ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מז,כח)
"ויחי יעקב" – יעקב המשיך אור וחיות אלוקי,
"בארץ מצרים" – בעולם-הזה הגשמי, הנקרא "מצרים" (מלשון מיצר וגבול),
"שבע-עשרה שנה" – המשכה זו היתה על ידי בחינת טו"ב, ספירת היסוד, שכל ההמשכות עוברות על-ידה. ["טוב" רומז לספירת היסוד, כדכתיב (ישעיהו ג), "אמרו צדיק כי טוב", ונאמר (משלי י), "וצדיק יסוד עולם"].
(ספר המאמרים תרכ"ח עמ' נז-נח)
* * *
"ויחי יעקב בארץ מצרים" – על-ידי עבודתו של יעקב בהפיכת החושך של מצרים לאור, זכה ל-
"שבע-עשרה שנה" – בחינת אור וטו"ב (טוב בגימטרייה שבע-עשרה) אמיתי, כי "יתרון האור" הוא "מתוך החושך" דווקא.
על-דרך מה שנאמר (תהילים לד,יג) "מי האיש החפץ חיים – אוהב ימים לראות טוב". כי תכלית החיים היא – לראות טוב.
(אור-התורה בראשית כרך ב' דף שנד-שנה)
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מז,כח)
רבי יהודה הנשיא היה דר בציפורי שבע-עשרה שנה, והיה קורא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע-עשרה שנה, וחיה יהודה בציפורי שבע-עשרה שנין (ב"ר)
בחינתו של "רבי" היא מידת התפארת, שהיא מידתו של יעקב. דבר זה נרמז במאמרו של "רבי" במסכת אבות (פ"ב) "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
לכן מצינו כמה דברים שבהם היה רבי דומה ליעקב:
א) יעקב גר במצרים שבע-עשרה שנה, ורבי גר שבע-עשרה שנה בציפורי, שהיא כמו מצרים, ככתוב (הושע יא) "יחרדו כציפור ממצרים". וסימנך: "צפרי" עולה ש"פ (380), כמספר "מצרים".
ב) ביעקב כתיב (בראשית מו) "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גושנה", ופרש"י "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כיוצא בדבר מצינו ברבי: רז"ל אמרו (מנחות קד) "רבי יהודה מוריינא דבי נשיאה הווה" (היה להם לבית רבי מורה הוראות, ועל פיו היו עושים כל דבריהם, רש"י).
(תורת לוי-יצחק – הערות למסכת כלים עמ' שז)
* * *
מובא בספרים ש"נשיא" הוא ראשי-תיבות ניצוצו של יעקב אבינו, דהיינו שכל נשיא בישראל הוא ניצוץ מנשמתו של יעקב. דבר זה מודגש ובולט במיוחד ברבי, שנקרא שמו בישראל "רבי יהודה הנשיא".
(משיחת שבת-קודש פרשת דברים תשל"ה אות לט)
האלוקים אשר התהלכו אבותיי לפניו (מח,טו)
רבי יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו. ריש לקיש אמר: לנשיא מהלך והזקנים לפניו. על דעתיה דרבי יוחנן – אנו צריכין לכבודו; על דעתיה דריש לקיש – הוא צריך לכבודנו (ב"ר)
ויש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא – ולא פליגי.
רבי יוחנן מדבר על בני-ישראל כפי שהם "מקבלים" את האור והשפע האלוקי הנמשך בעולמות ובנבראים. בבחינה זו – "אנו צריכין לכבודו" יתברך.
לעומת זאת, ריש לקיש מדבר על בני-ישראל כפי שהם בבחינת "משפיעים" כביכול (כמאמר "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים"). זאת אומרת שהם גורמים נחת-רוח למעלה על-ידי עבודתם במילוי והשלמת הכוונה העליונה של בריאת העולם. בבחינה זו – "הוא צריך לכבודנו" (עבודתנו) כביכול.
(אור-תורה בראשית דף כ"א)
וידגו לרוב בקרב הארץ (מח,טז)
וידגו: כדגים הללו... (רש"י)
בפסוק זה יש רמז לנשמות דאצילות. הנשמות האלה, גם בהיותן למטה בעולם הזה ("בקרב הארץ"), משולות לדגים שבים ("וידגו לרוב"): כשם שהדג מובלע במקורו, ששם כל חיותו, וכשפורש ממקום זה מיד מת – כך גם נשמות אלו הן בבחינת ביטול ודבקות מוחלטת באלוקות. אין בהן שמץ של פירוד והן "מובלעות" במקורן העליון.
(המשך תרס"ו, פרשת בא, עמ' קנ"ח)
בך יבורך ישראל... ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה (מח,כ)
אפרים ומנשה, אף שנולדו וגדלו במצרים, לא היו נחותים מראובן ושמעון, שנולדו וגדלו באוהלו של יעקב, כדכתיב (לעיל פסוק ה), "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".
ולא עוד אלא שהיה בהם עילוי ויתרון מסויים לגבי ראובן ושמעון – המעלה של "יתרון האור מתוך החושך", ומשום כך יתברכו בני-ישראל באפרים ומנשה דווקא.
(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 462)
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (מח,כב)
"שכם" – רומז לאהבה לענייני העולם, כדכתיב (בראשית ט), "וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית", ונאמר (מלכים א יח) "ואתה הסבות את ליבם אחורנית".
"שכם אחד" – בכוחו של יוסף להפוך את בחינת "שכם" לבחינת "אחד"; להפוך את האהבה בענייני עולם-הזה לאהבה לאלוקות.
"על אחיך" – לאחר שהשבטים כבר ביררו את חלקם, לפי מדרגתם ומעלתם, אזיי בא ה"בירור שני" של יוסף. כי יוסף, שהיה נשמה דאצילות, היה בכוחו לברר גם בירורים שאחיו לא היו מסוגלים לברר.
(ליקוטי-תורה דברים דף פ' עמ' ב') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
