מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1022 - כל המדורים ברצף
	במלחמה כמו במלחמה
	יש חדש
	לגשת לתורה כמו ילד קטן
	אין עוד מלבדו
	יודע נסתרות
	ביטחון עד הרגע האחרון
	הנחמה שבתוך החורבן
	משרה אותה יחידה לבנייך
	מורה דרך ב'מורה נבוכים'
	ביגוד מתאים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1022, ערב שבת פרשת ואתחנן / נחמו, י' במנחם-אב תשס"ו (04.8.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

במלחמה כמו במלחמה

מלחמה היא דבר כואב ולא ממש נחמד. רק אנחנו מתעקשים לנהל מלחמות 'נקיות', סטריליות, ומלאות עכבות כאילו-מוסריות, אבל אין דבר כזה

מלחמה היא דבר נורא. בני-אדם נהרגים. בתים נהרסים. עסקים קורסים. תכניות משתבשות. אין איש חפץ במלחמה. אבל לפעמים אין ברירה. כאשר אוייב קם עליך להורגך אין לך מנוס אלא לעמוד מולו, ולפעמים גם להשכים להורגו.

אין לקנא במי שנדרש לקבל את ההחלטה הקשה לצאת למלחמה. זו החלטה החורצת את חייהם של בני-אדם. בדרך הטבע, מלחמה גובה מחיר יקר של הרוגים ופצועים, שכול ויתמות. אבל עם החפץ בחיים חייב להיות מסוגל להגן על עצמו, גם במחיר הנורא של המלחמה.

לפני מי להתנצל?!

לכאורה אלה דברים פשוטים ומובנים מאליהם. אלא שנראה כי אנחנו מתקשים להשלים עם העובדה שמלחמה היא דבר כואב ולא ממש נחמד. אנחנו מתעקשים לנהל מלחמות 'נקיות', סטריליות, ומלאות עכבות כאילו-מוסריות. התוצאה היא אחת – התמשכות המלחמה, המשך הסבל, וחמור יותר – אי השגת מטרותיה.

סיפר ח"כ בנימין נתניהו, כי כאשר נתמנה לשגריר ישראל באו"ם הגיע להקפות שמחת-תורה בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש. במהלך ההקפות אמר לו הרבי: "לעולם אל תתנצל! לפני מי יש לך להתנצל?!", וכאן מנה הרבי שורה של מדינות, שהתנהגות אנושית ומוסרית היא מהן והלאה. וכי אנחנו צריכים לעמוד ולהתנצל לפני מדינות הרשע האלה?!

אתה שומע את ההתנצלויות של נציגי הממשלה וצה"ל על הפגיעה באזרחים, ואינך יודע את נפשך. ראו מי מטיף לנו מוסר. החזבאללה, שמשגר מדי יום ביומו למעלה ממאה טילים לעבר אזרחים, ואשר מאחסן אותם ויורה אותם מתוך אוכלוסייה אזרחית. הטרוריסט משעל, שארגונו אמון על שילוח מתאבדים לתוך קניונים ואוטובוסים, שבהם שוהים אזרחים שלווים, נשים ותינוקות. סוריה, שאך טובת האזרחים לנגד עיניה. ועוד כהנה וכהנה.

ההתנצלויות הללו מצד נציגי ישראל הן הגורמות למצב האבסורדי שבו הפושע עומד ומאשים את הקרבן על שהוא מגן על חייו. כאשר ארה"ב נלחמה בעיראק ובאפגניסטאן נהרסו בתים שבתוכם אזרחים כמעט מדי יום ביומו, אבל איש בממשלת ארה"ב לא חשב שצריך להתנצל על כך. זאת מלחמה, ובמלחמה נפגעים אזרחים. רק אצלנו נבהלים ממחיר המלחמה, ולכן אויבינו מנצלים את נקודת התורפה הזאת בציניות הבוטה ביותר.

עד הניצחון

לא צריכה להיות שום מניעה מוסרית להשיב אש במלוא העוצמה לעבר מקום שממנו יורים עלינו. אזרחים צריכים לדעת, שאם הם נותנים מחסה לטרור – הם עלולים להיפגע ממנו. לא אנחנו צריכים להרגיש אשמים על מותם. הם ידעו היטב שהחזבאללה יורה מחצרותיהם ומאחסן את הטילים בתוך בתיהם. אם נתנו את ידם לכך – ודאי שדמם בראשם, ואם הדבר נעשה שלא לרצונם, היה עליהם להימלט משם. כי הדבר הטבעי והמוסרי ביותר הוא שמשיבים אש אל מקורות הירי.

יש להוסיף, שהאוכלוסייה האזרחית אינה תמימה כל-כך. חיילים שנכנסו לבתים בעיירות דרום לבנון מצאו כמעט בכל בית את תמונותיו של נסראללה. אם הם גאים בו כל-כך ומשתפים פעולה עם תעשיית הטרור, שלא יבואו להזיל דמעות תנין כאשר נגבה מהם המחיר על כך.

יש לתבוע מהממשלה ומצה"ל לסיים את המערכה במלוא הכוח והעוצמה, ולזנוח את המגבלות הבלתי-אפשריות ששמנו על עצמנו. יש לנקות את כל האזור מזרועות הטרור ששילח לתוכו החזבאללה, ולא להניח למחבלים להסתתר מאחורי האזרחים. הם הפושעים והמנוולים, המשתמשים באזרחים כבמגן חי, ולא אנחנו, המגינים על עצמנו מפני הטרור.

דווקא עכשיו, כשהמלחמה מתקרבת לנקודת ההכרעה, חיוני לעמוד איתנים ונחושים להשלים את המלאכה עד הניצחון המלא. זה יהיה הדבר המוסרי ביותר, הצודק ביותר והנכון ביותר.

 יש חדש

סיום הרמב"ם היומי

ביום שני, י"ג במנחם-אב, יסתיים מחזור הלימוד העשרים וארבעה של הרמב"ם היומי, וייפתח מחזור הלימוד העשרים וחמישה. כמו-כן יסתיים ביום זה המחזור השמיני בלימוד פרק אחד ליום (מסלול לימוד לשלוש שנים), וייפתח המחזור התשיעי. את לימוד הרמב"ם היומי תיקן הרבי מליובאוויטש, ומעלתו המיוחדת, שכך המוני בית-ישראל לומדים יחדיו את כל הלכות התורה. חגיגות הסיום ייפתחו אי"ה ביום שני, יום הסיום, ליד ציון הרמב"ם בטבריה, בשעה 7 בערב. לאחר מכן יהיה אירוע חגיגי באולם יד שטרית, ברח' ביאליק 13 בעיר. הציבור מוזמן.

עלון לוח השיעורים

מטה הרמב"ם היומי, שעל-יד צעירי-חב"ד, הפיק לוח-לימוד למחזורים החדשים. כמו-כן יצא-לאור עלון הסברה על חשיבותו הגדולה של לימוד הרמב"ם היומי. העלון ולוח הלימוד מופצים על-ידי בתי-חב"ד ברחבי הארץ ואפשר להשיגם גם בטל' 03-9607588.

ועידת המחנכים

בימים ראשון-שלישי. י"ב-י"ד במנחם-אב, תהיה במלון ניר-עציון, במורדות הכרמל, הוועידה השנתית של המחנכים, המאורגנת על-ידי המרכז החינוכי-חסידי שעל-יד צעירי-חב"ד. הרב נפתלי רוט, מנהל הוועידה, אומר כי הנושא המרכזי השנה הוא – "ממחשבה טובה למעשה". טל' 04-8721251.

דגם המקדש

בבית אגודת חסידי חב"ד בכפר-חב"ד (770) מוצג בימים האלה דגם מרהיב של בית-המקדש, שבנה הרב דב לבנוני. הסיור במקום מלווה מצגת המסבירה בבהירות את הנושא. לתיאום ביקורים: 03-9606402.

 שלחן שבת

לגשת לתורה כמו ילד קטן

מצוות תלמוד תורה יש בה שני  ציוויים: האחד – חובה על האדם ללמוד תורה, והשני – החובה ללמד את התורה לאחרים, ובפרט חובה על האב ללמד את בנו תורה, על-פי הציווי "ושיננתם לבניך" (הכתוב בפרשתנו).

הסדר המתבקש הוא, שתחילה האדם חייב ללמוד, ואחר-כך הוא יכול ללמד. אך בעניין זה אנו מוצאים דבר מופלא: הן הרמב"ם הן רבנו הזקן פותחים את הלכות תלמוד תורה לא בחובה המוטלת על האדם ללמוד בעצמו, אלא בחובה המוטלת על האב ללמד את בנו הקטן תורה.

קודם ללמד

בפשטות אפשר להסביר זאת בכך, שהואיל וקיימת חובה ללמד ילד קטן תורה, הרי בפועל מתחיל לימוד התורה של האדם בהיותו ילד קטן. לכן מתחילות הלכות תלמוד תורה בדינים הנוגעים לשלב ההתחלה של לימוד התורה – הלימוד עם הילדים.

זאת ועוד: הציווי ללמוד תורה אכן נזכר ונשנה בתורה כמה וכמה פעמים, אולם הציווי העיקרי, המנוי במניין המצוות, הוא "ושיננתם לבניך", שהוא כולל את החובה "ללמוד תורה וללמדה" (כלשון הרמב"ם). והואיל והמקור העיקרי לחובת לימוד התורה הוא הציווי "ושיננתם לבניך", לכן מתחילות הלכות תלמוד תורה בחובה המוטלת על האב ללמוד עם בנו.

לא השכל הוא העיקר

הטעם העמוק לכך קשור למהותו של לימוד התורה. עניינו של לימוד התורה הוא, שהאדם ושכלו יבינו את שכל התורה ויתאחדו עמה. על האדם להיזהר שלא לערב את שכלו-שלו ואת רצונותיו העצמיים בלימוד התורה, אלא לחתור להגיע לאמת של התורה.

לכן נדרשת בלימוד התורה, יותר מבקיום המצוות, התבטלות מוחלטת לקב"ה. מכיוון שחכמתו של הקב"ה היא למעלה לגמרי מגדר הנבראים, אין היא יכולה להיקלט בשכלו של הנברא אלא אם כן הוא לומד את התורה מתוך התבטלות מוחלטת. אם הוא לומד את התורה באמצעות השכל בלבד, הוא עלול להגיע למצב של "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה".

תחושת התבטלות

לכן אומרים חז"ל שכהקדמה ללימוד התורה חייב לבוא העניין של "בירכו בתורה תחילה". הברכה מבטאת את ההכרה שהתורה היא תורת ה' – "נתן לנו את תורתו". הכרה זו מעוררת באדם את תחושת ההתבטלות לנותן התורה, ועל-ידי זה הוא נעשה כלי ראוי לקבל את תורת ה'.

דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהתחלת לימוד התורה היא דווקא אצל ילד קטן. בכך מובלט הרעיון שההתחלה והיסוד של התורה אינם השכל שבתורה, דבר שעדיין אינו מפותח אצל ילד קטן, אלא דווקא תחושת הקטנות וההתבטלות כלפי נותן התורה. התבטלות זו קיימת דווקא אצל ילד קטן, וממנה צריכים גם הגדולים והמבוגרים ללמוד לגשת אל התורה מתוך תחושת התבטלות, כאילו הם ילדים קטנים.

(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 38)

  מן המעיין

אין עוד מלבדו

אין צורך ב'עוד'

"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד,לט). אמר רבי אהרן מקרלין: "אין עוד" – יותר מזה אין צורך לדעת.

לא דיי באמונה

כל יהודי מאמין מצד נשמתו ש"אין עוד מלבדו", אבל אין הוא רשאי להסתפק באמונה, אלא מחובתו להבין את העניין בשכלו, בבחינת "וידעת". שכן ידיעה שכלית מביאה לידי התאחדות פנימית עם הדבר, ואילו באמונה בלבד הדבר נשאר בבחינת 'מקיף' מלמעלה.

(לקוטי שיחות)

אמונה החודרת ללב

אין להסתפק בידיעה בלבד, אלא הידיעה צריכה לחדור ללב פנימה, בבחינת "והשבות אל לבבך". המרחק בין אי-ידיעה לידיעה, הוא כמו המבחן בין "וידעת" ל"והשבות אל לבבך".

(רבי ישראל מסלנט)

אין אפילו טפל

ביטול העולם לקב"ה אינו כביטול הגוף לנפש. הגוף הוא בבחינת 'עוד' (טפל) לנשמה, ואילו העולם בטל לגמרי לה', עד שאינו נקרא אפילו בשם 'עוד' – "אין עוד".

(תניא)

רק הקב"ה

אין שום מציאות חוץ מהבורא, שכן העולם בטל לגמרי לאור האלוקי השופע בו. אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות והרוחניות שבכל נברא, לא הייתה גשמיות הנברא וממשו נראית כלל לעינינו, כי היא בטלה במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבה.

(תניא)

לראות ניסים

המתבונן בחיי היום-יום יכול לראות את השגחת ה' עליו, וכמה ניסים נסתרים נעשים עם כל אחד ואחד. מזה יבוא לכלל הבנה כי "ה' הוא האלוקים". זהו שנאמר "וידעת היום" – ממאורעות היום-יום אפשר לבוא לידי הכרה ש"ה' הוא האלוקים".

(רבי יהושע מקוטנה)

למעלה מהטבע

'א-להים' בגימטרייה 'הטבע'. שם הוי' הוא למעלה מהטבע, וזו כוונת הפסוק "כי ה' הוא האלוקים" – גם הטבע הוא אלוקות כמו שם הוי', אלא שהדבר מוסתר ונעלם.

(ספר המאמרים קונטרסים)

ראייה חושית

הידיעה ש"אין עוד מלבדו", שהבריאה בטלה לאור האלוקי המחיה אותה ואינה מציאות עצמאית, איננה ידיעה שכלית בלבד, אלא אפשר גם לראות את הדבר בראייה חושית, כפי שנאמר (דברים ד,לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".

(אור התורה)

אמרת השבוע

יודע נסתרות

הצדיק רבי חיים-מאיר-יחיאל שפירא, המכונה השרף ממוגילניצה, היה מוכיח את חסידיו על דברים שרק הם ידעו עליהם, וזה היה גילוי ברור של רוח-הקודש.

פעם אחת נכנס אליו אחד מחסידיו והצדיק הוכיחו על שהוא נוהג להתנמנם בשעת הסעודה השלישית. הרהיב החסיד עוז בנפשו ושאל: "מניין לרבי שאני מנמנם בסעודה השלישית?".

נענה הצדיק קצרות: "אם לא הייתי יודע זאת, הרי נסיעתך אליי הייתה בבחינת בזבוז זמן וביטול תורה".

מעשה שהיה

ביטחון עד הרגע האחרון

אפטה כולה התכוננה לשמחה הגדולה – שמחת נישואי בנו של המרא-דאתרא, הצדיק רבי אברהם-יהושע-העשל.

גם עגלוני העיר התכוננו לשמחה הגדולה, שהייתה עתידה להתקיים הרחק מאפטה, בעיר מגוריה של הכלה, ברוסיה. חישבו ומצאו כי כדי להסיע את הצדיק ומשפחתו ואת כל הפמליה הנכבדה יהיה צורך בעשרות עגלות. אך טבעי אפוא כי הללו נשאו את עיניהם וליבם למסע המיוחל, שעתיד היה לשפר במידה ניכרת את הכנסותיהם.

בשבועות שקדמו למועד החתונה תיקנו העגלונים את עגלותיהם, חיזקו אופנים ושימנו צירים. נוסף על כך החלו להתוות את מסלול הנסיעה – היכן יעצרו למנוחה ולהאכלת הסוסים, באילו אכסניות ילונו בלילות, ועוד כהנה.

ציפיית העגלונים נהפכה לקוצר-רוח של ממש כאשר נותרו עוד כשבועיים בלבד עד מועד החתונה, ועדיין לא קיבלו שום רמז לתפקידם המרכזי בנסיעה המתוכננת. הזמנתם המיוחלת לבית הצדיק, לסיכום פרטי הנסיעה והתשלום – בוששה לבוא. מה מסתתר מאחורי השתיקה הרועמת של בעלי השמחה? – תמהו העגלונים.

ככל שהדבר יישמע מופרך – גם בני-ביתו של הצדיק עצמו היו שותפים לתמיהה זו. הם, כמובן, לא ביטאו זאת בגלוי ובפומבי, אך בתוך ליבם התקשו לרדת לסוף דעת הצדיק, שבכל פעם שביקשו לרמוז לו כי השעה דוחקת והמלאכה מרובה, דחה אותם בתואנות שונות ומשונות: "עוד חזון למועד", "כל עכבה לטובה", "דבר בעתו מה טוב", וכיוצא באלה.

אך לא רק סידורי הנסיעה טרם הושלמו. עניינים נוספים הקשורים להכנת לבושי החתן ובני המשפחה כולה – התעכבו. הפליאה גברה והלחץ גדל, ובכל-זאת לא העז איש לדחוק בצדיק.

לוּ ידעו הכול מה שהצדיק עצמו ידע, היו הלחץ והדאגה מוכפלים ומשולשים. מאחורי העיכוב בהכנות לחתונה ולנסיעה עמדה עובדה אחת, פשוטה ומצערת מאוד: בידי הצדיק לא נמצא הכסף הרב הדרוש לכיסוי ההוצאות העצומות הכרוכות בכל הנ"ל. אפילו סכום הכסף שעליו התחייב כנדוניה לבני הזוג, לא היה ברשותו. אף-על-פי-כן מנוי וגמור היה עמו שלא לגלות זאת לאיש, אלא להתחזק בתפילה לקב"ה ובאמונה שלמה כי במהרה תבוא הישועה.

חלף יום נוסף, חלפו יומיים, ועדיין אין שום איתות מכיוון בית הצדיק. מכיוון שכך, החליטו העגלונים לנקוט יוזמה משלהם. בחרו שלושה נציגים ושיגרו אותם אל הצדיק, להעמידו על ההכרח לסגור את העניינים.

"מה לכם כי תדאגו, הלוא הכול בידי שמים ואין אדם יודע עתו וזמנו!", אמר להם הצדיק בחיוך רחב, שכמו נאבק בתחושתו האמיתית.

"מורנו ורבנו!", העזו הנציגים לדבר, "עפר אנחנו תחת כפות רגליו, אך בעניינים מסוג זה אנחנו בעלי הניסיון. ומודיעים אנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי גם אם נצא לדרך מחר, נזדקק להרבה מאוד מזל כדי להספיק להגיע אל המקום לפני יום החתונה. אלא אם כן מתכוון הרבי להכניס כוחות שמימיים ולגרום 'קפיצת הדרך'...".

באותו רגע נשמעו פסיעות מכיוון פתח הבית. לחדר נכנסו יחדיו איש מבוגר ועלם צעיר, שנראה בנו. האיש הביט כה וכה ואז הניח על השולחן צרור שמן. "אלף זהובים", אמר בפשטות.

"אלף זהובים אלה מה טיבם?", תלה בו הצדיק מבט תוהה.

"האין הרבי זוכרני?!", השיב האיש בנימת השתאות. "הלוא רק לפני עשרים שנה באתי אליו, ערירי ומדוכא וביקשתי ברכה לפרי-בטן. באותה שעה נדרתי, כי אם יברכני הרבי בבן זכר וברכתו תתקיים, ואף אזכה בעזרת ה' להכניסו לחופה, אעלה לרבי, ערב חתונתו, אלף זהובים. והנה עיניכם הרואות כי הברכה נתקיימה לעילא ולעילא. בשבוע הבא עומד אני, בשעה טובה ומוצלחת, להכניסו לחופה. ובכן, באתי היום כדי לקיים את נדרי".

"ברוך אתה לה' וברוך אלוקי אבותיי שלא נטשני בשעת הצורך", הגיב הצדיק וחיוך של אושר האיר את פניו.

לאחר שהעתיר ברכות נוספות על האב ובנו ונפרד מהם לשלום, פנה הצדיק אל נציגי העגלונים: "אם-כן, נראה כי בכל-זאת צודקים אתם... הזמן קצר והדרך ארוכה. מחרתיים, בעזרת ה', נצא לדרך".

למשמע הדברים אורו פני העגלונים. באותו מעמד סוכמו כל פרטי הנסיעה – מספר העגלות שיידרשו, התחנות שייעשו במידת הצורך, ושיעור התשלום. מבית הצדיק מיהרו נציגי העגלונים אל חבריהם בכיכר השוק כדי לבשר להם את הבשורה.

כעבור שעה קלה זימן אליו הצדיק את הרבנית והעניק לה סכום כסף הגון כדי להשלים את יתר ההכנות הדרושות לקראת הנסיעה. לאחר יומיים קדחתניים יצאה סוף-סוף השיירה לדרכה.

רק אז פתח הצדיק את סגור ליבו ושיתף את בני-ביתו והנלווים אליו בסיבה האמיתית שגרמה לעיכוב. "לוּ אך רמז לנו הרבי, היינו משיגים מיד את מלוא הסכום הדרוש!", הגיבו כמה מהחסידים בנימת טרוניה ועלבון.

"יודע אני גם יודע", השיב להם הצדיק ברוך, "שהרי 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'... ואולם עיניכם הרואות כי, כמו תמיד, ביטחוני המלא בקב"ה ובישועתו – פעל את פעולתו".

חסידות

הנחמה שבתוך החורבן

אחרי ימי האבלות של בין המצרים מגיעים ימי הנחמה. איך אפשר לנחם את עם-ישראל על החורבן ועל הגלות הנוראה כל-כך? משמעות הנחמה תובן לאור התבוננות פנימית במהותו של החורבן. הגמרא (יומא נד,ב) מספרת: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין המעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו".

כדי להבין את משמעות הדברים הללו ניעזר במאמר חז"ל נוסף (בבא-בתרא צט,א). שם יש מחלוקת בדבר עמידת הכרובים בבית-המקדש: "חד אמר פניהם איש אל אחיו, וחד אמר פניהם לבית". כלומר, לפי דעה אחת פנו הכרובים איש אל אחיו, ואילו לפי הדעה השנייה הם עמדו וגבו של האחד כלפי רעהו.

גילוי של אהבה

אולם הגמרא אינה רואה בזה מחלוקת. היא מסבירה, שעמידת הכרובים הייתה משתנה על-פי מצבו של עם-ישראל: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". כלומר, בשעה שהיהודים היו עושים את רצון ה', היו הכרובים פונים איש אל אחיו ומבטאים את אהבת הקב"ה לעמו, כפי שהרשב"ם מפרש: "דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה". כך מצאנו גם במסכת יומא (שם, א): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגלגלין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום".

אם-כן, כאשר הכרובים פונים איש אל רעהו ("מעורין זה בזה") הדבר מבטא את אהבתו של הקב"ה לעמו ישראל ומוכיח שישראל עושים רצונו של מקום. נחזור ונעיין בתיאור רגע החורבן (כדלעיל): באיזה מצב עמדו אז הכרובים? הם היו "מעורין זה בזה"! איך ייתכן שברגע החורבן הנורא, כאשר הקב"ה שופך על בית-המקדש את חרון-אפו, יעמדו הכרובים באופן שמבטא אהבה וחיבה לעם-ישראל?!

תורת החסידות מסבירה, שאף שבחיצוניות ובגלוי הגלות היא דבר רע ומר, הרי בפנימיותה צפון עניין נעלה ונשגב ביותר. בתוך הגלות מסתתרת הגאולה השלמה, הגאולה שאין אחריה גלות. דווקא על-ידי הגלות מגיעים אל הגאולה הזאת.

מטרת הגלות היא זיכוך העולם וגאולת הניצוצות האלוקיים הפזורים בו, שעל-ידי-כך מכשירים את העולם לקראת הגאולה. בתוך כל הקשיים, הסבל, הצרות והרדיפות של זמן הגלות חבויה אותה תכלית נשגבה שמוליכה לבניין בית-המקדש השלישי ולגאולה השלמה. הגלות דומה לזריעה, שאף שהזרעים נרקבים לפי-שעה בתוך האדמה, הרי מתוך הריקבון וההרס מתרחשת הצמיחה שמביאה יבול רב עשרת-מונים מהזרעים שנזרעו בארץ.

בדרך לבית השלישי

גם חורבן בית-המקדש הוא בבחינת 'סותר על-מנת לבנות'. הרס בית-המקדש השני נובע מתוך רצון ה' לבנות דבר גדול ונשגב לאין-ערוך – בית-המקדש השלישי, שמעלתו עולה ביותר על בית-המקדש השני. בחיצוניות זה הרס וחורבן, אבל בפנימיות מסתתרים כאן הבניין והיצירה.

כל זה מסביר את העובדה שבעת החורבן פנו הכרובים איש כלפי רעהו, וסימלו את אהבת ה' לבניו. שכן בתוך החורבן הסתתרה אהבת ה' לעמו ורצונו להביאם אל הגאולה השלמה ואל הבית השלישי. בגלל חטאינו לא יכולנו להגיע אליהם אלא דרך החורבן והגלות, ועל כך אנו מתאבלים ומצטערים, אבל עם זה עלינו לדעת, שכל מטרת הגלות והחורבן היא הגאולה ובניין בית-המקדש השלישי.

עלינו לבטל את סיבת הגלות – את 'חטאינו' – וזאת על-ידי תשובה ומעשים טובים והתחזקות באהבת-ישראל; ובה בשעה יש לטפח את הציפייה לגאולה השלמה על-ידי העיסוק בתורת בית-המקדש ובתפילה ובתביעה מהקב"ה שימהר לגאלנו, תיכף ומיד ממש.

 בציפייה לגאולה

משרה אותה יחידה לבנייך

"נחמו נחמו עמי". רבי אומר: אין דבר שירושלים מתרעמת לפני הקב"ה שאינה מתפייסת עליה. 'איכה ישבה בדד' – אמר לה: אני משרה אותך יחידה לבנייך, שנאמר 'וישכון ישראל בטח בדד" (מדרש זוטא איכה פרשה א) 

 חיים יהודיים

מורה דרך ב'מורה נבוכים'

השבוע סיימו רבבות את המחזור העשרים וארבעה של לימוד 'הרמב"ם היומי', על-פי תקנת הרבי מליובאוויטש, והחלו בלימוד המחזור החדש. 'היד החזקה' נכתב (כדברי הרמב"ם) "בלשון ברורה ודרך קצרה", והכול לומדים אותו. אולם עוד חיבור של הרמב"ם נמצא כאילו בקצה המנוגד: זה 'מורה נבוכים', ספר קשה להבנה אשר מעטים עוסקים בו.

כעשר שנים התעמק הרב יהונתן-שמחה בלס, רב היישוב נווה-צוף בשומרון וראש-כולל 'רצון יהודה' בפתח-תקווה, ב'מורה נבוכים', גולת הכותרת של הפילוסופיה היהודית בכל הדורות. התוצאה רואה אור בימים האלה, בדמות צמד ספרים – 'מנופת צוף'.

מומחה למכ"ם

זה מיזם אישי חשוב וייחודי, שכן מעטים הם החיבורים שנכתבו על ספר זה בידי יהודים תלמידי-חכמים ויראי-שמים. כתיבתו של הרב בלס מאירת עיניים ופותחת צוהר חדש לספר עמוק ומופלא זה, שעורר לא-מעט חששות והסתייגויות עם הופעתו, אך במרוצת הזמן נתקבל בכל תפוצות ישראל.

הרב בלס (55) נולד בניו-יורק, למד בישיבתו של הגאון הרב משה פיינשטיין, ולאחר מכן ב'ישיבה יוניברסיטי'. בשנת תש"ל עלתה משפחתו לארץ. אביו, מהנדס אלקטרוניקה ומומחה בכיר לאנטנות מכ"ם, נרתם ביוזמתו לסייע לצה"ל בימי מלחמת ההתשה עם מצרים.

העמקה והפשטה

הוא עצמו למד בישיבת 'מרכז הרב' ונמנה עם מעגל מקורביו של הרב צבי-יהודה קוק. לאחר מכן התחתן ובשנת תשל"ה היה בין מקימי היישוב עפרה. זה כעשרים שנה הוא מכהן כרב היישוב נווה-צוף, שהוקם (בשנת תשל"ז) על-ידי גרעין של עובדים שומרי מצוות בתעשייה האווירית. בשנות הטרור האחרונות איבד היישוב שלושה מבניו, שנרצחו בפעולות טרור. כיום ביישוב כמאתיים וארבעים משפחות והוא פורח ומשגשג.

האתגר  שקיבל עליו הרב בלס על עצמו, כבד ומרשים. ראשית, בגלל התכנים העמוקים שעוסק בהם ה'מורה': יישוב 'סתירות' בין פסוקי תורה, הבנת מהות הנבואה ומשלי הנביאים, הוכחות שכליות למציאות הבורא, שלילת קדמוניות העולם, ידיעה ובחירה, מהות האדם ועוד. העיסוק באלה דורש מידה רבה של העמקה והבנה, כושר ריכוז ויכולת הפשטה.

מלכוד פנימי

אך יש עוד קושי בהבנת דברי ה'מורה' לעומקם, והוא טמון בעצם ניסוחם בידי הרמב"ם. עמדה לפניו דילמה קשה ביותר, לכאורה בלתי-פתירה, וכפי שהוא עצמו עומד עליה בפתיחת חיבורו: מצד אחד הוא מבקש לשנות מצב שבו "ידיעת דברים אלה [שהם בבחינת 'סתרי תורה'] נקטעה מן האומה כליל עד שלא נמצא ממנה לא מועט ולא הרבה". ומצד שני, אין הוא רוצה לעבור על האיסור לגלות סתרי-תורה אלא "בעל-פה וליחיד ובראשי-פרקים בלבד". הרמב"ם ייצר אפוא פתרון מיוחד: הוא מבאר את הדברים אך גם מסבך אותם. "כוונתי שהאמיתות תופענה מבעד לראשי-הפרקים ושוב תיסתרנה, כך שלא ננגד את המטרה האלוקית, שאי-אפשר לנגדה, אשר הסתירה את האמיתות המיוחדות להשגת הא-ל מפני המון האנשים, שנאמר 'סוד ה' ליראיו'", הוא כותב.

יש כאן אפוא מלכוד פנימי שהרב בלס מבקש לפרקו בספריו (כולל רצון-יהודה טל':  03-9072154).

הרב בלס וספרו: לבאר בלי לסבך

 פינת ההלכה ומנהג

ביגוד מתאים

שאלה: האם כשיוצאים לטייל בימי הקיץ החמים יש מקום להקל בדיני צניעות לנשים?

תשובה:  הציבור נזהר כיום מחשיפה לשמש, ביודעו את הנזק הנגרם ממנה. הנזק הרוחני הנגרם לאישה ולסביבתה כתוצאה מחשיפה בכלל – גדול בהרבה.

חז"ל אמרו, שהקב"ה ברא את האישה מן הצלע, שהיא מקום צנוע, כדי שהאישה תהיה צנועה, "ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא בה היה אומר לה: 'תהא אישה צנועה'".

שלא כתרבות המודרנית, שהפכה את האישה למודל לתאווה ולפרסומת, התורה מצווה על האישה והבת לשמור על כבודן ולא לגלות חלקים מגופן. אסור גם למכור בגדים בלתי-צנועים (אם אין להם שימוש צנוע).

יש להקפיד שהשרוול יכסה את כל הזרוע, ובכלל זה המרפק. החצאית תכסה את כל הברך גם בשעת ישיבה. מהברך ועד כף הרגל אפשר לכסות בגרביים או בחצאית.

בגד שקוף אינו נחשב כיסוי. כמו-כן אסור ללבוש בגד צמוד, המבליט את איברי הגוף, או בגד בצבע צעקני. אישה נשואה תכסה את שערות ראשה בפאה או במטפחת וכדומה.

הרבי מליובאוויטש הדגיש שיש להיזהר בעניין זה ביותר, ולא כאלה "המקילים בכמה ענייני צניעות בקיץ, ובפרט כשנמצאים בדירת-עראי מחוץ לעיר. ומהם האומרים 'אחטא ואשוב' - כאשר אשוב העירה".

השמירה על הצניעות היא גם מצווה המגינה על עם-ישראל במלחמה, ככתוב (דברים כג,טו): "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש...".

מקורות: כתובות עב,א-ב. שו"ע או"ח עה, ואה"ע כא, קטו ונו"כ. ב"ר יח,ב. הליכות בת ישראל פ"ד ופ"ז, וש"נ. לקוטי שיחות יג,84. ועיי"ש ח,226.