חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:32 י"ב בכסליו התש"פ, 10/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1041 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וישב / א' דחנוכה, כ"ד בכסלו ה'תשס"ז (15/12/06)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1041 - כל המדורים ברצף
חג של אור ושל אמונה
יש חדש
ההדלקה עצמה היא התכלית
חנוכה
קופסת טבק
קול מאופל
פך השמן הפנימי
הכנה לחנוכת המקדש השלישי
"מאותו יום לא היו נפגעים"
הדלקה ושבת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1041, ערב שבת פרשת וישב / חנוכה, כ"ד בכסלו תשס"ז (15.12.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

חג של אור ושל אמונה

הדבר שחסר לנו יותר מכול הוא – אור, מעט אור. עלינו לחדול מהעיסוק המתמיד בכל הדברים השליליים, ותחת זאת להאיר אור, לעסוק בחיוב ולהבליט את הטוב והיפה

הנה הגיעו ימי החנוכה. כולנו מדליקים נרות, הבתים מוארים בשלהבות הקטנות, ואנו יושבים מול האור הזה וחשים שאור קטן ניצת גם בליבנו-שלנו. אווירה נעימה וחמימה אופפת פתאום את הכול. ואולי זו הסיבה שכולנו אוהבים כל-כך את ימי החנוכה.

האמת היא, שהדבר שחסר לנו יותר מכול הוא – אור, מעט אור. יש הסבורים שכדי שיהיה טוב יותר צריך לשנות סדרי עולם, להפוך עולמות, לחולל תמורות מקיפות. לא-כן הוא. צריך רק להדליק נר קטן, לשלוח קרן אור, ולראות עד כמה החושך אינו אלא אשליה ועד כמה באמת עלינו להודות לקב"ה על כל הטוב שהוא מעניק לנו.

דאגה פירושה מעשים

יש פער עצום בין התחושה הציבורית הכללית לבין המצב האישי של הציבור. רובו הגדול של הציבור מרגיש שטוב לו במישור הפרטי והמשפחתי. אתם יכולים לפגוש אדם שמקרין ייאוש מוחלט מהמצב בארץ ואומר שהכול כאן הרוס לבלי-תקנה, אבל כששואלים אותו על מצבו האישי, פתאום עולה האור בעיניו. הפרנסה בסדר, המשפחה מרגישה טוב, יש נחת מהילדים. "ברוך השם", הוא אומר ומרים את ראשו למרומים, כמו מתפלל שכך יימשך גם הלאה.

ודאי שיש אנשים רבים שגורלם לא שפר עליהם. יש מצוקה כלכלית, שהכניסה מאות אלפי משפחות למעגל העוני. הטרור שהשתולל כאן בשנים האחרונות נטל את השמחה מרבבות משפחות. המלחמה האחרונה בלבנון הותירה פצעים פתוחים. ובכל-זאת, כשבוחנים את תחושתם של רוב האזרחים בארץ, התשובה היא שרובם מרגישים שטוב להם.

הזירה הציבורית אכן אמורה לעורר בנו דאגה רבה, אבל האומנם כולנו אנשי ציבור שענייני המדינה טורדים את שלוותנו עד כדי כך שהם מאפילים על הטוב שיש לנו בחיינו הפרטיים? דומה שיש כאן מידה רבה של התפלשות באווירת-הנכאים, גם אם אין בה צורך וגם כשהיא משרה עלינו דכדוך וחוסר תקווה.

דאגה אמיתית אינה נבחנת בהוצאת קיטור ובתחושות ייאוש. מי שמודאג באמת מהמצב, קם ועושה כדי לשנותו וכדי לתקן. אם אנחנו באמת מוטרדים כל-כך מההתפוררות הנראית במערכות הציבוריות, עלינו להתגייס כדי לחזק את רוחו של העם ולבצר את חוסנו הרוחני-הפנימי. אבל לפזר אווירת-נכאים לכל עבר – זה בוודאי לא פיתרון ולא תגובה נכונה למציאות.

כולנו נרות

נרות החנוכה יהיו אולי קרן האור שתאיר גם את חיינו. הביטו בנרות הקטנים וראו כי מעט אור יש בכוחו להאיר ולחמם ולשמח את הלב. שלהבות קטנות כל-כך, וכמה עוצמה יש בהן! צריך להפסיק לריב עם החושך, לחדול מהעיסוק המתמיד בכל הדברים השליליים, ותחת זאת להאיר אור, לעסוק בחיוב ולהבליט את הטוב והיפה.

אין זה קשה כפי שנדמה. הכול עניין של זווית-ראייה. אפשר להסתכל בשלילה – ותמיד יש מגרעות וחוסר-שלמות; ואפשר למקד את המבט בחיוב ובטוב – וכזה יש בשפע למלוא העין. עלינו לאמץ לעצמנו את הגישה שתורת החסידות מציבה כבסיס: לראות את הטוב שבכל אחד ואחד, להאמין בהשגחה העליונה שמובילה אותנו, לשמוח על כל רגע של נחת ועל הטוב שניתנו לנו מיד ה'.

אם כל אחד מאיתנו יהיה נר קטן, שיפיץ בסביבתו את השמחה והאופטימיות, נמצא את הכוחות לתקן את הליקויים. אם נפסיק לרפות ידיים מכל בעיה ומחדל ונתמסר בחדווה לאתגרים הגדולים שהימים הללו מזמנים לנו, נוכל לגייס את המשאבים הדרושים כדי להעלות את העגלה על דרך המלך.

ועיקר העיקרים: אסור לשכוח שהימים האלה הם ימי הטלטלות האחרונים של ספינת עם-ישראל, המתקרבת לחופי הגאולה. נתחזק באמונה ונקווה שבקרוב ממש נוכל לחגוג את חנוכת בית-המקדש השלישי ולהדליק את הנרות "בחצרות קודשך".

יש חדש

אור בחנוכה

צעירי-חב"ד משלימים את ההיערכות למבצע חנוכה, שבו יביאו את שמחת החג לכוחות הביטחון, למאושפזים במרכזים רפואיים, לקשישים בבתי-אבות, לריכוזי עולים ואף לבתי-כלא ועוד, ויזַכו את הציבור בהדלקת הנרות. אגף ההוצאה-לאור של צעירי-חב"ד הפיק לקראת חנוכה מערך של עלוני-הסברה מרהיבי-עין, לילדים ולמבוגרים, בעברית וברוסית. העלונים יופצו בימי החנוכה במאות-אלפי עותקים וינחילו לציבור את ערכי החג, מצוותיו ומנהגיו. כמו-כן יוצבו חנוכיות-ענק מרכזיות במרכזי הערים, וכאלף חנוכיות ניידות יותקנו על-גבי כלי-רכב.

האור ינצח

ביום חמישי בערב, נר שביעי של חנוכה, יקיים מטה צעירי-חב"ד למען נפגעי הטרור פעילות ארצית בססמה האור ינצח. בכל רחבי הארץ יהיו אי"ה הדלקות נר חנוכה מרכזיות, בסימן הזדהות עם משפחות נפגעי הטרור. בערב זה ידליקו את הנרות נציגי המשפחות, ובכך יפגינו את נחישותו של עם-ישראל לגבור על כל הקשיים ולהוסיף לשאת את אור האמונה והביטחון בה'.

חוזרים לצפון השומרון

ביום שני הקרוב, כ"ז בכסלו, תהיה עלייה ליישוב חומש, בססמה: "מתקנים את הטעות, חוזרים לצפון השומרון". יישאו דברים רבנים, אישי-ציבור ונציגי המגורשים. לפרטים: יהודה 052-6070464.

 שלחן שבת

ההדלקה עצמה היא התכלית

בנרות חנוכה יש ייחוד מיוחד משאר נרות המצווה. בכלל, נרות המצווה מתחלקים לשני סוגים: א) נרות שמביאים כבוד, כמו נרות בית-הכנסת; ב) נרות שמטרתם להאיר את סביבתם, כמו נרות שבת, נרות המקדש ונרות חנוכה.

אולם נרות חנוכה נבדלים מהנרות האחרים שמטרתם להאיר. הדלקת כל הנרות האחרים באה כאמצעי להשגת מטרות אחרות. נר שבת מטרתו להביא שלום בית; נרות המקדש נועדו להעיד שהשכינה שורה בישראל. אך נרות חנוכה – תכליתם היא בהם-עצמם; עצם הדלקתם היא המטרה.

מקומו של פרסום הנס

אכן, בנרות חנוכה יש גם היבט של פרסום נס החנוכה, כמו שאומרת הגמרא שנרות החנוכה נועדו ל'פרסומי ניסא', אך אין הכוונה שזו כל מטרתם של הנרות, אלא שפרסום הנס הוא עניין נוסף על תכליתם העיקרית.

ההוכחה לכך היא מההלכה, שאת נרות החנוכה מדליקים בברכה גם אם אין בהדלקת הנרות פרסומי ניסא, בעוד נרות שבת, אם אין הם מביאים את התכלית של שלום בית (למשל, כשיש הרבה בעלי בתים שמדליקים את הנרות באותה מנורה ואין הנרות הנוספים מוסיפים אור) – אסור לברך עליהם. כי בנרות שבת המטרה היא שלום בית, ואילו בחנוכה, פרסום הנס אינו המהות העיקרית של הדלקת הנרות.

למעלה מהשכל

ההסבר הפנימי לכך הוא, שהדבר קשור למהותו של חנוכה, שנוגע בעצם נקודת הקשר שבין יהודי לקב"ה, שהיא למעלה מהטעם והדעת. גזֵרות היוונים לא כוּונו כנגד לימוד התורה וקיום המצוות כשלעצמם, אלא כנגד ראיית התורה כ"תורתך", תורת ה', והמצוות כ"חוקי רצונך", רצון אלוקי שלמעלה משכל אנוש.

גם מסירות-הנפש של עם-ישראל באותו זמן הייתה על-שכלית. הם יצאו למלחמה שלא היה לה שום סיכוי בדרך הטבע – חלשים נגד גיבורים, מעטים נגד רבים וכו' – וזה דבר שאינו הגיוני ואינו מתקבל על הדעת. אלא כאן התגלתה נקודת הקשר שבין עם-ישראל לקב"ה, שאף היא למעלה מטעם ודעת.

חיבתם של ישראל

הביטוי לכך היה נס חנוכה – נס שלמעלה ממגבלות הטבע והדעת. נס זה חולל הקב"ה כדי "להראות חיבתם של ישראל", שאף היא למעלה מהטעם והדעת.

הואיל ונס פך השמן מבטא את הקשר העמוק שבין עם-ישראל לקב"ה, שהוא למעלה מטעם ודעת, תיקנו חכמים שעיקר המצווה של חנוכה תהיה הדלקת הנרות, זכר לנס פך השמן. הדלקת הנרות עצמה היא אפוא המטרה והתכלית של המצווה, שכן עצם ההדלקה מבטאת את "חיבתם של ישראל" ואת הקשר השורשי עם הקב"ה. זה עיקר עניינם של נרות חנוכה, ופרסום הנס הוא דבר נוסף, לעומת עצם ההדלקה, שמורה על ההתקשרות העצמותית שבין ישראל לקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 816)

 מן המעיין

חנוכה

התורה מקור הכוח

הגמרא (שבת כא) שואלת: "מאי חנוכה?" ומשיבה: "דתנו רבנן...". מהי מהותו של חנוכה? – "דתנו רבנן". את הכוח לעמוד איתנים נגד צוררינו אנו מקבלים משלהבת הקודש שהדלקנו, מהתורה והמצוות.

(הרב מאיר שפירא מלובלין)

הכנה למשיח

חנוכה הוא הכנה לימות המשיח. הדבר אף נרמז במילה 'משיח': מדליקים שמונת ימי חנוכה.

(מדרש תלפיות)

רמז בתורה

רמז לחנוכה מן התורה אנו מוצאים בפרשת אמור, שנאמר שם, לאחר פרשיות המועדים, "ויקחו אליך שמן זית זך" (ויקרא כד,א). מלמד שהיו ישראל עתידים לחדש יום-טוב שלהם על סמך השמן, ואיזהו, זה חנוכה.

(פסיקתא)

בזכות הביטחון

הנס של חנוכה היה בחודש כסלו, כי עיקר הנס היה על-ידי אמונה וביטחון בה', ו'כסלו' הוא לשון ביטחון, כפי שנאמר (איוב לא,כד) "אם שמתי זהב כִּסְלִי ולכתם אמרתי מבטחי".

(חסד לאברהם)

הכול מודים

חנוכה נקבע על נס פך השמן, ולא על שאר הניסים. כי ביתר הניסים יש פתחון פה למינים לומר כי זה יד המקרה, כי יכול לקרות לפעמים שייפלו רבים ביד מעטים, אבל בנס השמן אין שום צד לומר שמקרה הוא, אלא הכול מודים שמאת ה' היא.

(מטה משה)

להגיע למדרגות גבוהות

בשולחן-ערוך הלכות חנוכה (סימן תרעא) מתחילים לפרש מיד את דין המהדרין מן המהדרין, ללא שיפרשו קודם-לכן את הדין הפשוט ואת דין המהדרין. לפי שבחנוכה אפשר להגיע למדרגות גבוהות אף שלא כסדר הטבעי והרגיל. בחנוכה אפשר לקפוץ היישר למדרגת "מהדרין מן המהדרין".

(רבי אברהם-מרדכי מגור)

חושך זה יוון

במדרש נאמר על הפסוק (בראשית א,ד) "וחושך על פני  תהום" – זו מלכות יוון. לכן כשנגאלו ישראל וניצחו את היוונים, נעשה הנס על-ידי נרות  וקבעו יום-טוב של חנוכה.

(שפת אמת) 

אור החוצה

נר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, כי הגורם לטומאת המקדש וקודשיו היו המתייוונים, שמצאו עניין בקליפה החיצונית, בתרבות חוץ ובעבודה זרה. מטרת נרות חנוכה היא להמשיך את אור הקדושה למי שנמצאים בחוץ.

(המגיד מקוז'ניץ)

 אמרת השבוע

קופסת טבק

לרבי יחיאל-מאיר מגוסטינין הייתה קופסת טבק עתיקה, עשויה כסף טהור. הוא קיבלהּ מחסיד עשיר שנהג לנסוע לרגל מסחרו למדינות אחרות, וקנה אותה שם בעבורו. פעם אחת, כשרבי יחיאל-מאיר שהה בקוצק, ראה רבי מנחם-מענדל מקוצק את הקופסה ושאל את רבי יחיאל-מאיר מניין לו קופסה מהודרת כל-כך. סיפר רבי יחיאל-מאיר שקיבלהּ מאותו חסיד.

כעבור זמן נכנס אותו חסיד אל רבי מנחם-מענדל מקוצק. אמר לו הצדיק: "שמעתי שאתה קונה עתיקות, ולמה לא תקנה את ה'ענתיקה' שנקראת 'יאה עניותא ליהודאי' [=נאה עניות לישראל]?". נחרד החסיד והשיב: "רבי, אני קונה עתיקות תמורת סכומים מועטים, אבל לתת את כל כספי והוני בעבור 'ענתיקה' אחת – אין בכוחי"...

צחק הרבי מקוצק ואמר: "הצדק עמך", ופטרו לשלום. ואותו חסיד לא נגרע מאומה מהונו והיה עשיר כל ימיו.

 מעשה שהיה

קול מאופל

ברדת הערב מצאנו את עצמנו בצריף גדול ללא רצפה. כל אחד ואחד מצא לו פיסת שטח להניח עליה את עצמותיו. התהפכתי על המצע הקר והלח. ניסיתי לחטוף שינה, אך קול ערב של ניגון מוּכר הגיע לאוזניי מקצה הצריף. תהיתי מאין מוּכרים לי הקול והמנגינה, שהיו כהד מן העבר.

אט-אט זיהיתי את קולו של החזן יוס'ל מנדלבאום, שזימר את הקטע 'מקדש מלך', מהפזמון 'לכה דודי' בתפילת קבלת-שבת. זו הייתה מנגינה בנוסח חסידי בובוב, שאותה שמעתי קודם-לכן בקרקוב. הייתי אז בן תשע והלכתי לבית-המדרש של חסידי בובוב, שבו התפלל יוס'ל מנדלבאום, לכבודו של הרבי מבובוב, רבי בן-ציון הלברשטם, שבא עם פמליה גדולה לביקור בעיר.

קמתי והגעתי בזחילה לקצה הצריף. מצאתי שם קבוצת אנשים מזמרים חרש מנגינות מוכרות, בניצוחו של יוס'ל. מחזותו המרשימה, כפי שזכרתיה, נשאר רק שפם דקיק מעל שפתיו הצרות ומתחת לחוטמו, שבלט על רקע פניו הנפולות. קולו הנעים והמלטף לא השתנה. קול כזה אין שוכחים.

"שב כאן איתנו", הזמין אותי אחד מהחבורה. כולם היו אנשי קרקוב, שבאו לכאן ממחנה פלאשוב, דרך מחנה סקארז'יסקו, שם עבדו במפעלי 'האסאג' לנשק ולתחמושת. שעה ממושכת עשיתי בחברת האנשים האלה ועזבתי אותם בהרגשה טובה, שהנה רכשתי לי ידידים חדשים, שבתנאים הללו היו נכס יקר-ערך.

כעבור זמן-מה חל חנוכה, ומנדלבאום הדליק נר ראשון. תרמיל ריק של קליע רובה שימש נר. החבורה כולה שרה בדבקות "מעוז צור ישועתי", והיה גם מי שדאג לחלק בינינו תפוחי-אדמה אפויים. זו הייתה חגיגה מוזרה ביותר לציון נס החנוכה שאירע לאבותינו, בעוד אנו יושבים כאן כנידונים למוות המחכים לתליין.

כמעט מדי יום ביומו נפגשתי עם חבורת מנדלבאום. יוס'ל היה מאופק ומכונס בתוך עצמו. הוא ראה בלולק (ישראל-מאיר) אחי, ובמידה מסויימת גם בי, בבואה של בניו, שנספו עם אמם.

באחד מימי חודש טבת (תש"ה) יצא משלוח מהמחנה שלנו. השמועה אמרה שהאנשים נשלחים לגרמניה. במשלוח היו גם יוס'ל מנדלבאום וחבורתו. שוב עברתי חוויה קשה של פרידה, וחזרתי אל ידידיי הקשישים מפיוטרקוב, אשר עמם הגעתי לכאן. כאבתי את אובדן הקשר עם מנדלבאום, שהחזיר אותי אל ימי ילדותי המאושרים. גם ספר התנ"ך שנשאתי עמי מהבית, נעלם עם מנדלבאום, שביקש לעיין בו.

שבוע לאחר מכן הגענו למחנה בוכנוולד. שם, במכלאה שבה חיכינו לתורנו להיכנס לבית החיטוי והרחצה, מצאתי את עקבותיו של מנדלבאום. בערימת החפצים שהאסירים השאירו על המגרש הבחנתי בספר מוּכר מבצבץ. משכתי את הספר, והנה זה ספר התנ"ך שלי. ידעתי אפוא שגם מנדלבאום הגיע לכאן. אך מאמציי לאתרו במחנה העלו חרס.

ארבעים שנה לאחר מכן, כשהייתי קונסול ישראל בניו-יורק, הוזמנתי אל בית-מדרשו של הרבי מבובוב, רבי שלמה הלברשטאם, להשתתף בשמחת ברית-מילה של נכד קרוב משפחתי, שנמנה עם חסידיו של הרבי. זה היה בחנוכה תשמ"ה. בית-המדרש של הרבי בשכונת בורו-פארק בברוקלין היה גדוש מאות חסידים לבושי חג. הופעתי החיצונית הייתה חריגה במעמד הזה, אולם הדבר לא מנע מהרבי להזמין אותי לשבת לידו בראש השולחן. הוא התעניין בנעשה בארץ ושאל לשלום בני משפחתי. סיפרתי לו בין היתר על אחי, הרב ישראל-מאיר, ועל התקופה שבה עברנו יחד את אימי השואה.

בשעת שיחתנו הרים הרבי את ידו לאות, ושקט השתרר באולם. לפתע נשמע קול בוקע ועולה מתוך הדממה. צמרמורת חלפה בעצמותיי.  זה הקול המוּכר, הרודף אותי מקרקוב ומצ'נסטוחוב. סירבתי להאמין שזה אכן קולו של מנדלבאום. לפי חישוביי, האיש צריך להיות בשנות השמונים לחייו. קשה היה לי להאמין כי עודנו חי ושר.

הרהוריי נקטעו כאשר הרבי חזר לשאול, ואני נפניתי להגיב. הקול המשיך להדהד באוזניי, ואז סיפרתי לרבי על המפגש שהיה לי בצ'נסטוחוב עם יוס'ל מנדלבאום, שנהג לשיר על שולחן אביו המנוח, רבי בן-ציון הלברשטם. תיארתי את מצבנו במחנה, את שיחותינו שם ואת הפרידה ממנו. הרבי חייך ושוב הרים את ידו. אחד משמשיו ניגש אליו, והרבי לחש דבר-מה על אוזנו.

כעבור כמה דקות התייצב ליד הרבי איש הדור בעל זקן לבן. האיש רכן לעבר הרבי והמתין למוצא פיו. הרבי קם מכיסאו, הוליך את האיש אליי והצביע עליו: "הנה, זה יוס'ל מנדלבאום". עמדתי המום, בלי יכולת להוציא הגה מפי. הרבי ביקש לרכך את המפגש. "זקנו הלבין, אבל קולו גבר מאז", אמר. שוחחנו מעט.

כעבור כמה רגעים חזר ר' יוס'ל למקומו ולבקשת הרבי השמיע את הקטע 'מקדש מלך', שעליו סיפרתי לו. זה היה מרגש מאוד. מאות החסידים שישבו מולי וסביבי, הופיעו לנגד עיניי כאותם עלובי-חיים, שעמם חלקתי את פיסת האדמה הטחובה בצריף של מחנה צ'נסטוחוב. פתאום חשתי את הקור המקפיא את העצמות, ורק קול שירתו החרישית של יוס'ל מנדלבאום, "מעוז צור ישועתי", בלילה הראשון של חנוכה ההוא, ממס את הקיפאון.

(על-פי 'עם כלביא', מאת נפתלי לאו-לביא)

 חסידות

פך השמן הפנימי

מלחמת החשמונאים נגד היוונים מקבלת בתורת החסידות משמעות אקטואלית ונצחית. המלחמה הזאת מתחוללת בנפש האדם בכל יום, בכל עת ובכל שעה. משמעותה האקטואלית של מלחמה זו תובהר מתוך התבוננות במהות המאבק, כפי שהוא בא לידי ביטוי בנס חנוכה.

מלחמת היוונים לא כוּונה כנגד קיומו הגשמי של העם היהודי. להפך, הם היו נכונים להעניק ליהודים זכויות מפליגות ולאפשר להם ליהנות מכל הישגי התרבות והמדע של יוון. המאבק היה נגד הנשמה היהודית. היוונים ביקשו להפריד את העם היהודי מקדושתו ולהפכו לעם ככל העמים.

כשכבשו את בית-המקדש יכולים היו להחריבו, כדרך שנהגו שליטים אחרים, אך הם לא עשו זאת. לא הפריע להם קיומו של מרכז רוחני ותרבותי, שבו אנשים מבטאים את רגשותיהם ואת אמונתם. הם גם לא שפכו את השמן ששימש להדלקת המנורה. לא הפריע להם שהיהודים מדליקים את המנורה. דבר אחד הקפידו לעשות: הם "טימאו כל השמנים". בכך כאילו אמרו: יכולים אתם להמשיך בעבודת בית-המקדש ובהדלקת המנורה, אבל בלי ה'טהרה' של השמן.

מלחמתם של היוונים

אחת התכונות הבולטות של השמן היא, שהוא אינו מתערבב עם המים. הוא לעולם יצוף למעלה או ישמור על ייחודו בצורת בועות נפרדות. השמן מסמל אפוא את מהותו הייחודית של עם-ישראל שאינו מתערבב בין העמים.

הטהרה של השמן מסמלת את העל-שכליות במהותו הייחודית של העם היהודי. כל מושגי הטהרה והטומאה הם על-שכליים. אי-אפשר להסביר בהיגיון את ההבדל בין שמן טהור לטמא. גם הדבקות של היהודי בקב"ה היא על-שכלית ואינה נובעת מההיגיון האנושי. לכן קיומו של העם היהודי אינו ניתן להסבר הגיוני, כי העל-שכליות היא אבן-יסוד במהותו של עם-ישראל.

בנקודה יסודית זו פגעו היוונים בכך שטימאו את השמנים. הם כאילו אמרו: רוצים להישאר יהודים? – בבקשה. רוצים להמשיך וללמוד את תורתכם? – אין לנו התנגדות. רוצים לקיים מצוות? – למה לא. אבל אנו מתנגדים בכל תוקף לערך העל-שכלי שאתם מייחסים לתורה ולמצוות, לקדושה שאתם מעניקים להן. אפשר ללמוד את התורה כחכמה, כנכס תרבותי – למה חייבים לראות בכל מילה את דבר-ה'?! אפשר לקיים מצוות שיש בהן טעם והיגיון, כמו כיבוד הורים, חגים היסטוריים וכדומה, אבל איזו משמעות יש במצוות העל-שכליות, כמו 'שעטנז' ואיסורי הכשרות וכל יתר המצוות שאיננו מבינים את טעמיהן?!

נקודת מסירות-הנפש

ואמנם, היוונים הצליחו 'לטמא את כל השמנים'. הם הצליחו לנתק יהודים רבים מאותה דבקות על-שכלית, בלתי-מוגבלת, בקב"ה ובתורה ובמצוות. רק בדבר אחד לא הצליחו לפגוע – באותו "פך אחד של שמן חתום בחותמו של כוהן גדול". פך זה מסמל את הנקודה היהודית הפנימית, שאינה ניתנת לשינוי; את האהבה העמוקה לקב"ה, שאינה מושפעת מגורמים חיצוניים. קשר עמוק זה עם הקב"ה נשאר בשלמותו בליבו של כל יהודי, למרות כל מאמציהם של היוונים. כי יהודי, בתוך-תוכו, אינו יכול להיפרד ממקורו האלוקי.

זו המשמעות האקטואלית של חנוכה. בכל דור ובכל אדם ישנו היצר-הרע ששואל את השאלות ששאלו היוונים ושמבקש להפריד את היהודי מקדושת התורה ומדבקותו המוחלטת בקב"ה. יש לדעת אפוא, שזו הייתה מגמת היוונים ושעל כך מסרו את נפשם מתתיהו ובניו. ואם בכל-זאת קשה להתגבר על כך, יש לעורר את ה'פך קטן', את הנקודה היהודית הפנימית, שבאמצעותה אפשר להתגבר על כל הקשיים.

 בציפייה לגאולה

הכנה לחנוכת המקדש השלישי

"הדלקת נר חנוכה היא לזכר נס השמן שהיה במנורת בית-המקדש כשנתחנך מחדש על-ידי החשמונאים, וזוהי ההכנה לבניין וחנוכת בית-המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו" (הרבי מליובאוויטש, כ"ד בכסלו תשנ"ב)

 חיים יהודיים

"מאותו יום לא היו נפגעים"

כבר שלושים ושלוש שנים שומר אפרים מזרחי, כעל בבת-עינו, ספר תהילים זעיר ומטבע של עשר אגורות שמזמן יצא מהמחזור. סיפורם של התהילים הקטן ושל המטבע הישן מחזיר אותו לימים ההם, בזמן הזה.

אפרים (55), תושב בני-ברק, אב לשלושה, שבשנים האחרונות מתחזק בשמירת תורה ומצוות, זוכר את צהרי יום-הכיפורים תשל"ד כאילו זה היה אך אתמול: "בשעה שתיים בצהריים נשמעה אזעקה וידענו שפרצה מלחמה. הייתי זמן קצר אחרי סיום שירותי הסדיר, כחייל בסיירת-גולני, וציפיתי לקריאה. בשעה חמש וחצי אחר הצהריים צלצלו מהפיקוד, ומיד יצאתי לדרך. הבלגן חגג ואנו, חיילים קרביים ומנוסים, נשלחנו לבקעה במקום לחזיתות הבוערות בדרום ובצפון. רק עשרה ימים לפני סוף המלחמה נשלחנו להחליף לוחמים מותשים בשדה-התעופה המצרי בפאיד. נכנסנו ללחימה והגענו לעיר סואץ. השתלטנו על בניין בית-ספר, וממנו חלשנו על הסביבה. העובדה שהוריי נולדו בקהיר ושאני דובר ערבית-מצרית על-בורייה, סייעה לנו בחקירת שבויים ועוד.

מראה תלוש מהמציאות

"צרנו על סואץ, והיינו חלק מהכוח שכיתר את הארמייה השלישית. בשלהי חודש תשרי נכפתה על הצדדים הפסקת-אש והחלה מלחמת-התשה. המצרים ירו לעברנו, בעיקר בנשק קל, מבין בתיה וסמטאותיה של העיר סואץ. לא היה כמעט יום שבו לא נפלו או נפגעו חיילים שלנו.

"זה היה באחד מימי החנוכה. לפתע הגיעו לאוזנינו צלילים של מוזיקה חסידית עליזה. היינו צריכים לצבוט את עצמנו כדי להאמין למראה עינינו: קבוצה של חסידי חב"ד הגיחה לפתע מתוך טנדר, שעל גגו מערכת הגברה. זה היה כל-כך תלוש מהמציאות, וגם מסוכן!... הם יצאו אלינו עם סופגניות, חנוכיות ונרות. עד אותו רגע לא הייתה לנו חנוכייה. בלילות הראשונים של החג הדלקנו נרות בקסדות מצריות שמילאנו עפר, ובתוכו נעצנו בד יוטה ספוג דלק.

נעשינו "שלוחי מצווה"

"החב"דניקים לא הסתפקו במפגש עם החיילים שבתוך הבניין, אלא התעקשו לעלות גם לנקודת התצפית שעל הגג. הם שרו ורקדו והשמיעו דברי תורה. לאחר שחילקו לנו חנוכיות, נרות וסופגניות, הוציאו ספרי תהילים קטנים וצמד מטבעות של עשר אגורות מהרבי מליובאוויטש. מטבע אחד ניתן לנו כ'דמי חנוכה', לעשות בו כטוב בעינינו. את המטבע השני הורו לתת לצדקה עם שובנו מהמערכה.

"המטרה היא – הסבירו החסידים בשמו של הרבי – לעשות כל אחד ואחד מאיתנו 'שליח מצווה', שהרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. היו בינינו כמה חיילים ספקנים שהקשיבו לדברים בחיוך, אך לבסוף לקחו מהחסידים את התהילים והמטבעות ששלח הרבי.

התהילים והמטבע

"וראו זה פלא: מאותו יום והלאה לא היו נפגעים, לא מקרבנו ולא מבין הכוחות האחרים שפעלו בשטח. אני זוכר את תחושת ההשתאות שליוותה אותי אז, לצד האמונה החזקה שפיעמה בי, כי ערכת ההגנה הרוחנית ששלח לנו הרבי אכן פעלה את פעולתה.

"עם שובי לבית הוריי, כשבוע לפני חג-הפסח, נתתי מטבע אחד למקבץ הנדבות הראשון שפגשתי. המטבע השני נשאר עמי. ספר התהילים והמטבע ששלח לנו הרבי ליווה אותי שנים רבות לאחר מכן, בימי מלחמת לבנון, ועד עצם היום הזה".

"מזרחי: "אמונה חזקה פיעמה בי"

 פינת ההלכה ומנהג

הדלקה ושבת

שאלה: מה הם הדינים המיוחדים להדלקת נר-חנוכה בערב-שבת ובמוצאי-שבת?

תשובה: ביום שישי רצוי להקדים את תפילת מנחה לפני ההדלקה, וכן מנהג חב"ד (אך אין לבטל משום כך תפילה בציבור). ויש המתפללים אחרי ההדלקה. מדליקים נר חנוכה לפני נר שבת. יש להרחיק את מקום ההדלקה מהפתח, ולהדליק רחוק ממעבר של אנשים וילדים, מחשש כיבוי בשבת. יש לדאוג שתהיה בנר כמות שמן שתבער עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים, וגם המדליקים בנרות מוצקים ידאגו לנר (לפחות אחד) שיהיה גדול מהנרות הצבעוניים הרגילים.

אומרים 'הנרות הללו', אבל אין שוהים חצי שעה ליד הנרות. בהדלקה בבית-הכנסת טוב לדאוג למניין בשעת ההדלקה, אבל אם הזמן מתאחר, מדליקים ללא מניין, ובברכה.

במוצאי-שבת יש נוהגים להקדים את תפילת ערבית, כדי לקיים בהקדם האפשרי את מצוות הדלקת הנרות; אולם אין להקדים לפני זמן 'צאת השבת'.

בבית-הכנסת מדליקים נר-חנוכה לפני ההבדלה (ואם המדליק שכח לומר 'אתה חוננתנו' בתפילת שמונה-עשרה, יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בטרם ידליק), לפני 'עלינו'. בבית, למנהג אשכנז מדליקים לפני ההבדלה. למנהג הספרדים והחסידים, וכן מנהג חב"ד, מדליקים מיד אחרי ההבדלה, אחרי הברכה האחרונה שעל היין. לאחר הדלקת הנרות אומרים 'וייתן לך'. כמובן, אי-אפשר לברך 'בורא מאורי האש' על נר חנוכה, שאסור ליהנות לאורו.

מקורות: שו"ע ונו"כ, משנ"ב וכף החיים, סימנים: תרעח,תרפא. נטעי גבריאל הל' חנוכה פמ"ד-מו. 'מצוות נר איש וביתו' סי' י. ספר המנהגים – חב"ד עמ' 71. לוח דבר בעתו.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)