ניסים והצלה, אבל לא גאולה

כשהקב"ה נותן ליהודים הזדמנות לשוב אחרי אלפיים שנים לארץ-ישראל ולכונן בה ממשלה עצמאית – מוטלת עליהם אחריות עצומה, כלפי כל הדורות

הקמתה של מדינת ישראל עוררה פולמוס סוער בקרב יהודים מאמינים ושומרי מצוות, בדבר המשמעות הרעיונית שיש לייחס לה. התפלגות הדעות נפרשה מן הקצה אל הקצה: מההשקפה הגורסת שהקמת המדינה היא 'מעשה שטן', ועד התפיסה הרואה במדינת ישראל את הגאולה המיוחלת עצמה, או לפחות את ראשיתה. בתווך קיימות הגישות הבוחנות את מדינה על-פי מעשיה.

הרבי מליובאוויטש שלל לחלוטין את ההתייחסות למדינה כאל 'מעשה שטן'. חס-ושלום לומר שהניסים הכבירים שליוו את עם-ישראל במלחמותיו נגד אויביו הם 'מעשה שטן'. הטענה שאין הקב"ה עושה ניסים באמצעות חיילים שאינם שומרי תורה ומצוות – מופרכת מיסודה. הרבי הוכיח שעל-פי ההלכה יש לפנות לרופא המומחה, ולא להעדיף את הרופא הפחות מומחה שהוא יותר ירא-שמים (אף שהרפואה באה מהקב"ה). הקב"ה פועל ומביא את ישועתו גם על-ידי יהודי שעלול לטעות ולחשוב כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

לא תחליף לארמון המלכות

עם זה, הרבי שלל בנחרצות את התפיסה הרואה במדינה את הגאולה שעם-ישראל מצפה לה. פעמים רבות אמר, שאמירות כאלה מרחיקות את הגאולה האמיתית. ניסים – כן; הצלה של מאות-אלפי יהודים – בהחלט; אבל גאולה – כלל וכלל לא. הגאולה היא מהלך אלוקי כביר, שיתחולל על-ידי משיח-צדקנו, ואין להקמת המדינה שום קשר אליו.

הרבי ראה בהקמת המדינה מעין הזדמנות שנתן הקב"ה לעם-ישראל להוכיח שהוא ראוי לגאולה. לכן ייחס חשיבות עצומה לדמותה של המדינה ולדרך התנהלותה, לא רק בגלל ערכם העצמי של אלה, אלא גם בגלל המשמעות שיש באמירה כזאת כלפי שמיא. כשהקב"ה נותן ליהודים הזדמנות לשוב אחרי אלפיים שנים לארץ-ישראל ולכונן בה ממשלה עצמאית – מוטלת עליהם אחריות עצומה, כלפי כל הדורות.

אך אין בכך להפוך את המדינה עצמה לחלק ממהלך הגאולה. ממשלת ישראל איננה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". בית-המשפט איננו "השיבה שופטינו כבראשונה". עליית יהודים לארץ איננה "תקע בשופר גדול לחירותנו". ובעיקר – מדינת ישראל רחוקה כרחוק מזרח ממערב מ"ותחזינה עינינו בשובך לציון".

דירת-חדר היא דבר גדול ביותר למי שהיה חסר-בית והתגולל בחוצות, אבל בן-מלך יודע שאין זה תחליף כלל וכלל לארמון המלכות. ברור שישמח מאוד על קורת-הגג שניתנה לו, אך אבוי לו אם יחשוב שזו "התקווה בת שנות אלפיים". עם כל הכבוד למדינת ישראל, העם היהודי התייסר אלפיים שנים בגלות בשביל דבר גדול לאין-ערוך.

להחזיר לנתיב

כל הדברים הללו היו תקפים גם אילו הייתה המדינה מתנהלת בדרך הנכונה ביותר, על-פי התורה והמצוות. גם לו היו חוקיה חוקי התורה ובראשה היו עומדים יהודים יראי-שמים ומדקדקים במצוות – זו לא הייתה הגאולה. במצב כזה היינו אומרים שזכינו להקים מדינה יהודית אמיתית לפני ביאת המשיח, כהכנה לגאולה האמיתית והשלמה.

על-אחת-כמה-וכמה כאשר המדינה מתנהלת בדרך שגויה לחלוטין, הן במובנים הרוחניים-ערכיים והן בהיבטים הגשמיים של גאולת הארץ והגנה על חיי יהודים. אפילו כבדיחה בדיחה שחורה היא לחבר את מושג הגאולה עם מסירת חלקים מארץ-ישראל לידי מחבלים, גירוש יהודים מבתיהם והחרבת יישובי ישראל. כשרואים את החינוך לבורות ולניכור שהמדינה מעניקה למיליון מבניה – פורצת מהלב זעקה: "גלות מרה".

עלינו להיאבק על דמותה של המדינה, על אופייה, על החינוך, על הביטחון, על אהבת הארץ. עלינו לקוות שנצליח להטותה מנתיב ההרס שהיא מידרדרת אליו, אל הדרך הישרה והנכונה. ועם זה, הגאולה האמיתית והשלמה עודה לפנינו, אף שהיא אחר כותלנו.

יש חדש

זוכרים ושרים

לאחר ההצלחה הגדולה בשנתיים שעברו, יוזמים גם השנה משפחות שכולות ונפגעי טרור ערב של התייחדות עם חללי צה"ל ברוח יהודית-דתית. הערב יהיה ביום שני הקרוב, ג' באייר, בשעה 8:30 בערב, בבנייני-האומה בירושלים. ישתתפו אמני הזמר אהרון רזאל, ישראל פרנס, אסף נגל, דדי גראוכר וישי לפידות, שישירו שירי נשמה חסידיים, מלווים בסיפורי המשפחות השכולות וארגוני ההצלה. יישאו דברים גם הרב מרדכי אלון, הפרופ' ישראל אומן ור' אורי לופוליאנסקי, ראש עיריית ירושלים.

יריד 'עולם היהדות'

כמסורת השנים האחרונות מארגן שופר תקשורת את יריד 'עולם היהדות', באולמי קינג-דייוויד (ז'בוטינסקי 9) בבני-ברק. התערוכה תהיה בימים י'-י"ב באייר (10-8 במאי), ויוצגו בה תשמישי-קדושה, ארונות-קודש וציוד לבתי-כנסת, מעשי רקמה ופרוכות, קלטות בנושאים יהודיים וכן יריד דירות. הכניסה חינם. טל' 03-9678555.

יסודות האמונה

מכון קול מבשר מגיש תקליטור ובו חמש-עשרה הרצאות מרתקות, מפי הרב יחזקאל סופר. ההרצאות עוסקות ביסודות האמונה ומוגשות בשפה עכשווית, המתאימה לציבור המתחילים ולמתקרבים בשלבים ראשוניים. ההרצאות מוקלטות בפורמט MP3 (להאזנה במחשב או בנגן מתאים). מחיר התקליטור 10 ש"ח בלבד. טל' 04-6974503.

קומיקס יהודי

אלי וגולד מגישים את כרך הקומיקס השלישי – בין שתי טיפות. סיפור עלילתי, בשילוב מסרים חינוכיים. טקסט מנוקד. טל' 972-3-9606120.

שלחן שבת

מהנגע באים לגילוי המטמון

הקב"ה בישר לבני-ישראל שכאשר ייכנסו לארץ "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". בפרשתנו מפורטים דיני הנגעים שפוקדים את הבית, ואם הנגע שב וחוזר אחרי שננקטו כל האמצעים המפורטים בתורה, דינו להיהרס – "ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית".

על סיבת הנגעים שמופיעים בבתים נאמרו שני טעמים, מנוגדים בתוכנם. טעם אחד, "בשורה היא להם... לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם... על-ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". טעם שני (המובא בזוהר), שהכנענים בהיותם עובדי עבודה זרה, הִשרו רוח טומאה בבתיהם. לכן היו הבתים הללו צריכים להיהרס, כדי שבני-ישראל יחיו "בקדושה ובדיור קדוש".

ירידה רוחנית

ברור שלא כל בתיהם של הכנענים היו צריכים להיהרס. אמנם הם היו עובדי עבודה זרה, אבל ברוב הבתים דיי היה שהבית נעשה קניינו של יהודי, או לפחות נקבעה בו מזוזה וכיוצא בזה. רק אותם בתים שבהם שרתה טומאה חזקה ביותר (בגלל ההתנהגות הקלוקלת של הכנענים שהתגוררו בבתים האלה) היו צריכים להיהרס.

על-פי הטעם הזה נמצא אפוא, שהופעת הנגעים בבית מעידה שזה בית ששורה בו טומאה גדולה ביותר, דבר המשקף ירידה רוחנית גדולה. איך הדבר משתלב עם הטעם הראשון, שבעצם יש כאן 'בשורה' ודבר טוב, כדי לגלות מטמון שטמון בקירות הבית?!

הדרך למעלה

כאן בא לידי ביטוי השילוב המיוחד בין שני קצוות, כאשר הדרך לפסגת הטוב עוברת לפעמים דווקא במדרון התלול ביותר. עניין זה קיים בכללות עניין הנגעים. מצד אחד, 'נגע' מציין את הירידה הגדולה ביותר, אך אותן אותיות יוצרות את המילה 'עֹנֶג', שמציינת את הדרגה הגבוהה ביותר. כאשר המצורע נטהר מטומאתו, מתהפך ה'נגע' ל'עֹנֶג'.

נמצא שהנגעים באים כדי לרומם את היהודי למעלה הגדולה ביותר, בדוגמת העלייה שנוצרת אצל בעל-תשובה, שמגיע למקום ש"צדיקים גמורים אינם עומדים".

כוונה גלויה

זה גם ההסבר (בפנימיות העניינים) לכך שה"מטמוניות של זהב" הגיעו לידי בני-ישראל דווקא על-ידי נגע צרעת, ודווקא על-ידי הבתים הנחותים ביותר, שבהם שרתה טומאה חזקה ביותר. דווקא על-ידי הירידה שאין למטה ממנה מגיעים לעלייה שאין למעלה ממנה.

בנגעי הבתים ראו בפועל את הכוונה הפנימית שמאחורי עניין הירידה, עד שהדבר היה גלוי גם בגשמיות. לכן התורה מדייקת ואומרת "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" – כאן רואים שנגעי הצרעת באים מלמעלה, משום שבהם משתקפת הכוונה והתכלית של הנגעים. כן תהיה לנו שתהיה ה'טהרה' של הגאולה האמיתית והשלמה וגילוי ה'מטמוניות' של בית-המקדש השלישי.

(לקוטי שיחות כז, עמ' 107)

מן המעיין

ברית מילה

למעלה מהשבת

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב,ג). המילה היא ביום השמיני, כי היא נעלית מהשבת, שהיא ביום השביעי. זו הסיבה שעורכים את ברית המילה רק לאחר שעברה שבת אחת, כי המילה נעלית וגבוהה מהשבת.

(ספר המאמרים תשי"א)

בזכות קדושת השבת

גדולה שבת שאין התינוק נימול עד שתעבור עליו שבת, שנאמר "ובן שמונת ימים ימול לכם" (מכילתא). יש לומר שזהו משום שעל-ידי השבת הוולד מתקדש ונעשֶה ראוי לבוא לקדושת ישראל על-ידי הברית.

(ילקוט יהודה)

מצווה שמבדילה

הפרשה הקודמת – פרשת שמיני – מסתיימת במילים "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". לכן פרשה זו מתחילה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", כי מצוות מילה היא המבדילה בין טמא  לטהור ובין ישראל לעמים.

(עיטורי תורה)

מי יכול למול

על הפסוק (בראשית יז,יג) "המול ימול" מקובל מחסידי חב"ד הראשונים לומר: מי שהוא 'נימול', שאין בו בליטות גאווה והרגשת מעלות עצמו – הוא 'יימול'. זו מהותו הפנימית של מוהל חסידי.

(אגרות-קודש)

ערלת הגוף, הלשון והלב

לאחר מתן תורה סדר העבודה הוא שבתחילה צריכה להיות העברת "ערלת הגוף" – עניין המעשה; לאחר מכן צריכה להיות העברת "ערלת הלשון" – עניין הדיבור; ואחר-כך יש להעביר את "ערלת הלב" – עניין המחשבה.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

לא נפרדים

בעת הברית נוהגים לומר: "כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". מדוע אומרים זאת רק בברית מילה? משום שמהברית אי-אפשר להיפרד לעולם, ולכן מברכים את הילד כי גם משאר המצוות לא ייפרד לעולם.

(אמרי בנימין)

כוונה אחת

במסיבת חסידים אמר חסיד אחד: כמו שלברית נכנס התינוק ללא גאווה וללא כוונות ופניות זרות, כך ייכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. נענה חסיד שני ואמר: כשם שנכנסים לברית כדי לחדול מלהיות ערל ולהיות יהודי, כך נכנסים לתורה לחופה ולמעשים טובים לשם מטרה זו.

(עיטורי תורה)

ברית גלויה

"והיתה בריתי בבשרכם לברית-עולם" (בראשית יז,יג). הברית עם הקב"ה טבועה וחתומה בגוף הגשמי, עד "לברית-עולם" – שהיא נראית וניכרת גם לאומות-העולם.

(לקוטי שיחות)

אמרת השבוע

שכן טוב

יהודי, ששכניו סבלו מהתנהגותו, נקרא אל הרב, לנסות להסדיר את הסכסוך עם השכנים. אמר לו הרב כי שכניו מתלוננים על התנהגותו, וביקשו להתחשב בהם.

הגיב היהודי ואמר: "שכנים קנטרנים הם, וכל דבר שאני ומשפחתי עושים – מפריע להם. עכשיו אני מבין למה אמר רבי יוסי כי 'שכן טוב' הוא הדבר החשוב ביותר".

נתחייך הרב: "וכי יכול אתה לבחור את השכנים? ואם יש לך שכן שאינו כפי רוחך, האם בידך לגרשו? אלא כך יש לפרש את מאמרו של רבי יוסי – דְבַק אתה במידה החשובה של 'שכן טוב'. היֵה שכן טוב לסובבים אותך, ודאג שהם לא יסבלו ממך. דבר זה מסור בידך".

מעשה שהיה

בלי הספדים

בצוואתו כתב הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, בתוך דבריו: "אבקש בכל לשון של בקשה שלא להספידני כלל (...) גם אחר-כך בתום 'השבעה' ו'השלושים'. בפרט בהישיבה הקדושה 'עץ-חיים', לא לגרום חלילה שום ביטול תורה, בפרט שלא הספידו גדולים וטובים ממני, מלמדי התלמוד-תורה עשרות בשנים (...) ואוי ואבוי לאותה בושה וחרפה כשמספרים בשבחו שאין בו, בפרט אותי שאין בי לא תורה, שאינני בקי אפילו פרק במשניות כראוי, גם במקרא אין לי ידיעה, לצערי הגדול...".

בדברים אלה נזכרנו בעת שהקשבנו לשיעור שמסר לנו נכדו של רבי אריה, הרב דוד לוין, ב'עין יעקב' על דברי הגמרא (ברכות ג,א) – מה מותר ומה אסור לומר לפני הנפטר. אגב הזכרת דברי הצוואה הנ"ל נחשפנו לסיפור יוצא-דופן ומזעזע, השופך אור על פשר אורחו של רבי אריה. דבר המעשה נשתמר כל השנים בחוג המשפחה וכעת סופר גם לנו, מפי הנכד:

זה היה בימי שלטון הטורקים בארץ. יהודי ירושלים סבלו מעוני נורא. באותם ימים הוקמה בעיר-הקודש ישיבת 'תורה וחסד'. עם מקימיה נמנו כמה מבוגרי הישיבה הידועה בוולוז'ין, ובהם גם רבי אריה לוין. כדי להקים את הישיבה ולהחזיקה מוכרחים היו לגייס תרומות בחו"ל. קבוצה של שליחים יצאה אפוא לכמה מארצות אירופה, כדי להתרים יהודים עשירים. רבי אריה נשלח לאנגליה. הוא כיתת את רגליו מכתובת לכתובת, תיאר לפני שומעיו את חומרת המצב בירושלים ועוררם לחשיבות התמיכה בלומדי התורה.

במסעו נזדמן רבי אריה לביתו של יהודי אנגלי אמיד, והתחבב עליו. בין השניים התפתחה שיחה ידידותית ובמהלכה נתוודע הלה למשפחתו ברוכת-הילדים של רבי אריה ולמצבו הכלכלי האישי, הדחוק מאוד. האיש הרים תרומה נכבדה לישיבה ואף הבטיח לשלוח לירושלים תמיכה כספית בעבור רבי אריה ומשפחתו.

בימים ההם הייתה העברת כספים מחו"ל לארץ-ישראל בגדר משימה קשה. במיוחד קשה היה להעביר כסף מאנגליה לארץ, שכן האנגלים נלחמו אז בטורקים ובין המדינות היה נתק. העברת כספים נעשתה אפוא רק באמצעות שליחים נאמנים שנסעו לארץ, על-פי-רוב דרך סוריה.

הסדר בכספי התמיכה ביהודי ארץ-ישראל היה שהשליחים מסרו את כספי התרומות לגבאי הצדקה, ואלה היו מחלקים אותם כראות עיניהם או על-פי הוראות התורמים שצורפו לתרומותיהם.

זמן- מה לאחר שובו של רבי אריה מאנגליה לארץ קיבל מכתב מהיהודי שעמו התיידד באנגליה ובמכתב נאמר כי אכן עמד בדיבורו ושלח לו עשר לירות סטרלינג, סכום נכבד למדיי באותו זמן. רבי אריה המתין כמה ימים לקבלת הכסף, וכשלא שמע דבר מגבאי הצדקה, הלך לביתו ושאלו אם הגיע על שמו כסף מחו"ל.

הגבאי עלעל בפנקסו ולבסוף אמר: "אכן, התקבל כסף על שם ר' אריה לוין, אך עליי לברר תחילה אם אין בירושלים אדם נוסף בשם זה, כדי שאהיה בטוח שאמנם אליך התכוון שולח התרומה". קיבל עליו רבי אריה את הדין בשתיקה מיוסרת וחזר לביתו.

בינתיים חלה אחד מילדיו של רבי אריה. עכשיו נעשה הצורך בכסף חיוני ממש, כדי לקנות מזון ותרופות לילד החולה, ואילו בידי רבי אריה לא הייתה פרוטה. חזר אפוא לבית הגבאי וביקש לקבל את עשר לירות הסטרלינג שנשלחו אליו מאנגליה. "עדיין לא סיימתי את הבדיקה", השיב לו הגבאי בטון ענייני וקר.

רבי אריה נודע בסבלנותו הנדירה לכל אדם, אך הפעם איבד את שלוותו. "אז אני כבר סיימתי את הבדיקה, ואני אומר לך בוודאות כי אין עוד אריה לוין בכל ירושלים", אמר בסערת-נפש. "וחוץ מזה, בידי מכתב ששיגר אליי התורם מאנגליה ובו הוא שואל אם עשר לירות הסטרלינג ששלח בעבורי כבר הגיעו לידי".

אבל גבאי הצדקה לא התרשם מטיעוניו של רבי אריה. "כשאני אסיים את הבירור, אעביר את הכסף ליעדו", אמר.

כעבור כמה ימים אחדים הלך לעולמו הילד החולה של רבי אריה. בקשתו האחרונה הייתה לאכול פרוסת לחם, אך בבית לא היה אפילו פירור של לחם כדי למלא בקשה אחרונה זו!

בימי ה'שבעה' הגיע אותו גבאי צדקה לנחם את רבי אריה. באותה הזדמנות מסר לו את הכסף באמרו: "סיימתי את הבדיקה, ואכן אין עוד ר' אריה לוין בכל ירושלים. הכסף שלך". ואולם רבי אריה השבור והכאוב סירב לקבל ממנו את הכסף.

כעבור שלושה ימים נפטר בפתאומיות גבאי הצדקה.

בהלווייתו הוספד הגבאי. אחד המספידים נשא נאום חוצב להבות. בין השאר דיבר ביושרו של הנפטר וציין ש"מעולם לא עיכב בידו כסף שקיבל, אלא תמיד העבירו במהירות האפשרית ליעדו". רבי אריה, שהיה נוכח בשעת מעשה, לחש באוזני אחד מבני ביתו: "סהדי במרומים כמה יכולים דברי המספידים להיות רחוקים מן האמת".

המקרה הזה, כך לפי דברי נכדו, הוא שעמד מאחורי צוואתו הגורפת של רבי אריה לבל יספידוהו כלל.

(תודתנו לשולח הסיפור, עזרא רוזנברג, נתניה)

אהבת-ישראל

שלושה רבדים

אחד מיסודותיה של החסידות הוא אהבת-ישראל לכל יהודי. הבעש"ט גילה אהבה גם ליהודים פשוטים, קירבם ועודדם. בתורותיו הוא מסביר את המעלה המיוחדת של האנשים הפשוטים.

פעם אחת אמר תורה על הפסוק "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", שעל זה נאמר בגמרא (ברכות ו,א) כי הקב"ה מניח תפילין, כביכול, שבהן נאמר הפסוק הזה.

הסביר הבעש"ט: "בתפילין יש תפילין-של-יד ותפילין-של-ראש. שניהם – מצווה וחייבים בברכה (ברכה אחת או שתיים, על-פי הדעות שבזה). אולם הנחת תפילין-של-יד קודמת להנחת תפילין-של-ראש. גם אצל הקב"ה באות 'תפילין-של-יד' לפני 'תפילין-של-ראש'. ה'תפילין-של-יד' של הקב"ה הם יהודים בעלי מעשים טובים (אנשים פשוטים, מקיימי מצוות). והם קודמים ל'תפילין-של-ראש' – בעלי מוחין והשגה (למדנים ויודעי תורה)".

רשע כצדיק

המגיד ממזריטש הוסיף עומק נוסף באהבת-ישראל. הנוהג היה שתלמידיו היו עושים משמרות כדי לשמשו. פעם אחת, במשמרת של הצדיק רבי אלימלך, קראו לפתע המגיד ממזריטש ואמר לו: "שומע אתה, מֵלֶך, מה שאומרים במתיבתא דרקיעא? שאהבת-ישראל פירושה: לאהוב רשע גמור כצדיק גמור" (ספר השיחות קיץ ת"ש עמ' 116).

באמרה זו של המגיד יש חידוש על תורתו של הבעש"ט: הבעש"ט דיבר על החובה לאהוב אנשים פשוטים, שהם בעלי מעשים טובים, ואילו המגיד חידש שיש לאהוב אפילו רשע גמור. ויתרה מזו, שהאהבה לרשע גמור צריכה להיות באותה מידה כלצדיק גמור.

אדמו"ר הזקן מוסיף עוד רובד באהבת-ישראל. הוא מסביר (תניא פרק לב) שאהבת-ישראל היא למגדול ועד קטן, כמו אצל אחים ממש, שהיא אהבה עצמית. כשם שאהבתו של האדם לעצמו היא אהבה הנובעת מעצם המהות, שאינה תלויה בחשבונות כלשהם (ולכן "על כל פשעים תכסה אהבה", אף שהאדם מכיר בפשעים, בכל-זאת מכסה עליהם האהבה, מכיוון שהיא נובעת מנקודה עמוקה כל-כך שאין הפשעים יכולים לפגום בה) – כך גם האהבה ל'רעך' צריכה להיות 'כמוך', בלי שום חשבונות.

החידוש בביאורו של אדמו"ר הזקן על תורתו של המגיד היא, שאמנם גם המגיד אומר שיש לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור, אבל עדיין יש כאן הבחנה בין רשע גמור לצדיק גמור (אלא שאומרים לנו כי יש לאהוב את הרשע הגמור כמו את הצדיק הגמור); ואילו אדמו"ר הזקן מדבר על אהבה שאין בה שום הבחנה, כי היא למעלה מכל חשבון ולמעלה מראיית הבדלים בין יהודי ליהודי. יש כאן 'אחים ממש', ותו לא.

איך מגיעים

איך אפשר להגיע לאהבה כזאת? על כך יש שני ביאורים:

א) אהבת-ישראל, אהבת התורה ואהבת ה' – כולא חד. אהבת ה' אצל יהודי היא אהבת עצמית, שהרי "בנים אתם לה' אלוקיכם", ובן ואביו הם עצם אחד. גם אהבת-ישראל, הנובעת מאהבת ה', היא אהבת עצמית, כי כשאוהבים מישהו – אוהבים את מה שהוא אוהב; ומכיוון שהקב"ה אוהב כל יהודי באהבה עצמית, גם היהודי אוהב את היהודי השני באהבה עצמית.

ב) הואיל וכל ישראל הם בבחינת גוף אחד, עצם אחד שממנו באים הפרטים, נמצא שאין זו אהבה לזולת אלא לו-עצמו. כשיהודי אוהב את חברו, הוא אינו אוהב מישהו אחר, אלא חלק ממנו, כי הוא וחברו הם עצם אחד. (ראה לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 299).

בציפייה לגאולה

"גאולת מצרים הייתה בבחינת 'נקבה', ולכן לא עמדה לנצח ונחרב הבית וגלו. אבל הגאולה העתידה, באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, תהיה בבחינת 'וילדה זכר' ותעמוד לנצח" (אור החיים תחילת פ' תזריע)

חיים יהודיים

אבישי בטאשווילי וספר התהילים שהגן על ליבו (צילום: C.O.L)

ספר התהילים הגן על הלב

"הקב"ה עשה לי נס; אי-אפשר לקרוא לזה בשם אחר!", אומר אבישי בטאשווילי בחיוך ומחליק יד על זקנו הארוך. בידו השנייה הוא אוחז ספר תהילים שכריכת עור שלו שסועה. "הספר הזה ילווה אותי בעזרת ה' עוד שנים רבות", הוא מוסיף בהתרגשות.

בצהרי יום שני, ד של חול-המועד פסח, יצאו אבישי ואשתו מביתם בשכונת חב"ד בקריית-מלאכי לתל-אביב. "רציתי לקנות לאשתי מתנה לחג", הוא אומר. לכל אורך הנסיעה באוטובוס קרא אבישי פרקי תהילים, כדרכו בכל רגע פנוי. כשהגיע האוטובוס לתחנה המרכזית התעקש להכניס את ספר התהילים לכיס חולצתו, "אף-על-פי שהכיס בחולצה היה קטן מדיי, ויכולתי להניחו בתיק שנשאתי עמי".

עשרות רסיסים

דקות אחדות לאחר מכן, כשעברו בני הזוג בפינת הרחובות סולומון ונווה-שאנן, אירע פיצוץ אדיר. מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בפתח מסעדה, רצח תשעה ופצע עשרות. אבישי ואשתו היו בין הפצועים. "ברגע הראשון הרגשתי מכה חזקה בלב והייתי בטוח שזהו סופי. נפלתי לארץ וראיתי שרגליי מלאות חתכים", נזכר אבישי.

הוא הובהל למרכז הרפואי איכילוב. אשתו, שרסיס חדר לרגלה, נלקחה לתל-השומר. בניתוח קצר הוצא הרסיס מרגלה. לעומת זאת, רגליו של אבישי ספגו עשרות רסיסים. רק אז התברר גודל הנס שאירע לו. התיק שעל גבו היה מלא רסיסים, ואף אחד מהם לא חדר לגופו. יותר מזה: ספר התהילים שבכיס חולצתו פולח על-ידי רסיס גדול שהבקיע את כריכת העור וחדר לתוך הדפים. הספר הגן על ליבו. גם את העובדה שתיק הגב הגן על גבו זוקף אבישי לזכותם של דפי הסברה בענייני יהדות שהחזיק בתיק, ושנועדו להפצה ולקירוב לבבות.

מקולאשי לקריית-מלאכי

אבישי (58) הוא מה שנהוג לכנות 'יהודי של הבעש"ט'. יהודי חם ותמים, המזהיר חזור והזהר: "בשום פנים ואופן לא להצמיד לשמי את התואר ר'. אני איש פשוט ואינני ראוי לשום תואר. זה תנאי לשיחה שלנו"...

הוא נולד בעיר קולאשי שבגרוזיה. בהיותו בן עשרים ושלוש עלה ארצה עם הוריו, שני אחָיו ואחותו, אשתו ושלושה מארבעת ילדיו (הרביעי נולד כאן). הוא השתקע בשכונת נחלת-הר-חב"ד, שהוקמה בקריית-מלאכי בהוראת הרבי מליובאוויטש, ומאז אימץ את דרך חב"ד.

ברכה שנתקיימה

לאחר עלייתו ארצה זכה לנסוע לחצר הרבי בניו-יורק. "לפני שנכנסתי לחדרו של הרבי שאלתי מה כותבים לרבי. יעצו לי לבקש על בריאות ופרנסה. אבל אני ביקשתי מהרבי ברכה שכל ילדיי יגדלו חסידים וימצאו זיווג ראוי. כשנכנסתי ל'יחידות' הציץ הרבי במכתבי ובירכני שבקשתי תתקיים. ואמנם, ברוך ה', שני בניי ושתי בנותיי הקימו משפחות חסידיות לתפארת. יש לי הרבה מאוד נחת מהם וגם ארבעה-עשר נכדים, שיהיו בריאים".

אבישי עתיד לבלות באיכילוב עוד זמן-מה, "ייתכן אפילו כמה שבועות", אבל מצב-רוחו טוב. "אני אופטימי כפי שמתאים לחב"דניק", הוא אומר ומוסיף: "בעזרת ה' בקרוב מאוד אשוב להתהלך על רגליי, אחזור למפעל הטקסטיל שבו אני עובד כבר עשרים ושש שנים, במצוות הרבי, ולעבוד את ה' בשמחה!".