זמן התקיעות התקרב. המתח בבית-המדרש גבר מרגע לרגע. המוני החסידים, שנהרו לקראת יום-הדין לסטולין, ציפו עתה לרבם, רבי אשר מסטולין, כי ישלים את הכנותיו, יצא מחדרו, וישוב למקומו לפתוח בסדר התקיעות, כמנהגו בכל שנה.

אולם הפעם השתהה הרבי בחדרו יתר על המידה. כבר עברה רבע שעה, חלפה גם חצי שעה, שעה תמימה, ועדיין פני הרבי אינן נראות. דבר כזה מעולם לא קרה, ודאגה התגנבה ללב החסידים.

לפתע נראה שמשו של הרבי מפלס לו דרך בין החסידים הצפופים, פונה לעבר כותל המזרח ולוחש דבר-מה באוזניהם של שניים מנכבדי החסידים. חיוורון הציף את פני השניים, והם מיהרו ללכת בעקבות השמש ויצאו מבית-המדרש.

חרושת של השערות וניחושים התפתחה במקום. "גזרה קשה מרחפת על הציבור", אמרו אלה. "אולי הרבי אינו חש בטוב?", הביעו אחרים את חששם. "אסון אירע בביתם של שני החסידים", ועוד כהנה.

חלפה לה עוד כמחצית השעה. לפתע נשמע רחש בקהל. הכול כיוונו את מבטיהם לפתח בית-המדרש, וזה המחזה שנגלה לעיניהם: ראשון צעד השמש, שרמז בתנועת יד מרגיעה כי בעוד רגע קט ייכנס הרבי ויתחילו התקיעות. אחריו צעדו שני החסידים הנכבדים, רצינות רבה נסוכה על פניהם.

כעבור דקה הופיע הרבי בכבודו ובעצמו. פניו זוהרות באור עילאי והוא נראה כמרחף בעולמות עליונים. אך הרבי לא היה לבדו. הוא פסע שלוב-זרוע עם צעיר, שנראה כנכרי, חובש כובע מצחייה על ראשו. בעיניים מושפלות ובברכיים כושלות פסע הצעיר עם הרבי עד למקומו. הרבי הגיש לו מחזור-תפילה והחל להתקין את עצמו לקראת התקיעות.

"שלוימה", עברה לפתע המילה מפה לאוזן והרטיטה לבבות. "שלוימה", מלמלו החסידים, והאוויר הדחוס ממילא נעשה טעון עוד יותר.

אחר-כך באו התקיעות ולאחריהן תפילת מוסף. כל אותו זמן נשאר העניין בגדר תעלומה. התעלומה גברה עוד יותר נוכח העובדה שבמשך כל התפילה עמד שלוימה ליד הרבי וכל גופו רועד מבכי. מה מסתתר מאחורי כל זאת?

רק בתום התפילה החלו הפרטים מצטרפים זה לזה והתמונה המלאה נתבהרה והלכה.

שלוימה היה בנו של אחד החסידים. בתחילת דרכו היה ילד חביב ומוכשר, שכל מכריו צופים לו עתיד גדול בתורה וביראה. אחר-כך - בחור עילוי ושקדן, מהסוג שכל אב ואם חומדים כחתן לבתם.

שלוימה כבר היה בשלב שדובר בו נכבדות בשעה שאירע המפנה. זה היה בראשית השנה החולפת, כאשר נודע כי שלוימה הלך שבי אחר רוחות הזמן והאידאולוגיות שמכרו נואמי הכיכרות להמונים, ופרק מעליו עול תורה ומצוות.

את שיברון-הלב של הוריו אין צורך לתאר. לא הועילו כל התחנונים וניסיונות השכנוע - שלוימה היה נחוש בדעתו להשליך מאחורי גוו את עברו המפואר ולדבוק בדרכו החדשה.

תחילה היה הדבר לשיחת הבריות, אך אט-אט נשתכח העניין מלב האנשים. בחלוף כמה חודשים סיפרו כי שלוימה שינה את הופעתו לגמרי, נקשר לחבורת צעירים מסויימת, ולפרנסתו החל לעבוד בנגרייה שבקצה העיר.

הבוקר, כשפנה הרבי לחדרו להתכונן לתקיעות, השתהה שם ארוכות. כעבור כשעה יצא מחדרו, אפוף שרעפים. הוא פנה לשמשו ושלחו לקרוא לשני החסידים הנכבדים שבשמם נקב. בבואם אליו אמר להם הרבי: "איני יכול לגשת לתקיעות בלי האברך שלוימה, שסר מהדרך. צאו עכשיו העירה וחפשו אחריו בכל מקום עד שתמצאוהו. אמרו לו כי אני קורא לו וכי לא אתקע היום בשופר עד אשר יבוא לכאן".

מתוחים ובהולים נחפזו שני החסידים לקיים את מצוות הרבי. הם חיפשו בכמה כתובות, שאלו וביררו, עד שהגיעו לפתח הנגרייה שבקצה העיר. תחילה התקשו לזהות את שלוימה בין שאר עובדי הנגרייה, אולם התדהמה שאחזה בו למראה החסידים הלבושים חג - הסגירה אותו.

"הרבי יושב בחדרו ומצפה לך. הוא ביקש למסור לך כי לא ייצא היום לתקיעות בלעדיך", הודיעו לו והמתינו בחשש כבד לתגובתו.

פניו של שלוימה החווירו והסמיקו חליפות. "תקיעות", מלמל לעצמו, "תקיעות"... החסידים היו עדים למאבק האיתנים שהתחולל אותה שעה בנפשו ושהשתקף במראה פניו ובתנועות גופו.

לאחר דקה ארוכה כנצח של שתיקה רוויית מתח - השליך לפתע שלוימה את פטישו מידו, הסיר מעליו באחת את סינרו ופרץ החוצה בריצה.

כשהגיע שלוימה לחדר הרבי כבר המתין לו הרבי על המפתן וקידמו בפנים מאירות. הוא לא אמר לו מילה, רק לקחו בזרועו ונכנס עמו לבית-המדרש.

שלוימה נשאר גם ביום השני של ראש-השנה ובעשרת-ימי-תשובה וביום-הכיפורים. שוב לא עזב את בית-המדרש.