דבר מלכות
ייהפכו לששון ולשמחה
"ששון" ו"שמחה" הם שני קווים מנוגדים שמתחברים זה עם זה על-ידי קו שלישי, על-דרך המעלה של בית-המקדש השלישי * בית-המקדש הראשון היה בזמן של גילוי וגאולה ובית-המקדש השני היה בזמן של גלות * ואילו בית-המקדש השלישי הוא למעלה משני הקווים של גלות וגאולה ולכן יהיה נצחי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. התוועדות זו מיוסדת על דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר1 בשם אדמו"ר הזקן, אודות ה"פתקא אשר משמי שמיא נחיתא", שבכוחה של התוועדות חסידית לפעול יותר מפעולתו של המלאך מיכאל ("וואס א חסיד'ישע פארבריינגען קאן אויפטען, קאן מלאך מיכאל ניט אויפטאן").
ומכיוון שבשבוע זה צריך להיות עניין הנוגע לציבור גדול של בני ישראל2 – הרי אם יצליח המלאך מיכאל לפעול זאת, תהיה ההתוועדות בבחינת תוספת; ואם, מאיזה טעם שיהיה לא יפעל זאת מלאך מיכאל – תפעל זאת ההתוועדות, ויהיה הכל בטוב הנראה והנגלה.
ב. בליקוטי-תורה פרשתנו3 ישנו המאמר ד"ה "ציון במשפט תפדה"4.
מאמר זה ישנו גם בא' ה"ביכלאך", שבו נמצאים מאמרים מהשנים תקע"א ו(תחילת) תקע"ב, וביניהם גם מאמר זה, אודותיו נרשם שנאמר "אור ליום ב' ערב ט' באב וויטעבסק"5.
למאמר זה נוספו הגהות מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, הגהות אלו הן משני זמנים: ישנן הגהות הצמח-צדק על המאמר הנדפסות בליקוטי-תורה, שהגהות אלו הן מלפני שנת תר"ח (שהרי בשנת תר"ח היתה הדפסת הליקוטי-תורה), וישנן הגהות משנת תרכ"א – חמישים שנה מאז אמירת המאמר6.
ומכיוון שכבר דובר7 שילמדו בכל שבוע את הליקוטי-תורה דשבוע זה, ה"חסיד'ישע פרשה" – מסתמא כבר למדו כולם את המאמר, ובפרט שה"חסיד'ישע פרשה" דשבוע זה היא קצרה. ולכן, אומר עתה את המאמר בקיצור.
ג. אודות8 שבת זו (שבת חזון) ישנו פתגם9 מהרב הקדוש ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב נ"ע, שבשבת חזון מראים את בית-המקדש השלישי – "חזון" מלשון ראייה – אלא שראייה זו היא מרחוק, וזהו העניין ד"שבת חזון".
על-פי זה תובן השייכות דשבת חזון לפרשת דברים, שהקביעות דשבת חזון היא תמיד בפרשת דברים:
בפרשת דברים מתחיל "משנה תורה". ואף שהתורה היא "תורה אחת", מכל-מקום, נשתנה10 משנה-תורה משאר החומשים, בכך שמשנה-תורה נאמר לדור שנכנס לארץ-ישראל, ולכן היה צורך להבטיח ("באווארענען") עניינים מסוימים כו', שקודם לכן לא היה צורך להבטיחם.
החילוק בין דור המדבר לדור שנכנסו לארץ הוא, שדור המדבר היה "דור דעה"11 והיו במדריגתו של משה רבנו, שהיתה לו ראייה באלוקות. אבל הדור שנכנסו לארץ, שהיתה להם כבר שייכות לגשמיות – במילא היה חסר אצלם בעניין הראייה באלוקות, ואצלם לא היתה אלא שמיעה, כמו שכתוב "ועתה ישראל שמע וגו'"12 (שמדריגת הראייה שפעל משה רבנו בדור שנכנסו לארץ לא היה אלא ראייה מרחוק וכו').
החילוק בין ראייה לשמיעה הוא13, שכאשר רואים דבר הרי זה בלי גבול, אין בזה שום מצרים והגבלות, דהיינו ששום עניין לא יזיז אותו ממקומו שיתעוררו אצלו ספיקות בדבר, כיוון שהוא עצמו ראה זאת. מה-שאין-כן שמיעה, כאשר שומעים דבר, הרי אף שבשעת מעשה מתקבל אצלו ("ווערט אפגעלייגט ביי אים") הדבר ששומע, מכל-מקום, על-ידי קושיא ייתכן שהעניין ייסתר אצלו, והרי זה מורה, שגם בשעה שהדבר היה מונח אצלו, היה העניין אצלו באופן מוגבל14.
ולכן במשנה-תורה, שנאמר לדור שנכנסו לארץ, שאצלם היתה רק מדריגת השמיעה באלוקות – היה צורך לצוותם אודות עניין המסירות-נפש והדומה, שלדור המדבר לא היה צורך לצוות ולהזהיר על כך15.
ואף-על-פי-כן, אף שהדור שנכנסו לארץ היו במדריגה תחתונה יותר מדור המדבר – היתה בהם מעלה שלא היתה בדור המדבר. ולכן נאמר בדור המדבר16 "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו'", דקאי על שילה וירושלים17, לאחרי שכבר נכנסו לארץ-ישראל דווקא.
והטעם הוא, כיוון שעל-ידי הירידה גופא, שהתחילו להתעסק עם דברים גשמיים בירידת המדריגות – דווקא על-ידי זה מתמלאת אמיתית הכוונה, בניין המנוחה והנחלה.
ונמצא, שהעניין דשבת פרשת דברים, התחלת משנה-תורה, מורה על התכללות שני עניינים הפכיים: א) זוהי ירידה גדולה, ב) על-ידי ירידה זו – דווקא על ידה נעשית אמיתית העליה.
וזהו גם כן העניין דשבת חזון, שגם בו ישנם שני ההפכים: מצד אחד הרי הוא ב"תשעת הימים"18, ויתירה מזו, הוא השבת שלפני תשעה באב, זמן החורבן. אבל מצד שני, הרי על-ידי ירידה זו דווקא תהיה תכלית העלייה, כאמור בשם הרב הקדוש הרב ר' לוי יצחק מבארדיטשוב נ"ע, שבשבת חזון מראים את בית-המקדש השלישי, שהוא למעלה מאלו שלפניו, ייבנה במהרה בימינו על-ידי משיח צדקנו.
ד. והנה, מכיוון שעניינה של שבת זו הוא חיבור שני הפכים – הרי זה נעשה על-ידי קו השלישי, שלמעלה משני הקווים, שלכן כולל בתוכו את שני הקווים (כמדובר לעיל במאמר19).
וזהו גם עניינם של ג' בתי-המקדש: בית-המקדש הראשון – היה בזמן שלמה, שאז "קיימא סיהרא באשלמותא"20, גילוי מלמעלה למטה, זמן של גאולה; בית-המקדש השני – היה בזמן ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן"21, בדרך מלמעלה למטה, זמן של גלות, ועל שני בתי מקדשות אלו נאמר22 "יחיינו מיומיים". ואילו בית-המקדש השלישי – עליו נאמר (בהמשך הכתוב) "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", דקאי על בית-המקדש דלעתיד, הוא למעלה מב' הקווים דגלות וגאולה.
ולכן תהיה הגאולה דלעתיד גאולה שלימה, שאין אחריה גלות23 – דמכיוון שגאולה זו היא למעלה לגמרי מב' הקווים דגלות וגאולה, לכן היא גאולה שלימה ואמיתית, במהרה בימינו, על-ידי משיח.
ה. אמרו רז"ל24: "כל ישראל ערבים זה בזה". ומזה מובן – אפילו מצד הפירוש הפשוט שבזה, ובפרט מצד הפירוש הפנימי המבואר בחסידות25, שכל בני ישראל "מעורבים זה בזה", כיוון שכל בני ישראל הם "קומה אחת שלימה"26 – שכאשר יהודי מתעורר בתוספת התחזקות בתורה ומצוות, הרי זה פועל על כל בני ישראל בכל קצווי תבל.
וכידוע26 המשל בזה, שכאשר אבר מסויים חולה, הנה על-ידי זה שמקיזים דם באבר אחר, מתרפא גם אבר זה.
ולכן, בשעה שיושבים יהודים יחד בהתעוררות, ובפרט בהתוועדות חסידית מתוך שמחה של מצווה – הרי זה פורץ את כל הגדרים27, ופועל בכל בני ישראל בכל קצווי תבל.
ואין זה בסתירה לעניין הבחירה, שכל אחד צריך לבחור בעצמו בטוב – כי, הפעולה הנ"ל אינה אלא הגברת הצד הטוב על הצד דלעומת-זה, וכאשר מגבירים את הצד הטוב, אזי בוחר הלה בעצמו, בבחירתו החפשית, בטוב, כפי שהקב"ה מייעץ "ובחרת בחיים"28.
ועל-דרך שמצינו ברמב"ם29 בעניין "מי שהדין נותן שכופין עליו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש... (ש)מכין אותו עד שיאמר רוצה אני" – ש"מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות (וכפתגם אדמו"ר הזקן30 שיהודי אינו רוצה וגם אינו יכול להיות נפרד ח"ו מאלוקות), ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גירש לרצונו", כיוון שאז נתגלו רצונו ובחירתו שלו, שיהודי מצד עצמו בוחר בטוב.
ובזה יובן מאמר רז"ל31 "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" – שהכוונה בזה אינה לחולה בגשמיות דווקא, אלא גם לחולה ברוחניות – דלכאורה32, הרי זה בסתירה למאמר רז"ל33 "הכל בידי שמים חוץ מיראת-שמים"? אלא העניין הוא כנ"ל, שפעולתו של ה"חכם" היא לכפות את האדם ולהסיר ממנו את אונס היצר-הרע, ואזי בוחר הוא בטוב בעצמו.
ואז נותן הוא "גט" למי ש"מצא בה ערוות דבר"34, דהיינו שהוא מתגרש ("ער גט זיך אפ") מהעניינים דלעומת-זה, ונעשה אשה לו יתברך, דהיינו שמתקשר עם הקב"ה – בבחירתו החופשית.
ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר נהג לומר, שאין צריכים להתערב ב"בעל-הבית'שקייט"35.
ונוסף לזה, הרי ישנו מאמר מאדמו"ר האמצעי ד"ה להבין עניין לקיחת אנשי חיל כו'36, ותוכנו הוא בביאור התכלית שבעניין לקיחת בני ישראל לצבא – דלכאורה, מכיוון שבצבא ישנן גזירות על קיום המצוות כו', איזו תכלית יש בזה? ומבאר שם בהמאמר, שדווקא כאשר ישנן גזירות, ואף-על-פי-כן מקיימים כמה מצוות במסירות-נפש, הרי אותן מצוות מועטות שמקיימים במסירות-נפש יקרות הן ביותר למעלה, ועד שבשביל זה כדאי כל הגזירות, וכדאי כל המצוות הרבות שאין מקיימים כלל, מצד גודל הנחת-רוח במצוות אלו שמקיימים במסירות-נפש.
אמנם אף-על-פי-כן, הרי המוזכר לעיל (ס"א) אינו עניין של טוב הנראה והנגלה, והרי רוצים אנו שהעניינים יהיו בטוב הנראה והנגלה.
ונוסף לזה: המדובר במאמר אדמו"ר האמצעי הנ"ל הוא בנוגע לגזירות של גויים, שבזה אין חילול השם, כיוון שהגויים הם "כגרזן ביד החוצב"37; מה-שאין-כן כשמדובר בגזירות של בני ישראל, שבזה ישנו חילול השם – אין הדבר כדאי כו'.
והעיקר הוא – שרוצים אנו, ומובטחים שכן יהיה, שבעקבתא דעקבתא דמשיחא, שהוא הזמן שבו אנו עומדים עתה, יהיה טוב הנראה והנגלה, וטוב הנראה והנגלה פירושו – שלא יהיו שום גזירות כלל, וילמדו תורה ויקיימו מצוות מתוך מנוחה והרחבת הדעת.
ז. בהלכות העוסקות במלך המשיח, כותב הרמב"ם38 שהמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה (בתורה) ולחזק בדקה".
ולכאורה אינו מובן:
אמרו רז"ל39 "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב", ואם כן, ממה-נפשך אינו שייך עניין הכפייה: אם יהיה זה "דור שכולו זכאי" – אין צורך בכפייה, ואם יהיה זה כולו חייב" – גם אז אינו מתאים עניין הכפייה, שהרי כדי לכפות יש צורך באחיזה בדבר כלשהו ("מען מוז האבן בא וואס צו אנהאלטן זיך"), ובמצב של "כולו חייב" הרי אין זה שייך?
וביאור העניין:
כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע כותב במכתב (שנתפרסם כבר ב"קופיר"40), שישנם ב' מדריגות במשיח – "דוד" ו"בן דוד": "דוד" – עניינו הגילוי דמשיח, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"41; ו"בן דוד" קאי על זמן שקודם לזה, שאז עדיין לא יהיה גילוי זה, ומכיוון שעדיין ישנו העלם – יהיה תערובות טוב ורע.
ועל-פי זה יובן מה שכתב הרמב"ם "יכוף כל ישראל כו'":
זה שאמרו רז"ל שדורו של משיח יהיה "דור שכולו זכאי או כולו חייב" – קאי על המדריגה הב', שהיא כבר לאחר הבירור, ואז לא שייך עניין הכפייה (כנ"ל); מה-שאין-כן מה שכתב הרמב"ם שמשיח "יכוף כל ישראל" – קאי על הזמן ד"בן דוד" שאז יהיה עדיין תערובות, ואז תהיה פעולת משיח ש"יכוף כל ישראל".
כלומר: לכל לראש תהיה עבודתו של משיח בבירור הטוב מן הרע, דכיוון שיהיה עדיין תערובות טוב ורע, יפעל משיח עניין הכפייה ויברר את הטוב מהרע, ואז יקח את אלו שבמצב ד"כולו זכאי" אל הגאולה, ואילו את הנמצאים במצב ד"כולו חייב" – יניח הצדה לעת עתה; ואחר-כך יפעל גם על אלו שהיו קודם לזה במצב ד"כולו חייב" – לצרף גם אותם עמו אל הגאולה השלימה.
ח. עניין הכפייה שיהיה על-ידי משיח – אין פירושו כפייה "בשוטי" דווקא, אלא יכולה להיות גם כפייה בדברים ("במילי")42. ויתירה מזו: ייתכן אפילו שה"דברים" ("מילי") נאמרים במקום אחר לגמרי, כשהלה כלל אינו שומע, ואף-על-פי-כן, על-ידי "דברים" אלו, כופים אותו, ומסלקים ממנו את אונס היצר הרע (כנ"ל).
ועל-דרך מה שכתב אדמו"ר הזקן43, ש"מורי זלה"ה היה נוהג כשנפלה לו איזה השגה במוחו היה אומרה בפה אף שלא יבינו השומעים כל כך... בכדי להמשיך את ההשגה שנפלה לו בזה העולם בבחינת יציאת הדיבור כשמדברה בפיו... ואזי יוכל אחר אף שהוא בסוף העולם להשיגה".
ואם כן, הרי בשעה שמתקבצים יחדיו עשרה מישראל, שאז "שכינתא שריא"44 "אפילו כשאינם מדברים בדברי תורה"45, ובפרט כשגם עוסקים בדברי תורה, ובפרט כשהדבר נעשה מתוך התוועדות חסידית, ובפרט כשחוזרים על פתגם מאחד מרבותינו נשיאינו, שעניינו של רבי הוא "אנוכי עומד בין הוי' וביניכם"46, ונמצא שמצרפים לזה גם את העצמות – אזי יש בכוחם לפסוק שגם יהודי נוסף יתעורר במסירות-נפש ויעמוד בתוקף בענייני יהדות – כשם שהם מאחלים זאת לעצמם.
והיינו, שכאשר הולכים בדרך אהבת-ישראל, שהיא מצוותו של הקב"ה – הולכים בשליחותו של הקב"ה, וממילא יש בכוח לפעול גם עניינים שאפילו מלאכים אינם יכולים לפעול – לא מבעי מלאכים שנבראים לזמן קצר, שעליהם אומרים47 "יוצר משרתים ואשר משרתיו כו'", אלא אפילו מלאכים נצחיים, כמו המלאך מיכאל, שנברא כבר בששת ימי בראשית, כמו שכתוב48 "ועוף יעופף גו'" "ועוף דא מיכאל"49, והוא "מלמד זכותן של ישראל"50, כי51, גם מלאך מיכאל יכול רק ללמד "זכותן של ישראל", אבל בענייננו יש צורך תחילה לפעול את "זכותן של ישראל", ועניין זה הוא בכח הנשמות דווקא.
(וסיים52 כ"ק אדמו"ר): ויהי-רצון שיהיה זה בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה.
ט. עומדים אנו עתה בימים אודותם נאמר שייהפכו "לששון ולשמחה"53.
והנה, מבואר בחסידות54, ש"ששון" ו"שמחה" הם שני קווים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.
וכיוון שבכל אחד ואחד משני קווים אלו ישנה מעלה, וכמבואר בשערי-אורה55 ובהמשך תרס"ו56 בעניין תלמוד-בבלי ותלמוד-ירושלמי, שבכל אחד מהם ישנה מעלה שאין בזולתו – לכן נוסח הברכה הוא "ייהפכו לששון ולשמחה", דהיינו שיהיו ב' המעלות, שעניין זה נעשה על-ידי קו הג', כנ"ל (ס"ד).
(טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר:) יהי-רצון שנצא מהגלות אל הגאולה השלימה והאמיתית בחסד וברחמים.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים, שבת חזון, ה'תשט"ו. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשט"ו, כרך יד (חלק ב), עמ' 245-238)
-------------------
1) איגרות-קודש שלו ח"ג עמ' תיג. וש"נ.
2) ביום השלישי (ז' מנחם-אב) שלאחרי שבת זו התקיימו באה"ק הבחירות ל"כנסת", וכנראה הכוונה שבין הרשימות המתמודדות היו כאלה המנגדים על השם תורתו ומצוותיה [ראה גם מכתב כ"ד תמוז שנה זו (איגרות-קודש חי"א ס"ע רעט)]. וראה גם לקמן ס"ז ואילך (המו"ל).
3) בתחילתו.
4) ישעיהו א,כז.
5) יצא-לאור בקונטרס בפ"ע בשנה זו – תשט"ו [ראה גם מכתב י"ב מנחם-אב שנה זו (איגרות-קודש חי"א ריש עמ' שכב)] (ולאח"ז בסה"מ אוה"ת פרשתנו (כרך ו) ס"ע ב'קעג ואילך ובסה"מ תקע"א עמ' רנח ואילך). וראה בפתח-דבר שם (כנדפס גם באה"ת שם בהערה).
6) נדפסו בקונטרס הנ"ל, ולאח"ז באוה"ת פרשתנו ס"ע כח ואילך.
7) שיחת ש"פ וישב, מבה"ח טבת ס"ה ('תורת-מנחם – התוועדויות' חי"ג עמ' 173 ואילך). וש"נ.
8) סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 357 ואילך. במהדורא זו ניתוספו כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה, וגם כמה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
9) ראה רשימות הצ"צ לאיכה עמ' 45 (אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'צז)*.
----------------------------
*) ושם ניתוסף גם משל על פתגם זה (מהנחה בלתי מוגה). וראה לקו"ש חל"ט עמ' 8 ואילך. וש"נ.
10) ראה מגילה לא,ב. לקו"ת במדבר יז,ג. וש"נ.
11) ראה ויק"ר פ"ט, א. במדב"ר פי"ט, ג. וש"נ. וראה גם לקו"ת שלח לז,ב.
12) ואתחנן ד,א. וראה לקו"ת ר"פ ואתחנן.
13) המשך וככה תרל"ז פל"ג. ובכ"מ.
14) וע"ד שמצינו (ב"ב יט,ב) בדבר המקבל טומאה, ש"אינו חוצץ בפני הטומאה" (בכמה דינים). והיינו, שאף שעתה הוא טהור, הרי עצם העובדה שבאפשרותו להיות טמא, פוסלתו מלחצוץ בפני הטומאה (ראה שיחת ש"פ חו"ב ס"ו, לעיל ע' 165 וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.
15) ראה תניא ספכ"ה.
16) פ' ראה יב,ט.
17) מגילה י,א. וש"נ. ירושלמי מגילה ספ"א. הובא בפרש"י עה"פ. וראה גם זח"ב רמא,א. רמב,א.
18) נוסף על היותו ב"שלושת השבועות" (מהנחה בלתי מוגה).
19) לעיל ע' 236.
20) זח"א קנ,א. רכג,א-ב. ועוד. וראה גם שמו"ר פט"ו, כו.
21) מגילה יד,א. וש"נ.
22) הושע ו,ב ובפרש"י.
23) ראה מכילתא בשלח טו,א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז,ב.
24) שבועות לט, סע"א.
25) לקו"ת בהעלותך לג,ג.
26) שם ר"פ ניצבים.
27) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.
28) ניצבים ל,יט.
29) הל' גירושין ספ"ב.
30) ראה איגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד עמ' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם עמ' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.
31) ב"ב קטז,א. וראה גם שו"ת חת"ס חאו"ח סקס"ו.
32) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' חי"א ס"ע 62 ואילך.
33) ברכות לג,ב. וש"נ.
34) תצא כד,א.
35) ראה גם איגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ז עמ' רג.
36) נדפס במאמרי אדהאמ"צ קונטרסים עמ' רסג ואילך. וש"נ.
37) ע"ד לשון הכתוב – ישעיהו י,טו. וראה זח"א לו, א.
38) הל' מלכים ספי"א. וראה גם לעיל ע' 164. וש"נ.
39) סנהדרין צח,א.
40) קובץ מכתבים מכתב ט'. ולאח"ז באיגרות-קודש שלו ח"א עמ' שיא ואילך.
41) ישעיהו מ,ה.
42) ראה כתובות עז, סע"א.
43) מאמרי אדה"ז הקצרים עמ' תסד. וש"נ.
44) סנהדרין לט,א.
45) תניא אגה"ק סכ"ג (קלו,ב).
46) ואתחנן ה,ה. וראה סה"ש תורת-שלום עמ' 158.
47) נוסח ברכות ק"ש. וראה לקו"ת אמור לו,א.
48) בראשית א,כ.
49) זח"א מו,ב.
50) שמו"ר פי"ח, ה. וראה פס"ר פמ"ה, יו"ד. מצו"ד דניאל יב,א.
51) כ"ה בזכרון אחדים (המו"ל).
52) חסר נוסח הברכה (המו"ל).
53) זכריה ח,יט. וראה רמב"ם הל' תעניות בסופן.
54) ראה גם אוה"ת מג"א (הוצאת תש"נ) ע' קנב. סה"מ תרנ"ג ע' רנט ואילך. עזר"ת ע' קכא.
55) שער-החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך.
56) עמ' צ ואילך.
משיח וגאולה בפרשה
כבר עברו את כל הבירורים והניסיונות
ההוראה לבני ישראל בדורנו זה, דור האחרון של הגלות – שמכיוון שעומדים בסיום הגלות ד"ערבות מואב" [לפי כל הסימנים בגמרא, ולפי מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו העיד כבר מלפני כמה שנים, שנשאר רק לצחצח הכפתורים, ו"לאלתר לגאולה", ומשיח עומד אחר כתלנו, וכו' וכו'] – מובן שעכשיו צריך כבר להרגיש בגלוי (לא הקושי של הגלות רחמנא-ליצלן, אלא) שעומדים "בעבר הירדן", נמצאים כבר בעלייה להיכנס לארץ-ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם".
ובמכל-שכן וקל-וחומר: אם בנוגע להכנות לכניסתם בפעם הראשונה לארץ-ישראל (כשבני-ישראל היו עדיין "בערבות מואב") כבר נרגשה רק העלייה שבזה ("בעבר הירדן"), אף-על-פי שמשה ידע שהוא לא יכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל (מבלי הבט על תפילתו להקב"ה "ואתחנן אל ה' גו'"), ובמילא יכול להיות שהביאה לארץ לא תהיה ביאה נצחית, ויכול להיות שאחר-כך ילכו עוד הפעם בגלות... –
על-אחת-כמה-וכמה גלות זה האחרון, כאשר כבר עברו עבודת הבירורים בגלות, וכל הניסיונות עד לחבלי משיח, הדברים המבהילים הבלתי משוערים כלל וכלל (אפילו לאומות העולם) שאירעו בדורנו זה, היה לא תהיה, לא תקום גו' – הרי דבר ברור ופשוט, שעכשיו הוא איך שבני-ישראל נמצאים "בעבר הירדן", ונכנסים מיד לארץ ישראל, ביחד עם משה רבינו כפשוטו ממש (כפי שביקש בתפילתו "ואתחנן אל ה' גו'") בגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות, על-ידי משיח צדקנו.
שהוא עומד ומצפה חסר סבלנות לרגע שיגאל את בני-ישראל מהגלות, וזה יכול להיות תיכף ומיד ממש, ועד כדי כך שהגמרא אומרת שמשיח "יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו (משיח) שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב" (שרי חד נגע ומקנחו וקושרו ואחר-כך מתיר האחר כו' ואינו מתיר שני נגעים יחד דסבר איבעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירות שני נגעים).
ועל-אחת-כמה-וכמה שלאחרי כל העבודה דבני-ישראל בהתאם ל"בקולו תשמעו", הרי בוודאי שמשיח בא "היום", ויתירה מזו – מכיוון שבוודאי עשו בני-ישראל תשובה, הרי ישנה ההבטחה ופסק-דין ברור ש"מיד הן נגאלין", ולא עיכבן אפילו כהרף עין, ובפרט שבוודאי המצב הוא ד"זכו", ובמילא בא משיח "ארו עם ענני שמיא".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים, תשעה באב (נדחה) תשמ"ח – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ח, כרך ד, עמ' 120-119)
ניצוצי רבי
מבין-המצרים למרחב השלם
זריזות בהוצאה-לאור תקדים היציאה למרחב * הסבר מאלף מדוע יוסף ובנימין בכו איש על חורבן המקדש שבנחלת זולתו * הרבי משיב על מכתב שנכתב בתשעה באב, ומוצא קשר בין תוכנו למהות היום
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
בתחילת חודש מנחם-אב תשמ"ט הוכנסו לרבי עלי הגהה של כרך י"ג מסדרת אגרות-קודש. בתשובה כתב הרבי לעורך, הרה"ח הרב שלום-דובער שיחי' לוין: שההוצאה-לאור בבין-המצרים ("מן המיצר קראתי י-ה") תקדים הענייה במרחב ועד לי' ("ענני במרחב י-ה") כשם שלם.
להלן נוסח המענה המקורי ('עבודת הקודש' עמ' נד):
ההקדמה בההו"ל בביהמ"צ [=בהוצאה-לאור בבין –המצרים] בודאי תקדים העני' במרחב ועד לי' כשם שלם.
ריקוד לכשייהפכו לששון ולשמחה
אור ליום שישי, ערב שבת חזון, ג' במנחם-אב תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך ד, עמ' 98) מסיים הרבי את שיחתו באיחול:
והעיקר – שמהדיבור בזה [בעניין ביאת אליהו] נרקוד תיכף ומיד להמעשה בפועל, ולא יהיו שאלות אם מותר לרקוד בתשעת הימים, כי כשבא משיח-צדקנו בפועל, "מראה באצבעו ואומר זה", והגאולה האמיתית והשלימה ישנה בפועל, הרי לא זו בלבד שמותר לרקוד, אלא יתירה מזה – שייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, וביתר שאת וביתר עוז (לפי ערך גודל הירידה)...
"דבר חידוש"...
בשמחת-תורה תש"מ (שיחות-קודש תש"מ, כרך א, עמ' 177) הסביר הרבי את משמעות היום 'שמחת תורה' כאשר השמחה והתורה משתלבות זו בזו. והרבי פירש את דבריו:
ייתכן עניין של "תורה" כאשר איננו קשור בעניין של "שמחה", כפי שרואים ביום שבו אסורה השמחה, שגם אז חייבים בלימוד התורה, אלא שהלימוד צריך להיות בעניינים שאינם קשורים בשמחה.
הרבי הוסיף וציין מיד במעין מאמר-מוסגר:
שזהו דבר-חידוש, שהרי על כללות התורה נאמר "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"...
בשולי הדברים יש להעיר כי נראה שבהזדמנות זו, בשמחת-תורה, נמנע הרבי במכוון מלזכיר במפורש את המילים "תשעה באב".
בבכי בלבד לא ניוושע
בשיחת שבת-קודש פרשת ויגש תשכ"ה (ליקוטי-שיחות, כרך י, שיחה א' לפרשת ויגש) ביאר הרבי את מאמר חז"ל על הפסוק "ויפול על צאוורי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו" (מה,יד) – "יוסף בכה על שני מקדשין שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב" (מגילה ט"ז, ב). דלכאורה צריך ביאור, הרי "אדם קרוב אצל עצמו", ולכל לראש היה צריך כל אחד מהם לבכות על חורבן המקדש שבחלקו; מדוע אפוא יוסף בכה על המקדשות של בנימין ובנימין בכה רק על המשכן שבחלקו של יוסף?
וביאר זאת הרבי, על-פי מאמר רז"ל (ירושלמי יומא פ"א) ש"כל דור שלא נבנה בית-המקדש בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". זאת אומרת שבניין בית-המקדש תלוי במעשינו ועבודתינו, דאם אנו עושים תשובה הרינו גורמים לבניין המקדש, וכמבואר בספר התניא (איגרת-הקודש סימן ד) שבעבודת האדם יש בחינת "גאולה פרטית", שביד כל אחד ואחד להגיע אליה. ועל-ידי זה שכל אחד ואחד יפעל בנפשו בחינת "גאולה פרטית" זוכים ישראל ל"גאולה כללית".
זהו אפוא הטעם – מסביר הרבי – שיוסף ובנימין לא בכו על המקדש שבחלקם, כי עניין הבכייה אינו פועל כלום לתקן את הדבר הגורם לצער, ואינו אלא גילוי של הצער העמוק, המועיל להקל מצער הבוכה. לכן לא היה מקום לבכות על חורבן בית-המקדש שבחלקו, כי בבכייה לחוד לא דיי לתיקון המצב. בכל מה שנוגע לבית-המקדש שבחלקו אי-אפשר להסתפק בבכייה, אלא דורשים מהאדם מעשה בפועל; לעשות את כל התלוי בו ולבנות את מקדשו הפרטי שבנפשו פנימה ובכך לתרום את חלקו לבניין המקדש הכללי.
ולכן הדגישו חז"ל שבכייתם של יוסף ובנימין היתה אך ורק על המקדש שבחלקו של חברו שבזה אין בידו לפעול מאומה (כי זה שייך לחברו), אלא שהוא משתתף בצער חברו.
"עבודת ה' בפועל-ממש"
בשעת אמירת השיחה (שיחות-קודש תשכ"ה, כרך א, עמ' 247) ביאר הרבי את העובדה הבאה:
וזהו מה שבליובאוויטש היו שעות בתשעה באב אשר היו בשמחה.
לכאורה, על מה מבוסס הדבר, הרי גם תורה שהיא למעלה מהגבלות של זמן ומקום, הרי הלימוד בה אינו מותר אלא בהגבלה (מצד אבילות) ואיך שייך לומר שתהיה שמחה?
אלא, דמכיוון שעיקר חובתו של היהודי איננה הבכייה, אלא עבודת ה' בפועל-ממש שדווקא על-ידי-זה בונים את בית-המקדש הפרטי שמזה – כמבואר באגה"ק ס"ד – באים לגאולה הכללית כו'.
[השווה ל'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א, כרך ג' עמ' 262: "בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו [על כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ] מתיחות ועצבות. בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'... ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'..."]
"שייכות לתאריך מכתבו"...
וממש כהמחשה לכך: בשנת תשמ"א כתב יהודי (שלא הקפיד כל-כך על שמירת תורה ומצוות) ששכל את בנו, מכתב לרבי. המכתב נכתב ביום תשעה באב ובו בישר האיש לרבי כי החליט לקיים את הצעתו של הרבי, להנציח את זכר בנו בהענקת תרומה להחזקת תלמידי-חכמים.
הרבי השיבו (אלול תשמ"א):
במענה למכתבו מיום צום תשעה באב – ייהפך לששון ולשמחה – שהגיעני באיחור זמן רב. ת"ח על הבשורה הטובה. והרי בזה שייכות גם לתאריך מכתבו, וכמדובר כמה פעמים שהסיבה הבלעדית לצום תשעה באב היא, כפי שאומרים בתפלת העמידה לפני בורא העולם ומנהיגו, ודווקא בימי החגים – ומפני חטאינו גלינו מארצנו. שלכן, כל מעשה טוב שמוסיפים, הרי זה מחליש את סיבת הגלות. וכשכמה וכמה מבני ישראל עוסקים בזה, מעשיהם מצטרפים לחשבון גדול וסוף-סוף מבטלים את סיבת הגלות, ומיד הם נגאלים.
ממעייני החסידות
פרשת דברים
רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (א,ו)
אין אדם רשאי להסתגר באוהלה של תורה ולהסתפק בעבודתו עם עצמו, אלא עליו לנסוע למקום רחוק מיהדות ולהביא גם לשם את אור התורה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 695)
לא תכירו פנים במשפט... כי המשפט לאלוקים הוא (א,יז)
"לא תכירו פנים במשפט" – אל תראו במשפט שלמעלה את הפנים של מידת החסד, למרות ש"משפט איהו רחמי" (תקוני זוהר בהקדמה),
"כי המשפט לאלוקים הוא" – היינו מידת הדין, אלא שהיא מתלבשת במידת הרחמים.
למה הדבר דומה? לאדם שרואה את המלך ופניו צהובות, ולכן עולה על דעתו שהמלך יאהבנו אפילו אם ימרוד בו.
('מגיד דבריו ליעקב' עמ' נא)
והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (א,יז)
הרמב"ן אמר פעם לבנו:
אם תסתפק פעם באיזה דבר אם הוא מותר או אסור, אזיי בראש וראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך לשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, תמיד הוא ימצא סברות להתירו.
והוסיף הבעל-שם-טוב שהדבר רמוז בפסוקנו:
"והדבר אשר יקשה" – אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה אם לאו;
"מכם" – הספק נובע מכך שיש לך בדבר הנאה אישית.
"תקריבון אלי" – כשתסלק את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים;
"ושמעתיו" – אתן לך הבנה איך להתנהג ("ושמעתיו" מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").
(כתר-שם-טוב עמ' ג)
ובמדבר אשר... נשאך ה' אלוקיך (א,לא)
התוכן הפנימי של מסעות בני-ישראל במדבר, סמל הקליפות, הוא הכנעת כוחות הטומאה והרע, "אתכפיא סטרא אחרא". עבודה זו מנשאת ומרוממת את הנשמה עד רום המעלות.
(אור-התורה)
אוכל בכסף תשבירני (ב,כח)
"אוכל בכסף" – כאשר אתה נכסף ומתאווה לאכול, "תשבירני" – עליך לשבור ולבטל את התאווה.
(אור-תורה עמ' נא)
פרקי אבות
"הכל צפוי"
הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה (פרק ג, משנה טו)
פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:
הכל צפוי – כל מה שאדם עושה בחדרי-חדרים גלוי לפניו. והרשות נתונה – בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום [את החיים] וגו'.
פירוש כ"ק אדמו"ר:
"הכל צפוי" – מלך-מלכי-המלכים צופה ומביט בהנהגתו של כל יהודי על כל פרטיו ופרטי-פרטיו. ובלשון ספר התניא: "והנה ה' ניצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". אי לזאת, על האדם להיות זהיר בכל פרט בהתנהגותו, גם בדבר שמקורו במנהג ישראל או שהוא בגדר מילי דחסידותא, מאחר ש"הכל צפוי".
אמנם, העובדה שהאדם עומד תמיד לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה מעוררת שתי שאלות. הראשונה: לפי זה היה האדם צריך להיות "בטל במציאות", ללא אפשרות להמרות את פיו יתברך; והרי אנו רואים שבכל זאת ישנו עניין הבחירה. ושאלה שנייה: כשאדם עומד לפני המלך, נחשבת אפילו פגיעה קלה בכבוד המלך למרידה במלכות, והרי ידע אינש בנפשיה אם הנהגתו התמידית מתאימה למי שעומד לפני המלך, ואם-כן, מי יזכה לפניו בדין. על השאלה הראשונה אמר "והרשות נתונה", ועל השנייה – "ובטוב העולם נדון".
"הרשות נתונה" – הרשות שיש לכל אחד ואחד להתנהג לפי בחירתו החפשית נתונה היא לו. כלומר: מאחר שהקב"ה "מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום", הנה כדי שהאדם יוכל לעשות דבר בכלל, ועל-אחת-כמה-וכמה דבר שהוא נגד רצון העליון, דרושה נתינת-כוח מיוחדת על זה מלמעלה. ככתוב, "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים".
ובמילי דחסידותא: כשאדם מתבונן בזה שהקב"ה בכבודו ובעצמו נותן לו בחירה חופשית בכדי שיוכל לקיים הציווי "ובחרת בחיים", הרי הוא מקיים ציווי זה מתוך אהבה ומסירה ונתינה, ועד באופן של מידת חסידות.
"ובטוב העולם נידון" – אם כי האדם עומד תמיד לפני המלך, הנה כשמדובר בדין ומשפט, הקב"ה דן אותו בחסד ובטוב, לא כפי הדין הראוי לו. כי ברחמיו המרובים הרי הוא מוצא כמה לימודי זכות על האדם. ובמילי דחסידותא: על האדם להתנהג כלפי חברו באופן של לפנים משורת-הדין ולדונו לכף-זכות, ועל-ידי זה יתנהגו עמו כן מלמעלה.
"והכל לפי רוב המעשה" – אפשר לו לאדם להרבות ולהגדיל הזכויות של המצוות שמקיים, ולמשל – שנותן צדקה, יחלק הסכום שנותן לנתינות הרבה, שאז נכפל ה"יחוד עליון" הנעשה על ידי המצוה פעמים רבות, וכן "יגיע לו קניין חזק".
(משיחות שבת-קודש פרשת אמור תשל"ח ושבת-קודש פרשת שלח תש"מ – בלתי מוגה)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
ערב שבת-קודש
ג' במנחם-אב
ב'שבת חזון'1 לובשים בגדי שבת2.
שבת-קודש פרשת דברים
ד' במנחם-אב, 'שבת חזון'
שחרית: בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים3.
גם השבת עורכים 'סיום' עם סעודה4.
מנחה5. פרקי אבות – פרק ג6.
מוצאי שבת:
"מבדילים על היין, ונותנים לשתות לילד שהגיע לחינוך ברכה ואינו יודע עדיין להתאבל על ירושלים. ואם אין תינוק – שותה בעצמו"7.
יום ראשון
ה' במנחם-אב
יום ההילולא של האריז"ל – מעורר בפשטות – שנוסף לההוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל – שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה, "מצווה לגלות זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד8.
יום רביעי,
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב
אחר חצות (12:47 באזור המרכז) לומדים רק דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה9.
אמירת שיעורי חת"ת היום: לכתחילה – לפני חצות היום10. בדיעבד – (חומש ותהילים) עד השקיעה11.
לימוד רמב"ם: לפני חצות12.
לימוד ענייני בית-הבחירה: כמו בחת"ת דלעיל13.
אוכלים סעודה קבועה לפני מנחה, וניתן לאכול בה שני תבשילין, ומרבים בה קצת כדי שלא תזיק להם התענית14.
במנחה אין אומרים תחנון15.
סעודה מפסקת16:
נהוג לשבת [כל הסעודה] על הארץ (בהפסק איזה דבר17) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו – לא יזמנו. ומותר לאכול עד השקיעה (באזור המרכז: 19:37). נוהגים לאכול [בסוף הסעודה – פת טבולה באפר. וכן18] ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר". ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון19 [וכנראה לא נפוץ בין אנ"ש להקל בזה].
יום חמישי
ט' במנחם-אב – תענית20
ביום רביעי לפנות ערב, חולצים נעליים ומסירים את הפרוכת9 [וכיסויי הבימה ועמוד-הש"ץ].
בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירים בזה21.
מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר22.
יושבים23 על הארץ24 (בהפסק איזה דבר25) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר9. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן26.
בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבילות יותר מדאי27.
אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש שלם ללא תתקבל. עלינו, קדיש יתום9.
אבל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות28.
(וראה להלן, לאחר תפילת שחרית, פרטי איסור 'שאלת שלום' בתשעה באב).
תלמוד תורה:
"אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"29 – חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה30.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)31.
גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)32.
"בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום (12:47 באזור המרכז)– לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית33 ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום – נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב"34.
לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר35.
אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש31.
שחרית:
שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות36. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר37.
אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"38 עד למחרתו39.
בשחרית40 אין מניחים טלית ותפילין41. אין אוחזין את הציציות בברוך-שאמר ובקריאת-שמע42.
כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיוצא בזה43.
הש"ץ44 אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'45.
בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים46 בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש 47 . הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"48.
כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה31.
אמירת כל הקינות49. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'9. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'50.
אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות51. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות9.
אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום52.
שיעורי תורה53:
אמירת תניא היום: לכאורה – אין בזה הגבלה54, ובכל זאת עדיף לומר את השיעור היומי לפני מנחה31 (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).
אמירת תהילים וחומש דחת"ת היום: רק לפני מנחה55 ואילך (השלמה – מצאת-הכוכבים, כרגיל).
לימוד הרמב"ם היום: כיוון שתוכן השיעורים בג' פרקים ליום ודספר-המצוות, הוא בענייני אבילות שמותר ללומדם בת"ב - אין מניעה ללמוד שיעורים דערב ת"ב ודת"ב עצמו בכל זמן,
להוציא חלק מהשיעור דת"ב, לפי ג' פרקים ליום (פי"ד הלכות א-ו) שאינם עוסקים בדיני אבילות, שיש ללומדם רק במוצאי היום56 כפי הוראת הרבי.
לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום57 (השלמה – מצאת-הכוכבים)58.
עד חצות היום59 (12:47באזור המרכז), אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה60. ואין יושבין על הספסל61.
כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"62.
מנחה:
תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית63.
'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה64.
מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות65). שיר-של-יום66. אין כאלוקינו67, וכל השיעורים (כולל: חת"ת68. וענייני בית הבחירה69) השייכים לשחרית70. ואחר-כך31 סדר תפילת מנחה9: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'71. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר9. שכח 'עננו' – יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'45.
בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק72). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום9 (ופרקי המשניות דיארצייט או אבל, כרגיל - ראה לעיל ע"י ציון 34).
לאחר מנחה73, (קודם השקיעה74) מניחים תפילין דרבנו-תם75 ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות76.
סיום הצום באזור המרכז – בשעה 20:03 בערב77.
מוצאי הצום: "כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"78. הנטילה – לפני קידוש לבנה79. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה9, ומקדשין את הלבנה.
יום שישי
י' במנחם-אב
עדיין אין אוכלים בשר ואין שותים יין, וכל הדברים הנוהגים בתשעת הימים80 [כולל ברכת שהחיינו] אסורים עד חצות יום העשירי באב (12:47 באזור המרכז), אבל (בקביעות זו) מותר להסתפר ולכבס ולהתרחץ לכבוד השבת81.
אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך82.
יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב83.
כתב הרבי: "על-פי מנהג ישראל, אשר תורה היא, לקדש הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב… הרי הזמן גרמא לחדש ההתעוררות להחלטות טובות בכל ענייני תשובה והתורה ומצוותיה, שהן המבטלות סיבת הגלות… וכיוון שגדול כוח החלטות הנעשות בציבור – לקבלן בהתאסף רבים יחד בהתוועדות שמחה, שמחה באמירת דברי תורה, שהיא המשמחת לב ועיניים מאירה, ושמחה פורצת גדר והגבלה בלימוד התורה והידור בקיום מצוותיה, התוועדויות בפרט ביומין זכאין הסמוכין לט' באב, ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה – חזקת תורה ומצוותיה ומתוך שמחה וטוב לבב תמיד כל הימים84.
"אם יתעכב חס-ושלום משיח בימים הבאים, ימשיכו בעריכת 'סיומים' גם בימים שלאחרי זה, עד חמישה-עשר באב, ועד בכלל. ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' – הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות.
"ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי, הן במקומות שכבר קיימו זאת בימים שלפני-כן – שימשיכו בזה, ובתוספת חיות וחיזוק, ועל-אחת-כמה-וכמה במקומות שאליהם הפירסום לא הגיע – שיגיעו לשם ויפעלו לעשיית 'סיומים' גם שם, ולהוסיף ב'משפט' וב'צדקה' בכלל"85.
הנוסעים למקומות שונים לאחר תשעה באב בכדי לדבר עם יהודים אודות יהדות בכלל ואודות תשעה באב בפרט – ייקחו עמם קופת-צדקה (במקום להאריך בדיבורים לעורר על נתינת הצדקה) שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל. וכן 'ייקחו' עמהם דברי-תורה מעניינא דיומא שניתן לומר בעל-פה באותיות המתאימות לשומעים (ללא יצירת רושם שבאים לספר להם דבר שאינם יודעים, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין באים לעוררם לתקן הנהגתם), בדרכי נועם ובדרכי שלום86.
פעם אמר הרבי: "עניינים הטובים (דתורה ומצוות וכו') שנעשו בשלושת השבועות – יש להמשיך בהם גם אחר תשעה באב, כדי לזרז הגאולה כו'. וגדול זכותו של חודש מנחם-אב, כזמן מסוגל (מזל אריה) לתוספת בעבודת ה'"87.
בקריאת שמו"ת קוראין את עשרת הדברות ב'טעם התחתון'88.
גם את הפסוק 'שמע ישראל' קוראים שנים מקרא (ואחד תרגום) כרגיל89.
-----------------------------------
1) "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132. "וזה צריך לעורר אצל כאו"א הוספה ב'משפט' וב'צדקה' (ובשבת – באופן המותר בשבת)" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.
2) ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדמוה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדמוה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.
הטעם – כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (שו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.
3) כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 4.
4) סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (נעתק בלוח השבוע שעבר).
5) מסתבר שהסיבה לאריכות ה'עליות' בקריאת-התורה במנחת-שבת ובימי שני וחמישי בפרשת ואתחנן, היא כדי שלא לסיים או להתחיל ב"בית פעור". וע"ע.
6) הנה בפסוקים שלמים אין הסתייגות לאומרם עם השמות בכל מקום שהם, אך בחלקי-פסוקים [אולי – כיוון שאין הם כשרים להיאמר כך, ד"כל פסוקא דלא פסקיה משה - אנן לא פסקינן", ועל-דרך הטועה ואומר "ברוך אתה ה'" שמסיים "למדני חוקיך" אף שגם "ברוך אתה ה'" הוא עניין שלם – הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין], הורה הרבי שאין אומרים אותם עם שם ה' כמות-שהוא (ע"פ 'התקשרות' גיליון רעח. ומפורשת ההוראה במק"א – התוועדויות תשד"מ ח"א עמ' 317 ועמ' 368. וכן מנהג העולם אצל האשכנזים).
ועל-כן, יש לדעת שהפסוקים דלהלן שבפרקי-אבות אינם שלמים:
פ"ג סוף משנה ג: "וידבר אלי"; משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם"; פ"ה משנה י"ח: "צדקת ה' עשה"; פ"ו מ"י: "עד יעבור"; "מכון לשבתך".
אגב, בפ"ב מ"י לכאורה צ"ל "והווי מתחמם כנגד אורן (ו' במלאופם) של חכמים"; ובפ"ג משנה ט"ז "ומצודה פרושה" בשי"ן שמאלית, וכן בידיד נפש צ"ל "ופרוש חביבי עלי" - ראה שער הכולל פי"ז סכ"א.
7) לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. ומה גם בדורנו – לאחר שבהוראת הרבי חונכו הילדים להכיר את נושא (החורבן ו)הגאולה מגיל רך ביותר. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר]. והנה יש שמשום-כך מבדילים על 'חמר מדינה', כגון 'בירה' (ערוך-השולחן שם סכ"ו, וראה 'ימי בראשית' עמ' 200). ובין חסידי-פולין, רבים נוהגים שאין נותנים לקטן גם כשנמצא מוכן שם (והעירו שחומרא זו סותרת את הדעה שצריך לשתות בעצמו דווקא, ראה המוסגר בשו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ד, ובארוכה במילואים לס' 'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז' סי' זה עמ' קט, וש"נ).
מאידך, ראה שיחות-קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' הר"ר ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו] (והוא מרשימת הרה"ח ר' [אז: הת'] שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם).
8) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.
9) לוח כולל-חב"ד.
10) כנ"ל (מנהג ישראל, ע"פ הרמ"א סו"ס תקנ"ג).
11) כיוון שאף בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן. וכמבואר שם, לכאורה בתהילים ותניא אין הגבלה דת"ב, וא"כ ניתן להשלים תהילים אחרי חצות הלילה.
12) כן הוא ב'מורה שיעור' להרמב"ם (מוגה). אך בדיעבד, בערב ת"ב לכאורה ניתן להשלימם אחרי חצות, כדין "שאר השיעורים" בת"ב אחר חצות, במענה הרבי הנדפס להלן ע"י ציון 34.
13) ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ (כלהלן הערה 58).
14) מנהג רווח, גם בין אנ"ש, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"ב ס"י. בלוח כולל-חב"ד לא הזכיר זאת (אך ממה שסיים בסעודה המפסקת "והאוכל תבשיל..." משמע שרגילים שלא לאכול בה שום תבשיל, וזה מתאים למנהג האמור).
15) את פרקי המשניות שאומרים חיובים ובעלי יארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, ראה להלן ע"י ציון 34, שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.
16) ע"פ לוח כולל-חב"ד.
17) המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג מברכ"י שם ס"ק ח בשם מהר"ש שער-אריה. אמנם הכף-החיים שם ס"ק לט דן להקל לשבת ע"ג קרקע מרוצפת, ומבאר בזה מנהג מהרי"ל (בהוצאת מכון-ירושלים עמ' רנד. רנו. וכ"כ במקור-חיים לבעהמ"ח חוות-יאיר סי' תקנ"ט ס"ג) שישב בת"ב על הקרקע ממש. ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט כתב, שלמנהגם יושבים אבלים על הקרקע ממש (ועיי"ש ח"ה עמ' 582 סט"ו), וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.
באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב).
18) בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) מסופר שהאמורא רב, משאכל כל צרכו היה טובל פיתו באפר ואמר "זו סעודת תשעה באב", לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) "ויגרס בחצץ שיני", הובא בב"י סי' תקנ"ב ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם ס"ו. במקביל כתב הטור שם שבאשכנז נוהגים לאכול [ללא הגבלה באיזה זמן] ביצים [ובב"י מהגמ"יי: קרים וקשים] שהן מאכל אבלים, והביאו הרמ"א שם בס"ה. בא"א להרה"צ מבוטשאטש סו"ס תקנ"ב נתן טעם לטבילת הביצה באפר, כיוון שביצה מגולגלת ופחמין מחזירין את הלימוד, ויום ת"ב הוא כנגד מצות ל"ת דגיד הנשה, שהוא לשון שכחה.
19) בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל'. וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כההוראה הכללית בכל זמן שא"א תחנון (היום יום י' אדר-א וס' המנהגים עמ' 22. ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח. ואולי אדרבה, יש בזה משום עידוד כבכ"מ).
20) בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה רק ב) לבריאים (שבגלל המגפה ר"ל היו חייבים גם הם לאכול).
ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מעונה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד ס"ק ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.
חולה וקטן האוכלים סעודה בת"ב, אומרים [שיר המעלות – כיוון שא"א תחנון] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).
21) עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.
22) שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.
ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, כשיש 'חיוב', מדליקים היום וגם מחר כרגיל. [בקיצור שו"ע סי' קכד ס"ב ובמשנ"ב סי' תקנ"ט ס"ג, מא"ר בשם מהרי"ל, כתבו "אין מדליקין נר תפילה". אבל במהרי"ל עצמו ס"ע רמז איתא: "נהגינן שלא להדליק נר בביהכ"נ בט' באב כי-אם נר אחד [ובשינויי נוסחאות בעמ' רנ: ב' נרות] לחזן" וראה כה"ח ס"ק כו. כולם לא הבדילו בבירור בין ערבית לשחרית. וכן צ"ב אם יש הבדל בין ה' נרות כשיש 'חיוב' (שיש בו תועלת לנשמה), לבין הנהוג כשאין 'חיוב'* ב' נרות [שו"ע הקצר ס"פ כד] שהוא (רק) לכבוד ביהכ"נ**. בלוח כולל-חב"ד לא נעתק הנושא כלל, וכנראה הוא כנ"ל].
מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ורצוי לגעת תמיד במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.
בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדמוה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).
--------------------------
*) באג"ק חט"ז עמ' יב מופיעה ההוראה לנהוג כן (רק) כשה'חיוב' עובר לפני התיבה. אבל בפועל בבית חיינו מדליקין ה' נרות גם לשבת ויו"ט וכו', ואולי מפני שה'חיוב' אומר אז קדיש, וע"ע.
**) בכל-בו סי' יז בשם הרא"ש כתב שמדליקים נרות בבית הכנסת לפני שייכנס אדם להתפלל שם, זכר למקדש. בס' כד הקמח מביא לזה סמך מהפסוק (ישעיהו כד,טו) "באורים כבדו ה'". בבמדב"ר (ד,כ) הובא בשל"ה מס' תמיד "ענייני תפילה" (דפוס אמשטרדם רנו, רע"ב) מדובר על "נר אחד שחרית ונר אחד ערבית". ובשו"ת מכתב סופר (למוהר"ר שמעון סופר מקראקא, ח"ב סי' א) כתב בארוכה בנושא משמעות הנרות (ועוד עניינים) בביהכ"נ, זכר למקדש.
-23) היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' 'נוהג כצאן יוסף', ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל-בו וסדר-היום, עיי"ש.
24) באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות-שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שם שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב). על מושב הרבי במכונית היו מניחים דף עץ.
25) לוח כולל-חב"ד. וראה לעיל הערה 17.
26) רמ"א סי' תקנ"ט ס"א. כנראה לא כל הפרטים שברמ"א שם ובמנהגי מהרי"ל (הוצאת 'מכון ירושלים' עמ' רנא) נהוגים אצלנו.
27) וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'… ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'…".
28) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.
29) שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.
30) "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדמוה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה ליקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.
בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.
31) ספר-המנהגים.
32) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון ליקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733).
33) אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.
34) אג"ק חלק יא עמ' שו. ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, היתה הנהגה חד-פעמית או אישית. וב'רשימות' חוברת קנו עמ' 8 כתב ע"ז 'איני יודע'. מלשון מכתב זה ברור, שה"ה לכל השיעורים הקבועים שאדם נוהג ללמוד בכל יום. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, וגם שם הלשון "כל השיעורים".
35) בספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11 מסופר, שחזרו על המאמר גם בליל ת"ב אף שאינו עוסק בעניינא דיומא. ולהלן שם בעמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וצע"ק בהאמור ב'רשימות' חוברת ד עמ' 6, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. ועד"ז במש"כ בס' 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 30.
36) ספר-המנהגים עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "כן הורה גם-כן כ"ק מו"ח אדמו"ר. ויש לומר אשר בתשעה באב מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות, ועל-דרך מה שכתוב בשו"ע רבנו מהדורא בתרא סו"ס ד, ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש. וראה לעיל הערה 22.
37) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ג.
38) סידור אדמוה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל. וראה השקלא-וטריא בזה בספרים שהובאו בשדי-חמד, פאת-השדה, אסיפת-דינים, בין-המצרים ס"ב ס"ק ט [בהוצאת קה"ת: כרך ח' עמ' א'תשס"ה] – ספר-המנהגים שם. וראה בארוכה בס' חקרי-מנהגים עמ' קפה ואילך (גם בקשר להערה הבאה).
39) הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.
40) ולכאורה כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 35), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).
41) לוח כולל-חב"ד, משולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. ובס' 'ציצית הלכה למעשה' (תשנ"ה) פי"ב הערה 57 העיר, שכיוון שע"פ קבלה צ"ל לבישת טלית ותפילין וברכותיהן בתשעה באב כרגיל בכל יום, הנה אף שרק האדמו"רים עצמם נהגו בזה כמבואר בספר-המנהגים, הרי טלית-קטן שהוא בצינעא והכל לובשין אותו, אולי יש מקום לברך עליו לדידן בשחרית. ואפילו ע"פ נגלה – ראה משנ"ב תקנ"ה ס"ק ב מס' פתחי עולם. ובפועל לא נפוץ לברך. וע"ע.
בישיבת תו"ת בצרפת נמנעו – עד חצות היום – מלהוציא את הציציות החוצה (וכ"כ בלוח דבר-בעתו) אבל בד"כ לא נפוץ בין אנ"ש להיזהר בזה.
42) מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.
43) משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6. הרבי לא אמר תהלים באותו זמן, אלא (כפי המסופר – וחלק מהווידיאו): בשנים הראשונות קרא ברשימות הצמח-צדק. בשנות הלמ"ד היה מביא סידור וקינות ועוד משהו. בשנים תשל"ב ותשמ"ט עיין בסידור. בשנת תשל"ה עיין גם בקינות.
44) ראה לעיל הערה 22 בקשר לנרות בעמוד הש"ץ.
45) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה.
46) מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.
47) וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדמוה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח שאין להפסיק בקדיש בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנט שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם).
48) רמ"א סי' תקנט ס"ד.
49) לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ). כמדומה שחוזרים פזמון 'אלי ציון' רק בסופו.
אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה ב'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).
50) אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [וכיוון ש"התחילו בשעה 8, לא יאוחר מ-8:30" ('רשימות' חוב' קנה עמ' 7), הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.
51) בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצריך בירור מנהגנו בזה.
52) שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.
53) נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חומש דחת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.
54) ראה לעיל ציון 35.
55) מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית" ניתן היה להבין שהכוונה גם לתהילים, אבל מהמסופר בס' המנהגים על אדמו"ר מהורש"ב שהיה אומר תהלים בשעה שהתפללו הציבור שחרית, מוכח לכאורה שגם בתהלים אין הגבלה. מאידך עיין במענה הרבי שבס' 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"א עמ' 312, שהרבי בתוך שבעה נמנע מלומר שיעור תהלים לפני התיבה משום שתהילים ענינו גם נעימות וזמירות שהוא ענין של שמחה, ומקשר זאת עם אמירת תהילים בת"ב, ע"כ. ולפ"ז מתירין תהילים במנחה רק בגלל "סדר היום", ובשחרית ההיתר הוא רק על חולה וכיו"ב. וע"ע.
56) כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.
57) והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – ניתן יהיה גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו לעיל בהערה 32) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד').
58) סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם ללפני מנחה – ראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). ואולי מפני שענייני בית-הבחירה הם בגדר "בניין ביתי" שעיקר זמנו לפני תום יום ת"ב, לכן לא נדחו למוצאי היום.
59) ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 27: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".
60) וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור-ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).
61) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.
62) ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.
63) ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).
בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).
64) כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.
65) ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי-גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב – סימן יט) בענין זה.
אך כיוון שאין כאן עניין דהשלמת רמ"ח אברים (כבק"ש קטנה לצאת י"ח, וק"ש שעל המטה) אלא רק לומר הפרשה בתפילין (כמו בהנחת תפילין דר"ת בכל יום), אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד). וצריך ביאור מ"ט חוזר אצלנו הש"ץ 'ה"א אמת' בק"ש שבסדר התפילה בשבתות וימים-טובים בשחרית, אף שהוא לאחר זמנה. ואולי מפני שמהצד הרוחני צ"ל גם אז רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים.
66) לגבי אמירת 'בית יעקב', כההוראה בסידור אדמוה"ז בכל יום שאין אומרים תחנון, ניתן היה לומר שהדבר נכלל בהוראה לומר שיר-של-יום. אמנם בשער-הכולל (פי"א סעיף כג) הביא מס' סדר היום, ש"בית יעקב" הוא מעניין שיקבל הא-ל תפילתנו, "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי קרובים אל ה'", וגם שיר המעלות שייך לקבלת התפילה. ולפי נוסח אדמוה"ז ביום שאין אומרים תחנון "כיוון שגמר תפילתו ואמר אשרי ובא לציון וגם קדיש תתקבל – שייך לומר 'ויהיו דברי אלה אשר התחננתי'", עכ"ד. וא"כ, לכאורה, כיוון שהיום אין אנו אומרים זאת מייד אחרי שחרית, אין מקום לאמירה זו. וע"ע.
67) מתחילים כרגיל "קוה אל ה'", עד "את עמו בשלום".
ברור, שאין מקום לומר [שוב, או כששכחו בשחרית] את המשניות (של האבל ויארצייט) דשחרית.
68) לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל הערה 35, אבל כאמור, מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית, וכדלהלן הערה 68 (ככל שביררתי, התניא שהיה הרבי אומר בזמנים מסויימים לפני שחרית לא היה השיעור היומי).
69) ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללמדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).
70) ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדמוה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.
71) מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.
72) הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.
73) הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 43) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.
74) ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניח גם אחרי השקיעה.
75) לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].
76) ספר-המנהגים, והאמירות – ה"ה מכלל סדר היום.
77) ביומן פורים תשכ"ה של הרה"ח רי"ל שי' גרונר מובא, שאמר הרבי שניתן להקדים את התחלת תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים (ובלבד שלא יסיימוה לפני צאת-הכוכבים - מטה אפרים תרב,כט. וגם יחזרו לומר ק"ש אז). ולכאורה זה נכון גם לת"ב. אבל בפועל לא נהגו כך במניין של הרבי כל השנים (בכל התעניות), ואולי היה אז מצב מיוחד למישהו. ונפקא-מינה כשיש זקנים או חלשים וכו' בביהכ"נ.
78) "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.
79) כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.
80) אודות שהחיינו - שע"ת סי' תקנח ס"ק ב. וראה נטעי גבריאל סי' פח ס"ק כט.
לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים. ועד"ז אירע במוצאי ת"ב תשל"ב ('שיחות קודש' תשל"ב ח"ב עמ' 596).
ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וסוף פרק פז).
81) עכ"פ במקום הצורך – ראה נטעי גבריאל שם ס"ב ובהערות.
82) כהוספה על האמור בש"ס סוף תענית בזה, משמעות המג"א או"ח רלח – ליקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.
83) "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב)… ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.
84) ממכתב מוצאי ת"ב תשד"מ – ליקוטי-שיחות כרך לט עמ' 229.
85) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.
86) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.
87) משיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א, בלתי מוגה, שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 409-408.
88) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סעי' יא.
89) אף שפסוק 'שמע' בפני-עצמו אסור לאומרו ב' פעמים, משום שנראה כמקבל עליו שתי רשויות ח"ו (שו"ע או"ח סי' סא ס"ט, שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח), מ"מ, באמירת כל הפרשה שמו"ת שאני (קצות השלחן סו"ס עב בבדי-השלחן ס"ק י, ודחה דברי המשמרת שלום סי' כד שחושש בזה), וכ"ה ב'רשימות' חוברת קנו עמ' 9. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
