בירושלים קל יותר לחיות חיי קדושה יום-יומיים * מגורים בירושלים מזכים ומחייבים כאחד * שקלא וטריא עם הרב זוין בדבר קרבן פסח לאחר מלחמת ששת-הימים * ירושלים בהלכה (השלמה לגיליון רט)
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
חיבתו העמוקה של הרבי לארץ-ישראל בכלל ולירושלים בפרט, היא מן המפורסמות. די לקרוא את הביטויים המופיעים במברקו של הרבי למשתתפי ההקפות השניות בירושלים "עיר קדשנו ותפארתנו" (הלשונות המצוטטים כאן הם מתוך המברק של שנת תשל"א – איגרות-קודש, כרך כז, עמ' ג):
...תוקף ותוכן מיוחדים לשמחה זו בירושלים השלימה, בירה הנצחית של עמנו הנצחי ככתוב בתורתנו הנצחית.
ויהי-רצון שתתאים ירושלים ליעודה שממנה תצא תורת השם, ודבר השם, וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליה ועל עמינו גוי אחד בארץ, ובקרוב ממש נזכה ונראה קיום ההבטחה כי אלוקים יושיע ציון ויבנה הרי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה...
במברק להקפות השניות בשנת תשל"ב (שם, עמ' רמ), כותב הרבי בין השאר: "בירושלים עיר בה חנה דוד מלך ישראל..."
זכות וחובה
במכתב למר שזר (אדר תשל"ב – שם, עמ' שנא) כותב הרבי:
ובירושלים עיר הקודש עליה נאמר והתפללו אל הוי' דרך העיר אשר בחרת...
בחודש תמוז באותה שנה (שם, עמ' תסב) כותב הרבי שפרשת ימים אלו – גאולת י"ב-י"ג תמוז והסיבה לכך – מכתיבה ("שעת הכושר היא") "להתעוררות להוספה בפעולות להפצת והחזקת היהדות". והרבי ממשיך:
ובפרט אלו שזכו ונמצאים הם בארצנו הקדושה ת"ו, ובפרט בירושלים עיר הקודש, הרי שזכותם ובמילא האחריות שלהם מחייבים השתדלות יתרה בזה.
לקבוצת סטודנטים שביקרה אצל הרבי (בשנת תש"כ), אמר הרבי (שיחות-קודש תש"כ, הוספות, עמ' 411):
לירושלים קדושה נעלית מיוחדת, וכדי לחיות חיי יום-יום בקדושה, נקל ביותר על-ידי ההימצאות שם גם מבחינה פיזית.
אולם רשימתנו תעסוק יותר בפן ההלכתי של ירושלים.
דירה בירושלים – לא למכור!
מעשה ביהודי תושב חו"ל שקנה דירה בירושלים, ולאחר מכן נתעורר בליבו ספק אם להחזיק בדירה או למוכרה. הוא שאל על-כך את הרבי (בשנת תשל"א), והרבי השיב את דעתו הברורה (איגרות-קודש, כרך כז, עמ' רל):
בוודאי ובוודאי להחזיק הדירה, וה"ה [=הרי היא] בירושלים עצמה, וידוע דבר חכמים במשנתם בסיום מס[כת] כתובות [=קי,ב], ואשרי חלקו וחלקו בירו[שלים] ת[בנה] ו[תכונן].
אזכיר על הציון להצלחתו – כולל שממנו יראו עוד כו"כ [=כמה וכמה] וכן יעשו.
וראה בארוכה שיחת כ' במנחם-אב תשכ"ט (שיחות-קודש תשכ"ט, כרך ב, עמ' 381 ואילך), על דבר קדושתה הנצחית של ירושלים.
שאלת רב
מקרה דומה לזה אירע יותר מעשר שנים קודם לכן: הרה"ח ר' חיים שטרן (ז"ל), איש ירושלים, ביקש לעזוב את מגוריו בירושלים, והעלה את הרעיון במכתב לרבי. בכ"ז בטבת תש"כ משיב לו הרבי:
ובמה שכתב אודות שאלת ההעתקה מירושלים עיה"ק ת"ו – כמדומה שכבר עניתי, אשר אף שכפי השמועה, ירושלים דעתה היא מחוץ לעיר ירושלים שבפס"ד [=שבפסק-דין] הש"ס, כדאי לשמוע בזה פס"ד ברור מרב מורה הוראה בפועל, ורק לאחרי זה להתעניין בעניין ההעתקה.
[ביאור הלכתי למכתב זה – נדפס ב'פרדס חב"ד', גיליון 17, מדור 'פרפראות' סעיף כב].
"הותרה בציבור"
אחד הדיונים ההלכתיים שעורר הרבי לאחר מלחמת ששת-הימים עסק בסוגיית השהייה בערב פסח ובפסח שני בירושלים, סמוך לירושלים העתיקה.
הרבי עצמו חיפש שעת-כושר להעלות את העניין ברבים. לפי תיאור מהימן שהתפרסם במדור זה (גיליון רט עמ' 15), הרי שכבר בכמה 'יחידויות' בחורף תשכ"ח דיבר על-כך הרבי עם כמה אנשים. אחד מהם, אישיות תורנית שהרבי פירט לפניה את פרטי העניין (ומצויה אפילו רשימת ראשי-דברים המכילה דו-שיח בנושא).
לאחד מאנ"ש אמר הרבי ב'יחידות' כבר בחודש אדר, שמן הראוי לא לשהות בערב פסח ליד הכותל או בסמיכות מקום, מכיוון שטומאה הותרה בציבור ויש שאלה לגבי חיוב הקרבת פסח. הרבי הציע אפוא לחסיד הנ"ל לחוג את הפסח מחוץ לגבולות ירושלים.
הפיתרון – "בדרך רחוקה"
הפעם הראשונה שבה העלה הרבי את העניין ברבים הייתה באחרון-של-פסח תשכ"ט. נקודת העניין היא ההלכה שקרבן פסח ניתן להקריבו בטומאה אם רוב (או כל) ישראל שרויים במצב של טומאה. ומכיוון שבזמן הגלות נמצאים כל ישראל במצב זה, הרי אין כל מניעה, לכאורה, לעלות ולהקריב את קרבן פסח כפי שעשו בזמן שבית-המקדש עמד על מכונו ותפארתו.
ובאם המצב שנוצר עם שחרור מקום המקדש נחשב כ"יד ישראל תקיפה" והר הבית בידי ישראל, הרי הבעיה כפולה: מצד אחד, לדעת כל הפוסקים ובראשם הרמב"ם, מקריבים אף-על-פי שאין בית המקדש קיים, גם כשאין נביא, ואין מקומו המכוון של המזבח ידוע. השאלה היא האומנם "יד ישראל תקיפה" וחייבים להקריב. ומצד שני, אם לא מקריבים אף-על-פי שמן הדין חייבים, הרי זה חיוב כרת! לפיכך הציע הרבי להימצא "בדרך רחוקה" ובכך להיפטר מהקרבת הקרבן.
לצאת מכלל ספק
מכיוון שדברי הרבי נאמרו באחרון-של-פסח, הרי לענין ערב פסח (פסח ראשון) הדבר כבר לא היה מעשי. הרבי התמקד אפוא בפסח שני ואמר כי גם בפסח שני מקריבים בטומאה, וממילא קיימת בעיה – כיצד מותר להיות בירושלים בי"ד באייר בלי להקריב קרבן פסח, כאשר ברור שאם יש חיוב ולפועל אין מקריבים – הרי העונש הוא כרת!
לאור זאת קבע הרבי:
והנה אף שעדיין-צריך-עיון בכמה מהנ"ל, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמן הזה ודחו ראיות המתירין – לפי עניות דעתי יש להימנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים.
כיוון שלדעת... ישנו החיוב דפסח גם עכשיו... ולדעת רבי... פסח שני הוא רגל בפני עצמו וחייבין עליו כרת..., ולשיטת הראב"ד גם מי שהיה בי"ד ניסן בדרך רחוקה חייב כרת כשהזיד בשני... ומכל-שכן שלא לנסוע לירושלים ת"ו לי"ד אייר, ואפילו את"ל שאינו אלא ספק וספק-ספיקא וכו'...
מדברי הרבי הובן שהדברים מכוונים גם לפסח ראשון בשנה הבאה – אם חס-ושלום תתעכב ביאת המשיח – אבל הרבי לא רצה בכלל להעלות אפשרות זו, אלא אדרבה, ציין בשיחה גם בנוגע לפסח שני "וכמה וכמה זמן לפני פסח שני ולאחריו לראות בטוב ירושלים עיר קדשנו ומקום בית מקדשנו".
כמה שנים אחר-כך נוסף בהשיחה ('לקוטי שיחות' כרך יב עמ' 221 הערה 34*) "וכל-שכן וקל-וחומר שכן-הוא בנוגע לפסח ראשון".
הרב זוין שואל והרב משיב
את השיחה (שהרבי כינה אותה "רשימתי") שיגר הרבי (איגרות-קודש, כרך כח, עמ' קעז – בשולי הגיליון) לגה"ח הרב שלמה-יוסף זוין (ז"ל), כשלצד כותרתה ציין בכתב-יד-קודשו:
למהרש"י [=למורינו הרב שלמה יוסף] שליט"א
שלום וברכה
ת[שואות] ח[ן] על הפ[רישת] ש[לום]...
ותהא רפו[אה] ק[רובה] וש[למה]
ויבש[ר] ט[וב]
הרב זוין למד את הדברים לעמקם וביקש לדון עם הרבי בפרטיהם. כך התפתחה חליפת מכתבים כשהרב זוין שואל והרבי משיב. המכתבים נדפסו בהוספות ("נספחים") לספר 'חידושים וביאורים בש"ס' כרך א' (בעריכת הגה"ח הרב אברהם-ברוך שיחי' פבזנר) שהופיע בשנת תשל"ט, והם צוטטו ברבות השנים בשולי הגיליון באיגרות-קודש, כרך כח, איגרת ט'תקטו (עמ' קעו-קפב). כל מכתבי הרבי בנידון נדפסו (לצד השיחה) בהוספות לליקוטי-שיחות, כרך יב.
"תורה היא וללמוד אני צריך"
וכך החלה ההתכתבות:
ב"ה, ג' סיון תשכ"ח
לכ"ק אדמו"ר שליט"א!
קיבלתי שיחת כ"ק שליט"א מאחש"פ, ונהניתי מאד מהחידושים היקרים, ותח"ח, ולא אמנע מלהבי[ע] את פליאתי בנוגע להמסקנא של כ"ק כי "יש להימנע עכשיו ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים", זאת אומרת שכל בני ירושלים כרבע מיליון איש כן-ירבו צריכים לעקור בזמן פסח שני מירושלים, ואפילו אם תמצי לומר שזה אמור רק על המהדרים, וכמו שכתב כ"ק, ואפילו אם תמצי לומר שאינו אלא ספק וספק-ספיקא וכו', הרי ב"ה יש בירושלים אלפים ורבבות יראים ושלמים המהדרים בהידור מצווה, ואם-כן כולם צריכים לפרוש מירושלים כיהודה בן דורתאי, אתמהה.
ובעצם הדבר כמה פליאות יש לי, ובעניותי קצרה דעתי מהבין... ואבקש סליחת כ"ק שליט"א על שאני מעיז להציע בזה פליאותי הנ"ל. תורה היא וללמוד אני צריך.
בהערצה, שלמה יוסף זוין
"יד ישראל תקיפה"
הרבי לא התפעל מהקושיה כיצד ייתכן שרבים יצטרכו לצאת מירושלים וכותב:
שכיוון שהמדובר: 1) בעניין דשייך בו כרת, 2) לאידך גיסא שהזכרים מבני י"ג שנה ומעלה יהיו משך שעות אחדות בדרך רחוקה מירושלים ת"ו לאו מילתא רברבא הוא [=לא עניין מסובך] ועל-אחת-כמה-וכמה – שאלה שבלאו הכי בדרך רחוקה לא ידחקו את השעה ליכנס לירושלים ת"ו דווקא בשעות אלו.
הרבי חוזר אפוא על הצעתו:
מסקנתי שיש ספק וספק-ספיקא וכו' בנידון-דידן, ולכן אלו שבדרך רחוקה לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים – ייצאו.
וכאן הוסיף הרבי פרט חשוב שלא נזכר בתחילת בשיחה:
ועוד להקדים – שכל-שכן וקל-וחומר שכן הוא בנוגע לפסח ראשון (והוספת – נשים), וכמו שאמרתי לאלה ששאלוני אז.
במאמר מוסגר ציין הרבי:
דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירושלים עיר-הקודש.
הרבי משיב על תמיהתו של הרב זוין ששאל, ממה-נפשך – אם אי עשיית פסח-ראשון הייתה מצד אונס, אם-כן הרי אותו אונס קיים אף בפסח שני. ואם חלילה נחשבים כמזידים בראשון, מה יועיל אם יצאו לדרך רחוקה בפסח שני?
תשובת הרבי מורכבת משלושה פרטים: 1)...אל לו להוסיף פשע בפסח שני – ולהיות מזיד גם אז... 2) כשיהיה בדרך-רחוקה בפסח-שני – "פטר מכרת גם-כן על-כל-פנים לדעה אחת". 3) ועיקר, כל אלו שהיו בדרך רחוקה בפסח-ראשון (ובהם – רוב האורחים) ירוויחו הכל על-ידי שיהיו בדרך רחוקה בפסח שני.
על תמיהת הרב זוין כי אם אמנם כדברי הרבי, מתעוררת שאלה עצומה על כל הדורות למן החורבן ועד הנה, שהיו תנאים ואמוראים וגאונים וראשונים וצדיקים במשך כאלפיים שנה, ולא מצינו שעקרו בערב פסח חוץ לירושלים כו' עונה הרבי:
עד לאחרי המלחמה דאשתקד [=מלחמת "ששת הימים"] הייתה יד האומות תקיפה כו'.
בהמשך המכתב מוסיף הרבי ועונה אחת לאחת על כל תמיהותיו ותהיותיו של הרב זוין.
בחודש כסלו תשכ"ט מוסיף וכותב לו הרבי פרט נוסף הנוגע לדיון זה (ליקוטי-שיחות, כרך יב, עמ' 223). הרבי תמה לפשר בקשת ה"סליחה" של הרב זוין, וכותב כי אדרבה, ויכוח בדברי תורה מוסיף אהבת-ישראל.
לאור הנ"ל השתדלו אנ"ש חסידי חב"ד – במשך כמעט שבע שנים – לצאת מירושלים בערב פסח. קצתם נסעו לערוך את הסדר מחוץ לעיר, וקצתם יצאו לפני הצהריים מירושלים למוצא וחזרו ברגל בשעה שכבר אסור היה להקריב קרבן פסח.
"נשתנה המצב" לרעה
המפנה חל בשנת תשל"ה. לפני פסח שני (בי"ג אייר) כתב הרבי מכתב כללי-פרטי על מנת לפרסמו ברבים בדפוס (בהוספה לחוברת לקו"ש שבועי)
ב"ה, י"ג אייר ה'תשל"ה
שלום וברכה!
במענה לשאלתו על-דבר מה שכתוב ונאמר בשיחת אחרון-של-פסח, תשכ"ח.
נשתנה המצב ואין עתה היכולת והאפשרויות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו.
והרבי חותם את מכתבו:
ויהי-רצון שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב"ם (תשובה פ"ז, ה"ה) ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין – וגם עשיית התשובה מיד – ויבנה בית-המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל כו' (הל' מלכים ספי"א).
הרבי שלח את המכתב המודפס גם להרב זוין ושם שינה את נוסח הפתיחה. במקום "במענה לשאלתו על-דבר מה שכתוב", כתב הרבי "בהמשך להשקלא וטריא מאז". ונימק זאת בעובדה שממשלות ישראל כבר מה"יום השביעי" – יום סיום מלחמת ששת-הימים רצו אחרי הגויים כדי למסור להם את השטחים המשוחררים.
נחתום בדברי הרבי בשיחה הנ"ל: "וכמה וכמה זמן...לראות בטוב ירושלים ומקום עיר קדשנו ומקום בתי מקדשנו". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
