זמן רב עבר מאז ביקורו האחרון של ר' דב, מלמד ב'חדר' מהעיירה בישינקוביץ', בליובאוויטש. בוקר אחד התעורר ר' דב בתשוקה עזה לחלות את פני רבו, רבי שלום-דובער, אדמו"ר 'הרש"ב' מליובאוויטש, ולשמוע מפיו דברי אלוקים חיים. לקח את שקית הטלית והתפילין שלו וצרור מיטלטלים קטן, ויצא ברגל לעבר ליובאוויטש.
יותר משלושים ושלוש שנים הנהיג הרבי הרש"ב את חצר ליובאוויטש והיה מקברניטיה הבולטים של היהדות בדורו. הוא נודע בגאונותו העצומה, שבאה לידי ביטוי בולט במאות מאמרי החסידות העמוקים והמבוארים שהשמיע ברבים. לפרסום מיוחד זכו 'המשך תרס"ו' ו'המשך תער"ב' – שני רצפים עבי-כרס של מאמרים עמוקים מאוד ומבוארים היטב, שהרבי החל לאומרם בשנים הללו.
בגלל היכולת לבאר את רעיונות החסידות בשפה ברורה ובסדר מופתי, כינו החסידים את הרבי – 'הרמב"ם של תורת החסידות'. ומספרים, כי פעם אחת, לאחר שאחיו הבכור של הרש"ב, ר' זלמן-אהרון, שהיה תלמיד-חכם מופלג, האזין למאמר חסידות שאמר אחיו הצעיר, החל מתהלך אנה ואנה, נסער כולו. לבסוף אמר: "נולד רבי, גדַל רבי והוא רבי!".
אולם מצב בריאותו הרופף של הרש"ב אילצו מדי פעם בפעם ליטול פסק-זמן מהעיסוק בענייני הכלל ומאמירת מאמרי חסידות ברבים – שני דברים שגָבו ממנו כוחות גוף ונפש אדירים. כדי שמנוחתו תהיה שלמה, ציווה עליו הרופא להתנתק מסביבתו הטבעית ולהרחיק למקומות שבהם האוויר צח והשלווה מצויה. כשהגיע ר' דב המלמד לליובאוויטש התברר לו, למרבה אכזבתו, כי הרבי נסע לעיירה פלונית, לצורכי מנוחה.
באותה שעה התארח הרש"ב באכסניה של יהודי ירא-שמים, שנמנה אף הוא עם חסידיו. הלה דאג לכל מחסורו של הרבי, ועשה כל שלאל-ידו כדי שהשהייה באכסנייתו אכן תעניק לרבי מנוחה גופנית ונפשית מלאה.
ר' דב, שכל הדרך מבישינקוביץ' דימה עצמו רואה ושומע את הרבי, לא היה מוכן לוותר. להפך, כיסופיו אל הרבי רק התעצמו. לאחר שבירר היכן בדיוק שוהה הרבי, העמיס את צרורו על גבו, שם טליתו ותפיליו מתחת לבית-שחיו, ויצא לדרך.
ר' דב הגיע לעיירה ביום שישי, והוא פנה לאכסניה שבה התארח הרבי. בעל האכסניה קיבלו במאור-פנים ושמח להציע לו חדר.
ואולם המלמד מבישינקוביץ' בא על סיפוקו במידה חלקית בלבד. אמנם הוא זכה לראות את הרבי, אך העובדה שהרבי אינו משמיע מאמרי חסידות ברבים הסבה לו צער עמוק, שניכר היטב על פניו.
בעל האכסניה הבחין בצער הנסוך על פניו של ר' דב ולחץ עליו לספר לו מה מעיק על לבו. "דאגה בלב איש ישיחנה", עודדו. ר' דב לא הכחיש שנפשו אכן עגומה עליו, אך סירב לגלות לו את הסיבה. גם השבת שפרסה את כנפיה לא השקיטה את רוחו של ר' דב. כך היה בליל-שבת, כך בשבת בוקר וכך גם בצהרי היום.
רק בזמן רעווא-דרעווין נשבר ר' דב ובעיניים לחות מדמעות גילה למארחו את סיבת צערו. בעל האכסניה התרשם עמוקות מכמיהתו העזה של המלמד מבישינקוביץ' לשמיעת מאמר חסידות מהרבי. הוא הקשיב לר' דב בשתיקה ובהשתתפות, אף בליבו כבר החליט לעשות מעשה.
למחרת בבוקר פנה בעל האכסניה אל הרש"ב ואמר לו: "רבי! אינני מבין... הגיע לכאן ר' דב מבישינקוביץ', ואני משתדל בכל כוחי לארחו כראוי. מיטה נוחה הצעתי לו, אוכל טוב הגשתי לו וכל מה שביקש, קיבל. מדוע אפוא יימנע ממנו הדבר שבו הוא חפץ יותר מכול – לשמוע דברי חסידות?!".
דבריו הפשוטים של בעל האכסניה, שנאמרו בכנות מלאה ובתמימות כובשת, פעלו את פעולתם וכעבור שעה קלה הוכרז כי הרבי יֵצא אל הציבור הלא-גדול, שהתגורר באותה עיירה, ויאמר מאמר חסידות.
שמחתו של ר' דב לא ידעה גבול. מאותו רגע אפף אותו אושר בלתי*רגיל. לאחר שיצא הרבי אל הקהל ונשא מאמר חסידות – לא היה אפשר כלל להכיר את ר' דוב, שנראה כמי שנולד מחדש.
אלא שכעת התהפכו היוצרות: ליבו של ר' דב שמח ועלץ, ואילו בעל האכסניה שקע לפתע בצער. מדוע אין הוא משתוקק כך לשמיעת חסידות ואיננו מתמלא שמחה רבה כאשר הוא זוכה לכך?! מחשבה זו ייסרה אותו ושברה את ליבו.
לבסוף נכנס אל הרבי והשיח לפניו את ליבו. בין הדברים שאל: "האם אי-פעם אזכה לחוש אושר עילאי כזה, בעולם הזה או לפחות בעולם הבא?".
הרבי הביט אליו ברכות ואמר: "לאו-דווקא... ואולם אגלה לך עתה סוד – בכל פעם ופעם שיהודי מסיים להגיד את כל ספר תהילים, מגלים בגן-עדן פירוש נוסף לפסוקי נעים זמירות ישראל".
מאותו יום החל בעל האכסניה לקבוע לו זמן מיוחד לאמירת תהילים, ובכל פעם מחדש עשה זאת בהתלהבות יוקדת ובתחושה מופלאה של אושר עילאי. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
