אפטה כולה התכוננה לשמחה הגדולה – שמחת נישואי בנו של המרא-דאתרא, הצדיק רבי אברהם-יהושע-העשל.
גם עגלוני העיר התכוננו לשמחה הגדולה, שהייתה עתידה להתקיים הרחק מאפטה, בעיר מגוריה של הכלה, ברוסיה. חישבו ומצאו כי כדי להסיע את הצדיק ומשפחתו ואת כל הפמליה הנכבדה יהיה צורך בעשרות עגלות. אך טבעי אפוא כי הללו נשאו את עיניהם וליבם למסע המיוחל, שעתיד היה לשפר במידה ניכרת את הכנסותיהם.
בשבועות שקדמו למועד החתונה תיקנו העגלונים את עגלותיהם, חיזקו אופנים ושימנו צירים. נוסף על כך החלו להתוות את מסלול הנסיעה – היכן יעצרו למנוחה ולהאכלת הסוסים, באילו אכסניות ילונו בלילות, ועוד כהנה.
ציפיית העגלונים נהפכה לקוצר-רוח של ממש כאשר נותרו עוד כשבועיים בלבד עד מועד החתונה, ועדיין לא קיבלו שום רמז לתפקידם המרכזי בנסיעה המתוכננת. הזמנתם המיוחלת לבית הצדיק, לסיכום פרטי הנסיעה והתשלום – בוששה לבוא. מה מסתתר מאחורי השתיקה הרועמת של בעלי השמחה? – תמהו העגלונים.
ככל שהדבר יישמע מופרך – גם בני-ביתו של הצדיק עצמו היו שותפים לתמיהה זו. הם, כמובן, לא ביטאו זאת בגלוי ובפומבי, אך בתוך ליבם התקשו לרדת לסוף דעת הצדיק, שבכל פעם שביקשו לרמוז לו כי השעה דוחקת והמלאכה מרובה, דחה אותם בתואנות שונות ומשונות: "עוד חזון למועד", "כל עכבה לטובה", "דבר בעתו מה טוב", וכיוצא באלה.
אך לא רק סידורי הנסיעה טרם הושלמו. עניינים נוספים הקשורים להכנת לבושי החתן ובני המשפחה כולה – התעכבו. הפליאה גברה והלחץ גדל, ובכל-זאת לא העז איש לדחוק בצדיק.
לוּ ידעו הכול מה שהצדיק עצמו ידע, היו הלחץ והדאגה מוכפלים ומשולשים. מאחורי העיכוב בהכנות לחתונה ולנסיעה עמדה עובדה אחת, פשוטה ומצערת מאוד: בידי הצדיק לא נמצא הכסף הרב הדרוש לכיסוי ההוצאות העצומות הכרוכות בכל הנ"ל. אפילו סכום הכסף שעליו התחייב כנדוניה לבני הזוג, לא היה ברשותו. אף-על-פי-כן מנוי וגמור היה עמו שלא לגלות זאת לאיש, אלא להתחזק בתפילה לקב"ה ובאמונה שלמה כי במהרה תבוא הישועה.
חלף יום נוסף, חלפו יומיים, ועדיין אין שום איתות מכיוון בית הצדיק. מכיוון שכך, החליטו העגלונים לנקוט יוזמה משלהם. בחרו שלושה נציגים ושיגרו אותם אל הצדיק, להעמידו על ההכרח לסגור את העניינים.
"מה לכם כי תדאגו, הלוא הכול בידי שמים ואין אדם יודע עתו וזמנו!", אמר להם הצדיק בחיוך רחב, שכמו נאבק בתחושתו האמיתית.
"מורנו ורבנו!", העזו הנציגים לדבר, "עפר אנחנו תחת כפות רגליו, אך בעניינים מסוג זה אנחנו בעלי הניסיון. ומודיעים אנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי גם אם נצא לדרך מחר, נזדקק להרבה מאוד מזל כדי להספיק להגיע אל המקום לפני יום החתונה. אלא אם כן מתכוון הרבי להכניס כוחות שמימיים ולגרום 'קפיצת הדרך'...".
באותו רגע נשמעו פסיעות מכיוון פתח הבית. לחדר נכנסו יחדיו איש מבוגר ועלם צעיר, שנראה בנו. האיש הביט כה וכה ואז הניח על השולחן צרור שמן. "אלף זהובים", אמר בפשטות.
"אלף זהובים אלה מה טיבם?", תלה בו הצדיק מבט תוהה.
"האין הרבי זוכרני?!", השיב האיש בנימת השתאות. "הלוא רק לפני עשרים שנה באתי אליו, ערירי ומדוכא וביקשתי ברכה לפרי-בטן. באותה שעה נדרתי, כי אם יברכני הרבי בבן זכר וברכתו תתקיים, ואף אזכה בעזרת ה' להכניסו לחופה, אעלה לרבי, ערב חתונתו, אלף זהובים. והנה עיניכם הרואות כי הברכה נתקיימה לעילא ולעילא. בשבוע הבא עומד אני, בשעה טובה ומוצלחת, להכניסו לחופה. ובכן, באתי היום כדי לקיים את נדרי".
"ברוך אתה לה' וברוך אלוקי אבותיי שלא נטשני בשעת הצורך", הגיב הצדיק וחיוך של אושר האיר את פניו.
לאחר שהעתיר ברכות נוספות על האב ובנו ונפרד מהם לשלום, פנה הצדיק אל נציגי העגלונים: "אם-כן, נראה כי בכל-זאת צודקים אתם... הזמן קצר והדרך ארוכה. מחרתיים, בעזרת ה', נצא לדרך".
למשמע הדברים אורו פני העגלונים. באותו מעמד סוכמו כל פרטי הנסיעה – מספר העגלות שיידרשו, התחנות שייעשו במידת הצורך, ושיעור התשלום. מבית הצדיק מיהרו נציגי העגלונים אל חבריהם בכיכר השוק כדי לבשר להם את הבשורה.
כעבור שעה קלה זימן אליו הצדיק את הרבנית והעניק לה סכום כסף הגון כדי להשלים את יתר ההכנות הדרושות לקראת הנסיעה. לאחר יומיים קדחתניים יצאה סוף-סוף השיירה לדרכה.
רק אז פתח הצדיק את סגור ליבו ושיתף את בני-ביתו והנלווים אליו בסיבה האמיתית שגרמה לעיכוב. "לוּ אך רמז לנו הרבי, היינו משיגים מיד את מלוא הסכום הדרוש!", הגיבו כמה מהחסידים בנימת טרוניה ועלבון.
"יודע אני גם יודע", השיב להם הצדיק ברוך, "שהרי 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'... ואולם עיניכם הרואות כי, כמו תמיד, ביטחוני המלא בקב"ה ובישועתו – פעל את פעולתו". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
