חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 ה' בחשון התשפ"א, 23/10/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 636 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת האזינו / שובה, ז' בתשרי ה'תשס"ז (29/09/06)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 636 - כל המדורים ברצף
כל אחד צריך לעבוד את ה' על-פי כל הכוחות שלו!
יום הכיפורים
היום הקדוש במחיצת רבותינו
הלכות ומנהגי חב"ד ליום הכיפורים וסוכות

גיליון 636, ערב שבת פרשת האזינו / שובה, ז' בתשרי ה'תשס"ז (29.09.2006)

 דבר מלכות

כל אחד צריך לעבוד את ה' על-פי כל הכוחות שלו!

ישנם זמנים שבהם צריך ללבוש בגדי-זהב ויש זמנים שבהם יש ללבוש בגדי-לבן * התחלת החיים, התחלת העבודה והתחלת השנה צריכות להיות ב'צעקה פשוטה', למעלה מהשכל * אך לאחר מכן עליו לבצע את העבודות ב'בית המקדש' שבנשמתו פנימה הן ב'בגדי זהב' והן ב'בגדי לבן' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. עומדים אנו ימים אחדים קודם יום-הכיפורים, בזמן שנקרא "עשרת ימי תשובה".

בהחשבון ד"עשרת ימי תשובה" נכללים גם שני ימי ראש-השנה ויום הכיפורים – שהרי הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים אינם אלא שבעה ימים, ומזה מובן ש"עשרת ימי תשובה" כוללים גם ראש-השנה ויום-הכיפורים1.

מכיוון שכל עשרת הימים נקראים בשם אחד – "עשרת ימי תשובה" – מוכח שימים אלו מהווים מציאות אחת, שראשיתה ראש-השנה, וסופה יום-הכיפורים.

ומזה מובן, שמהרגע הראשון דראש-השנה מתחילה כבר ההכנה ליום-הכיפורים.

ב. מצוות היום דראש-השנה היא  – תקיעת שופר2. והנקודה של יום-הכיפורים היא  – עבודת הכהן גדול, כי, במשך כל השנה כולה נעשתה העבודה גם על-ידי כהנים אחרים, מה-שאין-כן ביום-הכיפורים הוצרך הכהן גדול בעצמו לעשות את כל העבודות3.

ובעבודת הכהן גדול ביום-הכיפורים גופא  – שני סוגים: חלק מהעבודה עשה בבגדי זהב (בבגדים אלו היו עוד מינים מלבד זהב, אלא שנקראים בגדי זהב על שם הזהב שבהם), וחלק מהעבודה  – בבגדי לבן, פשתן טהור.

בבית-המקדש היו שלושה חלקים: העזרה, ההיכל (או אוהל-מועד), וקודשי-קדשים4. העבודות בעזרה ובהיכל  – היה הכהן גדול עושה בבגדי זהב, והעבודות בקודשי-קדשים  – היה עושה בבגדי לבן.

ג. חורבן בית-המקדש היה רק בית-המקדש הגשמי, היינו, באבנים, זהב וכסף; אבל בית-המקדש הרוחני שנמצא בתוך כל יהודי פנימה, בית-המקדש שנמצא בנשמתו של כל יהודי, הרי הוא נשאר תמיד בשלימותו5. אפילו יהודי אינו יכול להחריבו חס-ושלום, ומכל-שכן שגוי אינו יכול להחריבו.

 – וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר6: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכויות. –

בבית-המקדש הרוחני זה שנמצא אצל כל יהודי, ישנם גם החילוקים דזמני השנה. ובבוא יום-הכיפורים, צריך כל יהודי, שהוא ה"כהן גדול" בבית-המקדש שלו, לעשות כל העבודות, מבלי לסמוך על מישהו אחר. ובעבודה שצריך לעשות  – יש שני סוגים: עבודות בקודשי-קדשים בבגדי לבן, ושאר העבודות בבגדי זהב.

ד. הטעם שהכהנים בעבודתם הוצרכו ללבוש בגדים שהם "לכבוד ולתפארת"7 [וכנ"ל, שביום-הכיפורים הוצרכה להיות העבודה בבגדי זהב, מלבד בקודשי-קדשים]  – כותב הרמב"ם8, שזהו לפי שבקדושה צריכים להשתמש בדברים היפים והטובים ביותר, וכיוון שזהב תופס מקום חשוב ועושה רושם על האדם, לכן צריכה להיות העבודה בבית-המקדש, בפרט ביום-הכיפורים, בבגדי זהב.

ועל-פי זה אינו מובן, למה דווקא בקודשי-קדשים היתה העבודה בבגדי לבן? הלא קודשי-קדשים הוא מקודש עוד יותר, ובודאי שהעבודה שם היתה צריכה להיות בבגדי זהב?

והעניין בזה: כל אחד צריך לעבוד את ה' יתברך לפי כל הכוחות שלו.

כאשר באים לגביר עבור צדקה, אינו יכול לטעון שיצא ידי חובתו בתורה, תפילה, לימוד החסידות ולימוד הנגלה; עליו לידע שבבית-המקדש הוצרכו להיות בגדי זהב.

לאידך גיסא, צריכים לזכור שאי-אפשר לצאת ידי חובה רק על-ידי החזקת הישיבות וכיוצא בזה  – בגדי זהב  – אלא צריכים גם בגדי לבן, בגדים טהורים ונקיים, עניינים רוחניים שהם טהורים ומופשטים מגשמיות וחומריות.

וכל אחד מהם צריך להיות מתאים למקומו: בעבודות שהם מחוץ לקודשי-קדשים  – צריכים בגדי זהב, להשתמש עם בגדי זהב עבור ענייני בית-המקדש,

 – כדאיתא במדרש9: לא היה ראוי זהב להשתמש בו ולא נברא אלא בשביל בית-המקדש. עיקר בריאת הזהב היתה בשביל בית-המקדש, ומצד זה ישנו זהב גם בכל העולם. והרי כל יהודי מבין שאין צריכים לעשות העיקר לטפל והטפל לעיקר. –

אבל כאשר מדובר אודות קודשי-קדשים, הקודשי-קדשים שבנשמתו של כל יהודי  – שם אין להכניס זהב. ה"גביר"  – בשווה עם כולם. העבודות בקודשי-קדשים צריכים לעשותם בבגדי לבן.

ה. וזהו עניינם של עשרת-ימי-תשובה, שמתחילים בשופר דראש-השנה, ומסתיימים בעבודת כהן גדול ביום-הכיפורים:

בתחילת עשרת-ימי-תשובה לוקחים שופר ותוקעים בו. השופר הוא קרן בהמה, וגם הקולות שתוקעים בו אינם תנועות מוזיקליות, אלא קולות פשוטים, תקיעה שברים ותרועה. כאשר יהודי נעמד לפני הקב"ה  – אין "חכמות". הקשר שלו עם הקב"ה הוא על-ידי צעקה לבבית פשוטה ("א פשוט'ן הארציקן אויסגעשריי"), הוא צועק מעומק לבבו, פנימיות הלב, שהוא בנו של הקב"ה והקב"ה הוא אביו, ומבקש, שאביו ייתן לו שנה טובה ומתוקה.

וסיום עשרת ימי תשובה הוא  – עבודת כהן גדול בשני חלקים האמורים, כלומר, שיודע ומחליט לעבוד את הקב"ה הן בבגדי זהב והן בבגדי לבן.

בנוגע לדברים שהם מחוץ לקודשי-הקדשים, יודע הוא, שכיוון שהקב"ה נתן לו כסף ונשמה יהודית, אסור לו להתכסות ("באהאלטן זיך") בבגדי לבן, בגדים טהורים ונקיים, שכל דבר שעליהם נחשב לכתם, כך שכאשר פונים אליו אודות כסף, יאמר שילכו למישהו אחר, כיוון שהוא קדוש וטהור. הוא יודע שבבית-המקדש, הישיבה, בית-הכנסת ובית-המדרש, זקוקים לזהב  – ועליו לתת זהב.

אבל כשמגיע לקודשי-קדשים, אזי הוא שווה עם כולם. הוא לא מתהלך בבגדי זהב אלא בבגדי לבן, בגדים לבנים טהורים, טהורים מגשמיות וחומריות. הוא יודע שבקודשי-קדשים לא נמצא שום דבר, אפילו לחם הפנים, שהוא לחם קדוש, גם לא היה בקודשי-קדשים, אלא רק הקב"ה, התורה  – הארון והלוחות  – והכהן גדול10.

ו. וזהו המוסר-השכל עבור כל יהודי:

התחלת החיים, התחלת העבודה והתחלת השנה, צריכה להיות בצעקה פשוטה להקב"ה  – למעלה מהשכל; ואחר-כך צריך הוא בעצמו לעשות את העבודות בבית-המקדש, שהוא שלם גם עכשיו, הן בבגדי זהב והן בבגדי לבן.

וכאשר יעשה כן – אזי יהיו אצלו הגשמיות והרוחניות ביחד, כפי שהיה הסדר אצל הכהן גדול, שלא לבש תחילה בגדי זהב ואחר-כך בגדי לבן, אלא היה מחליפם; תחילה בגדי זהב, אחר-כך בגדי לבן, ואחר-כך שוב בגדי זהב ואחר-כך עוד פעם בגדי לבן, ושוב בגדי זהב, כי, אצל יהודי גשמיות ורוחניות אינם נפרדים11.

ז. כשם שהכהן גדול, לאחרי כל עבודתו בבגדי זהב ובגדי לבן, היה מתפלל תפלה קצרה12, ובמילים ספורים אלה היה פועל ("פלעגט ער אויסבעטן") שנה טובה עבורו, עבור שבטו, ועבור כל ישראל שבכל העולם, גם בגשמיות  – כך גם כל יהודי, כאשר עובד את עבודתו בקודשי-קדשים שבנפשו פנימה, הנה במילים ספורים וברגעים ספורים ממשיך אושר על כל הימים של כל השנה.

וכשם שתפילת כהן גדול היתה בשביל כל ישראל, כך גם תפילתו של כל יהודי ביום-הכיפורים, בהיותו בבגדי לבן, בלב טהור וכוונה טובה  – פועלת לא רק בשביל עצמו ועבור משפחתו, אלא גם עבור כל ישראל (כל ישראל ערבים זה בזה13), להמשיך שנה טובה ומתוקה ברוחניות ובגשמיות14.

(משיחת יום רביעי, פרשת האזינו, ז' בתשרי ה'תשי"ד, לעסקני ישיבות תומכי-תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק'* – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד, חלק ראשון (יו"ד) עמ' 18-15)

-------------------

*)    הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידישׂ), ונדפסה בלקו"ש ח"ב עמ' 411 ואילך (בשילוב עם שיחת ז' תשרי תשי"ז). במהדורה זו ניתוספו עוד ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

1)    ראה לקו"ש חכ"ט עמ' 203. וש"נ.

2)    ראש-השנה כו,ב (במשנה). כז,א.

3)    יומא לב, סע"ב. וש"נ.

4)    ראה רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ה (וראה גם "רשימת המנורה" עמ' פה).

5)    ראה סה"מ קונטרסים ח"ב רפד, א (נעתק ב"היום יום" כא תמוז).

6)    ג' תמוז תרפ"ז (לקו"ד ח"ד תרצב, א. סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ).

7)    תצוה כח,ב-מ.

8)    מו"נ ח"ג פמ"ה.

9)    ב"ר פט"ז, ב. שמו"ר רפל"ה.

10) האמת היא שלפעמים היו בגדי לבן יקרים יותר מבגדי זהב, כפי שמצינו שהיו של שנים-עשר מנה, של שמונה-עשר מנה וכו' (ראה יומא לד,ב (במשנה). לה,ב), אבל, בהבגדי לבן עצמם לא היה ניכר הדבר.

ועוד חילוק בין בגדי זהב לבגדי לבן – שבגדי זהב היו יכולים להשתמש באותם בגדים משנה לשנה, מה-שאין-כן בגדי לבן היו צריכים להיות חדשים בכל שנה (ראה יומא יב,ב. וש"נ).

ותוכן העניין  – שכאשר יהודי מתקשר עם הקב"ה בקודשי-קדשים, הנה כשם שהקב"ה אינו מוגבל, כך צריך יהודי לבוא בכל פעם עם לבושים חדשים, יקרים יותר, ובמילא גם קדושים יותר (מהנחה בלתי מוגה).

11) אלא, שעניין זה הוא דווקא כאשר בשעת העבודה נמצאים הבגדי זהב בפני עצמם והבגדי לבן בפני עצמם, דהיינו, שמשתמש בכל אחד מהם במקומו, ואז אין הגשמיות (זהב) והרוחניות (לבן) נפרדים זה מזה, ואז יכולים לבקש ולפעול ("אויסבעטן") אצל הקב"ה שנה טובה הן ברוחניות והן בגשמיות (מהנחה בלתי מוגה).

12) יומא נב,ב (במשנה). נג,ב.

13) שבועות לט, סע"א. סנהדרין כז, סע"ב.

14) [בין הדברים שדיבר כ"ק אדמו"ר עם הבעה"ב, אמר:]

מה שאמרו חז"ל (שבת קיט,א. וש"נ) "עשר בשביל שתתעשר"  – אין הכוונה בנוגע לממון בלבד, אלא גם בכל הדברים שנותנים לצדקה, כמו כוח ובריאות, אזי משלם הקב"ה כמה פעמים ככה.

[בסיום השיחה אמר כ"ק אדמו"ר :] חתימה וגמר חתימה טובה.

 ממעייני החסידות

יום הכיפורים

יום הכיפורים – כתר

בכתבי האריז"ל נאמר, שעשרת-ימי-תשובה מכוונים כנגד עשר הספירות. ומפרש השל"ה, שיום ראשון מכוון כנגד ספירת המלכות, יום שני – יסוד, וכן הלאה (מלמטה למעלה).

אומר על כך כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:

לכאורה, נראה דחוק לומר ששני ימי ראש-השנה הם מלכות ויסוד, והימים שלאחריהם, שהם ימי חול, נעלים מהם. והנראה יותר, ששני ימי ראש-השנה הם חכמה ובינה, הימים שאחריהם – שבע המידות, ויום-הכיפורים – כתר.

(אור-התורה – דברים ג, עמ' א'תסא)

* * *

ומוסיף על כך כ"ק אדמו"ר:

סדר זה, לפיו יום-הכיפורים נעלה מראש-השנה, נראה יותר, כמבואר בכתבי האריז"ל ש"יום-הכיפורים בסוד הפנימיות וראש-השנה בסוד החיצוניות". וגם על- פי נגלה, הרי רק ביום-הכיפורים דומה כל יהודי למלאכי-השרת, ולא בראש-השנה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת האזינו ה'תשמ"ז)

דרישה וקריאה

"דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב", ואמרו חז"ל: "אלו עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים".

"דרשו ה' בהימצאו" – הקב"ה נמצא אצל כל יהודי באופן של "מציאה", היינו שלא על-ידי עבודה, כמציאה הבאה בהיסח-הדעת. והעבודה המתאימה לכך היא – "דרשו": היות ש"מציאה" זו באה לאדם בהיסח-הדעת, נמצא שעדיין חסרות בה עבודתו ויגיעתו, ולכן עליו להשלים זאת באמצעות "דרישה" דווקא, המורה על השתדלות מאומצת.

"קראוהו בהיותו קרוב" – הקב"ה נמצא עם כל יהודי גם באופן של קירוב, וכל מה שמושפע לאדם מן השמים ניתן לו בסבר פנים יפות. והעבודה המתאימה לכך היא – "קראוהו": הקב"ה אכן מתקרב לאדם מצד עצמו, אבל ניתן לאדם להוסיף בקירוב זה על-ידי עבודתו. בעבודתו הוא "קורא" וממשיך את הקב"ה ממצב של העלם – לגילוי.

(מהתוועדות ו' בתשרי ה'תשמ"ז)

יום-הכיפורים בביאת המשיח

בערב יום-הכיפורים, בסעודת הבוקר, היה הרבי הרש"ב נ"ע משוחח בעניין מסויים בחסידות וב'עבודה'. על-פי-רוב היה תוכן העניין מוקדש לנושא: איך תהיה העבודה של ערב יום-הכיפורים בביאת המשיח.

ופעם אמר: כשמשיח יבוא יהיה בעולם הזה הגשמי גילוי אור אלוקי, כפי שהדבר כעת בעולם האצילות. אז יראו את דבר-ה' המהווה ומחיה את המקום, וכך גם את דבר-ה' המהווה ומחיה את הזמן; בכל יום יאיר הגילוי האמיתי של היום. אז יאיר ה"ובתשעה לחדש" כפי שנאמר מפי הקב"ה.

(ליקוטי-דיבורים א, עמ' 264)

י"ג שעות נוספות

הרבי הרש"ב נ"ע היה מוסיף י"ג שעות הכנה לכ"ו השעות של יום-הכיפורים, כך שמספר השעות היה – ל"ט. הוא היה קם באחת וחצי בלילה, ולומד קבלה עד זמן 'כפרות', שהיה בחמש ורבע לפנות בוקר. לאחר 'כפרות' למד עוד זמן-מה ואחרי-כן הלך לטבול במקווה.

(ספר-השיחות תש"ה עמ' 21)

עבודה בזריזות

פעם אחת האריך הרבי הריי"צ בתפילתו בערב יום-הכיפורים. הרבי הרש"ב נ"ע הקפיד על כך ואמר לו: "סדר חדש ב'עבודה'!... בערב יום-הכיפורים העבודה צריכה להיות בזריזות!".

(ספר-השיחות תש"א עמ' 88)

טבילה במסירות-נפש

כאשר סגרו השלטונות את המקווה ביקטרינוסלב, התחילו לטבול בנהר דנייפר. פעם, בערב יום-הכיפורים שררה צינה עזה ביותר, אך רבה של העיר, הגאון המקובל רבי לוי-יצחק (אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו), לא התפעל כלל מן הקור העז. הוא טבל כמה פעמים בנהר, ואחרי כל טבילה יצא והתלבש, שכן נהוג לטבול כמה פעמים בערב יום-הכיפורים.

(מפי השמועה)

שני זמנים שונים...

בערב יום-הכיפורים בליובאוויטש היה הבדל ברור בין מחציתו הראשונה של היום לבין מחציתו השנייה, כאילו היו אלה שני זמנים שונים לגמרי בלוח השנה.

(ליקוטי-דיבורים א, עמ' 264)

 במחיצת רבותנו נשיאנו

היום הקדוש במחיצת רבותינו

עם שבשדות

אחד מתלמידי הבעל-שם-טוב נסע פעם לרבו לקראת יום-הכיפורים, ובערב היום הקדוש, מכיוון שלא הזדמן לו לקנות ביום האתמול שחת לסוסים ולא אכלו הסוסים כל יום האתמול, על כן הוצרכו בבוקר לעמוד מחוץ לעיר ולרעות ביער. תוך כדי כך שכב החסיד לנוח קצת ונרדם. כשהתעורר משנתו – ראה שכבר יצאו הכוכבים, והואיל והיה רחוק כדי פרסה מהעיר, הוצרך להישאר מחוץ לעיר ולעשות שם את היום הקדוש. החסיד הצטער צער גדול על כך, והתפלל בהכנעה רבה.

במוצאי יום-הכיפורים נסע לעיר, אל הבעל-שם-טוב, וזה קיבלו בסבר פנים יפות מאוד ובשמחה רבה. אמר לו: דע לך, שתפילתך העלתה את כל תפילותיהם של "העם שבשדות".

(כתר-שם-טוב, סימן שיז)

זיעה כמים

פעם אחת, בין תפילת מוסף למנחה ביום-הכיפורים, ישב כ"ק אדמו"ר האמצעי חבוש בשטריימל שלו והתעמק במחשבותיו. מרוב היגיעה ועבודת המוח – נהיה קצהו העליון של השטריימל רטוב מזיעה.

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 303)

אתה חוטא – ואומר עלי?!...

כשהרבי המהר"ש היה ילד, הניח עליו חסיד ישיש את המחזור, בעת אמירת "על חטא" בתפילת יום-הכיפורים. אמר לו הילד: אתה חוטא, ועליי אתה אומר ("על חטא")?!...

דבקה נפשי אחריך

פעם, בליובאוויטש, בעת אמירת "סדר העבודה" ביום-הכיפורים, נראה ברק מסמא עיניים ונשמע רעם אדיר, ופרצה שריפה בעיירה. בבית-הכנסת פרצה בהלה, שכן לא ידעו היכן השריפה, ובגלל האש והעשן שנראו בחוץ, נדמה היה כי השריפה אוחזת בבית-הכנסת עצמו.

כמעט כל המתפללים רצו החוצה, ונשארו רק מי שעמדו ליד כ"ק אדמו"ר המהר"ש, שכן הם ראו שהרבי נשאר לשבת במקומו. בעזרת-הנשים, בגלל המנוסה הבהולה, נפלה אישה אחת ונשברה רגלה.

וראה זה פלא: רבי איסר החזן, בגלל התלהבותו הגדולה באמירת העבודה, לא הרגיש כלל בכל הנעשה, והמשיך באמירת סדר העבודה ללא הפסק כלשהו.

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 28)

"חיפשתי את אבא"

ביום-הכיפורים תרמ"ד האריך הרבי הרש"ב ביותר בתפילה, שלא כהרגלו בכל שנה. כשנשאל על כך, הסביר: כל השנים התפללתי עם אבא (הרבי מהר"ש) בסידור אחד, וזה היה קל; אך השנה הייתי צריך ללכת ולחפש את אבא, וזה דורש זמן (הרבי מהר"ש נסתלק בשנת תרמ"ג).

(ספר-השיחות תש"א, עמ' 28)

הרבי היה רגוע יותר

בשנת תרמ"ט נסע הרבי הרש"ב לעיר הגרמנית קלן, לרגל בריאותו, ועשה שם את הימים-הנוראים. לאחר מכן סיפר הרבי, שבקלן התחילו להתפלל בראש-השנה 5:45 בבוקר, וסיימו בשעה שתיים, וביום-הכיפורים התפללו מהשכם בבוקר עד הערב, וכל היום עסקו בתפילה ובאמירת תהילים.

אותה שנה (תרמ"ט) היתה שנת עיבור, ובדרך-כלל לא היה הרבי מרגיש את עצמו בנוח בשנת עיבור. אך באותה שנה, מכיוון שעשה את ראש-השנה ויום-הכיפורים בין יהודים שעסקו כל היום באמירת שירות ותשבחות מתוך אמונה פשוטה, היה רגוע יותר.

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 157)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת האזינו1
ח' בתשרי, שבת שובה

"כל ענייני 'שבת שובה' שייכים לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, כמנהג ישראל שבאים כולם לבית-הכנסת ושומעים קריאת-התורה וכו'"2.

"בשבת שובה – מתקן ומעלה את כל שבתות השנה, כי התשובה דשבת-תשובה היא נעלית גם מהתשובה דכל שבתות השנה"3.

בשבת שובה יש להחליט החלטות טובות: להוסיף בכל ענייני העבודה בתורה, עבודה וגמילות-חסדים (כולל גם צדקה בשבת – על-ידי הכנסת אורחים בסבר-פנים-יפות וכיו"ב)4.

בשבת שובה דורש הרב מהלכות החג, "והעיקר – לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"5.

ערבית. יש להזכיר לציבור – לפני התפילה6 – את השינויים וההוספות שבתפילת עשרת-ימי-תשובה ושבת-תשובה. בברכת 'מגן אבות' אומרים:  "המלך הקדוש".

הפטרה: "שובה ישראל" עד "ופושעים ייכשלו בם"; "מי א-ל כמוך" עד "מימי קדם" (הושע יד,ב-י. מיכה ז,יח-כ7. נוהגים (להקפיד ביותר) שלא לקרוא קטן למפטיר בשבת זו8.

מנחה. קוראים בפרשת ברכה. צדקתך9, קדיש תתקבל. לדוד ה' אורי, עלינו, קדיש יתום.

בסעודה שלישית (בכל שבת) היה הרבי נוהג לטעום מזונות או פירות10.

יום ראשון
ט' בתשרי, ערב יום-הכיפורים

מוצאי שבת:

ערבית. אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'*10.

אין מקדשין את הלבנה עד מוצאי יום-הכיפורים11.

מהיום ועד אחר ב' דראש-חודש מרחשוון אין אומרים תחנון12.

סדר כפרות13:

תרנגול לבן. זמנו – באשמורת הבוקר של ערב-יום-הכיפורים14. הכפרות יהיו כפי חשבון בני-אדם שבבית, זכר לזכר ונקבה ולנקבה, ולמעוברת15 שלושה: אחת בשבילה, וזכר ונקבה בשביל ספק הוולד16.

אומרים "בני אדם" עד "מצאתי כופר" פעם אחת, ואחר-כך אומרים פעם אחת "זה חליפתי" עד "ולשלום", ובעת אמירת "זה חליפתי..." מסבבים שלוש פעמים את התרנגול/ת מעל הראש, וחוזרים ואומרים "בני אדם...". כסדר הזה עושים שלוש פעמים.

בסך הכול אמירת "בני אדם" עד "ולשלום" – שלוש פעמים. ובסך הכול מסבבים תשע פעמים17.

אם היה פגם בשחיטה, צריך 'כפרה' אחרת. אך אם השחיטה היתה כדין, אפילו נמצא העוף טריפה, אין צריך אחרת18.

המהדרין, מכסים בעצמם את הדם בברכה (ברשות השוחט, שהמצווה מוטלת עליו, שיכבד אותו להיות שלוחו). כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מכסה את הדם על-ידי נוצה, בחמש תנועות19. נוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הדם בעפר"20 (ד' של "הדם" בפתח. ב' של "בעפר" דגושה ובסגול). אף מי שמכסה את הדם בפעם הראשונה, לא יברך 'שהחיינו'21.

אחרי כפרות לבש כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בגדי משי, וגם לבנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ציווה לעשות כן22.

נוהגים לזרוק את בני המעיים, הכבד והכליות על הגג או בחצר, לאכילת בעלי-חיים, משום שראוי לרחם על הבריות כדי שירחמו עלינו מן השמים23.

ראוי לתת את פדיון הכפרות לעניים או לקופות הצדקה בו ביום, ובהקדם האפשרי24. אם נותנים את העופות עצמם לעניים, שאינם מתביישים בכך, יש להיזהר לתת לעניים היודעים (או ללמדם) כיצד להכשירם במליחה כדת וכדין.

אסור להתענות היום25.

בתפילת שחרית אין אומרים "מזמור לתודה"26, ולא "אבינו מלכנו"27.

אין מאריכים היום בתפילת שחרית28.

מבקשים 'לעקאח' (עוגת דבש), וגם אוכלים ממנו29.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג לחלק 'לעקאח' לכל אחד ואחד כשהוא לבוש בגדי משי של שבת וחגור אבנט, ומברך את כל אחד ואחד ב"שנה טובה ומתוקה"30.

בדרך-כלל, אין רגילים בין אנ"ש ללכת היום לקברי צדיקים31.

מרבים בצדקה, ובפרט לפני תפילת מנחה32. הבעש"ט אמר: "מקול קשקוש המטבעות בקערות, מתפרדים הקליפות"33.

מרבים באכילה ובשתייה כשיעור שני ימים – ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים34. וכל האוכל ושותה בערב יום-הכיפורים, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי35.

נוהגים לאכול 'קרעפכין' (כיסני-בצק ממולאים בבשר)29.

היום טובלים פרוסת המוציא בדבש36, אבל על השולחן שמים גם מלח37.

אין לאכול היום אלא מאכלים קלים להתעכל, כגון עופות ודגים. גברים לא יאכלו היום שום וביצים כלל38.

לפי הוראת הרבי, אחר חצות היום יקרא כל אחד לעצמו את ההפטרה של יום-הכיפורים38*.

אבלות (רח"ל): כשסיים הרבי 'שבעה' על פטירת אמו הרבנית חנה ע"ה (תשכ"ה) טבל אחר חצות, קרוב ליום-הכיפורים. לא נהג בכל פרטי המנהגים האמורים בספר-המנהגים ביציאה מהשבעה, ואמר שגם לאחר יום-הכיפורים אין עושים מאומה מזה.

לפני טבילה ותפילת מנחה34 נוהגים ללקות ל"ט מלקות קלות ברצועה של עגל. הנלקה – מוטה, ופניו לצפון39. סדר ההלקאה: על כתף ימין, על כתף שמאל ותחתיהם באמצע40, וחוזר חלילה. המלקה והנלקה שניהם אומרים שלוש פעמים פסוק 'והוא רחום'30, בכל הלקאה אומרים תיבה אחת, סך הכול ל"ט תיבות.

אחרי מלקות יש לבדוק שלא יהיה על הגוף שום חציצה41 וטובלים שלוש פעמים, לפי שטבילה זו היא משום תשובה, כגר המתגייר42.

בתפילת מנחה בלחש, אחר 'יהיו לרצון' הראשון, אומרים וידוי ו"על חטא"43.

בכל הווידויים: מתוודים בעמידה, ושוחים בעת הווידוי44. מפסיקים קימעא במקומות המופסקים במחזור בנקודותיים לאחריהם ("דברנו דופי:" – "טפלנו שקר:" – "קישינו עורף:"). מכים על החזה באותיות הא"ב של 'אשמנו' וגם באמירת "ואנחנו הרשענו"45, ובעת אמירת: 'על חטא...', 'ועל חטאים...', 'סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו'46.

אין אומרים "אבינו מלכנו".

בסעודה המפסקת47 – המאכלים יהיו ללא מלח48.

אנשים לא יאכלו מאכלי חלב וחמאה ולא תבלינים חריפים בסעודה המפסקת49.

"יש טובלים אחר סעודה המפסקת, כדי שיהא סמוך ליום-הכיפורים"50.

מפסיקים לאכול מבעוד יום51.

הדלקת הנרות: מברכים: "להדליק נר של יום-הכיפורים", ו"שהחיינו"52.

מרבים בנרות בבית-הכנסת53.

כל איש נשוי מדליק "א לעבעדיגע ליכט" [=נר חיים]. ולנשמת הוריו שנפטרו – נר נשמה54.

חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש ה'קיטל' לחופה, אינו לובשו ביום-הכיפורים55. אבל (רח"ל) בשנת האבלות – ילבשנו56. אין להיכנס בקיטל לבית-הכיסא57.

מתעטפים בטלית כנהוג, ומברכים עליו לפני השקיעה58.

נועלים נעלי בד, גומי וכל סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירים בזה59.

לפני ההליכה לכל-נדרי – ברכת הבנים והבנות60. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לברך אז את תלמידי הישיבה, כשהוא לבוש בקיטל ובטלית.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בירך את נכדותיו, כשידיו למעלה מראשה של כל אחת ואחת61.

רבותינו נשיאינו היו מברכים בנוסח "יברכך"62.

אם יש שהות, יאמר כל אחד לעצמו (לפני פרקי התהלים שקודם כל-נדרי) וידוי – 'אשמנו' ו'על-חטא', וכן נהגו רבותינו נשיאינו63.

יום שני
י' בתשרי, יום-הכיפורים

אין מדקדקים לומר כל-נדרי מבעוד יום64.

לפעמים, היה מורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לנגן 'אבינו מלכנו', ואחר-כך אמרו את תשעת מזמורי התהילים קטו-קכג שקודם כל-נדרי65.

פותחין הארון, ומוציאים לפחות שלושה ספרי-תורה66. ומצווה גדולה לקנות החזקת 'ספר ראשון'67. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג להחזיקו65.

שני אנשים כשרים פונים עם ספרי-התורה למקום הש"ץ (המצטרף לבית-הדין). עומדים עם ספרי-התורה בסמוך לו, ואין מקיפים את הבימה, ואין עומדים איתם על הבימה65.

מתחילים: "ה' מלך, תגל הארץ".

"על דעת המקום... בישיבה של מעלה" צריך הש"ץ (בלבד) לומר בקול נמוך, אך באופן שהעומדים סביבו, שהם בית-דין, ישמעו68.

פסוק "אור זרוע" – פעם אחת ובקול רם.

כל-נדרי: גם הקהל אומר זאת בלחש (אך באופן שיישמע לעומדים בסמוך), עם הש"ץ69.

"ויאמר ה' סלחתי כדברך" – אומר הקהל ג' פעמים ואחר-כך הש"ץ ג' פעמים70.

הש"ץ מברך 'שהחיינו' בקול רם, והקהל מברך כל אחד לעצמו בלחש, וייזהרו לסיים קודם שיסיים הש"ץ כדי שיוכלו לענות אמן אחר ברכתו71.

יש להכריז בבית-הכנסת, שמי שבירכו 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה עתה70.

מחזירים את ספרי-התורה וסוגרים הארון.

תפילת ערבית:

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – אומרים בקול רם72.

אחר עלינו – קדיש יתום, ארבעה מזמורי תהילים א-ד (באמירת שמות הוי"ה שבהם, מכוונים שניקוד כל שם הוא כמו בתיבת 'בברית', כנדפס במחזור), קדיש יתום. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג לומר אחר-כך את כל התהילים (והתחילו שוב מתחילתו) 73.

לעניין לימוד מסכת יומא ביום-הכיפורים, כתב הרבי "אבל לא ראיתי שרבים נוהגים כן. ולולי דמסתפינא לומר – אפילו לא מספר ניכר כלל. ובדבר הרגיל ונעשה בפרסום, 'לא ראינו' – ראיה"73*.

קריאת-שמע שעל המיטה – כמו בשבת ויום-טוב. 'ברוך שם...' – בקול רם. אין אומרים תחנון ו'על חטא'74.

קודם השינה אומרים תשעה מזמורי תהילים: קכד-קלב75.

מי שצריך לאכול ביום-הכיפורים76, אינו מקדש ואינו צריך לבצוע על לחם-משנה. אבל אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא', ואומר "ביום-הכיפורים הזה, ביום סליחת העון הזה, ביום מקרא קודש הזה"77.

מחנכים את הילדים (בנים ובנות) – הבריאים מגיל תשע והכחושים מגיל עשר – להתענות לשעות. ובזמננו אין מדקדקים שיתענו בני שתים-עשרה ובנות אחת-עשרה כל היום78. מה שנהגו המון העם לענות את התינוקות בליל יום-הכיפורים ואף כשצריכים לאכול מונעים זאת מהם – טעות היא בידם79.

ילדים הזקוקים לאכילה ביום הקדוש, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה, ושיברכו כדין80.

היוצא לבית-הכיסא בליל יום-הכיפורים אחר התפילה, ייגע במקומות המכוסים כדי שיצטרך ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ולברך "אשר יצר" בידיים טהורות. אבל ביום, דיי בכך שעשה צרכיו (אף ל'קטנים'), כדי ליטול כאמור, מכיוון שצריך להתפלל אחר-כך81.

שחרית:

ייטול ידיו רק עד סוף קשרי אצבעותיו. לאחר שניגב ידיו, מעביר המגבת על-גבי עיניו, להעביר מהן חבלי שינה. אם עיניו מלוכלכות, מותר לרחצן להעביר הלכלוך ולא יותר82.

הכוהנים נוטלים ידיהם עד פרק הזרוע83.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"84.

"כל מי שמכוין בעת התחלת 'אדון עולם', כתב ר' יהודה חסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: 'ערב אני בדבר שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע-רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלין לפניו'"85.

הרבי עמד באמירת הפיוטים 'האדרת והאמונה' ו'לא-ל עורך דין' בחזרת הש"ץ.

בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים שלוש פעמים י"ג מידות, ואחר-כך "ריבונו של עולם", ככתוב במחזור.

קוראים בתורה, חוץ מן המפטיר86, בניגון המיוחד לימים הנוראים, וכן גם באמירת 'ויעזור', קריאת העולים לתורה, ברכות התורה, ו'מי שבירך'86*.

בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית"87.

מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות88. אבל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת, אבל אינו אומר 'יזכור'89. אחר-כך אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר "אב הרחמים"90.

אם יש מילה בבית-הכנסת, מלים קודם 'אשרי'. ומברכים על הכוס ומטעימים לתינוק הנימול, חוץ ממה שנותנים לו לטעום כשאומרים "בדמייך חיי". אם המילה מחוץ לבית-הכנסת – יחזירו את ספר-התורה לארון הקודש לפני שיוצאים91.

ונתנה תוקף: (הרבי עמד באמירת פיוט זה) הש"ץ מתחיל, והציבור אומר עד "את גזר דינם". אח"כ הש"ץ אומר בקול מ"כבקרת" עד סוף הקטע, והציבור מתחיל "בראש השנה" עד "ומי ירום". אז אומר הש"ץ בקול את כל הקטע, ובסיימו אומרים הש"ץ והציבור יחד בקול רם "ותשובה... הגזירה". שוב אומר הציבור "כי כשמך... וכחלום יעוף", והש"ץ אומר (או עכ"פ מסיים) את הקטע בקול, ואז אומרים הש"ץ והציבור בקול רם "ואתה הוא... וקיים", ואז אומרים הציבור "אין קצבה" עד גמירא כשהש"ץ מסיים את הקטע בקול מתחיל הש"ץ "כתר"92.

מכינים מגבות וכדומה כדי לפורסן, להפסיק בין פני המשתחווים ב'עלינו'93 וב'והכוהנים' לבין הקרקע.

בשנים הראשונות, עמד הרבי ב'סדר העבודה', וישב רק לאמירת פיוט "כאוהל הנמתח".

"אתה כוננת" צריך הש"ץ לומר כך: להכריז 'אתה', להפסיק קימעא, ואחר-כך להמשיך ולומר "כוננת עולמך..."94.

"מה שאומרים בסדר עבודה... 'חטאו, עוו, פשעו... בני ישראל' – אנו מדמין עצמנו כאילו אנחנו אותן 'בית ישראל', ויפה עושים המכים על ליבם כדרך שעושים באמירת 'אשמנו'"95.

לאמירת 'והכהנים' עמד הרבי ממקומו (וכן לקטעים נוספים, גם בשנים שישב ברוב 'סדר העבודה').

הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: בכריעה – תחילה כריעה על ברכיו וגודלי רגליו. אחר כך, על גודלי ידיו, וההשתחוואה (מתרומם מברכיו. במצחו מגיע עד הרצפה, ונשאר עומד על אצבעות רגליו וגודלי ידיו)96.

בין תפילת מוסף לתפילת מנחה מפסיקים, אם אפשר, לכל הפחות שלושת רבעי שעה97.

קריאת התורה במנחה – בנגינת הטעמים הרגילה98.

זמן תפילת 'נעילה' מתחיל כשהחמה בראש האילנות, היינו קרוב לתחילת השקיעה99.

לפני 'אשרי' פותחין את הארון95, ונשאר פתוח עד אחרי התקיעה100.

בחצי קדיש שלפני תפילת נעילה ובקדיש תתקבל שאחריה, אומרים "לעילא ולעילא מכל"97.

בנעילה אומרים "חתמנו" (בתפילה וב'אבינו מלכנו', במקום "כתבנו"), "וחתום" (במקום "וכתוב"), "ניזכר ונחתם" (במקום "ניזכר ונכתב").

אומרים "היום יפנה" גם אם כבר העריב היום97.

בפיוט "ה' ה' – אזכרה אלקים ואהמיה", כמדומה שאומרים י"ג מידות רק בפעם הראשונה (ולא כפזמון בין בית לבית)100*.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נהג לומר "ואוצרך הטוב לנו – תפתח", עם הפסק לפני תיבת "תפתח", ו"לנו" נמשך למעלה101.

אין נשיאת כפיים, אפילו עוד היום גדול101*.

באמצע קדיש תתקבל, אחרי 'דאמירן בעלמא ואמרו אמן', מנגנים 'מארש נפוליון102, ואחר-כך תוקעים תקיעה אחת97.

מעיקר הדין, מותר לתקוע אפילו בין השמשות103. אבל כמה פעמים אירע בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שהש"ץ סיים תפילת נעילה לפני צאת הכוכבים, והאריך כ"ק אדמו"ר בניגון "אבינו מלכנו" וניגון מארש נפוליון עד צאת הכוכבים104. ומאחר שהמון העם סומכים על התקיעה ומסיימים מיד אחריה את הצום, יש להיזהר בכל מקום שלא לתקוע לפני צאת הכוכבים.

מוצאי יום-הכיפורים:

כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "המנהג 'שהש"ץ במוצאי יום-הכיפורים צריך להיות מי שיש לו אב ואם' – לא ראיתיו. ובבית-הכנסת כאן אין נוהגין כן"105.

תפילת ערבית106 והבדלה – בקיטל וטלית, אבל בכובע, והטלית על הכתפיים97.

מי ששכח ואמר 'המלך הקדוש' או 'המלך המשפט' אינו חוזר107, אבל אם אמר 'זכרנו לחיים' פוסק ומתחיל 'מלך עוזר', ואם כבר אמר "וכתבנו בספר החיים" – גומר תפילתו, ומתפלל שוב בתורת נדבה108.

במוצאי יום-הכיפורים אומרים: 'גוט יום-טוב'97. ובליובאוויטש, באולם הקטן, הכריזו זאת109.

"מי שכבה נרו ביום-הכיפורים... תקנתו שידליקנו שוב במוצאי יום-הכיפורים ולא יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה נרו במוצאי יום-הכיפורים, לא הוא ולא אחר, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא"110.

צום יום-הכיפורים הוא כ"ו שעות111, ויש להקל בזה ולצום קצת יותר מכ"ה שעות112.

קודם הבדלה וקידוש לבנה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין עד פרק הזרוע, כמו נטילת ידים שחרית ביום רגיל, אבל בלא ברכה. וגם הכוהנים, שכבר נטלו ידיהם לנשיאת כפיים עד פרק הזרוע, אף אם נטלו אז לסירוגין, צריכים ליטול ידיהם כנ"ל113.

הבדלה – יין, נר, הבדלה. ומברכים דוקא על נר ששבת (שדולק מערב יום-הכיפורים). ואם אין נר חוץ מזה שבבית-הכנסת, ידליק נר אחר ממנו ויברך על שניהם. ובבית מדליק עוד נר מהנר ששבת בביתו ומברך על שניהם. ואם אין בביתו נר ששבת יביא מבית-הכנסת. ואם אי-אפשר, יברך על נר שהודלק מנר בית-הכנסת114.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מדייק (רק בהבדלה זו) לעשות הבדלה בעצמו115.

בכל השנה אין נותנים לאחר לשתות מהשיריים של כוס הבדלה (אלא אם-כן בירכו עליו ברכת המזון), מה שאין כן במוצאי יום-הכיפורים אפשר לתת115.

אחרי הבדלה מקדשים את הלבנה – בחגירת אבנט ובסידור [אבל לאו-דווקא בטלית וקיטל116], ונכון לרחוץ את הפנים ולנעול נעליים לפני כן117.

במוצאי יום-הכיפורים – סעודה חשובה118. עריכתה בהרחבה ממשיכה גשמיות על כל השנה119. טובלים פרוסת המוציא בדבש36, אבל על השולחן שמים גם מלח37.

אין מברכים "שעשה לי כל צרכי", עד למחר בברכות-השחר97.

הערב מתעסקים או על-כל-פנים מדברים על-דבר עשיית הסוכה97.

ואמר הרבי: "רוב ישראל – ואני בתוכם – אינם נזהרים בזה במעשה בפועל, ויוצאים גם עתה ידי חובת העניין על-ידי דיבור בזה"120.

שנה אחת ראו שהרבי חוזר הביתה במוצאי יום-הכיפורים, ומיד בכניסתו לחדר, עוד בטרם פשט את הקיטל, ניגש לארון הספרים, הוציא משניות מסכת סוכה, והחל ללמוד דיני סוכה121.

יום שלישי
י"א בתשרי

מחרת יום-הכיפורים נקרא "בשם השם" (ג-ט'ס נאמען)93.

משכימים לבית-הכנסת122.

אין מתענים עד אחר אסרו-חג. וחתן ביום חופתו – בין יום-הכיפורים לחג הסוכות, מתענה123.

יום חמישי
י"ג בתשרי

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, דור רביעי לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תרכ"ו-תרמ"ג), ומנוחתו כבוד בליובאוויטש, באוהל אביו כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק'124.

יום שישי
י"ד בתשרי, ערב חג הסוכות

מרבים בצדקה בערב סוכות.

עורכים מגבית ומחלקים את 'צורכי החג' לחג-הסוכות לאלו הנצרכים (בדומה ל'מעות חיטים' לחג-הפסח)125. וכן מחלקים ד' מינים (שצריכים להיות 'לכם'), ומה טוב להשתדל שלכל אחד ואחד תהיה סוכה משלו126.

לפי הוראת הרבי, יש לקרוא אחר חצות את ההפטרה של מחר38*.

בניית הסוכה:

סיפר הרבי: "כ"ק מו"ח אדמו"ר [מהוריי"צ] וכן אאמו"ר [הרה"ג והרה"ח המקובל ר' לוי-יצחק] לא עסקו בעצמם בעשיית הסוכה"127. אם כי מסופר שהרבי השתתף בעצמו בבניית הסוכה בביתו ברח' פרזידנט, על-ידי זריקת כמה ענפים של סכך.

מכיוון ש"תשבו כעין תדורו" – צריכה להיות לכל משפחה סוכה לעצמה, בדוגמת מה שבכל השנה היא גרה בדירה משלה. ובפרט שגם עשיית הסוכה היא מצווה, ובכיוצא בזה "מצווה בו יותר מבשלוחו"128.

אין שום הידור שתהיה הסוכה מחוץ לבית דווקא, אלא אפשר להסיר את הגג ולהניח סכך129.

עושים את הדפנות אפילו לכתחילה גם מדברים הפסולים לסכך. מנהגנו לעשות ארבע דפנות130.

מרבים בסכך130. אדמו"ר הזקן היה מצווה על כך: "סמיך יותר! עוד יותר סמיך!"131. וכדי "שיהיו כוכבים נראים מתוכה" תוחבים מקל בעובי הסכך, ליצור נקב שיוכלו לראותן בעדו132 [המכסים את הסוכה מפני הגשם בכיסוי פלסטי  הצמוד לסכך מעליו, אם יש חלל טפח ביניהם, או שהוא מתחתיו אפילו אין ביניהם חלל טפח133, ידאגו שיישאר (מחוץ לחלק המגולל) טפח פרוס לפני החג, כדי שיהיו מותרים לפתוח את המכסה כשנכנסים לסוכה בחג].

אין מנהגנו לעשות רצפה מיוחדת לסוכה134.

אין מנהגנו בנוי סוכה, לא תחת הסכך ולא על הדפנות135.

בסוכת 770 (ובשאר הסוכות שבשכונה) רגילים לנהוג כבסוכת הרבי עצמו, שהיה בה רק היופי של הדפנות והסכך עצמם (והשתדלו להרבות בזה) ותו לא. אך בין אנ"ש בארה"ק נפוץ לתלות סדינים לבנים מסביב, ותמונת הרבי. וצ"ע.

ארבעת המינים:

אין מדקדקים לשלם עבור ארבעת המינים קודם החג דווקא.

קבלה בידינו מאדמו"ר הזקן, להדר לברך על אתרוג מקלבריה130. גם בימינו, שיש אתרוגים משתילי קלבריה באה"ק ת"ו, עדיין יש להשתדל לברך על האתרוגים מקלבריה136.

מראה האתרוג צריך להיות צהוב (כמראה שעווה), ולא כהמדקדקים שיהיה מקצתו ירוק137.

לוקחים לולב שאין עליו כפופים המכונים 'קנעפלאך' ('כפתורים').

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הקפיד שהשדרה תהיה באמצע הלולב ממש, ולא מן-הצד קצת; לולב ישר; שאינו דק; ושעליו מחוברים בקליפה מאחורי השדרה. הקפדה זו האחרונה ידועה לנו גם מהנהגת הרבי138.

בחג הסוכות (וגם בשבת שבו) אסור להריח בהדס שבלולב. וטוב להימנע גם מלהריח באתרוג של מצוה. אם טעה והריח, לא יברך על הריח139.

סדר אגידת הלולב:

מהדרים לאגוד את הלולב בסוכה ובערב יום-טוב130. הרבי נהג לעשות זאת אחר חצות היום140. גם בשנת תש"מ, שבה היתה הקביעות כבשנה זו, אגד הרבי את הלולב בערב שבת-קודש141.

המהדרים – אוגדים בעצמם את הלולב.

אין מוסיפים על אתרוג אחד, לולב אחד, שתי ערבות. אבל מנהג חסידים מקדמת-דנא להוסיף על שלושה הדסים. ו"כל המרבה – הרי זה משובח".

בשנים האחרונות עורר הרבי להשתדל להוסיף על שלושה הדסים – על-כל-פנים עוד שלושה, כנגד השלושה שמן-הדין142. [גם ההוספות בהדסים מתחלקות בשווה לצדדים142*.

אין משתמשים בסלים הקלועים לערבות ולהדסים ('קושיקלך'), אלא בטבעות העשויות מעלי הלולב.

הרבי הורה להכין את כל הטבעות קודם שמתחילים לאגוד את הלולב143.

ההדסים – אחד מימין הלולב (כאשר שידרת הלולב היא מול פני האוגד), אחד משמאלו ואחד באמצע, נוטה קצת לצד ימין. והערבות אחת מימין הלולב ואחת משמאלו144.

משתדלים שהערבות לא ייראו כל-כך.

קצותיהם התחתונים של הלולב, ההדסים והערבות מונחים בשווה זה ליד זה, ולא שיבלוט הלולב מלמטה145.

על הלולב עצמו עושים שתי כריכות. ומשתדלים ששתי הכריכות יהיו מכוסות בהדסים ובערבות, וגם, על-כל-פנים מקצת, הכריכה העליונה.

בנוסף לשתי כריכות הנ"ל (ואחרי עשייתן146), אוגד את הלולב, ההדסים והערבות ביחד על-ידי שלוש כריכות. שלוש כריכות אלו צריכות להיות בתחום טפח אחד. נמצאו סך-הכול חמש כריכות.

רצוי לקנות לכל אחד מהבנים מגיל שש ומעלה ארבעת המינים כשרים כהלכתם147 (וכמובן שלאלה שלאחר הבר-מצווה יהיו ארבעת המינים מהודרים).

יש לאחסן את הלולב ומיניו בצורה טובה, ובפרט שבשבת אסור גם להוסיף מים בכלי שבו נמצאים ארבעת המינים148. יש מעדיפים להוציא בכל פעם את ההדסים והערבות מכריכתן עם הלולב אחרי התפילה (והמבצעים), ולאחסנם יבשים בתוך נייר-אלומיניום בתחתית המקרר.

---------------

*)    מקוצר היריעה, נשמט חלק מן ההערות. הן מופיעות בשלימותן במהדורה האלקטרונית.

1)    המהר"ל מפראג (ס' הזכרונות לאדמו"ר מהוריי"צ ח"א פכ"ט) והמגיד ממזריטש (ס' התולדות מהר"ש של הרבי, עמ' 74) ציוו ללמוד שירת האזינו בע"פ. ובסה"ש תש"א (עמ' 56. בלה"ק – עמ' מו): "שמעתי מגדולים, שכל יהודי צריך לדעת את שירת האזינו בע"פ". ומבאר שם שזה מביא שפע ברכה גדול בפרנסה, עיי"ש.

2)    סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 5. ובהערה 25 שם: "ומעשה רב (בהסכם גדולי ישראל) שגם ילדות קטנות באות עם אבותיהן לבית-הכנסת (לא רק לעזרת-נשים), ואפילו לאחרי גיל שלוש שנים – כל זמן שלא הגיעו לכלל חינוך והבנה בעניין זה" [וצ"ע להתאים לזה את האמור באותו עניין בספר 'החינוך והמחנך' עמ' 61]. ועיי"ש בהערה 24, שזה מעין ודוגמת עלייה לרגל  לע"ל "מדי שבת בשבתו". ומזה ברור שהכוונה לכל שבת.

3)    ד"ה "שובה ישראל" תש"מ ס"א, סה"מ מלוקט ח"א עמ' שמה; ב'תורת-מנחם – ספר המאמרים מלוקט' לפי סדר השנה, ח"א עמ' קד.

4)    'התוועדויות' תנש"א ח"א עמ' 24. וראה פירוט בזה ב'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222.

5)    שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ב. נתבאר בליקוטי-שיחות ח"ג עמ' 953 (בלה"ק עם הוספות ב'תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 25) וסוכם ב'שולחן המלך' שם, שכיוון שצריך ללמד דרכי עבודת ה' בקיום המצוות בכלל, לא נזכר שצריך לדרוש גם הל' יו"כ, כי גם זה נכלל ב'דרכי ה'' שם, עיי"ש.

6)    ובלית-ברירה יש לדון להתיר זאת גם באמצע התפילה, ראה בלוח-השבוע בגיליון תר"ל, הערה 3.

7)    ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

8)    שו"ע אדמוה"ז סי' רפד ס"ח, ונתבאר בלקו"ש חי"ד עמ' 144 שאין מקום לקטן – שפטור מכל המצוות וממילא אין שייך אצלו (שלימות) עניין התשובה – שיאמר ההפטרה ד'שובה ישראל', ע"כ. והיינו אפילו "במקרים יוצאים מהכלל", כי בלאו-הכי הרי "אצל חסידים לא נהגו לתת מפטיר לקטן" ('התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334).

9)    ע"פ סידור אדמוה"ז לפני "למנצח יענך", והטעם שהרי ערב יו"כ אינו נהוג כיו"ט אלא מהלילה ממש ולא ממנחה שלפניו – שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ד ס"ה.

10) לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 60 (ומן הסתם אכל כזית), ע"פ המובא בספר-המנהגים עמ' 34. וראה ביאור בזה בלקו"ש כרך כא עמ' 84 ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קנד). לפעמים יצאו י"ח סעודה ג' באכילת מזונות אחר קידושא רבא, כמובא בליקוטי-שיחות שם הערה 7 וש"נ.

10*)      לוח כולל-חב"ד.

11) רמ"א סו"ס תרב (לא הובא בשו"ע אדמוה"ז שם, אך כן משמע בסיום מנהגי יוהכ"פ בספר-המנהגים עמ' 59).

12) לוח כולל-חב"ד, יא תשרי. גם הקורא ק"ש שעהמ"ט אחר חצות אינו אומר תחנון, כיוון שנהגו כבר יו"ט אז, שהיו ממעטים בו בסליחות (שלא כער"ה), ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ד ס"ד-ה.

13) ב'אוצר' עמ' קעח, שגם כשטבלו רבותינו ג"פ, היתה הפעם הראשונה בין כפרות לשחרית. והרבי כנראה טבל רק אז. ומ"מ רבים טובלים לפני כפרות (ומנחה, והדה"נ).

14) סידור אדמוה"ז. מי שאי-אפשר לו לעשות סדר הכפרות בערב יום-הכיפורים, יקיים זאת יום או יומיים לפני-כן, כי כל עשרת-ימי-תשובה ימי כפרה הם (ראה פרמ"ג סי' תרה במ"ז ס"ק א. שדי-חמד מערכת יוהכ"פ סי' א אות ב).

15) יש שדנו מאימתי נקראת מעוברת, אם מג' חדשים או ממ' יום עכ"פ. ואולי לפני כן תפדה בצדקה.

16) סידור אדמוה"ז. ובלקו"ש חכ"ב עמ' 59 הע' 36: "לא חיישינן לתאומים (כמ"ש הב"ח שם ממרדכי קטן. פמ"ג שם) – כיוון דמיעוטא הוא והמדובר הוא במנהג. וצ"ע בזמננו, דלפעמים רבות יודעים ברור אשר 'תאומים בבטנה', ועל בירור זה סומכים בנוגע לפיקוח-נפש בשבת ויום-הכיפורים וכיוצא-בזה – איך תתנהג ב'כפרות', או שנאמר דכיוון דלא שכיחא כו', ובפרט בנדו"ד דבלא"ה י"א לפטור כמה זכרים בתרנגול אחד כו'".

וע"פ המבואר שם (ובלה"ק – ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סו"ס צח) שהאם היא שצריכה כפרה נוספת, ולא שהכפרה היא בשביל העובר עצמו – העירו, דא"כ אם כבר עשתה כפרות יום או יומיים לפני כן, ולפני זמן הכפרות נולד התינוק, יצטרך התינוק כפרה נפרדת לעצמו. או שמא הכפרה על אבריו כעובר מועילה לו גם עתה. וע"ע.

17) ספר-המנהגים עמ' 58. בשער-הכולל (פמ"ד ס"ב) כ' שאדמוה"ז השמיט מסידורו הלשונות "חליפתנו, חליפתכן, חליפתהן" וכדומה, וכנראה כוונתו שיאמרו תמיד "חליפתי" (המתכפר ולא המסובב), גם כשעושים לאחרים ואחרות, וצ"ב מה מנהגנו בפועל.

בבית הרבי נהגו (כל אחד מבני-הבית) לקיים ב'כפרה' מעין ד' מיתות אחר סדר הכפרות: לדרוך עליה מעט – כעין סקילה, לגעת קלות בצווארה – מעין חנק, לשרוף מעט משערותיה – כעין שריפה ('כפר חב"ד' גיליון 633 עמ' 23, מפי הרה"ח ר' חס"ד הלברשטם. ולהעיר משעה"כ הנ"ל, ששלל כ"ז, ומ'רשימות' יד עמ' 14 שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לא הי' זורק התרנגול תחת השולחן אבל היה סומך שתי ידיו עליו), ראה מטה-אפרים סי' תרד-תרה ס"ה.

18) שער-הכולל פמ"ד סוס"ב.

19) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קעז, עיי"ש.

20) כן הקפיד לומר השו"ב הוותיק הרה"ח ר' יעקב-יוסף רסקין ע"ה, מפי בנו השו"ב הרה"ח ר' מנחם-מענדל שי' רסקין, וכמדומה לו שאביו שמע זאת מפי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. וראה שו"ע יו"ד סי' כח ס"ב ודרכי-תשובה שם ס"ק טז.

יש להכין מראש עפר (חול יבש, שגרגיריו נפרדים, ולא גושים) גם למטה, לפני השחיטה, שיישפך הדם עליו. ממתינים לבדיקת הסימנים ע"י השוחט – שלא תהיה ברכתו לבטלה, ומכסים ביד בעפר (כנ"ל) – שו"ע ונו"כ שם.

21) שו"ע אדמוה"ז או"ח סי' כב בקו"א א. וראה לקו"ש חי"א ס"ע 288.

22) 'רשימות' הנ"ל, עמ' 17. וכן נהג הרבי, 'אוצר' שם.

23) שו"ע אדמוה"ז סי' תרה ס"ו. וראה 'רשימות' שם, עמ' 18.

24) ראה גם 'רשימות' שם.

25) שו"ע אדמוה"ז סי' תרד ס"א, עיי"ש בארוכה ובנתיב-החיים 'דיני עיוהכ"פ' סק"ד.

26) סידור אדמוה"ז, ובשו"ע שלו סי' א (מהדו"ק) סי"ז, נא ס"א, ותר"ד ס"ו. וראה צמח-צדק (שער המילואים, חידושים, טז ע"ב) שתמה ע"ז, ונתבארו דבריו בלקו"ש חי"ז עמ' 426.

27) שם ס"ז.

28) קובץ-ליובאוויטש גיליון 5 עמ' 71, ועוד בשיחות אדמו"ר מהוריי"צ, נסמנו ב'אוצר' עמ' קפ.

29) ספר-המנהגים שם. הטעם, שאם נגזר עליו ח"ו שיזדקק למתנת בשר ודם, יצא ידי-חובה בקבלת ה'לעקאח'. הובא בלקו"ש חי"ד עמ' 373.

30) ספר-המנהגים שם.

31) למרות שהמנהג מובא בשו"ע אדמוה"ז סי' תרה ס"ה מהרמ"א. גם הרבי לא הלך לאוהל ביום זה בהרבה שנים. ידוע שהלך בשנים תשי"א ותש"נ – 'אוצר' עמ' קפד.

32) מטה-אפרים סי' תרז ס"ג.

33) לוח כולל-חב"ד. ספר בעש"ט עה"ת, ר"ה ויו"כ, אות מח.

34) סידור אדמוה"ז.

בשער-הכולל (מד,ג) משמע שהכוונה להוסיף עוד סעודה (ושמא שתי סעודות) לשם יוהכ"פ. וע"ע.

35)  שו"ע אדמוה"ז סי' תרד ס"א.

36) היום-יום ח"ב (הוספות להיום-יום בלה"ק – קטע מס' 21. 'צדיק למלך' ח"ז עמ' 298).

37) שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ח.

38) שו"ע אדמוה"ז סי' תרח ס"ח.

38*) האמירה – ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 351. זמנה – ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 396.

39) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז סי"א-טו (מלבד שני הפרטים – זמן המלקות, ואמירת הנלקה, שההוראה בספר המנהגים אחרת).

40) 'אוצר' עמ' קפח.

41) מט"א סי' תרו ס"ח.

42)        שו"ע אדמוה"ז סי' תרו סי"ב. גם נשים נשואות טובלות, עיי"ש סי"א, והמובא בס' 'כבודה בת מלך' עמ' קעו. וצע"ק שלא מצאנו כלל בטבילת גר שצריך לטבול ג"פ.

 

43)  שו"ע אדמוה"ז סי' תרז ס"א-ג. לכאורה, אין להכות על החזה ב'סלח לנו' בתפילה זו, שהרי אין בה תחנון אלא רק הווידוי שבסופה, וכההוראה: "על-חטא אומרים רק כמה שצריך" (לקו"ש ח"ט עמ' 386). ועצ"ע מלשון הרבי בנדון בספר-המנהגים ר"ע 65 "ממוצאי (ולא: מערב) יוהכ"פ...". וראה הדיון בזה ב"התקשרות" גיליון שעט בסופו. אבל הרה"ח ר' אלי' שי' זילברשטרום מספר, שבשנת תשכ"ז וכן בשנת תשל"א (או תשל"ב) עמד מקרוב וראה בבירור שהרבי מכה על ליבו, הן בשחרית (ומתאים ללשון ספר-המנהגים הנ"ל) והן במנחה.

44) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז ס"ז.

45) 'אוצר' עמ' רא, ממנהג הרבי.

46) סה"ש תש"א עמ' 151, וראה סה"ש תש"ה עמ' 9, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רמח.

47) יאכל לפחות כזית פת, כדי לברך ברכת המזון (סדר ברכת הנהנין פ"ב ס"א). אם יודע שלא יאכל כביצה פת, לא יברך על נטילת ידים (שו"ע אדמוה"ז סי' קנח ס"ב).

48) כמה טעמים בדבר, והטעם הפשוט הוא כדי שלא יצמא למים ביום-הכיפורים – סה"ש תרצ"ז עמ' 157.

49) שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ח ס"ח.

50) דעה שנייה ("וי"א", לאחר דעה ב'סתם') בשו"ע אדמוה"ז תרו סי"ג. ורבים נוהגים גם בזה.

51) סי' תרח ס"א-ג. רגילים להפסיק בזמן שנקבע להדלקת הנרות. וכשמפסיק לפני-כן, טוב להתנות לפני ברכת המזון, שעדיין אינו מקבל עליו את התענית – שם ס"ז.

52) מחזוה"ש, לוח כולל-חב"ד.

53) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ד. לוח כולל-חב"ד.

54) במט"א סי' תרג ס"ח כתב, שאת נר הנשמה גם אשה (פנויה) מדלקת, ושמדליקים רק אחד (גם אם שני ההורים נפטרו, אבל להורה/הורים של הבעל מדליקים נר בנפרד). שם ובאלף-המגן ס"ק יח ישנן דעות שונות איזה מהנרות יהיה בביתו ואיזה בבית-הכנסת, ובשו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ד איתא, שנר חיים הוא בבית-הכנסת (באג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד עמ' קנב – שיש להניחו במקום שאינו עלול לכבות בנקל, עיי"ש). ולכן מביא בשבח-המועדים עמ' 44 שנר הנשמה יהיה בבית ויבדיל עליו במוצאי יום-הכיפורים.

55) ספר-המנהגים עמ' 58. גם קיטל אחר לא ילבש, אג"ק ח"ו עמ' קעב. ומהלשון משמע, שאם מאיזו סיבה שתהיה לא לבש בפועל את הקיטל בחופתו – ילבשנו עתה, כי עניינו הוא "אחת בשנה".

56) 'אוצר' עמ' קצח.

57) שו"ע אדמוה"ז סי' כא ס"ג.

58) שו"ע אדמוה"ז סי' יח ס"ג, לוח כולל-חב"ד. וראה פסקי הסידור אות מב. ואין מסירין אותו בלילה, מפני שהדבר ידוע שאין מתכוונים לשם ציצית, אלא כדי להידמות למלאכים – ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' יח ס"ד.

59) 'אוצר' עמ' קצו, מספר מאמרי אדמוה"ז הקצרים עמ' שלז (לענין יו"כ), וספר-המנהגים עמ' 46 לענין תשעה באב.

60) ספר-המנהגים שם.

61) 'אוצר' עמ' קצד.

62) שם עמ' קצה, ומציין לשיחת ליל שמח"ת וש"פ בראשית (ב) תשד"מ, עיי"ש.

63) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תרז סו"ס ב, למרות שלא נדפס במחזור. אדמו"ר מהורש"ב היה מאריך קצת בווידוי זה ('רשימות' ד, עמ' 17). הרבי היה אומר זאת בקביעות.

64) שם עמ' רב, למרות האמור בשו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ט ס"ד.

65) שם עמ' רב-רג.

66) 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' כא.

67) סידור אדמוה"ז. וב'המלך במסיבו' שם עמ' כב, שניתן לסדר 'מכירה פומבית' גם על שאר הספרים.

68) קובץ יגדיל-תורה (נ.י.) גיליון ב עמ' נב בשם הרבי.

69) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ט ס"ג.

70) ספר-המנהגים עמ' 63.

71) שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח.

72) שם ס"ט.

73) 'אוצר' עמ' ריב-ג [בס' שבח-המועדים עמ' 46 הביא שהוא מנהג ותיקין, משל"ה מסכת יומא].

73*) מענה משנת תשמ"ה ('אוצר' עמ' רלב), למרות שהמנהג נזכר ונתבאר בשו"ע רבינו סי' תרכ"א סט"ז.

74) ספר-המנהגים עמ' 59.

75) ספר-המנהגים עמ' 54. משמעות 'קודם השינה' (ולא 'קודם קריאת-שמע שעל המטה') היא, לכאורה, בזמן הקרוב ביותר לשינה (לפי אדמוה"ז שאין מפסיקין במאומה בין ברכת 'המפיל' לשינה). ובמחזוה"ש, הוצאת קה"ת כפר-חב"ד, ימי הסליחות תשמ"ז ושלאח"ז, נדפסו המזמורים הללו לפני ברכת 'המפיל'.

76) לעניין שיעורי (כמויות וזמני) אכילה לחולה וכו' ביום-הכיפורים – ראה 'שיעור מקווה' עמ' קפא. מדות ושיעורי תורה עמ' רמט. ומאחר ו-30 סמ"ק אינם 30 גרם (ראה קובץ יגדיל תורה, ברוקלין, גיליון סה סימן סד), הרי ממוצע-הצפיפות בלחם לבן הוא 0.4 (12 גרם), בלחם אחיד 0.6 (18 גרם), וניתן ורצוי לדחוס את הלחם וכד' לכלי-המדידה ככל האפשר. ובפירות וירקות המשקל שווה בערך לנפח.

77) שו"ע אדמוה"ז סי' קפח סי"א; תרי"ח סי"ח (בשער-הכולל פל"ד ס"ט כ' שבסידורו פסק שלא לומר זאת, אבל בפסקי הסידור אות קפה נחלק עליו). ואם שכח לומר 'יעלה ויבוא', ונזכר אחר שסיים ברכת 'בונה ירושלים' – לא יחזור (קיצשו"ע סי' קלג סי"ח. משנ"ב סו"ס זה).

78) שו"ע אדמוה"ז סי' תרט"ז ס"ה וסי"א.

79) אלף-המגן למט"א סי' תרט"ז ס"ק ה.

80) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' ב.

81) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה.

82) שם ס"ב-ג. לענין נט"י – גם ספר-המנהגים עמ' 59, וביאורו באג"ק ח"ג עמ' קמז.

83) לקו"ש ח"ט ס"ע 386, ממט"א תרי"ג ס"ח (ובסי' תרכ"א סי"ז, שהלוויים נוטלים רק עד סוף קשרי אצבעותיהם) וראה אלף-למטה תרי"ג ס"ק ט, שבח-המועדים עמ' 50 וש"נ.

גם בנטילת ידיים שחרית יטלו הכהנים עד פרק הזרוע – הוראת הרבי, 'אוצר' עמ' ריז. ומ"מ ישובו ויטלו ידיהם לסירוגין במוצאי יוהכ"פ (לקו"ש שם).

84) סידור אדמוה"ז.

85) ספר המאמרים תש"ג עמ' 11.

86) ודלא כמנהג העולם, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רכ.

86*) הנוסח הנכון ב'מי שברך' זה היום: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את (פלוני בן פלוני) בעבור שעלה לתורה לכבוד המקום ולכבוד התורה ולכבוד יום הכיפורים, בשכר זה הקדוש-ברוך-הוא ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו עם כל ישראל אחיו, ונאמר אמן" (שער הכולל פכ"ו ס"ה, 'אוצר' שם. והעיר, שעפ"ז יש לברר מדוע (ואם?) בר"ה אומרים "יום הדין").

87) סידור 'תורה אור' עמ' 259, 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קסו. כה"ח סי' רפד ס"ק לז ע"פ זוהר ח"א פד,א.

88) קיצור שו"ע קלג,כא. ולכאורה גם מי שיש לו הורים ונפטר לו רח"ל בן או בת נשאר לומר יזכור, ועכ"פ כשאין אחרים שיאמרו עבורם.

89) הוראת הרבי בחוברת 'תוכן עניינים' – לה"ק – גיליון נז, חג הסוכות תשכ"ה (והיא 'משנה אחרונה' כלפי המובא ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד עמ' שפג "לומר באופן שלא יהיה ניכר", וחבל שנשמטה שם), הובאה בשלימותה ב'אוצר' עמ' רכא-ב.

90) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' נח. ושם, שפעם בשנת תש"י הורה הרבי למזכיר הרי"ל שי' גרונר שיאמר זאת.

91) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תרכ"א ס"ה. (מש"כ שם לומר איזה מזמור, צ"ע, שהרי הש"ץ אומר פסוקי 'ידעתי...' לפני הקדיש).

92) המתפלל במניין (נוסח פולין) שאומרים 'כתר' בכל תפילות היום, לכאורה יענה עמהם כנוסחתם, ע"פ פשטות לשון האריז"ל "לומר כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלה" (שו"ע אדמוה"ז סי' קכה סו"ס א. וראה בס' הפסק בתפילה עמ' פ. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' י' סוף אות ד).

93) הנה 'עלינו' הוא חלק בלתי-נפרד מהתפילה (וכש"כ בר"ה), ולפלא שנפוץ שלאחר הכריעה הש"ץ והציבור מסיימים אותו בלחש. ולפי הלשון במחזור השלם אודות הפסוקים שאומרים כ"קבלה מהרוקח" ברור שהש"ץ ממשיך נוסח עלינו בקול, ואז אומרים זאת הציבור בלחש (אמנם במהרי"ל ובד"מ שי"ל לאחרונה מכת"י ודפוסים ראשונים לא הביאו כלל נוסחא כזו – שמקורה בתיקון השער הכולל פמ"ג ס"ק יג – אלא כהנוסח בקצת מחזורים ובמהרי"ל שדחה שם,שכאשר הקהל אומר הוא אלקינו ,יאמר הש"ץ פסוקים אלו. ואולי היה המנהג שלאחר שהש"ץ מסיים לאומרו בקול, אומרים זאת הציבור, ואז יאמר אותן פסוקים. וע"ע).

94) סה"ש תש"ד עמ' 26-25.

95) שו"ע אדמוה"ז סי' קיג סו"ס ג.

96) 'רשימות' ד' עמ' 10. וראה 'אוצר' עמ' קלב.

97) ספר-המנהגים עמ' 59.

אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ למדו ביוהכ"פ את כל שיעוריהם הקבועים, גם השיעורים בנגלה, אבל על לימוד משניות וגמ' מסכת יומא ראה לעיל ע"י ציון 73* ובהערה.

98) 'אוצר' עמ' רלג. יש לברר אודות הי"ג מדות הנאמרות בקטע "יום קוראי בשמך" שבסיום ה'סליחות' בחזרת הש"ץ דמנחה, שנדפסו באותיות רגילות ולכן אין אומרים אותן בקול יחד כנהוג תמיד באמירת י"ג מידות (והרי זה דבר הנאמר בציבור דווקא).

99) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכ"ג ס"ב.

100) ספר-המנהגים עמ' 64. לוח כולל-חב"ד.

100*) כן מסר הרהמ"ח דה'אוצר'. מאידך, הרה"ח ר' נחום שי' קפלן (המשמש כש"ץ בבית חיינו) מסר, שאומרים הי"ג מדות גם כ'פזמון' בין בתי הפיוט, ולכן נשאר כך במחזור החדש שי"ל בשנים האחרונות בנ.י. וצ"ע. וראה לעיל הערה 98.

101) סה"מ תרפ"ז ס"ע כא. ובלקו"ד ח"א דף נט,א איתא מהאי-טעמא לעשות אתנחתא אחר תיבת 'ואוצרך'.

101*) ספר המנהגים (שו"ע אדמוה"ז סי' תרכג ס"ח, כדעת הרמ"א שם). וראה 'אוצר' עמ' רמ. וצ"ע שבלוח כולל-חב"ד מזכיר 'נשיאת כפיים' (כדעת השו"ע וכו' ומנהג ירושלים. וראה נטעי גבריאל ר"פ סה).

102) ספר-הניגונים, ניגון קע.

103) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכג סעיף יא.

104) 'אוצר' עמ' רמב, והוא מלוח חב"ד תשנ"ג.

105) אג"ק ח"ג עמ' רכ.

106) המתפלל במניין מנוסח אחר, ומייד אחרי 'תתקבל' מתחילים ערבית – לכאורה עליו לסיים תחילה את 'אין כאלוקינו', 'עלינו', 'אל תירא' ו'אך צדיקים', וט' פרקי התהילים, ורק אחר-כך יתחיל להתפלל ערבית – למרות שעל-ידי-זה הוא מפסיד את הקשר בין 'ברכו' לברכות ק"ש (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' נד ס"ג. משנ"ב סי' רלו ס"ק א). זאת ע"פ מנהגנו שאין "מהפכין הצינורות", וק"ו כאן, שהרי תפילת ערבית שייכת כבר ליום הבא.

107) שע"ת סי' קיח ס"ק א. דה"ח סי' לג. מו. עב.

108) קצוה"ש סי' כא ס"ד ובבדה"ש שם ס"ק ט.

109) סה"ש תרצ"ז עמ' 155 (כאחד מ"המנהגים המקובלים, שיש להם יסוד").

110) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ח.

111) סה"ש תש"ה עמ' 21.

112) אג"ק ח"י עמ' רצז (ע"פ המכתב המקורי, הגרש המופיע בו אחר תיבת "שלדידי", הוא טה"ד. וא"כ, תיבה זו משמעה: לדעת הרבי).

113) לצורך שלילת התפשטות הטומאה לאחר סור קדושת היום – לקו"ש ח"ט עמ' 386. לפני קידוש לבנה – לוח כולל-חב"ד (וכן הורה הרבי במוצאי ת"ב, ס' משבחי רבי עמ' 151). עושים זאת רק כעת, עם תום שעות הצום, ולא לפני ערבית (וכיוון שעסוקים בתפילה, א"צ כלל ליטול ידיים אז).

114) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכד ס"ה-ו. מלשונו (ע"פ המג"א ס"ק ז, ע"ש בלבושי שרד) מלשונו (ע"פ המג"א ס"ק ז, ע"ש בלבושי שרד). מדליקים אבוקה, או מדליקים נר ומקרבים את שלהבתו לנר ששבת, ומברכים על שניהם יחד.

115) 'אוצר' עמ' רמח.

116) ראה אופני הנהגה שונים ב'אוצר' שם.

117) לוח כולל-חב"ד.

118) שו"ע אדמוה"ז שם ס"ט, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רמו. וראה 'אוצר' עמ' רנ.

119) לשמע-אוזן עמ' 145 בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. וראה 'אוצר' עמ' רנא.

120) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 41. וראה 'רשימות' שם. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנא, ועוד.

121) מפי הרה"ח ר' דובער יוניק, בי"מ 246 עמ' 27.

122) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז שם סי"ד.

123) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז שם סי"ג, ומג"א סי' תקע"ג ס"ק ב.

124) תיאור ההסתלקות, ותצלום המצבה (החדשה) בס' 'ימי חב"ד' ביום זה. ביאור מעלת היום בשיחות הרבי, הובאו בס' 'הלכות החג בחג' עמ' 53 ואילך.

בהזדמנויות דומות, הציע הרבי לנצל 'עת רצון' כזאת, כדי להוסיף: לימוד פרק משנה, עכ"פ של האות הראשונה מאותיות השם, לימוד מתורתו של בעל ההילולא; בעבודת התפילה; בנתינת צדקה לענייני בעל ההילולא וממלאי-מקומו; ולקיים התוועדויות של שמחה, והחלטות טובות. ואם לא נעשה הנ"ל או חלקו בו ביום, יש להשלימו בימים הסמוכים (ראה 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, והוספות שם עמ' 292. לקו"ש חכ"א עמ' 276).

125) ליקוטי-שיחות חי"ד עמ' 369.

126) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"א עמ' 97.

127) המלך במסיבו ח"ב עמ' נג.

128) ליקוטי-שיחות ח"כ עמ' 267.

129) אג"ק חי"ב עמ' סו.

130) ספר המנהגים, מנהגי חג הסוכות. וכן כל הכתוב להלן בסתם נלקח משם.

131) 'לשמע אזן' עמ' 20.

132) 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 164.

133) כיסוי מעל הסכך ללא חלל טפח אינו נחשב לאוהל (עיין שו"ע אדמוה"ז סי' תר"מ ס"י), אך מתחתיו אסור אפילו כשאין חלל כלשהו, כדעת ה'לבושי שרד' שם (שוע"ר שם, ודלא כמ"ש המשנה -ברורה שם ס"ק כה בשם הפרי-מגדים).

134) ספר-המנהגים. אבל הבונים סוכתם בגינה, חובתם להכין לה רצפה מיוחדת, לבל ייכשלו בהשקייה בשבת ויו"ט (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' שלו ס"ט).

135) ספר-המנהגים, 'אוצר' עמ' רסז, וש"נ הטעם.

136) אג"ק חי"ג עמ' קי וחלק י' עמ' צה.

137) ולכאורה אם יש אפשרות עד"מ לקנות צהוב רק עם כתמי-עלים ( 'בלעטלאך') שהזהירות מהם היא רק הידור-של-יופי, יש להעדיף את הצהוב. ולפלא שרבים מאנ"ש אין מקפידין ע"ז, ובפרט שאף הקונים אתרוג (מקומי) בימים האחרונים, יכולים למצוא צהובים לרוב.

138) 'אוצר' עמ' רעא.

139) טושו"ע סי' תרנ"ג ונו"כ. סדר ברה"נ פי"א ס"ח.

140) 'אוצר' עמ' רפד.

141) ואף שבארה"ק ניתן לעשות זאת במוצאי יום-טוב ללא חשש תלישה וחיתוך, כי אצלנו הוא חול-המועד, הרי גם אצלנו יש עניין רוחני באיגוד הלולב לפני יום-טוב, כיוון שבזה נוצר קשר בין הלולב לסוכה (כנסמן ב'אוצר' עמ' רפג).

142) 'התוועדויות' תשנ"ב ח"א עמ' 76. וראה 'אוצר' עמ' רפד.

142*) ראה 'אוצר' שם אות סב.

143) 'אוצר' עמ' רפה.

144) סידור אדמוה"ז.

145) 'אוצר' ס"ע רפה  מהנהגת הרבי, וע"ש מקור לזה מסידור אדמוה"ז.

146) שם עמ' רפז אות ע.

147) ראה שו"ע סי' תרנ"ז-ח ונו"כ. קצות החושן סי' רמא ס"ק ד. שו"ת אגרות-משה או"ח ח"ג סי' צה. חנוך לנער פכ"ה, וש"נ.

148) שו"ע סי' תרנ"ד. שו"ע אדמוה"ז סי' שלו סי"ז.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)