ישבו החסידים בבית-המדרש והתוועדו. כדרכם, בירכו איש את רעהו בברכת 'לחיים' על כוסיות יי"ש וקינחו במיני מאפה. בין-לבין השמיעו דבר-תורה משמח-לב וציטטו אמרה נאה בשם אומרה.

לפתע הניף הזקן שבחבורה יד מהסה והחל לספר מעשה. מיד נשתתקו כולם, להקשיב לסיפורו של זקן זה, שאבי-אימו עוד זכה להסתופף בצל האילן הגדול - הבעש"ט.

הסכיתו ואספר לכם סיפור ששמעתי בילדותי מפי סבי, אשר היה בעצמו עד למעשה - פתח הזקן את סיפורו.

בעצם אותם ימים חי באחד הכפרים הקרובים למז'יבוז' שוטר, איש רע-מעללים ושונא-ישראל מושבע. פגיעתו של זה הייתה רעה. בכל פעם שיצא לסיור ברחובות הכפר, היה יהודי כלשהו ניזוק ממנו. פעם הטיל קנס, פעם הכה במגלב שבו נהג לנופף להנאתו דרך-קבע, ופעם אחרת הסתפק באיומים ובהפחדות.

זמן רב מאוד נאנקו תושבי הכפר תחת ידו. יום אחד פשטה השמועה כי שוטר זה, הסמוך על שולחן השלטון ומיקיריו, עומד לעלות לגדולה ולהתמנות למושל המחוז. ידיעה זו הטילה פחד בלב כל יהודי הכפרים ואף בליבם של בני מז'יבוז'.

לאחר התייעצות כללית הוחלט לשגר אל הבעש"ט משלחת מיוחדת, שתבקש ממנו להעתיר בתפילה ולהעביר את רוע הגזרה. קיבל הבעש"ט את חברי המשלחת במאור-פנים ובחיבה מופגנת.

הקשיב לדבריהם ולאחר מכן שקע בהרהוריו. "רואה אני כי יהיה קשה, קשה מאוד, לעצור בעד שוטר רשע זה, ששרו של עשיו ניצב לימינו", מלמל הבעש"ט, ספק לעצמו ספק לאוזני העומדים לפניו.

חברי המשלחת הביטו בו בעיניים מתחננות. "ואנחנו?", אמרו, "כלום לצידנו אין עומדים אבותינו, שרי האומה?!". למשמע טענה זו, שבקעה מלב תם ודואג, נהרו פני הבעש"ט.

ושוב שקע הבעש"ט בהרהוריו עד שלבסוף ניעור מהם ואמר: "אמנם שרו של עשיו מסייע לרשע, אך גם לנו יש מליצי יושר. נמתין ונראה איך ייפול דבר".

כעבור כשבוע התקיים במז'יבוז' היריד השנתי הגדול, שאליו נהרו יהודים ולהבדיל נכרים מכל הסביבה כולה. הכול ציפו ליריד זה. שפע הקולות והצבעים, מגוון הסחורות העשיר ולהטוטני-הרחוב אשר שעשעו את ההמון תמורת הפרוטות שהושלכו לכובעיהם - נמסכו לבלילה חגיגית אחת.

בבוקרו של יום, בתום תפילת שחרית, פנה הבעש"ט לעבר השוק. "הבה נצא לפגוש את היהודים הכפריים, נשאל בשלומם ונרומם את רוחם", אמר לקבוצת התלמידים שנלוותה אליו בדרכו ליריד.

הבעש"ט עבר מדוכן לדוכן, פגש יהודים ממקומות שונים - בירך, עודד, עורר להוספה בלימוד תורה, להתחזקות בשמירת מצוות, ליתר זהירות באהבת-ישראל.

לפתע נשמע רחש באוויר, רחש שהתחזק והלך מרגע לרגע. הרחש לווה תנועה עצבנית של מקצת היריד. כעבור רגע התבררה הסיבה - השוטר האכזר, זה המיועד להתמנות למושל המחוז, בא.

הבעש"ט נותר על מקומו וסביבו חבורת כפריים. מכיוון שהבעש"ט לא זז ממקומו, לא זזו גם הם, אף שליבם לא היה שקט.

פתאום נראה לעיניהם השוטר, רכוב על סוסו. הכול זזו לצדדים כדי לפנות מעבר לו ולסוסו. הביט השוטר בכולם בשחצנות והרוע ניבט מעיניו. או-אז הבחין בבעש"ט ובחבורת היהודים שהקיפה אותו. המחזה הוציאו משלוותו. בחימה שפוכה התקרב אליהם ובתנועה חדה הצליף במגלבו על ראשי החבורה. ההצלפה פגעה בכובעו של הבעש"ט. רק בנס לא פגע המגלב בפניו.

נהמה של בעתה נפלטה מפיות הסובבים את הבעש"ט. לעומת זאת, פניו של הבעש"ט האירו באור גדול. "בערב, לכשיסתיים היריד, בואו אליי ונאמר יחד 'לחיים' לרגל ישועתנו שכבר באה", אמר הבעש"ט לכפריים המשתאים.

ואמנם בערב התכנסו ובאו יהודים רבים לבית-מדרשו של הבעש"ט, וכובדו שם במאכל ובמשקה. הכול ציפו למוצא-פיו של הבעש"ט, שיפרש את משפטו הסתום מן הבוקר. לאיזו 'ישועה' רמז.

פתח הבעש"ט ואמר: "בראותי את השוטר מתפרץ לשוק, רכוב על סוסו, בגאווה גדולה, מצליף לכל עבר ברוע-לב ובגסות-רוח, אמרתי בליבי, 'ריבונו של עולם, גם אם נגזר על איש רע זה להיות שר ומנהיג – ראה-נא כיצד נוהג הוא כבר עתה כמו מלך בגדוד; מדוע אפוא להעלותו עוד?!'. באותה שעה נתקבלה טענתי במרומים. 'רשע זה', אמרו, 'קיפח את גדולתו - בגאוותו'. ומיד התבטלה הגזרה".

הוסיף הבעש"ט ואמר: "הוא אשר אמר החכם מכל אדם בספר משלי: 'גאוות אדם - תשפילנו'".

לא חלפו אלא ימים אחדים ונודע כי פתאום, מסיבה שאינה ידועה לאיש, סר חינו של השוטר בעיני השלטונות. מכיוון שכך, נתבטל מינויו למושל ויהודי המחוז יכלו לנשום לרווחה.