נושאים נוספים
	התקשרות גליון 643 - כל המדורים ברצף
	"מודה במקצת" חייב שבועה – בעבודה הרוחנית
	הכול מתחיל בשליחות הראשונה
	המשך תרס"ו
	פרשת חיי-שרה
	קריאת התורה בחנוכה ובסוכות / שתיקה כהודאה / תענית חתן
	הלכות ומנהגי חב"ד

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים (כד,כב)

בקע: רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. ושני צמידים: רמז לשני לוחות מצומדות (רש"י)

מחצית השקל – רומזת למצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא-בתרא ט), ונקראת בשם "כללות המצות".

הלוחות – הם כללות כל התורה כולה.

אליעזר נתן לרבקה נזם ושני צמידים לרמז שהיסוד של בית בישראל הוא לימוד התורה וקיום המצוות.

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 36)

* * *

צריך להבין מהו הקשר הפנימי בין מחצית השקל (בקע משקלו) לתורה (שני צמידים).

יש לומר, שהחידוש של מתן-תורה הוא איחוד מעלה ומטה. גם מחצית השקל רומזת לאיחוד מעין זה, שכן היא רומזת שכל אדם בפני עצמו אינו אלא חצי דבר, ורק כאשר הוא מתחבר עם הקב"ה נעשה לדבר שלם. איחוד זה, של האדם והקב"ה, הוא-הוא אפוא איחוד המעלה והמטה שנתחדש במתן-תורה. 

(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 929)

ויאמר שלחני לאדוני... שלחוני ואלכה לאדוני (כד,נד-נו)

בתחילה אמר "שלחוני לאדוני", היינו שילווהו עד לבית אדונו. כי מאחר שהסכימו מיד לשידוך, כאומרם, "הנה רבקה לפניך קח ולך", לא חשש שבאמצע הדרך יתחרטו וימצאו עילה לעכב את השידוך.

אולם כשנוכח לפתע כי הם משתדלים לעכבו – "תשב הנערה אתנו ימים או עשור" – אמר להם "שלחוני", שילווהו רק מעט, ואחר-כך יֵלך בעצמו, "ואלכה (לבדי) לאדוני". אליעזר חשש, שגם אם ייאותו לשלוח את רבקה תיכף ומיד, הרי אם ילוו אותו אל אדוניו, עלולים הם למצוא בדרך עילה כלשהי לעכב את השידוך.

זהו גם שנאמר בהמשך (פסוק נט-סא) "וישַלחו את רבקה גו' ואת עבד אברהם", היינו שהתחילו ללוותם. כשראה אותם מצטרפים, חשש שמא ילווהו כל הדרך, ואז לקח אותה מהם – "וייקח העבד את רבקה ויֵלך", בלעדיהם.

(ליקוטי לוי-יצחק, עמ' לא-לב)

ותיקח הצעיף ותתכס (כד,סה)

ותתכס: לשון ותתפעל, כמו ותיקבר ותישבר (רש"י)

בשעת חתונת הרה"ק ר' יעקב-ישראל מטשרקאס עם בת כ"ק אדמו"ר האמצעי, ביקש אבי החתן, הרה"צ רבי מרדכי מטשרנוביל מהרבי האמצעי שיגיד דבר תורה תחת החופה, לכבוד החתן והכלה. הרבי סירב וביקש שהרה"צ רבי מרדכי יגיד.

פתח הרה"צ רבי מרדכי ואמר:

יש שלושה זמנים בחיי האדם שבהם עושים ממנו 'רעש': כשנולד, כשנכנס לחופה, וכאשר מלווים אותו לעולם האמת. מובן שבזמן הראשון והשלישי אין האדם מתגאה ומתפאר מה'רעש' שעושים סביבו, אולם כשנכנס האדם לחופה, עלול הוא לבוא לידי גאווה. עליו לדעת ולזכור, שמאורע זה צריך להיות דומה בעיניו, לשני המאורעות האחרים.

רמז לכך מדברי רש"י: כאשר רבקה הלכה לחופה היתה לה אותה ההתפעלות ("ותתפעל") כמו בעת "ותיקבר" ובעת "ותישבר" (מלשון יושבת על המשבר), כלומר שהייתה נטולת כל התפארות והתנשאות.

(שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 63)

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפלגשים... נתן אברהם מתנות (כה,ה-ו)

"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" – עיקר ומיטב הכוחות והזמן צריכים לנצל לענייני קדושה ועבודת-ה' (יצחק שהיה 'עולה תמימה', רומז לענייני הקדושה).

"ולבני הפלגשים... נתן אברהם מתנות" – ואילו להתעסקות בענייני העולם די ב'מתנה' בעלמא, שאין לה שיעור ואפשר לתת גם דבר מועט. יהודי אמנם חייב לעשות 'כלי' טבעי לפרנסתו, שבו תשרה ברכת ה', אך היות שאין כאן אלא עשיית 'כלי' בלבד, אין להיות מושקעים בעשייה זו, ודי בעסק מועט כדי 'לצאת ידי חובה'.

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 344)

נתן אברהם מתנות (כה,ו)

...מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכול נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם (רש"י)

בשני מקומות בתורה מופיעה המילה "מתנת" חסרה ו': כאן ובמשלי (טו): "ושונא מתנת יחיה".

האות ו' היא 'אות אמת' ו'אות חיים' (כידוע בזוהר). "מתנת" חסר ו' מורה שהמתנות באות מצד הקליפה ולא מצד הקדושה (כי חסרה בהן ה'אמת' וה'חיים'). לכן נאמר כאן 'מתנת' חסר ו', כי המתנות שניתנו לאברהם בשל שרה באו מסטרא דקליפה (ולכן לא רצה ליהנות מהן).

גם במשלי מדובר במתנות הבאות מצד הקליפה, שאין בהן האות ו' מ'עץ החיים', ולכן מי ששונא מתנות אלה – יחיה (מ"עץ החיים").

זהו גם שנאמר בפסוק הבא "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי": מאחר שקיים אברהם "ושונא מתנות", נתקיים בו "יחיה".

(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' פו-פז)

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנה (כה,ז)

התיבות "אשר חי" נראות לכאורה מיותרות.

רז"ל אמרו (זהר ח"א קסח) שאברהם נתן חמש שנים משנות חייו לדוד. נמצא, שימי שני חיי אברהם הם מאה ושמונים, אך לא חי את כולם, כי נתן חמש שנים לדוד.

זהו "אשר חי": בפועל אברהם חי מאה שבעים וחמש שנים, אבל בעצם היו שנותיו מאה ושמונים.

(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' קלב)

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (כה,יב)

כשלומדים על תולדות ישמעאל, שהיו לו שנים-עשר נשיאים, נשאלת השאלה: מדוע מגיעה לישמעאל 'התפשטות' שכזו? כדי לתרץ את השאלה מדייק הכתוב שישמעאל היה "בן אברהם". כלומר – גדולה זו לא משלו היא, אלא משל אברהם אביו. אברהם, מצד מידת חסדו, ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך", "לפניך" דייקא, היינו בחסד שלמעלה, שהוא בלי גבול, ותפילתו אכן נתקבלה – "ולישמעאל שמעתיך".

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 356)