מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1037 - כל המדורים ברצף
	מה בעצם אנחנו עושים כאן
	יש חדש
	כוח השפעתו של אברהם
	תפילה
	הבטחה שנתקיימה
	תשובה כהלכה
	זכות השליחות
	הכנת העיר
	הכוח להתעודד, להמשיך ולהתחזק
	ברכות הברק, הרעם והקשת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1037, ערב שבת פרשת חיי-שרה, כ"ו במרחשון תשס"ז (17.11.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מה בעצם אנחנו עושים כאן

האם הקשר שלנו לארץ-ישראל הוא אקראי, כי במקרה נולדנו כאן? מדוע ערכים של אהבה לארץ-ישראל, שהיו נטועים בנשמת כל יהודי, כמעט נעלמו מהשיח הציבורי?

ההתפטרות של קצינים בכירים בצה"ל, בעקבות הליקויים החמורים בניהול המלחמה האחרונה, מבשרת את רעידת-האדמה שעומדת להתחולל בצבא. היא גם מגבירה את הדאגה האוחזת בציבור לנוכח המחדלים הקשים שמתגלים בגוף שאמור להבטיח את ההגנה על תושבי הארץ. צה"ל נתפס בעיני רבים כגורם האחרון שעליו אפשר לסמוך אחרי שהמערכות האחרות נתגלו באפסותן ובחדלונן, ועכשיו מתברר שהריקבון הגיע גם לצה"ל.

אפשר לחפש סיבות להתפרקות כללית זו. לתלות את בעיות ההנהגה הפוליטית בשיטת הממשל, את מחדלי הרווחה בתפיסה כלכלית שגויה, את כישלי הביטחון בשאננות ובחוסר מוּכנות, וכך הלאה. אבל כאשר מערכות רבות כל-כך קורסות ומתפוררות, אולי אין הדבר נובע מצירוף של סיבות רבות, אלא מסיבה מרכזית אחת.

התפוררות הערכים

הסיבה העיקרית לתהליך שאנו חווים עכשיו היא אבדן הערכים, ובעיקר המשמעות האמיתית של קיומנו בארץ-ישראל. כשאתה שואל כיום ישראלי מצוי מה קושר אותו לארץ, אתה נענה במשיכת כתפיים ובתשובות סתמיות. ערכים של קשר ושל אהבה לארץ-ישראל, שהיו נטועים בנשמתו של כל יהודי בדורות עבר, כמעט נעלמו מהשיח הציבורי.

אנו עדים לתופעה מעניינת, שבה מנסים להתמודד עם השאלה הקשה בשיטת ההגנה הטובה ביותר היא המתקפה. לטענתם, עצם השאלה מעידה על אי-נורמליות, שכן הצרפתי אינו שואל את עצמו למה הוא חי בצרפת, והאנגלי אינו תוהה על הימצאותו באנגליה. מכאן, שכאשר הפסקנו לשאול את עצמנו למה אנחנו חיים בארץ, הגענו סוף-סוף למצב נורמלי...

לדעתם של חסידי השקפה זו, הקשר שלנו לארץ הוא אקראי – אנחנו כאן כי במקרה נולדנו כאן (או שהורינו הביאו אותנו לכאן עם עלייתם ארצה, בלי לשאול את פינו). האוּמנם? האם זו הזיקה של יהודי לארץ-ישראל – העובדה שכאן הוא נולד? האם אין כאן דבר-מה עמוק יותר, שקושר לארץ-ישראל גם את מי שלא נולד בה, ובוודאי צריך לפעם בליבו של מי שזכה להיוולד בארץ-הקודש ולחיות בה?

גם מבחינה מעשית התפיסה הזאת מסוכנת מאוד. הצרפתי אינו מאויים על-ידי מיליונים ששואפים להשמיד את מדינתו. האנגלי אינו שומע אחת לכמה ימים על צורר שמפתח פצצות אטומיות כדי להחריב את ארצו. ההולנדי אינו חי עשרות שנים במציאות של מלחמות ופיגועי טרור רצחניים. למה אפוא שצעירים ישראלים יסכימו לחיות במציאות מאויימת זו רק מפני שבמקרה נולדו כאן?

אבדן הערכים הזה משפיע על התנהלותן של כל המערכות. בספר משלי נאמר: "באין חזון ייפרע עם". חזון אין הכוונה תכנית לטווח ארוך, אלא מערכת ערכית, במובן של חזון נבואי. כאשר בלבבות לא מפעמים ערכים, שמכוחם אמורים בני-האדם לפעול, נשארים רק האינטרסים האישיים, ואז כל המערכות קורסות זו אחר זו.

התגייסות דחופה

הגענו לנקודה קריטית שבה התפוררות הערכים מסכנת את עצם יכולתנו להתקיים מול הסכנות האורבות לפתחנו. כל אנשי האמונה, שערכי היהדות מפעמים בליבם ושיש בהם זיקה אמיתית לעם-ישראל ולארץ-ישראל – חייבים להתגייס לפעולה דחופה של החדרת הערכים הללו להמוני בית-ישראל, ובעיקר לדור הצעיר.

השבת, שבה אנו קוראים על קניית מערת-המכפלה על-ידי אברהם אבינו, היא הזדמנות להחדיר את משמעות ישיבתנו בארץ-ישראל. מסירות-נפשם של מתיישבי חברון, שמחזיקים בעבור עם-ישראל כולו את הגישה למערת-המכפלה, משמשת מקור השראה והמחשה לקשר העמוק של יהודים לנחלת אבותיהם. הם יושבים בחברון לא משום שבמקרה נולדו שם, אלא בגלל השייכות הפנימית בין עם-ישראל לשורשי קיומו. את השייכות הזאת יש להנחיל לכל העם.

 יש חדש

כינוס השלוחים

ביום רביעי השבוע נפתח בחצר הרבי מליובאוויטש בניו-יורק הכינוס העולמי השנתי של שלוחי הרבי מליובאוויטש. משתתפים בו יותר מאלפיים שלוחים מרחבי העולם, ובהם כשלוש-מאות שלוחים מישראל. בכינוס יתקיימו עשרות מושבים וסדנאות, בכל קשת העניינים הנוגעים לחיי היהדות בקהילות היהודיות ברחבי העולם. זו הזדמנות יחידה מסוגה לחוש את דופק העם היהודי בעולם כולו ואת האתגרים העומדים לפני היהדות בימינו.

הקבוצה ה-75

זה מקרוב הועלתה לארץ הקבוצה ה-75 במסגרת פרוייקט ילדי צ'רנוביל, שמפעילים צעירי-חב"ד. בקבוצה זו הגיעו תשעה-עשר ילדים יהודים, ומאז תחילתו של הפרוייקט כבר הועלו באמצעותו לארץ 2411 ילדים. בעקבות הילדים שהגיעו בשנים שעברו הגיעו גם ההורים, והם מתגוררים כיום בכל רחבי הארץ. רבים מבוגרי הפרוייקט כבר נישאו והקימו משפחות בריאות.

מדריך לשמחות

הופיעה חוברת שמח תשמח – מדריך הלכתי לשמחות, עם סדר סעודות שבת, ברכת המזון ושבע ברכות. את החוברת ערך הרב נפתלי ועקנין, רב שכונות בן-גוריון ובנה ביתך נאות יצחק בלוד. יש כאן כל ההלכות המרכזיות בענייני נישואין, ברית-מילה, פדיון הבן ובר/בת מצווה. להזמנות: טל' 9242279-08, או 2751725-050.

תיקון: את החוברת בשמחות, קטלוג לארגון חתונה, אפשר להשיג בשופר תקשורת, טל' 9678555-03.

 שלחן שבת

כוח השפעתו של אברהם

בסופה של פרשתנו מסופר על מעשיו של אברהם לאחר הסתלקות שרה – "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". מי הייתה קטורה? מפרש רש"י "קטורה זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת". כמו-כן היא נקראת קטורה במשמעות 'קשורה', "שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם".

פירוש זה מקורו במדרשי חז"ל, אבל עניינו של רש"י לפרש את פשוטו של מקרא, ולאו-דווקא על-פי המדרשים. מה מאלץ אותו להביא את פירוש המדרש שקטורה היא הגר, שלא כמשמעות הפשוטה של הפסוק, שהיא הייתה אישה חדשה? גם דברי המדרש עצמם דורשים ביאור: איך אומרים על הגר ש"נאים מעשיה כקטורת" בשעה שנאמר עליה כי "חזְרה לגילולי בית אביה", לאחר שגירשהּ אברהם?

למה חזרה לעבודת אלילים?

בהסבר זה מתרץ רש"י קושיה חזקה שמתעוררת על כללות הסיפור של אברהם והגר. עוד בהיותם בחרן עסקו אברהם ושרה בהפצת האמונה בבורא-העולם לבני-האדם שסביבם – "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים". אם אברהם השפיע על אנשים מבחוץ, ודאי שהייתה לו השפעה על אנשי ביתו.

על-פי זה מתעוררת שאלה גדולה: איך ייתכן שהגר, אשתו של אברהם, לא הושפעה ממנו ו"חזְרה לגילולי בית אביה"? אמנם גם ישמעאל יצא לתרבות רעה, אבל בסופו של דבר חזר בתשובה (עוד בחיי אברהם), דבר המעיד על עוצמת השפעתו של אברהם עליו. מדוע אפוא לא הושפעה הגר מאמונתו וחזרה לעבוד אלילים?

הגר עשתה תשובה

לכן מביא רש"י את דברי המדרש, שקטורה זו הגר. אמנם היה שלב שהיא חזרה לגילולי בית אביה, אבל מכיוון שספגה מאברהם את האמונה בא-ל אחד, עשתה תשובה וחזרה אליו ואל האמונה בה'. תשובתה וחזרתה של הגר משקפות את השפעתו של הגדולה של אברהם אבינו, שהחדיר את האמונה בה' בסביבתו ובבני-ביתו.

אך עדיין יש צורך להסביר דבר-מה: אם בזמן שגירשהּ אברהם חזרה הגר לגילולי בית אביה, סביר להניח שגם לא שמרה על צניעותה; ואיך היה יכול אברהם לחזור ולשאתה לאישה? לכן רש"י מוסיף את הפירוש שהיא נקראת קטורה כמו 'קשורה', "שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם". הגר שמרה אפוא על צניעותה, ולכן שוב נשאהּ אברהם לאישה.

הכוח להפוך את הרע לטוב

דבר מעניין שרואים כאן הוא, ששרה דרשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל – "גרש האמה הזאת ואת בנה" – כי ראתה את הרע שבהם, וכפי שאכן היה בפועל, שהגר חזרה לגילולי בית אביה וישמעאל יצא לתרבות רעה; אולם אחרי-כן אברהם מצליח להחזיר את שניהם בתשובה.

דבר זה נרמז בפסוק "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" – "ויוסף" מלשון הוספה בקדושה ובאור אלוקי. קודם-לכן הייתה עבודתו בהוצאת הטוב מהרע ובהפרדת הרע מן הטוב, אולם לאחר מכן התעלה אברהם למדרגה גבוהה עוד יותר, עד שהיה יכול להפוך את הרע לטוב ולהחזיר גם את הגר וישמעאל לדרך הישר.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 174)

 מן המעיין

תפילה

כל שיחה – תפילה

תניא: יצחק תיקן תפילת המנחה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד,סג). אין שיחה אלא תפילה (ברכות כו). ללמדנו שאצל יצחק כל שיחה שלו הייתה בבחינת תפילה.

(רבי בונם מפשיסחא)

תפילה עם הצומח

מפרש רש"י: "לשוח לשון תפילה". תפילתו של יצחק הייתה עם כל שיח השדה. כל צמחי האדמה נתנו מכוחם לתפילתו.

(רבי נחמן מברסלב)

עבודה בצנעה

מדוע לא נאמר במפורש: ויצא יצחק להתפלל בשדה? אלא דרכה של עבודת השם היא בלחש, בצנעה, ללא שהאדם יעמוד ויכריז על יראת-השמים שלו. עובר-אורח שראה את יצחק בשדה היה סבור שהוא מטייל לרוח הערב, אבל לאמיתו של דבר תיקן באותה שעה את תפילת המנחה.

(לקט אמרים)

גאולה רוחנית

בתפילתה של כנסת ישראל לפני הקב"ה יש משום גאולה נפשית ורוחנית. לוּ היו כל ישראל מתפללים בכוונה ואור האהבה לא היה חולף ונגנז לוֹ אחרי התפילה – היה המשיח בא גם בגשמיות.

(סידור עם דא"ח)

עלייה לגן-העדן

בעת התפילה הנשמה מופשטת מענייני הגוף. היא עולה לגן-העדן ומתהלכת בהיכלות עליונים. ואילו בשאר היום היא מלובשת בענייני העולם. בגמרא מסופר על עלייתו של רבי יהושע בן-לוי לגן-העדן. וכי יעלה על הדעת שהוא עלה לאחר ארוחת הבוקר? השכל הישר מניח כי הדבר היה בעת התפילה.

(ספר השיחות תרצ"ו)

התבוננות בתפילה

כאשר אדם מתבונן בלא-טוב שבו, ומצטער על כך, הצער גדול יותר אם ההתבוננות היא בעת התפילה. וכאשר אדם מתבונן בטוב ובנועם האלוקי, אזיי העונג גדול יותר כשההתבוננות היא בעת התפילה, מאשר כשהוא בביתו ונהנה מכוס תה עם דבש.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

המבחן על איכות התפילה

הרבי הריי"צ מליובאוויטש אמר: עיקר התפילה מתגלה במה שבא אחרי התפילה. ההנהגות אחרי התפילה היא אבן-הבוחן על איכותה של התפילה.

חיבור שמים וארץ

התפילה נמשלה ל"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח,יד). חיבור זה בין שמים וארץ משמש לשני דברים – להעלאת הארציות השמימה ולהורדת השמים לארץ.

(לקוטי דיבורים)

 אמרת השבוע

הבטחה שנתקיימה

רבי הילל מפאריטש היה מגדולי חסידי חב"ד בדורות הראשונים, והיו אומרים עליו שהוא במדרגת רבי. פעם אחת הלשינו עליו לשלטונות, והייתה צפויה עבודת פרך עולמית. היה שם חייט אחד שמסר את נפשו והצילו. שאלו רבי הילל כיצד יוכל לגמול לו. השיב החייט: "אבקש להיות שכנו לאחר מאה ועשרים". הבטיח לו רבי הילל שבקשתו תקוים.

עברו שנים. רבי הילל נדד למרחק של מאות קילומטרים, למושבות היהודיות באזורי חרסון ויקטרינוסלב, ונפטר בחרסון. כמה ימים אחרי פטירתו נפטר עני נודד ב'הקדש' של חרסון. קברו אותו בלילה, ובגלל הגשם השוטף לא הבחינו כי הוא נקבר ליד קברו של רבי הילל.

כשהתבררה הטעות, חיפשו בבגדיו של העני ומצאו תעודה שהוא בן העיר פאריטש. שלחו מכתב לקהילת פאריטש לברר מי האיש, והתברר כי הוא העני שהציל את רבי הילל מההלשנה.

 מעשה שהיה

תשובה כהלכה

רבי שמשון ורטהיימר היה רבה של אוסטריה ודמות נערצת בחצר המלוכה האוסטרית. נוסף על כך היה עשיר מופלג ונתקיימו בו 'תורה וגדולה במקום אחד'.

עם ידידיו הטובים של רבי שמשון נמנה רבי נתן-נטע, אב בית-הדין בעיר אייבשיץ. יום אחד קבעו השניים להיפגש, ולפגישה הובא בנו של רבי נתן-נטע, יהונתן, שהיה אז נער כבן שלוש-עשרה. שמע חריפותו העצומה של העילוי עול-הימים הגיע לאוזניו של רבי שמשון ורטהיימר, והוא ביקש לעמוד מקרוב על טיבו. בת צעירה הייתה לו, והוא שקל את האפשרות לקחתו לחתן בעבורה.

בתחילת הפגישה שוחחו שני הידידים הגאונים בעניינים כלליים. אך בעוד רבי נתן-נטע הפגין כבוד כלפי חברו והקדים את התואר 'רב' לשמו, פנה רבי שמשון אל רעהו בשמו הפרטי בלבד, ללא כל תואר של כבוד. הדבר חרה ליהונתן, והוא ביקש להגן על כבוד אביו.

"יסלח לי מר, אם אפסיקו באמצע שיחתו", פנה לפתע יהונתן אל רבי שמשון. "ידועים לי היטב דברי חכמינו ז"ל על מי שנכנס לתוך דברי חברו, וכן על מי שמדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה; ואולם באותה מידה ידועים לי גם דברי חכמים כי 'אפילו שיחת חולין של תלמידי-חכמים צריכה לימוד'. והנה, מתוך שיחת החולין של מר זכיתי לתשובה על שאלה שהטרידה אותי זמן רב".

"ומה השאלה?", שאלו רבי שמשון בנימה מסוקרנת.

"המשנה במסכת שבת", ענה לו יהונתן, "אומרת, 'מצינו שם קטן משם גדול – שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל' (כלומר, לפעמים חלק משם גדול הוא שם קטן בעצמו, ומתחייבים על כתיבתו בשבת). ונשאלת השאלה, מדוע לא אמרה הגמרא 'שם משמשון', והלא שמשון (השופט הגיבור) קדם לשמואל (הנביא)?!".

"שאלה מצויינת", הגיב רבי שמשון. "מהי אפוא התשובה שמצאת בדבריי?".

"ובכן", הטעים יהונתן, "הלוא את המשנה ערך רבי; ומכיוון שרבי שמשון שוכח את 'רבי', שכח גם רבי את רבי שמשון!"...

התפעל רבי שמשון מחריפותו של יהונתן. "אם חריף אתה כל-כך", הגיב, "אבקש מבעל האכסניה להביא לפנינו ספר כלשהו ובדף שבו ייפתח הספר – תאמר לי דבר-חידוש משלך...". יהונתן נענה לאתגר.

הספר שבעל האכסניה הוציא מהארון היה סידור-תפילה, והוא נפתח בברייתא "רבי ישמעאל אומר בשלוש-עשרה מידות התורה נדרשת". יהונתן הרהר קלות ומיד החל להרצות את חידושו.

"כבר בראשית הברייתא מתעוררות שלוש קושיות", פתח ואמר. "הקושיה הראשונה היא, הכיצד נתנו הורים כשרים מישראל לבנם הנולד את השם ישמעאל, שהיה רשע מרושע; והלוא מהפסוק 'שם רשעים ירקב' למדו חז"ל שאין לקרוא לאדם בשמו של רשע?!

"קושיה שנייה – ידוע בש"ס שכאשר הדעות בעניין כלשהו חלוקות, הלשון הוא 'רבי פלוני אומר כך, רבי אלמוני אומר כך ורבי פלמוני אומר כך'. ואולם כאשר מובאת דעתו של יחיד, ללא דעה החולקת עליו, הלשון הננקט הוא 'אמר רבי פלוני'. והנה כאן לא מובאת שום דעה המנוגדת לדעתו של רבי ישמעאל, ובכל-זאת הלשון הוא 'רבי ישמעאל אומר' ולא 'אמר רבי ישמעאל'.

קושיה שלישית המתעוררת בברייתא זו נוגעת למידות העוסקות ב'כלל ופרט', כאשר מסדר הקדימות של הופעת הכלל והפרט בתורה נגזר פירוש הכתובים וההלכות הנובעות מהם (אם אין בכלל אלא מה שבפרט או שהכלל מוסיף על הפרט וכו'). ואולם לפי הדעה ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', איזו משמעות יש לסדר הופעת הכלל והפרט בפסוקים?!".

עשה יהונתן אתנחתה קצרה בדבריו, ומיד והמשיך: "נראה כי תשובה על הקושיה השלישית תסלק גם את שתי קודמותיה. יש לומר שגם הסוברים 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' מתכוונים רק כשמדובר בפסוקים רחוקים זה מזה; ואז אין משמעות לסדר הופעתם. אך כאשר הפרטים מופיעים בסמיכות זה לזה – ועל-אחת-כמה-וכמה באותו פסוק עצמו – גם הם מודים כי לסדר הקדימות יש משמעות.

"חיזוק לכך אפשר להביא מדברי הגמרא על הפסוק בפרשת חיי-שרה, 'ויקברו אותו יצחק וישמעאל' – מכאן שישמעאל עשה תשובה בחיי אביו אברהם, שאילולא כן לא היה ישמעאל הבכור מקדים לפניו את יצחק. אך אם 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אין כל משמעות להקדמת שמו של יצחק לשמו של ישמעאל! אלא שכאמור, כאשר מדובר בעניין אחד ובאותו פסוק עצמו, הכול מסכימים כי אפשר להסיק מסקנות מסדר המילים.

"כך אפוא נאמר גם לגבי המידות העוסקות ב'כלל ופרט', שכאשר הכלל והפרט נכתבו בסמיכות זה לזה, אפשר לדרוש מהם משמעות והלכה.

"על-פי זה נבין כיצד ניתן לבעל הברייתא השם ישמעאל, שכן 'במקום שבעלי-תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'.

"זו אפוא גם הסיבה שהברייתא נוקטת את הלשון 'רבי שמעאל אומר' ולא 'אמר רבי ישמעאל', שכן בכך היא רומזת למהפך שחל בהנהגת ישמעאל בן אברהם – מרשע גמור ל'רבי ישמעאל'"...

נפעם רבי שמשון ורטהיימר מגאונותו יוצאת-הדופן של יהונתן, ונשק לו בחיבה על מצחו. "אשריך ר' נתן-נטע שהצמחת נטיעה מפוארת כל-כך בגנך!", אמר לחברו, הפעם בהקדמת תואר של כבוד.

 חסידות

זכות השליחות

מושג השליחות קיים עוד משחר ימיה של החסידות. מייסדי שיטת החסידות שלחו שלוחים כדי להפיץ את אור החסידות בסביבתם הקרובה והרחוקה. להיות שליח נחשב תמיד זכות גדולה, שכן "שלוחו של אדם כמותו", ומכאן שהשליח מקבל את הכוחות הגדולים והעצמותיים של הרבי המשלח.

מוסד השליחות מופיע כבר בימי הבעש"ט. הבעש"ט הִרבה לשלוח את תלמידיו לכל מיני משימות, קצתם כשלוחים גלויים ומרביתם כשלוחים נסתרים. גם המגיד ממזריטש המשיך בדרך זו, ואחריו רבנו הזקן בעל התניא. כך התפשט אור החסידות בקרב המוני בית-ישראל, והגיע עד מקומות רחוקים.

איבר מאיבריי

תנופה מיוחדת קיבל מוסד השליחות בדורות האחרונים. ההתרחקות של יהודים רבים מחיי תורה ומצוות חייבה את נשיאי החסידות לשלוח שלוחים לא רק כדי ללמד חסידות, אלא גם כדי לדאוג לעצם הקיום היהודי. כך אנחנו מוצאים את כ"ק אדמו"ר הרש"ב משגר שלוחים לגרוזיה ולמקומות נוספים שבהם נדרשו רבנים, מלמדים, שוחטים ועסקני ציבור שיכולים להחיות את רוח היהדות.

מכאן והלאה התפתח  מוסד השליחות בתנופה אדירה, תחילה על-ידי כ"ק אדמו"ר הריי"צ, ובעיקר על-ידי ממלא-מקומו, כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש נשיא דורנו. ההתבטאויות שהתבטאו על השלוחים מעידות על היחס המיוחד והכוחות המופלאים שהעניקו לשלוחים.

חסיד אחד אמר פעם לרבי הריי"צ, שאין הוא יודע מתי חל יום פטירתו של אביו, מאחר שנאסר בידי השלטון הקומוניסטי ומת במחנה-כפייה. אמר לו הרבי: "הואיל ואביך נשלח על-ידי אבי (אדמו"ר הרש"ב) לגרוזיה, אני קובע את יום-השנה שלו ביום-השנה של אבי (ב' בניסן)!".

בשנת תש"ד הגיע לניו-יורק אחד ה'תמימים' שלמדו בישיבת חב"ד בפולין. הוא נכנס אל הרבי הריי"צ, מתוך מחשבה להישאר במחיצתו. אמר לו הרבי שבדעתו לשלוח אותו לפתוח ישיבה באחת מערי-השדה. הבחור, שציפה לשהות במחיצת הרבי, קיבל את השליחות בהסכמה מלאה, אבל פניו נפלו. אמר לו הרבי: "אני מחשיב אותך איבר מאיבריי, ואין צורך לשאול להסכמתו של האיבר".

שליחותו של הקב"ה

החסידים התייחסו לשלוחים בהדרת-כבוד מיוחדת. אחד מתלמידי הישיבה נסע פעם אחת בימי הקיץ לשליחות הרבי בערים נידחות באמריקה. כאשר דיווח לרבי אחרי נסיעתו, סיפר בין השאר, שביקר אצל אחד מזקני החסידים, והלה, כששמע ששליח של הרבי עומד בפתח, לא ניגש לפתוח את הדלת קודם שלבש את המעיל וחבש את הכובע. הגיב הרבי: "יכולים להיות במרחקים ולהיות קרובים יותר ממי שנמצאים כאן".

הרבי הִרבה לדבר על האחריות המוטלת על השליח, שכן בכל צעד ובכל מעשה הוא מייצג את המשלח. פעם אחת אמר לאחד משלוחיו: "כאשר שולחים שליח, מייחסים האנשים את החכמות לשליח ואת השטויות למשלח. אל תעשה שטויות שייזקפו לחשבוני"...

אחד השלוחים נכנס פעם אחת ל'יחידות' אל הרבי, והרבי הורה לו לעשות דבר מסויים בשליחותו. השליח שמע את המשימה, והרהר באותו רגע שהדבר מעל לכוחותיו. בתוך כך אמר לו הרבי: "לוּ אני עצמי הייתי ניגש לאותם אנשים ותובע לתקן את העניין, האם היו שומעים לי? ובכן, דע שנוסעים לשליחות איתך!".

בכינוס השלוחים תשנ"ב, האחרון שבו השמיע הרבי שיחה מיוחדת לרגל הכינוס, אמר: "מכיוון שכבר סיימו את עבודת השליחות – ניגש כל שליח אל המשלח האמיתי, הקב"ה, ומודיע: עשיתי את שליחותי, ועכשיו הגיע הזמן שאתה כביכול תעשה את שליחותך...: 'שלח נא ביד תשלח' – שלח לנו את משיח-צדקנו בפועל ממש".

 בציפייה לגאולה

הכנת העיר

"כל שליח צריך להכין את עצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו לקבלת פני משיח-צדקנו, על-ידי שהוא מסביר את העניין של משיח כמבואר בתורה שבכתב ושבעל-פה באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו" (הרבי מליובאוויטש, חיי-שרה תשנ"ב)

 חיים יהודיים

הכוח להתעודד, להמשיך ולהתחזק

דווקא הפרשה הנפתחת בסיפור פטירתה וקבורתה של שרה אימנו זוכה לשם 'חיי שרה'. כן, לפעמים דווקא מקרה כואב של מוות מתגלה לאחר זמן כהתחלת פרק חדש של חיים. כך הרב ויקטור עטייה, מנהל בית-חב"ד בקריית-ארבע חברון, מאמין ומקווה שהטרגדיה הנוראה שפקדה אותו ואת משפחתו, תצמיח תנופה מחודשת של הפצת יהדות וחסידות בכל הסביבה.

כעשרים שנה משמש הרב עטיה בתפקידו. בשנים האחרונות הצטרף אליו הרב דני כהן, המתגורר ביישוב היהודי בחברון, ומנהל את הפעילות בליבה של עיר האבות. בימים האלה פועלים השניים במרץ רב להקמת משכן גדול ומרוּוח לבית-חב"ד בקריית-ארבע. הבית, שכבר הוקצה לו שטח ושתכנית הבנייה שלו הושלמה, עתיד לשאת את שמה של חיה-מושקא עטייה ז"ל, שחייה נקטפו בנסיבות מחרידות, והיא בסך-הכול כבת שמונה.

הבשורה המצמררת

סיפורו האישי של הרב עטייה מתחיל בבת-ים, עיר הולדתו. שם התקרב בנעוריו לחיי תורה ומצוות ולחסידות חב"ד. לאחר תקופת לימודים בישיבה היה חשמלאי מערכות מטוסים בבסיס חיל-האוויר תל-נוף. אחרי הצבא ותקופת לימודים נוספת בישיבה התחתן עם דבורה, בתם של הצייר ברוך נחשון ורעייתו שרה מקריית-ארבע.

איש שמח ומאיר-פנים הוא הרב עטייה. קשה שלא להיכבש בקסמן של עיניו החמות ושל שפתיו המחייכות דרך-קבע. אבל מאז יום שני, כ' במנחם-אב, לפני כשלושה חודשים, הוא נדרש לתעצומות-נפש אדירות כדי להוסיף לחייך. בצהרי אותו יום, בשעה שישב בבית ידידים ברמת-גן והתאמץ לנחמם על מות בנם, שנשרף בטנק בלבנון, התקשרה אליו רעייתו וזעקה בקול לא-לה: "ויקטור, חזור הביתה מיד, חיה-מושקא נשרפה!".

מסירות-נפש על צניעות

הוא כבר סיפר זאת מאות פעמים, אך בכל פעם נפרץ מחדש מעיין דמעותיו, כשהוא מתאר את נסיעתו הבהולה מרמת-גן לקריית-ארבע, כשהוא נושא כל הדרך תפילה נואשת לקב"ה שיחזיק את בתו בחיים. אבל ליבו ניבא לו רעות וכבר בפתח ביתו חיבק אותו חבר בעוז, ובקול חנוק אמר לו: 'ברוך דיין האמת'.

"באותה שנייה אמרתי לקב"ה: או שאתה לוקח גם אותי, או שאתה נותן לי כוחות להתמודד עם האסון ולהמשיך הלאה!", אומר הרב עטייה. לאחר מכן התבררו לו נסיבות האסון: הילדה הציתה גפרור וזה גרם דלקה בערֵמת סכך ישנה. האש אחזה בשמלתה. אח צעיר ממנה קרא לה להסיר מעליה את השמלה הבוערת, אך היא סירבה. "זה לא צנוע!", ענתה אחוזת בהלה, אפופת להבות.

משמעות של חיים

במהלך ה'שבעה' ובימים שלאחר מכן הגיעו לבית המשפחה אלפי אנשים ושיחות טלפון מכל העולם. קרובים, ידידים או סתם יהודים טובים ביקשו לחבק ולחזק. משפחת עטייה אכן התחזקה. "החום והאהבה שהורעפו עלינו מכל עבר נסכו בנו רוח חדשה. הרגשנו שאיננו לבד. החלטנו להפוך את הכאב הנורא למנוף רב-עוצמה. להעניק למותה של חיה-מושקא האהובה משמעות של חיים ושל עשייה מוגברת", הוא אומר.

בעת האחרונה מוזמן הרב עטייה למוסדות חינוך ולכינוסים רבים, כדי לספר על הדרך שבה הוא ומשפחתו מתמודדים עם אסונם. "אני מחזק אך גם מתחזק", הוא אומר, ומקווה שהבניין שיקום לזכר בתו יהיה מקור אור ושמחה לכל הסביבה.

הרב עטייה עם תכנית הבניין החדש וקופת-הצדקה על שם בתו ז"ל

 פינת ההלכה ומנהג

ברכות הברק, הרעם והקשת

שאלה: האם בכל פעם שרואים ברק או שומעים רעם צריכים לברך?

תשובה: על הברקים ועל הרעמים נקבעה בתלמוד ברכה מיוחדת: "ברוך... עושה מעשה בראשית", או "ברוך... שכוחו וגבורתו מלא עולם". למעשה, מברכים 'עושה מעשה בראשית' על ראיית הברק, ו'שכוחו וגבורתו' על שמיעת הרעם, משום שהרעם מזעזע את האדם ומביאו לידי זכירת כוח הבורא וגבורתו יותר מן הברק.

אין לברך שוב ושוב באותו יום על כל ברק ורעם. אולם אם התבהרו השמים לגמרי ואחר-כך התעננו מחדש והופיע שוב ברק או רעם - חוזרים ומברכים עליהם אפילו באותו יום. כאשר העננים לא התפזרו עד למחרת, יש אומרים שאין חוזרים ומברכים, ויש אומרים שביום חדש מברכים אפילו אם לא התבהרו השמים מאתמול.

הרואה קשת בענן מברך "ברוך אתה ה'... זוכר הברית, ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". אפילו לא התפזרו העננים, מברכים על כל קשת נוספת שמופיעה. אסור להסתכל הרבה בקשת, כי היא נחשבת כעין דוגמה ל"מראה דמות כבוד ה'" (יחזקאל א).

יש אומרים שאל לו לרואה קשת לספר על כך לחברו, משום שהוא כמוציא דיבה, כי הקשת היא אות שהעולם היה ראוי לאבדון ולמבול, אלא שהקב"ה מקיים את העולם מפני בריתו אשר כרת עם נח.

מי שראה ברק, שמע רעם או ראה קשת אפילו באמצע קריאת-שמע (חוץ מפסוק ראשון ו'ברוך שם', וכמובן תפילת העמידה) - יפסיק ויברך, שאם מפני כבוד בשר-ודם ויראתו מפסיקים, כל-שכן מפני כבוד הקב"ה (זו דעת שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן. הנוהגים על-פי ה'משנה ברורה' יברכו רק בין הפרקים, והנוהגים על-פי 'כף-החיים' יימנעו מלברך אפילו ב'פסוקי דזמרה').

מקורות: ברכות נד,א. נט,א-ב. חגיגה טז,א. רמב"ם פ"י מהל' ברכות. שו"ע או"ח ונו"כ סי' סו (ושו"ע אדה"ז שם), רכז, רכט. סידור-אדמו"ר הזקן, סדר ברכת הנהנין פרק יג (נדפס בסוף השו"ע ח"א). קצות השלחן סי' סו. שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' קטו. 'שולחן השלם' פרק פו.