זה היה בין כסה לעשור. צעיר החבורה, רבי שניאור-זלמן (מלאדי), נקרא לגשת אל הרבי, המגיד ממזריטש. "זלמינה", פנה אליו המגיד – שנהג לכנותו בשם-חיבה זה – "צא לדרך!". להיכן בדיוק ולאיזו מטרה, לא פירש. אך כשהרבי מורה, מצייתים מיד וללא כל שאלות.
צרר רבי שניאור-זלמן צרור מיטלטלים ויצא לדרך. את יום-הכיפורים עשה ביישוב שנקרה בדרכו, ולמחרתו המשיך במסעו. סמוך ובטוח היה כי כשימלא את השליחות שלשמה שלחו הרבי, יחוש בכך בעצמו.
ערב חג הסוכות הגיע רבי שניאור-זלמן לעיר אמדור. בליל התקדש החג הוזמן על-ידי אחד מבני המקום להתארח בביתו ולסעוד בסוכתו. נענה רבי שניאור-זלמן להזמנה ובא לסוכה.
לאחר שקידשו על היין ונטלו ידיים לסעודה, כיבד המארח את אורחו, שפניו העידו עליו כי בר-אוריין הוא, להשמיע דברי תורה. כשפתח רבי שניאור-זלמן את פיו היה כמעיין המתגבר. דברי התורה משובבי-הנפש שנשא כמו האירו את הסוכה באור יקרות. המארח ומוזמנים נוספים שהסבו לשולחן הביטו באורח משתאים, שותים בצמא כל מילה היוצאת מפיו.
אותו לילה ליל סגריר היה וגשם שוטף ירד בחוץ. אך ראה זה פלא – לסוכה שבה התארח רבי שניאור-זלמן לא חדר הגשם. שעה ארוכה קלחו דברי התורה מפי האורח והנוכחים לא ידעו שובעה. לאחר הפסקה קלה להמשך הסעודה, ביקשוהו להמשיך עוד ועוד.
מדי פעם הטיבו המסובים את ליבם ביין, שתרם גם-כן לאווירת השמחה וההתעלות המיוחדת ששרתה בסוכה. בשלב כלשהו תם היין והנוכחים חששו כי בלי יין משמח תיתם הסעודה וייפסקו דברי התורה של האורח. אחד מביניהם התנדב לצאת מהסוכה כדי לנסות להשיג יין.
רק בחוץ הבחין המתנדב בגשם הכבד הניתך ארצה. הוא לא נרתע והחל לחפש אחר יין. סמוך לשם התגורר רב העיר, והשליח הבחין ברב העומד בחלון ביתו ומביט החוצה. אפשר היה לשער כי הרב מצפה להפוגה כלשהי בגשם, כדי שיוכל להיכנס סוף-סוף לסוכתו ולקיים את מצוות החג.
גם הרב הבחין בו וסימן לו באצבע מזמינה לסור לביתו. ביקש הרב להבין מה מביא בר-דעת לשוטט כך בחוץ, תחת גשם עז. סיפר האיש לרב על האורח האלמוני היושב בסוכה הסמוכה ומפליא את המסובים בדברי התורה המרתקים הקולחים מפיו. "והגשם?", תמה הרב. "אצלנו בסוכה אין גשם!", השיב הנשאל בפשטות.
מתקשה להאמין ואחוז סקרנות יצא הרב מביתו ופנה לסוכה שבה התארח רבי שניאור-זלמן. לתדהמתו נוכח כי אמת דיבר הנשאל – בתוך הסוכה הזאת אין גשם!
המארח ביקש לחלוק כבוד לרב, אך זה הביע את רצונו לשמוע את האורח דווקא. לבקשת המרא-דאתרא חידש רבי שניאור-זלמן את הדיבור. עד מהרה התברר כי גם בזאת צדק הנשאל – דברי האורח אכן מאירים כנתינתם מסיני!
למחרת החג הזמין רב העיר את רבי שניאור-זלמן לביתו. שלושה ימים רצופים התפלפלו ביניהם רב העיר ואורחו בתורה, מטיילים בחדריה ומסדרונותיה כבני-בית. בהתפעלות עצומה ביקש הרב מאורחו לגלות לו את זהותו. רבי שניאור-זלמן הציג עצמו בשמו ואף הוסיף כי תלמיד המגיד ממזריטש הוא.
"האם גם לך יש רבי?! לשם מה זקוק גדול בתורה כמוך לרבי?!", תהה הרב. "האם בקרב חבריך, תלמידי המגיד, יש עוד למדנים בערכך?", הוסיף הרב לשאול, בהסבירו כי יש לו בת אשר הגיעה לפרקה והוא מחפש בעבורה חתן מיוחד במינו, וכמובן תלמיד-חכם גדול.
עודם משוחחים בעניין נשמע לפתע קול קורא מבעד לחלון – "כעך בפרוטה, פרוטה לכעך!... כעך בפרוטה, פרוטה לכעך!"...
"ומה רע במוכר הכעכים?", הפטיר רבי שניאור-זלמן.
עיניו של הרב נפערו בפליאה וניכר היה עליו כי דברי האורח פגעו בו עד עומק נשמתו. "משפחתנו משפחה יחסנית, שבה דורות על דורות של רבנים! אתה מציע לי את מוכר הכעכים?!", אמר בעלבון.
למשמע דברי הרב נאנח רבי שניאור-זלמן מקירות ליבו ואמר: "ובכן, כעת יבין כבודו בשביל מה גם תלמידי-חכמים צריכים רבי... לוּ נסע כבודו למגיד ממזריטש, לא היה יוצא מפיו משפט דוגמת זה שאמר. אצל הרבי לומדים להעריך נשמה של יהודי".
נכנסו הדברים לליבו של הרב וכעבור זמן מה קם ונסע למזריטש. עד מהרה דבק במגיד בכל נפשו ומאודו והיה לאחד מגדולי תלמידיו. לימים נעשה בעצמו מנהיג לחסידים. שמו היה רבי חיים-חייקל מאמדור.
ומספרים כי בחזרתו לעירו שעה לעצת רבי שניאור-זלמן, אותה עצה שנתן לו כאשר שוחחו על השידוך לבתו, ולקח את מוכר הכעכים כחתן לבתו. הוא הודה כי אכן מבטו על יהודים נשתנה לגמרי, וכי לאחר שהעמיק במהותו של מוכר הכעכים גילה כי מאחורי המעטה החיצוני הפשוט של הצעיר, שלפרנסתו נאלץ למכור כעכים, מסתתרת נשמה גבוהה ונפש עדינה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
