"רבי, הושיעה!", זעק האלמוני בעודו משתטח למרגלות עגלתו הנוסעת של הצדיק רבי אברהם-יהושע-העשל מאפטה. "מה קרה?!", נחרד הצדיק לאחר שהעגלון המבוהל הפעיל את כל כוחו כדי לעצור את הסוסים ובלם את העגלה בחריקת אופנים.
"חוכר אני זה שנים אחוזה מידי אדון הכפר. ההוצאות גבוהות וההכנסות דלות, ועם השנים תפח חובי והגיע לסכום עצום. אם לא אפרע את חובי בתוך ימים אחדים, ישליכני האדון עם אשתי וילדיי לבור!".
בלי לחשוב פעמיים הוציא הצדיק מאמתחתו צרור כסף שהיה עמו, והושיט ליהודי חופן מטבעות. "לא ולא!", קרא האיש, "איני חפץ בכספו של הרבי, אלא בברכתו. גם הסכום הדרוש לי מגיע לאלפים ולא איוושע בקומץ שהרבי מעניק לי"...
התעטף הצדיק בשתיקה ועיניו נעצמו בדבקות. "אם-כן", ניעור כעבור זמן משרעפיו, "מכיוון ש'בעל נפש' אתה; אינך חפץ בכסף אלא בברכת-שמים, הסכת ושמע סיפור מוזר שאירע לי זה לא-כבר". והוא החל לספר:
"לפני כמה שבועות הוזמנתי על-ידי איש נכבד לערוך חופה וקידושין לבנו. מצד אחד לא רציתי לסרב לאיש הנכבד. מצד שני, המחשבה על הזמן הרב שילך לאיבוד עקב הנסיעה, העיקה עליי. התניתי אפוא את בואי לחתונה בכך שמיד לאחר החופה אעזוב ואשוב לביתי. אב החתן קיבל את התנאי בהבנה, ואף הבטיח לדאוג לי להסעה מהירה אל החופה וממנה.
"ואולם סיכומים לחוד ומעשים לחוד. לאחר החופה דחקו בי המחותנים מצד הכלה להישאר עוד קמעה, ללגימת 'לחיים' קצרה. הסכמתי. אלא שלפתע הופיע החתן ובעיניים דומעות התחנן לפניי כי אטול ידיים לסעודה. באין-ברירה נעניתי לו, שהרי 'חתן דומה למלך'. כשכבר עמדתי לברך ולעזוב את המקום, הופיעו בסערה כמה מחבריו של החתן ופתחו בהצגה שהכינו לכבודו. לוּ קמתי ויצאתי, היו נכלמים. נאלצתי אפוא לשבת ולהביט בהצגתם.
"גיבורי ההצגה היו חוכר יהודי, פריץ וחבר שופטים. החוכר התקשה לפרוע לפריץ את דמי החכירה, והלה דרש מהשופטים להתיר לו לקחת את היהודי ובני-ביתו לעבדים. להגנתו טען היהודי כי את כל כספו הפסיד בעסקת החכירה הזו, שבדיעבד התבררה שהייתה מיקח-טעות.
"כך נמשכו והלכו הטענות ואוזניי שומעות וכלות – מתי סוף-סוף תגיע ההצגה לקיצה. לבסוף זיכו השופטים את היהודי ופטרוהו מכל תשלום. מובן כי הם גם דחו את כל שאר דרישות הפריץ.
"אלא שהחוכר היהודי לא בא על סיפוקו. הוא תבע מהפריץ לפצותו על אובדן כספו בעסקה הכושלת... הפריץ התקשה לעכל את חוצפת היהודי. 'לא דיי לך כי זוכית מחובך, מעז אתה גם לדרוש פיצויים?!...', רתח. חבר השופטים התחבט בשאלה והתקשה להכריע בדין.
"לפתע הופנו אליי כל העיניים ונתבקשתי לפסוק בדין. נו, ומה אתה חושב הייתה הכרעתי? ודאי שפסקתי מיד כי על הפריץ לפצות את החוכר על כל הפסדיו.
"בשובי אותו לילה לביתי ייסרוני כליותיי על השעות היקרות שבזבזתי, שעות שבהן יכולתי להגות בתורה ולעבוד את ה'. ואולם כעת, בראותי אותך ובשומעי את בקשתך, עולה לפתע מחשבה בדעתי כי לא לחינם הייתי נוכח ואף שותף באותה הצגה. ובכן, יהי-רצון שפסק-הדין שפסקתי באותו ערב יעמוד לך להיוושע מידי אדון הכפר!".
כשסיים הצדיק מאפטה את דבריו נראה היה כי דעתו האיש נחה עליו. הוא פינה את הדרך, והצדיק יכול היה להמשיך בנסיעתו.
בינתיים בבית החוכר עלה המתח. לבני-הבית היה ברור מה יקרה בעוד כמה ימים. תקווה קלושה פיעמה בליבם, אולי יצליח החוכר להשיג כסף ממקור כלשהו. והנה שב האיש לביתו, כסף אין בידו אך הוא שמח וטוב-לב. "לשמחה מה זו עושה?!", תמהו בני-ביתו, שלרגע חששו כי מגודל מצוקתו נשתבשה עליו דעתו.
לפתע נשמעו נקישות עצבניות על דלת הבית. זה היה אדון הכפר בכבודו ובעצמו. "אבל... נותרו לי עוד כמ... כמה ימים!", גמגם החוכר.
"הנח כעת לחובך", פלט האורח בפנים חמורות-סבר. "רשאי אתה לראותו בטל ומבוטל. באתי לכאן בעניין חמור ורציני הרבה יותר, שעליו ארצה לשוחח איתך ביחידות".
הם סרו לפינה צדדית והאדון גולל באוזני החוכר סיפור שלא-ייאמן: לפני שנים אחדות הסתבך בעבֵרה פלילית. המשפט נמשך זמן רב והסתיים אתמול בגזר-דין של שבע שנות מאסר.
"יודע אתה כי אני בודד וערירי", הוסיף האדון בקול שבור. "ובכן, חשבתי רבות, בידי מי אוכל להפקיד את נכסיי הרבים במשך שנות מאסרי. הגעתי למסקנה כי אתה הוא האיש הישר וההגון ביותר שאני מכיר".
החוכר הקשיב בתדהמה לדברים וליבו הלם בחוזקה. האדון הוציא מכיסו שטר צוואה והוסיף: "אם יפקדני אסון ולא אשוב מהכלא, ציוויתי לך את כל נכסיי. אין רצוני שהמדינה – זו שהתעמרה בי ונטלה ממני את חירותי – תירש את הוני".
כעבור דקות אחדות נפרד אדון הכפר מהחוכר, שאך לפני שעה קלה חש מאויים על-ידו. הוא יצא מבית היהודי ונסע לדרכו – דרך שממנה לא שב עוד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
