לפני כשלושים שנה יצא הרבי מליובאוויטש בקריאה ל"נשי ובנות ישראל" לקיים את מצוות הדלקת נרות שבת וחג. הקריאה עוררה הד ציבורי רב, והמוני נשים ובנות נענו לה. באותם ימים נולדה בארץ הססמה "כל אישה ובת מדליקה נרות שבת". גם בארצות אחרות נפוצה קריאת הרבי. בזכותה מאיר אור השבת מאות-אלפי בתים יהודיים בעולם.
בארצות-הברית הוקם אגף מיוחד בארגון נשי חב"ד כדי להפיץ את הקריאה ולסייע במימושה. מכיוון שהחוק בארה"ב מתיר לפרסם בתקשורת הציבורית פרסומים מסחריים בלבד, נקראו הנשים והבנות לשלוח דולר אחד לכתובת מסויימת, ובתמורה יישלח אליהן זוג פמוטות נאה.
לא-פעם מעטפה ובה דולר הגיעה ישירות אל הרבי. נשים וילדות, ששוכנעו להדליק נרות, שיגרו את פניותיהן אל "הרבי מליובאוויטש".
כל פנייה כזו הועברה מיד אל הגב' אסתר שטרנברג, שעסקה בעניין. הרבי לא הסתפק בהעברת הפנייה, אלא אף עקב אחר הטיפול בה. על שניים מן המקרים הרבים מספרת הגב' שטרנברג:
יום אחד טלפן אליי מזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין, ומסר לי את תוכנו של מכתב שהגיע לשולחן הרבי. אישה מבוגרת, המתגוררת בברוקלין, שלחה דולר ומצפה לקבל, כמובטח, זוג פמוטות.
יצאתי מיד לביתה. הקשתי על הדלת, אך לא באה כל תגובה. הגברתי את נקישותיי, עד שבקצה המסדרון נפתחה דלת. "האישה מבוגרת ושמיעתה לקויה", הסבירה לי השכנה והוסיפה כי כנראה אינה שומעת את הנקישות. הגברתי עוד את עוצמת הנקישות וצלצלתי בפעמון, עד שהדלת נפתחה.
לפניי עמדה קשישה שהתגוררה בגפהּ. כשהצגתי את עצמי, התרגשה מאוד מעצם בואי. כשהושטתי לה את זוג הפמוטות, לא היה מאושר ממנה. לא התאפקתי ושאלתיה, אם היא שמחה כל-כך להדליק נרות שבת, מדוע לא עשתה זאת קודם-לכן?!
הקשישה אחזה בידי והובילה אותי אל המטבח, שם הצביעה על מנורה רב-מפוטית ישנה ומאובקת, שעמדה על המדף הגבוה ביותר. "כאשר ילדיי העבירו אותי לכאן, הניחו את המנורה שם למעלה, ומאז איני מגיעה אליה...", אמרה ומחתה דמעה. הורדתי בעבורה את המנורה, וכך חזר אור השבת להאיר לא רק את ביתה של הקשישה הבודדה אלא גם את חייה.
מקרה נוסף אירע ביום שישי אחר-הצהריים, כחצי שנה לפני כניסת השבת. שוב טלפון מהמזכיר, המדווח לי על מכתב שהגיע לפני שעה קלה, לידי הרבי, מתושב באווי שבמרילנד. האיש שלח דולר ומבקש לשלוח פמוט לבתו הנערה. "הרבי מבקש לדאוג שהנערה תוכל להדליק נר שבת עוד היום!", הוסיף המזכיר.
איך מגיעים עכשיו מניו-יורק למרילנד? טלפנתי לשליח חב"ד במרילנד, אך התברר כי הוא מתגורר הרחק מכתובתה של הנערה ואין ביכולתו להגיע אליה ולמסור לה פמוט לפני השבת. אני אובדת עצות. השבת בפתח. מה עושים?
החלטתי להתקשר לבית הנערה. איתרתי את מספר הטלפון של המשפחה. ענתה לי אימהּ של הנערה. "כן, אני אישית איני מתכוונת להדליק נרות, אבל אם הבת שלי רוצה לעשות זאת, אין לי כל התנגדות", אמרה בנימוס.
הודעתי לה כי בכוונתי לשלוח לבתה פמוט, אך לפי שעה אוכל להדריכה ליצור פמוט עשוי נייר אלומיניום, כדי שהבת תוכל להדליק נר-שבת עוד היום. הרעיון שבה את ליבה של האם, והיא הודיעה מיד על נכונותה להצטרף לבתה בהכנת פמוטות ובהדלקת נרות. היא גם רשמה מפי, מילה במילה, את נוסח הברכה.
בדקות המעטות שנותרו עד כניסת השבת, ובטרם נפרדנו זו מזו בברכת "שבת שלום", שאלתי אותה אם יש לבתה חברות שאולי ירצו גם-כן לקבל פמוטות. היא החלה למנות את שמותיהן של כמה חברות הלומדות עם בתה בבית-הספר היהודי בעיר. ו"כן, אני יכולה לחשוב על כמה מועמדות מבין חברותיי"... ו"אם אנחנו מדברות, אז יש גם את זאת ואת זאת"...
ביום ראשון, כשארזתי את חבילת הפמוטות שנועדה להישלח לבאווי במרילנד, היו בה למעלה משמונים פמוטות בוהקים, זוגות ויחידים.
חלף שבוע. ביום שישי אני מקבלת טלפון נוסף ממזכירו של הרבי: "הרבי מעוניין לדעת כיצד טופלה בקשת הנערה מבאווי". סיפרתי למזכיר, ומיד התקשרתי למרילנד. שוב ענתה לי אם הנערה, וסיפרה בחדווה כיצד היא ובתה מילאו בדייקנות את כל ההוראות והדליקו נרות שבת ביום שישי שעבר. כמו-כן אישרה את קבלת הפמוטות שנשלחו בדואר. בהמשך שיחתנו מנתה עוד ועוד שמות של חברות ומכרות – שלה ושל בתה – שעלו בראשה במהלך השבוע.
מיד לאחר אותה שבת יצא לבאווי משלוח נוסף של פמוטות, גדול אף מקודמו.
ביום שישי הבא, לא חיכיתי לטלפון ממזכירות הרבי, אלא מעצמי התקשרתי ל'חברתי' החדשה במרילנד. "כן", היא אמרה לי, "המשלוח הגיע וכל מקבלות הפמוטות – מאושרות. אגב, היינו מעוניינות מאוד להכיר אישית את האישה שהכניסה את אור השבת לביתנו...".
נעניתי להזמנתה, וכעבור זמן-מה נסעתי עם כמה מחברותיי ב'נשי חב"ד' למפגש מרגש עם האישה וחברותיה במרילנד. כך החל להתגלגל כדור השלג היהודי, שראשיתו בקריאת הרבי ובמכתב ששלח אליו אבי הנערה...
(על-פי 'דורש טוב לכל עמו') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
