עמדה שבועית

לא לשכוח להביא ערבים

הערובה לנצחיותו של עם-ישראל היא כאשר הילדים מחוברים לתורה, מקבלים את החינוך הנכון, וגדלים יהודים בעלי שורשים עמוקים במורשתם

אם תשאלו צעירים ישראלים מהו חג השבועות, תקבלו תשובות הקשורות לגבינות ולמוצרי חלב, ואולי מישהו ימלמל דבר-מה על ביכורים. הנשאלים רובם ככולם לא יֵדעו לציין את האירוע החשוב ביותר הקשור בחג הזה – מתן התורה.

לפני שנים הוחל בניסיון מגמתי לשנות את אופיים של חגי-ישראל המסורתיים, ולהעניק להם משמעות חדשה. מכיוון שבאותם ימים הייתה החקלאות דגל מרכזי, נהפכו החגים לחגים חקלאיים. חג השבועות היה ל'חג הביכורים', מתוך בלבול מושג הביכורים שעליו מדברת התורה.

אכן, החג הזה מכונה בתורה 'חג הביכורים', משום שבו הובאו לבית-המקדש 'שתי הלחם', שנאפו מיבול החיטה החדש, ומכאן ואילך היה אפשר לקיים את מצוות הביכורים; אבל בחג הזה עצמו לא היו מביאים את ביכורי הפירות. כאן ניסו להפוך את שבועות לחג של 'טקסי ביכורים', שבהם מציגים את הפירות והירקות, לתפארת החקלאות הישראלית.

מול השיטפון העולמי

עניינו המרכזי של חג השבועות הוא כפי שאנו אומרים בתפילה – "זמן מתן תורתנו". זה היום שבו קיבלנו את התורה ונעשינו 'עם סגולה'. זה היום שבו ירד הקב"ה לעיני כל העם על הר-סיני, ונתן לנו, בקולות וברקים, את התורה והמצוות. זה היום שבו הוטלה על העם היהודי השליחות המיוחדת, לקדש את העולם הגשמי והחומרי, ולעשות אותו 'דירה' לקב"ה.

חז"ל מספרים, שלפני מתן-התורה אמר הקב"ה לבני-ישראל: "הביאו לי ערֵבים טובים שתשמרוה ואני נותנהּ לכם". אמרו ישראל: "אבותינו ערֵבים לנו. נביאים ערֵבים לנו". אמר להם הקב"ה: "גם הם צריכים ערֵבים. אלא הביאו לי ערֵבים טובים ואתננה לכם". אמרו: "הרי בנינו ערֵבים לנו". אמר להם הקב"ה: "אלו ודאי ערֵבים טובים, על-ידם אתננה לכם".

קיומו של העם היהודי אינו יכול להיות מבוסס רק על כך שה'נביאים' או ה'אבות' עוסקים בתורה. הערובה לנצחיותו של עם-ישראל ולהמשך אחיזתו בתורת ישראל היא כאשר הילדים מחוברים לתורה, מקבלים את החינוך הנכון, וגדלים יהודים בעלי שורשים עמוקים במורשתם.

האתגר הזה נעשה קשה יותר בדורות האחרונים. כיום הילדים חשופים מגיל צעיר לאופנות הכלל-עולמיות. הטכנולוגיה המתקדמת מעבירה רעיונות, תרבויות וסגנונות-חיים, במהירות עצומה, ויוצרת שיטפון שקשה לעמוד בפניו. כדי שהדור הצעיר יעמוד מול הרוחות הללו, הוא זקוק לשורשים איתנים יותר ולבסיס יהודי עמוק ויציב.

להיערך לקבלת הילדים

לכן יש לנצל כל הזדמנות, ובמיוחד את החגים, כדי להעניק מטען יהודי-ערכי לילדים, ולקשור אותם עוד יותר למסורת אבותיהם. מכאן הקריאה שהפנה הרבי מליובאוויטש להביא בחג השבועות לבתי-הכנסת גם את הילדים, כדי שיהיו נוכחים במעמד קריאת עשרת הדיברות. הרבי ציין, שיש להביא למעמד הזה אפילו תינוקות בני-יומם, כי אף-על-פי שאין הם יכולים להבין את הנעשה, נשמתם קולטת וסופגת את קדושת המעמד.

קריאה זו מבוססת על מאמר המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בניי, הווּ קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר-סיני ומקבלים את התורה". כשאנו עומדים בחג השבועות וקוראים את עשרת הדיברות, נחשב הדבר כאילו אנו חווים מחדש את מעמד הר-סיני. וכשם שבאותו מעמד היו כל בני העם היהודי, כך גם אנו נדרשים להיות שם עם הערֵבים שלנו – הילדים.

זה המקום להפנות קריאה לגבאי בתי-הכנסת, להיערך לקראת בואם של הילדים, ואולי אף להכין בעבורם כיבוד מתאים. אין מראה מלבב מבית-כנסת מלא ילדים. הלוא הם הערֵבים שלנו, ואיתם נצא בקרוב לקראת משיח-צדקנו ונאמר לו: "ראה גידולים שגידלנו".

ספרים

אגרות-קודש כז
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

כרך נוסף בסדרת-הענק, המרכזת את איגרותיו של הרבי. כאן רוכזו האיגרות מהשנים תשל"א-תשל"ב. לספר נלווה מבוא רחב, הנותן את הרקע לפועלו של הרבי בשנים האלה. 594 עמ'. טל' 1-700-704120.

בית גור לדורותיו
מאת הרב ד"ר יצחק אלפסי
בהוצאת מכון תלפיות

שני כרכים המגוללים את תולדותיהם של אדמו"רי חסידות גור, מבעל חידושי הרי"מ ועד האדמו"ר הנוכחי ייבדל לחיים טובים וארוכים. בכל כרך 224 עמ'. טל' 08-6816012.

הלוחם
מאת זלמן רודרמן
בהוצאת גל

עלילת מתח היסטורית, שחושפת את הקוראים לדמותו המיוחדת של ה'חתם סופר'. הספר מנוקד ומלוּוה איורים. זה ספרו השני של הסופר, המוּכר לקוראים גם ממדוריו ב'שיחת השבוע'. 160 עמ'. טל' 972-3-9606120.

מערבה מכאן
מאת יעקב אסטרייכר
בהוצאת פלדהיים

סיפור חיים על צעיר ישראלי, מחפש נועז, היוצא למזרח הרחוק ונקרע בין העולמות, ובתוך כך מגלה את אמונתו ואת יהדותו. 266 עמ'. טל' 02-6513947.

שלחן שבת

אחדות אמיתית בחודש השלישי

חז"ל מציינים את המעלה המיוחדת של מתן התורה, מעלה הקשורה במספר שלוש: תורה משולשת (תורה, נביאים, כתובים), עם משולש (כוהנים, לוויים, ישראלים), החודש השלישי (סיוון, השלישי מניסן).

הדגשה זו על המספר שלוש דורשת הסבר: הלוא כל תפקידה של התורה לגלות בעולם את האחדות האלוקית, "ה' אחד", על-ידי תורה אחת. נמצא אפוא שמעלת התורה צריכה להתבטא במספר אחת ולא במספר שלוש!

עמידה במבחן

התשובה טמונה במשמעות העמוקה של האחדות. אכן, מטרת התורה לגלות בעולם את האחדות, אך האחדות עומדת למבחן רק כאשר קיימת ידיעה על מציאות נוספת. אם האחדות מתקיימת רק משום שהאדם אינו יודע על מציאות אחרת, אין זו אחדות שלמה, כי אין לנו ביטחון מה יהיה עליו כאשר ייוודע לו על המציאות האחרת.

ירידת הנשמה למטה נמשלת לבן מלך, שאביו החליט להעמיד במבחן את נאמנותו והתקשרותו למלך. לצורך זה הוצא הבן מהיכל המלך והוגלה למרחקים, בין בני-אדם נחותים ושפלים. כאשר בן המלך מתנהג גם שם כפי שראוי לבן מלך – או-אז מתברר שהוא קשור באמת לאביו.

הפיכה לאחדות

האחדות האמיתית באה אפוא לידי ביטוי רק כאשר יש מציאות אחרת, ובכל-זאת האחדות גוברת. וכאן יש שתי אפשרויות: א) ביטול המציאות האחרת ואי-התחשבות בה. ב) הפיכת המציאות האחרת עצמה ל'כלי' לאחדות.

האחדות באפשרות השנייה עמוקה יותר. אי-התחשבות במציאות האחרת עדיין משאירה אותה במקומה, אלא שאין מתחשבים בה; ואילו כשהופכים ועושים אותה-עצמה כלי לאחדות – כאן נוצרת אחדות אמיתית, ללא שיירים.

שלושה חודשים

מצבים אלה מסומלים בשלושת החודשים, ניסן, אייר, סיוון. ניסן, החודש הראשון, מסמל את הגילוי האלוקי – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה". זו התגלות שבאה מלמעלה, בלי קשר למצבו של העולם. אחריו בא חודש אייר, שבכל יום מימיו מקיימים את מצוות ספירת העומר, שעניינה בירור המידות של הנפש הבהמית. כאן אנו מתעסקים עם המציאות האחרת, אך בלי להפכה לאלוקות.

השלמות מגיעה בחודש סיוון, החודש השלישי. הוא מסמל את הפיכת העולם הגשמי כלי לאלוקות. כאן נוצרת מציאות חדשה – מציאות של עולם שאינו סותר את הקדושה האלוקית אלא מגלה אותה. לכן בחודש זה ניתנה התורה, שתפקידה לגלות אחדות זו בעולם, עד שהעולם כולו יהיה מציאות אחת עם הקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 301)

מן המעיין

חג-השבועות

שמחה ופנימיות

אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש היה נוהג לברך לפני חג השבועות – "שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות". "שמחה" – משום ששמירת התורה קשורה לפעמים בניסיונות, והשמחה מעניקה כוח להתגבר על הקשיים. "פנימיות" – יש לקיים את התורה לא רק במחשבה, דיבור ומעשה, אלא "בפנימיות", בעצם הנפש. 

(לקוטי שיחות)

אור לגשמיות

"הכול מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" (פסחים סח,ב). על-ידי האור הגדול שמאיר ביום הקדוש הזה, אפשר לעבוד את הבורא גם ב'לכם', בצרכים הגשמיים, במאכל ובמשתה.

(ישמח ישראל)

כאיש פשוט

במדרש נאמר שכאשר אמר משה רבנו לבני-ישראל שהקב"ה ייתן להם את התורה, היו שרויים בשמחה רבה, ואילו הוא עצמו היה מלא פחד; משה חשש שמא לא תהיה לו קבלת העול לקבלת התורה, כפי שהיא קיימת אצל איש פשוט. 

(ספר השיחות תש"ב)

ירידה מן ההר

כמה ימים לאחר חג השבועות נכנסו חסידים לשאול שאלה את הרבי הריי"צ מליובאוויטש. הרבי אמר שאינו יכול להשיב על השאלה, מכיוון ש"עדיין לא ירדתי מן ההר".

שלושה דברים

במתן תורה ניתנו שלושה דברים: גליא שבתורה, סתרי תורה והכוח לעבודת ה'. גליא שבתורה יש לכל אחד ואחד; סתרי תורה גם-כן ידעו הרבה; וכוח לעבודה נותנים למי שרוצה בכך.

(ספר השיחות תש"ה)

מ'נעשה' ל'נשמע'

"נעשה ונשמע" – על-ידי עשיית מצוות ומעשים טובים זוכים להשגות רמות, למעלה מכוח השגה אנושית. כך על-ידי 'נעשה' מגיעים ל'נשמע'.

(רבי בונם מפשיסחה)

מלכות וממשלה

חג השבועות נקרא בתלמוד 'עצרת', כי 'עצרת' הוא לשון מלוכה וממשלה, כמו יורש-עצר. בקבלת התורה קיבלנו עלינו עול מלכות שמים, ולכן זה חג הקשור למלוכה וממשלה.

(שפת אמת)

אש גנוזה

'עצרת' הוא מלשון גנוז ומאוכסן, כדברי הנביא (ירמיה כ,ט): "והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותיי" – אש התורה, שניתנה בעצרת, עצורה בעצמותיו של כל יהודי.

(רבי ברוך ממז'יבוז')

אמרת השבוע

מעלת התהילים

'היהודי הקדוש' מפשיסחה היה גאון אדיר, ועם זה נהג לומר תהילים לפני התפילה. שאלו תלמידו, רבי ישעיה מפשדבורז': "האם לא עדיף ללמוד לפני התפילה כמה דפי גמרא? אמנם דוד המלך ביקש שאמירת התהילים תיחשב כלימוד נגעים ואהלות (המסכתות הקשות ביותר בסדר טהרות), אבל משם גופא ראיה שלימוד המשניות עצמן הוא הדרגה הגבוהה ביותר".

השיב 'היהודי הקדוש': "בבקשתו של דוד המלך טמונה כוונה עמוקה יותר – 'נגעים' פירושו, שאמירת המזמורים תועיל לאדם שיראה את נגעי עצמו; 'אהלות' – שיוכל להסתופף באוהלו של הקב"ה. והלוא אין לך הכנה לתפילה טובה מזה!".

מעשה שהיה

השיבה הביתה

ר' איצ'ה ור' שלמה, חסידיו של הרבי מצ'רנוביל, היו ידידים טובים וגם שותפים במסחר. לר' שלמה היה בן ולר' איצ'ה בת. לימים החליטו השניים להשתדך ביניהם, ואף תקעו כף זה לזה, שבבוא היום יהיו מחותנים.

יום אחד החליט ר' שלמה לעזוב את רבו ולנסוע אל הצדיק רבי ישראל מרוז'ין. ר' שלמה נעשה אפוא חסיד רוז'ין ובכך נגדעה ידידותו עם ר' איצ'ה.

השניים הפסיקו את השותפות ביניהם ואף את השידוך ביקשו לבטל. אלא שהבן והבת, שבינתיים גדלו ועמדו על דעתם, לא הסכימו לביטול קשר השידוכין. אף-על-פי-כן, מנוי וגמור היה עם ההורים לפרק את החבילה סופית.

ר' איצ'ה ידע שתקיעת כף אינה דבר של מה-בכך, ולכן נסע לרבו לשאול בעצתו. "תקיעת כף מוכרחים לקיים, ואל לכם לבטלה בגלל ריב מיותר שפרץ ביניכם!", פסק הרבי.

"אבל ר' שלמה פגע בכבודו של הרבי, כשעזב לחצר אחרת; איני רוצה להשתדך איתו!", התעקש ר' איצ'ה. הרבי מצ'רנוביל דבק בדעתו. "אינך צודק. כל יהודי רשאי לבחור לו את הרבי שליבו נמשך אחריו", הטעים.

בשוב ר' איצ'ה לעירו פנה לבית חברו לשעבר. "אמנם קרע עמוק יש בינינו, אך את תקיעת הכף עלינו לקיים. כך הורה לי רבי הקדוש", אמר. ר' שלמה ביטל את דבריו ושב והודיע כי לא ישתדך עמו.

בימים הבאים החל ר' שלמה לחפש כלה אחרת לבנו. כשראה ר' איצ'ה כך, החל אף הוא לחפש חתן אחר לבתו. חיפשו ומצאו. כל אותו זמן חזרו הבן והבת והודיעו להוריהם כי נחושים הם בדעתם להינשא זה לזה, כמתוכנן, וכי לא יסכימו לשום שידוך אחר.

ההורים העקשנים התעלמו מרצון ילדיהם. כשנקבע מועד חתונתה של הבת, היא התחננה לפני אביה לבל יחתנה שלא כרצונה, אך הוא אטם את אוזניו.

ימים מספר לפני החתונה המתוכננת נעלמה הבת מביתה. באותו יום נעלם גם החתן מבית הוריו. ההורים ומכריהם חיפשו אחר ילדיהם האובדים בכל מקום אפשרי, אך אלה לא השאירו שום עקבות.

נסע ר' שלמה אל הרבי מרוז'ין וסיפר לו על אסונו ועל הרקע שהוביל לכך. "לא אוכל לעזור לך", אמר לו הרבי, "חטא גדול חטאת כשביטלת את תקיעת הכף. כעת לא נותר לך אלא לשבת 'שבעה' על בנך ולומר אחריו קדיש, כדי לזכך את נשמתו, שכן אותו-עצמו אין להאשים במה שעשה". לאחר שהפציר ברבו לגלות לו היכן בנו, ניאות הרבי לומר רק כי "נמחה שמו מישראל".

גם ר' איצ'ה נסע לרבו, לצ'רנוביל, לתנות את יגונו. זה היה כמה ימים לפני חג השבועות. "אמנם אינך אשם בביטול תקיעת הכף, אך גם עליך לסבול, בגלל מעשה בתך", אמר לו הרבי. "ואולם עדיין לא אפסה התקווה. הישאר כאן עד לאחר החג, אולי ירחם ה'", הוסיף הרבי.

ביום השני של חג השבועות, לפני קריאת מגילת רות, הודיע הרבי מצ'רנוביל למשמשו, כי הפעם בכוונתו לקרוא את המגילה לפני הציבור בעצמו.

הרבי קרא את המגילה בדבקות עצומה, והאריך במיוחד בקטעים המספרים על בקשת נעמי מכלותיה להיפרד ממנה ועל בכיין שבא בתגובה על דבריה. בתוך כך החל גם הרבי עצמו לבכות. במיוחד בכה בהגיעו לפסוק "ותאמרנה לה, כי איתך נשוב לעמך".

הרבי חזר כמה וכמה פעמים על המילה "לעמך". כשהגיע לפסוק "כי עמך עמי ואלוקייך אלוקיי", קראו כמה פעמים, בכמה נעימות – פעם בלשון בקשה, פעם בלשון פקודה, פעם בלחש ופעם בקול רם; פעם כמי שנכנע ופעם כפוקד פקודה. לפתע קרא הרבי בקול: "כה יעשה ה' לי", וחזר על המילה "לי" פעמים רבות, כשנראה שהוא מבקש מה' שיעשה זאת למענו.

לבסוף ניכר היה עליו כי הוא חדור אמונה וביטחון שהקב"ה אכן ייענה לבקשתו. מכאן והלאה הוסיף לקרוא את המגילה בשטף ובשמחה.

במוצאי החג קרא הרבי לר' איצ'ה ואמר לו: "שוב לביתך. החתן המיועד מת, אך בתך בחיים, ובקרוב תחזור הביתה. דע כי התחרטה חרטה גמורה וכי תהיה בת נאמנה לעמה. עליך לקבלה ללא שאלות וללא טענות. עם זה, לא תוכל להישאר בעירך. יהיה עליך לארוז את חפציך ולעקור עם משפחתך למקום אחר, שבו אין מכירים אתכם".

חזר ר' איצ'ה לביתו והחל מיד להתכונן לנסיעה. כעבור כמה ימים, בשעת לילה מאוחרת, נשמעה נקישה בדלת. בפתח עמדה הבת האובדת, בראש מושפל ובעיניים נכלמות. בקול שבור סיפרה את שאירע: "ברגע של אי-שפיות נמלטנו אל הכומר כדי להינשא אצלו. הכומר העבירנו לטיפולו של כומר אחר, וזה ציווה עלינו להמיר תחילה את דתנו ורק לאחר מכן להינשא כגויים. חיים (הוא החתן) מת כעבור זמן-מה – בידי שמים או שמא משיברון-לב על המעשה הנורא שעשה. אף אני לא ידעתי את נפשי מרוב כאב וחרפה. לפתע נתקפתי געגועים חזקים, וכמו כוח נסתר משך אותי משם חזרה לכאן. בכל ליבי מתחרטת אני על המעשה ומבטיחה לשוב אליכם ואל עמי בלב שלם".

אהבת-ישראל

נקודת האמת

מעמד הר-סיני הביא את בני-ישראל לאחדות הגבוהה ביותר – "כאיש אחד, בלב אחד". דבר זה נעשה בכוחה של התורה, שהיא המאחדת את עם-ישראל. אך הדבר דורש ביאור: הלוא גם בתורה עצמה מצאנו ריבוי דעות, ועד שחז"ל אומרים (מדרש תהילים יב,ז): "לא ניתנו דברי תורה חתוכין, אלא כל דבר... מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא". בתורה עצמה יש אפוא קשת רחבה של דעות, ואם-כן, איך אפשר לומר שדווקא התורה מבטלת את חילוקי הדעות ומביאה ל"הושוו לב אחד"?

אמנם בסופו של דבר נקבעת ההלכה, ודעה אחת מתקבלת כהכרעה המחייבת, שהכול מחוייבים לה, אבל הדבר אינו מבטל לכאורה את חילוקי הדעות. ההכרעה כדעה אחת משמעותה, שבכל הנוגע להתנהגות המעשית, יש להתנהג כאחת הדעות, אבל בעולם השכל נותרו לכאורה חילוקי הדעות כשהיו.

עניינה של הכרעה

הרבי מליובאוויטש מסביר (לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 108), שבזה החידוש הגדול של התורה, דבר הבא לידי ביטוי בכך שהתורה ניתנה בחודש השלישי. המספר אחת מסמל את קיומה של דעת אחת בלבד. המספר שתיים מייצג פירוד, שתי דעות, הפך האחדות. שלוש מסמל את ההכרעה – "יבוא השלישי ויכריע ביניהם".

מה עניינה של ההכרעה? המשמעות האמיתית של הכרעה אינה להצטרף לדעה אחת, ובכך להגביר את משקלה מול הדעה האחרת; שכן אז נותרה הדעה ההיא כשהייתה, אלא שלא צברה די כוח להתקבל להלכה. הכרעה אמיתית משמעותה, שה'שלישי' מיישב את שתי הדעות, ומגיע לנקודת אמת גבוהה יותר, המתאימה לכל הדעות.

זה כוחה של התורה – "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום": בתחילה יש בתורה דין ודברים, סברות לכאן וסברות לכאן, אך על-ידי תוקף ההחלטה של התורה ("עוז") מגיעים ל"שלום". אחרי ההכרעה שרוי "שלום", שכל הדעות מסכימות לדעת ההלכה, עד שנעשה שלום אמיתי.

לאור זאת יובן טוב יותר סיפור המשנה (ראש-השנה כה,א), שהיו חילוקי דעות בין רבי יהושע לרבן גמליאל בדבר מועד קביעותו של יום-הכיפורים, ורבן גמליאל הכריע כדעתו, ולא כדעת רבי יהושע. הורה רבן גמליאל לרבי יהושע לבוא אליו "במקלו ובמעותיו" ביום שעל-פי חשבונו של רבי יהושע היה אמור לחול יום-הכיפורים, ורבי יהושע עשה כן.

לכאורה, לשם-מה היה רבי יהושע צריך לבוא "במקלו ובמעותיו", ולא היה דיי בעצם הליכתו ממקום מושבו ליבנה (מרחק שהוא למעלה מתחום שבת)? אלא רבי יהושע היה צריך להוכיח שהוא מקבל את ההכרעה ההלכתית לא רק בקבלת-עול, אלא בכל הווייתו. אמנם קודם-לכן סבר אחרת, אבל משנתקבלה ההכרעה, היא חודרת לכל מציאותו, עד ל"מקלו ומעותיו".

העמקה יתרה

בכך מעלתה המיוחדת של התורה. אמנם היא חכמה ושכל – "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – ובכל-זאת יש בה מעלה מיוחדת שאינה קיימת בחכמה סתם, והיא – החתירה למסקנה ההלכתית, המחייבת את האדם. כל עוד הדברים נשארים בעולם השכל, יכולות להיות סברות לכאן וסברות לכאן, אבל כאשר צריכים להגיע להכרעה מחייבת, כאן נדרשים להעמקה גדולה יותר, עד שמגיעים לאמיתה של תורה, המביאה אחדות אמיתית בין כל הדעות.

לכן דווקא התורה הביאה את בני-ישראל לאחדות אמיתית – אחדות הנובעת מנקודת האמת שלמעלה מחילוקי הדעות, המיישבת את כל הדעות ומביאה את הכול לכלל אחדות שלמה.

בציפייה לגאולה

"תורה חדשה תצא מאיתו, דהיינו, שתהיה תורת ה' תמימה מגולה לנו באור חדש הגנוז, סוד סתרי תורה... כי יתרון האור יהיה מהחושך, מכוח סוד הגלויות וההזדככות נזכה לעצם הדבקות" (של"ה פסחים קלו)

חיים יהודיים

הרב וייטמן: פיקוח יום-יומי על שש-מאות וחמישים מחלבות

חג לבן וכשר למהדרין

המחלבות עבדו בשבועות האחרונים ברציפות. בשבוע האחרון הוכפלה תצרוכת החלב של האזרח הישראלי הממוצע פי שלושה מבכל שבוע אחר בשנה. אין ודאות שכל המצטיידים במוצרי חלב לקראת חג השבועות גם יודעים את הטעם לכך, אך גם בזה יש משהו מהמסורת.

הממונה על כשרות מוצרי החלב של תנובה, הוא הרב זאב וייטמן. מלשכתו, בבניין המנהלה הראשי, ליד צומת גלילות, הוא חולש על כשש-מאות וחמישים מחלבות, שמתוצרתן מעבדת החברה קרוב למאתיים מוצרי חלב שונים. לא רק מוצרי החלב הם בפיקוחו, אלא גם מוצרי הבשר, הדגים ושאר ירקות מבית היוצר של החברה.

מהפכת כשרות

קודם בואו לתנובה שימש הרב וייטמן רב הקיבוץ כפר-עציון. בתפקידו זה הכיר לעומק את ההיבטים ההלכתיים של החקלאות. לפני שתי שמיטות החל להוביל מהלך כלל-ארצי, שנועד להתאים את המשק החקלאי בארץ לדיני השמיטה, בלי להסתמך על  'היתר המכירה'. את תכניתו הגדולה פרסם בספר, שעורר בשעתו עניין רב.

עם פטירתו הפתאומית של הרב יחזקאל דאום, רבה הקודם של תנובה, נקרא הרב וייטמן למלא את מקומו. יודעי דבר אומרים, כי בשנות כהונתו חולל מהפכת כשרות במשק החלב הישראלי. כעשרה משגיחי כשרות מסיירים ללא הרף במאות המחלבות. מהמחשב בלשכתו הוא עוקב אחר הדוחות השוטפים שמעבירים לו המשגיחים. "הנה דוח טרי מהבוקר", הוא מציג לפנינו. "המשגיח שביקר במושב הנגב מאשר את כשרות החלב. משגיח אחר ביקר בארבע ורבע לפנות בוקר במחלבה שבכפר-יחזקאל. בקיבוץ מפלסים פסל המשגיח את החלב, מפני שעורבב בו חלב שנחלב בשבת".

מערכת ממוחשבת

מערכת משוכללת, שבה צגי מחשב רבים, מאפשרת תצפית מקוּונת על רבות מהמחלבות. באחד הצגים נראית חליבה המתבצעת ברגע זה בכפר הערבי אקסל, שליד נצרת-עילית (בפיקוח משגיח, כמובן). על צגים אחרים נראות חליבה בקיבוצים בית-קמה ושפיים ובמקומות נוספים.

שתי הסוגיות העיקריות שעליהן מפקחים הרב וייטמן ואנשיו הן – השגחה על החליבה במקומות שאינם יהודיים, כדי להימנע מ'חלב עכו"ם', וזהירות מערבוב חלב שנחלב בשבת, שלא כדין.

ניתוחים כהלכה

יש גם בעיות כשרות מוּכרות פחות. למשל, בפרות חולבות נוצרת בעיה בקיבה, אשר מתעקלת לעיתים לכיוון לא-נכון ופוגעת בתזונת הפרה ובתנובת החלב שלה. תיקון הבעיה נעשה בניתוח, אולם רבים מהניתוחים נעשים בדרך שמטריפה את הפרה ואת חלבהּ. בהתייעצות עם וטרינרים מצא הרב וייטמן דרך לנתח את הפרה בלי לפגוע בקיבתה. כל ניתוח כזה ברפתות שבפיקוחו מתבצע לעיני משגיח כשרות. "מדובר בשניים-שלושה ניתוחים מדי יום", מבהיר הרב וייטמן.

צוותים אחרים של משגיחים יוצאים למדינות העולם, לפקח על ייצור חומרי-גלם לתעשיית החלב. בנסיעות האלה המשגיחים מרבים לפגוש בשליחי חב"ד ואף להיעזר בהם. וכך, משגיחי הכשרות הנשלחים לייבא ארצה מזון כשר, מוצאים עצמם לא-פעם נהנים מאוכל כשר למהדרין מהמזווה האישי של השליח המקומי.

פינת ההלכה

חג בערב-שבת

שאלה: נוסף על עירוב תבשילין, מה יש לזכור לעשות עוד בחג-השבועות שחל השנה בערב שבת?

תשובה: מצווה לשמוח ולשמח את בני-הבית בכל יום-טוב, ובחג השבועות יש להרבות בשמחה. מכינים סעודה נאה, יותר מבכל חג: "וישמח בו במאכל ובמשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שניתנה תורה בו", ובכלל זה, כמובן, מנהג ישראל לאכול (בנפרד מהסעודה הבשרית) מאכלי חלב.

את סעודת יום החג רצוי להתחיל לפני "שעה עשירית" (באזור המרכז: 16:12 בערך), מפני כבוד השבת הממשמשת ובאה.

אחר-הצהריים (כבכל ערב-שבת), קוראים את פרשת-השבוע, נשא, "שניים מקרא ואחד תרגום". לפי האמור בגמרא שלא היו מתרגמים את פסוקי 'ברכת כוהנים' (ו,כב-כז) בזמנם, שהיו מתרגמים כל פסוק בקריאת התורה בציבור, יש שהחמירו לקרוא כל אחד מהפסוקים הללו שלוש פעמים לפני קריאת התרגום.

מותר להדיח היום את הכלים לצורך השבת.

לפני תפילת מנחה אין אומרים 'הודו', כבכל ערב-שבת, אלא מתחילים 'פתח אליהו'. את קבלת-שבת פותחים ב'מזמור לדוד' (במקום ב'לכו נרננה', כי ששת המזמורים הם כנגד ששת ימי המעשה). יש משמיטים חלק מחרוזי 'לכה דודי' (המזכירים את הגלות וכו'), וב'בואי בשלום' אומרים "גם ברינה, בשמחה ובצהלה". למנהג חב"ד אומרים את כל החרוזים, וב'בואי בשלום': "גם בשמחה (ללא ברינה) ובצהלה". בנוסח אשכנז פותחים ב'מזמור שיר ליום השבת'. הנוהגים לומר 'במה מדליקין' אין אומרים זאת היום, כי אין צריך להזהיר את בני-הבית כבכל ערב-שבת, ובפרט שאין מעשרים ביום-טוב.

מקורות: פסחים סח,ב ורש"י. מגילה כה,א-ב. שו"ע או"ח סי' רמט,ב ונו"כ, ושו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ז. סי' ער ס"ב ונו"כ, ושו"ע אדה"ז שם. בירור הלכה רפה,טו. ספר המנהגים-חב"ד עמ' 26. לוח דבר בעתו. 'אוצר טעמי המנהגים' עמ' קלא-קלה.