים היא ד'), ומה שנחלקו הפוסקים (הבית-יוסף והרמ"א) זהו רק לעניין מה ואיך יקראו (איכות הקריאה). ועכ"פ ברור לכל הדעות שאין שום בעיה בכמות של העולים, שלכולי-עלמא צריכים להיות ד' מעיקר הדין, ולכן אפשר לברך ד' פעמים (כי הם ד' כמויות הנצרכות מהדין). מה-שאין-כן באכילה, אם מברך על אותה אכילה ד' פעמים, הרי אין כאן ד' פעמים כמות, אלא זוהי אותה אכילה – כמות אחת – שרוצה לברך עליה ד' פעמים, וזה בודאי אי אפשר.
[ואם יש את נפשך לדמות את קריאת התורה לאכילה, הרי זה דומה למי שאוכל ד' תפוחים, או ד' כזיתים פת, ומברך על כל אחד מהם לחוד, ומכוון בפירוש שהברכה על תפוח אחד לא תפטור את התפוח השני, שבאופן זה בודאי חייב לברך על כל תפוח לחוד. ועל דרך זה הוא בקריאת התורה, שמכיוון שתקנו לקרוא בחול-המועד לד' קרואים ושכל אחד מהן יברך על קריאתו, הרי כל אחד מד' גברי אלו (כאילו) מכוון בפירוש שהברכה שמברך לא תחול על הקריאה של חברו, ופשיטא שכל אחד מהם יכול (וצריך) לברך בעצמו].
ויתירה מזו, בקריאת התורה דחול-המועד סכות הרי ברור שלכו"ע חוזרים, לפחות לחלק מהעולים, על מה שכבר קראו. היינו, שגם לשיטת הרמ"א, בארץ ישראל, חוזרים לרביעי מה שכבר קראו לראשון3, [ובחו"ל, לשיטת הרמ"א, חוזרים לרביעי מה שכבר קראו לראשון ולשני4]. ואם-כן לפי הנ"ל, אם יש לדמות זה לאכילה, הרי יקשה איך אפשר לברך פעמיים על אותה הקריאה. ובע"כ חייבים אנו לומר שהקריאה בחג הסכות היא דומה לכמה אכילות שיכולים לברך עליהם כמה פעמים – מכיוון שכך נתקנה הקריאה לימי חול-המועד שיעלו ד' אנשים לתורה ושכל אחד מהם יברך בעצמו – וממילא ליתא למה שכתב הרב הנ"ל שלשיטת הבית-יוסף יש בעי' עם הברכה, אלא יכולים לברך על ד' הקריאות ד' פעמים.
הטעם המחודש על-פי דברי אדמו"ר הזקן
ד. החידוש השני שכתב הגרמ"ש אשכנזי, בהמשך דבריו שם הוא, שאפשר לדייק ולהוכיח כן גם מדברי אדה"ז, שאם העולים לא קוראים בתורה בעצמם (אלא הש"ץ קורא ומשמיע לציבור) יש בעיה בקריאה חוזרת על אותו קטע.
דהנה אדמו"ר הזקן כתב בשו"ע שלו5, וזה לשונו: "יש אומרים שמותר לקרוא עולים הרבה בפרשה אחת, שחוזר וקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, ואין בזה חשש ברכה לבטלה, שהרי בחול המועד של סוכות וחנוכה עושים כן". וזוהי שיטת המחבר בשו"ע6. לאחר מכן הביא אדה"ז את שיטת הרמ"א7 החולק על זה וסובר "שלכתחלה אסור להשני לברך על הפסוקים שכבר בירך עליהם הראשון . . (ולאחר מכן הביא אדה"ז את הכרעת הרמ"א בזה:) וכן נוהגין במדינות אלו כל השנה, לבד משמחת תורה וכו'".
וכתב הרב הנ"ל לדייק בדבריו של אדמו"ר הזקן, שכשהביא את שיטת המחבר שמיקל בזה ומתיר לקרוא שוב ושוב את אותו הקטע, כתב על זה הלשון "שחוזר וקורא זה מה שקרא זה". היינו, שאדמו"ר הזקן העמיד את היתר הבית-יוסף לקרוא לכמה אנשים את אותו הקטע דוקא באופן – שכל אחד קורא בעצמו את העלייה שלו, "שחוזר וקורא זה מה שקרא זה".
והגע בעצמך, מפני מה העמיד אדה"ז את דברי הבית-יוסף דוקא באופן זה שכל עולה קורא בעצמו, הרי בשו"ע שלו הביא אדה"ז גם את המנהג, [שהתפשט כבר מזמן הראשונים8 (הוספת המעתיק – י' ה')], "שהש"ץ [=הבעל קורא] קורא בקול רם ומשמיע לציבור ומוציאן ידי חובתן"9. ואם-כן אולי הבית-יוסף מתיר גם באופן זה שהש"ץ קורא בקול רם, ומה טעם העמיד אדה"ז את דברי הבית-יוסף דווקא באופן "שחוזר וקורא זה מה שקרא זה" (היינו שהעולה בעצמו קורא)?
אלא (כתב הרב הנ"ל) יש לדייק מכאן, שאדה"ז סבר שדוקא באופן זה (כשהעולה בעצמו קורא) התיר הבית-יוסף לקרוא שוב ושוב אותה הקריאה ולברך עליה. אבל אם נוהגים כמו עכשיו, שאחד קורא את כל הקריאה, הרי רק הוא מתחייב בברכה, ולכן – באופן זה – גם לשיטת הבית-יוסף אין לחזור על אותה קריאה ולברך עליה שוב ושוב. עכ"ד.
סתירת הטעם המחודש ע"פ אדמו"ר הזקן
ה. ויש לתמוה על דבריו תמיהה גדולה, שבנה מדיוק זה שיטה שלימה וחידש דין להלכה (בשם אדה"ז), שאם אחד קורא את כל הקריאה אין לחזור על כמה פסוקים ולברך עליהם שוב. וכל זה בנוי על דיוק לשון בשו"ע, שכביכול הוא לשון אדה"ז (שדייק לכתוב באופן פלוני ולא באופן אחר), ודבר זה אינו נכון כלל ומכמה צדדים, כדלהלן.
(א) דלשון זה אינו לשון אדה"ז. אלא הוא לשון הבית-יוסף10 מילה במילה ממש ("שקורא זה מה שקרא זה"), והוא עצמו העתיקו מהריב"ש (בשו"ת שלו סי' פד) שהוא המקור הראשון לדין זה11, ואין זה כלל לשונו של אדה"ז שיהיה אפשר לדייק ממנו משהו ועל פי זה לחדש דינים בשמו.
ודבר זה הריהו פשוט וברור מסברה, שבמקום שאדה"ז העתיק הלשון מהפוסקים שקדמוהו (ולא שינה כלום בדבריהם, לא הוסיף ולא גרע) אי-אפשר לדייק מהלשון מאומה ולחדש ולבנות על זה שיטה שכביכול זוהי שיטתו. וכן כתב הרבי12 במפורש לגבי ענין של אוקימתא, העמדת ההלכה באופן מסוים (כבענייננו), ש"דרך רבינו הזקן בכ"מ בשו"ע שלו, להעתיק הדינים באופן ובמציאות שמצאם בהספרים והפוסקים שקדמו לו, וע"ד כלל הרמב"ם בכגון דא". ובזה דחה הרבי שם סברת הכותב שרצה לדייק משהו מהאופן שבו העמיד אדה"ז הלכה פלונית, אך שיטת הרבי היא שהאופן והמציאות שאדה"ז מדבר עליהם הם פשוט העתקה כפי "שמצאם בהספרים והפוסקים שקדמו לו" וא"א לדייק מזה מאומה13.
(ב) ולעצם העניין, מה שנקטו הפוסקים הנ"ל הלשון "שקורא זה מה שקרא זה" הוא פשוט – הפוסקים הנ"ל (ואדה"ז מכללם) השתמשו בלשון המקורית כפי שזה מעיקר הדין, שכל מי שעולה לתורה הוא קורא בעצמו בקול רם ומוציא את הרבים ידי חובתן14, ולא טרחו לשנות הלשון ע"פ הנהוג בזמננו שהש"ץ קורא בשבילו (שזה אינו המנהג המקורי, ונהגו כן רק בסיבת ירידת הדורות שהרבה מהעולים אינם יודעים לקרות בדקדוק בעצמם15). אולם ברור שכוונתם היא (לפחות גם) לפי המנהג שנוהגים בפועל מזה דורות רבים [כנ"ל אות ד], שהש"ץ מקריא בקול והעולה קורא עמו בלחש (שהרי הם כתבו הלכה למעשה עבורנו).
(ג) ויש להביא הוכחה ברורה לזה שהפוסקים – החל מהמקור הראשון של הדין, הלא הוא הריב"ש – התכוונו באמת לפי המנהג שהש"ץ מקריא בקול (והעולה קורא עמו בלחש). ההוכחה לזה היא מלשון השאלה בשו"ת הריב"ש, (שעליה מוסבת התשובה שהיא מקור דין זה). וז"ל השאלה: "מה שנהגו בכל גלילות ארץ ישמעאל שיום שמחת תורה, או יום חופת חתן, שכל בני הקהל מגדולם ועד קטנם קורין בתורה ומברכין, ולפעמים שצריך החזן להחזיר ולקרות הסדר חמש או שש פעמים כדי שיספיק לכל אחד ואחד ג' פסוקים, היש איסור בדבר ואם יש בו משום לא תשא וכו'".
מהלשון "שצריך החזן [החזן הוא הבעל קורא16] להחזיר ולקרות הסדר חמש או שש פעמים (כדי שיספיק לכל אחד ואחד)", נראה ברור, שהמדובר הוא לפי המנהג בפועל כפי שנהוג ברוב תפוצות ישראל – שהש"ץ, (ה"בעל קורא"), הוא זה שחוזר ומקריא הסדר שוב ושוב ומשמיע לצבור, ולא שכל העולה לתורה קורא בעצמו.
(ד) זאת ועוד, הרי בשמחת תורה גם למנהגנו מקילים בזה, ומעלים את כל הציבור לתורה וחוזרים שוב ושוב על אותה הקריאה, כמ"ש הרמ"א הנ"ל (והביאו גם אדה"ז, כנ"ל), היינו שבשמח"ת גם אנו נוהגים כשיטת הבית-יוסף בזה17, ואם-כן לפי האמור לעיל (סברת הגרמ"ש אשכנזי), נמצא שא"א להעלות את כל הציבור ולקרות את הפרשה שוב ושוב אלא-אם-כן יקראו העולים בעצמם כל אחד את הקטע שלו, ודבר זה לא נשמע מעולם ואין נוהגים להקפיד בזה בשום מקום.
וכן נראה מלשון הפרי מגדים שנקט כן בפשיטות, שכתב בסיכום הלכה זו18 "ומנהגנו שלא לקרוא לזה מה שקרא כבר א' . . מלבד בשמחת תורה שנוהגים כסברא ראשונה". דייק בלשונו הזהב לכתוב "לקרוא לזה" ולא "לקרוא זה", נמצינו למדים מזה ב' דברים: (א) שמה שמקילים בשמחת תורה לחזור ולקרות זהו באופן שהש"ץ קורא להעולה ולא שהוא קורא בעצמו, ו(ב) שזהו כשיטת הסברא ראשונה (הבית-יוסף). היינו, שלשיטת הב"י אפשר לחזור ולקרוא כמה פעמים, גם אם הש"ץ קורא בקול ולא העולה.
סיכום
ו. ומכל זה נראה ברור, שמה שהתירה השיטה המקילה (הבית-יוסף) לקרוא שוב ושוב אותה הקריאה, זהו גם באופן שהש"ץ קורא בקול ומוציא את הרבים ידי חובתם, וגם באופן זה התירו לחזור שוב ושוב על הקריאה אף שהציבור כבר שמעוה ויצאו ידי חובתן (כמו שאנו נוהגים בשמחת תורה), ולא נחלק אדם על זה מעולם.
על אחת כמה וכמה באופן כמו בנדון דידן, הקריאה ב"חול המועד של סוכות וחנוכה" שחייבים מעיקר הדין להעלות בהם כמה גברי, והציבור עדיין לא יצאו ידי חובתם עד שיקראו כולם, בוודאי ובוודאי שאפשר – לשיטה זו – לקרוא שוב ושוב אותה הקריאה גם באופן שהש"ץ קורא בקול עבור הצבור (ולא העולה), בלא כל חשש ופקפוק.
יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון
---------------
1) ע' 16, אות ד.
2) וכן הובא בספר המנהגים – מנהגי חב"ד (ע' 31. 95) ממכתב הרבי, הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בשם אביו, שלא להוסיף על מניין הקרואים בש"ק או ביו"ט. (וציין לשו"ת הצמח-צדק שבפנים).
3) ולא נחלקו הבית-יוסף והרמ"א אלא לעניין העולה השני והשלישי, אם יחזרו בשבילם על מה שקרא הראשון.
4) ולא נחלקו הפוסקים הנ"ל אלא לעניין הקורא השלישי אם יש לקרוא עבורו קטע חדש.
5) סי' רפב ס"ד.
6) שם ס"ב. ומקורו מתשובת הריב"ש סי' פד, הובאה בבית-יוסף שם.
7) בשו"ע שם, ומקורה במרדכי סוף מגילה רמז תתלא.
8) ראה ברא"ש מגילה פ"ג סי' א ("ומה שנהגו האידנא ששליח צבור קורא" וכו'). הובא בטור או"ח סי' קמא. וראה גם בר"ן רפ"ד דמגילה, ד"ה הקופות (שש"ץ קורא בקול רם" וכו'). וכן פירש הכסף משנה (פי"ג מהל' תפלה ה"ו) את דברי הראב"ד (שכתב שם "ובמקומות הללו נהגו" וכו') "כלומר, שבקריאת התורה נהגו שהחזן קורא ולא העולה".
9) דבר זה נזכר ע"י אדה"ז כמה פעמים בסימן זה (מהם בפירוש יותר ומהם ברמז) – ראה שם סעי' ה. טז. יט. כ.
10) בשו"ע שלו סי' רפב שם, ולפני כן בחיבורו על הטור שם.
11) כפי שציין בעצמו בבית-יוסף שם.
12) באג"ק ח"ז ע' רכח.
13) ודברי הרבי (בשיחת ש"פ בלק תש"ל, נדפסו בלקוטי ביאורים בספר התניא (קארף) ח"ב ע' רסו. אגה"ת בצירוף מ"מ, ליקוט פירושים ושינויי נוסחאות (חיטריק) ע' תמט) - שיש לדייק בלשונו של אדה"ז גם כשמעתיק הלשון מדברי הפוסקים שקדמוהו בלי שינוי, אינם בסתירה למ"ש כאן בפנים:
(א) דשם המדובר הוא באופן כאשר הלשון היא מוקשה ותמוהה לכאורה (נראית כשפת יתר וכיו"ב), שאז יש לדייק בה ולמצוא את הכוונה הטמונה בה, כי בודאי הפוסקים (הקדמונים, ובפרט אדה"ז שהעתיקם) לא כתבו סתם לשון מוקשה. (ב) גם אז ההסבר שימצא ללשון התמוהה, והחידוש שיתחדש עפ"ז, אינו חידוש של אדה"ז אלא של הפוסקים שקדמוהו (ואדה"ז סבר כמותם בזה).
14) שכך הוא ה"חיוב מתקנת משה ועזרא" (לשון הצמח-צדק בתשובה הנ"ל, אות ה). וכ"ה ברמב"ם (פי"ב מהלכות תפלה ה"ה), ברא"ש (הנ"ל הע' 8) ובטור (שם), שהעולה לתורה הוא בעצמו קורא בקול.
15) כמ"ש הרא"ש והר"ן (הנ"ל הע' 8).
16) ראה ברמ"א סי קלט ס"א. ולעיל הע' 8 בלשון הכסף משנה.
17) כן הוא מפורש ברמ"א (שם) וז"ל: "בשמחת תורה (ש)נהגו להרבות בקרואים ונהגו כסברא ראשונה". ועל דרך זה הוא לשון אדה"ז (שם): "לבד משמחת תורה שסומכין על סברא הראשונה".
18) סי' רפב בא"א סק"ד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
