מדורים נוספים
	התקשרות 614 – כל המדורים ברצף
	ההנהגה ד"לכתחילה אריבער" צריכה לפעול גם בעולם
	גלות אינה מקומו האמיתי של יהודי!
	"אחד בדורנו"
	פרשת תזריע-מצורע
	נשיאת כפים בארץ-ישראל
	הלכות ומנהגי חב"ד

הביטוי "עולם" הוא בניגוד לאלוקות, קדושה ויהדות * זהו אפוא תוכן פתגמו הידוע של הרבי המהר"ש – שההוראה ד"לכתחילה אריבער" צריכה לבטל את אופן הנהגת העולם, עד להפיכתה לאופן ההנהגה על-פי קדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. עניינו המיוחד ודרכו המיוחדת של אדמו"ר מהר"ש באים לידי ביטוי בפתגמו הידוע (כפי שנמסר ונתגלה לנו על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו¹, ששמע מאביו, בנו וממלא מקומו של בעל יום ההולדת) "די וועלט זאגט אז מען קען ניט ארונטער דארף מען אריבער; און איך האלט אז מ'דארף לכתחילה אריבער" (העולם סבור שכאשר אי-אפשר ללכת מלמטה, מדלגים מלמעלה; ואני סבור – אומר הרבי מהר"ש – שמלכתחילה צריך לדלג מלמעלה).

ופתגם זה נעשה הוראת דרך לכל ההולכים בדרכיו ואורחותיו בזמן נשיאותו של אדמו"ר מהר"ש, ובאופן דפעולה נמשכת גם בדורות שלאחרי זה, כאמור, שפתגם זה נמסר על-ידי בנו וממלא מקומו של אדמו"ר מהר"ש – אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, לבנו יחידו ממלא מקומו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שפירסם פתגם והוראה זו, וציווה להדפיס כו'.

ואם בכל העניינים יש לקיים את הוראת אדמו"ר מהר"ש, להתנהג באופן ד"לכתחילה אריבער" – בעניינים השייכים ליום-ההולדת שלו (כולל גם יום השבת שלאחריו, שאז ניתוסף העילוי ד"ויכולו"), על-אחת-כמה-וכמה שצריכה להיות ההנהגה באופן ד"לכתחילה אריבער".

ב. ובפרטיות יותר:

ההוראה על-דבר ההנהגה באופן ד"לכתחילה אריבער" – אמורה לכל לראש בנוגע לעבודה בענייני קדושה, תורה ומצוותיה, שזוהי עיקר עבודתו של בעל הפתגם; אמנם, ביחד עם זה, ישנה גם עבודתו של יהודי בענייני העולם, "בכל דרכיך דעהו"², ועל-כל-פנים "כל³ מעשיך יהיו לשם שמים"⁴, דמכיוון ש"אני נבראתי לשמש את קוני"⁵, הרי, בכל רגע ורגע שקיימת מציאותו, גם כאשר עוסק בענייני העולם כו', צריך לשמש את קונו. וגם ביחס לעבודה זו אמורה ההוראה על-דבר ההנהגה באופן ד"לכתחילה אריבער".

ולא עוד, אלא, שישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לפעולה בעולם – שהרי תכלית הכוונה דירידת הנשמה בגוף ("אני נבראתי"), היא, כדי לפעול בירור הגוף ונפש-הבהמית, עד לחלקו בעולם⁶.

ועניין זה מודגש גם בתחילת הפתגם – "די וועלט זאגט כו' און איך האלט כו'":

לכאורה, מהו הצורך בהקדמה אודות "מאמר העולם", למאי נפקא-מינא מהי דעת העולם – יש להתחיל מיד בתוכן ההוראה עצמה, שההנהגה צריכה להיות באופן ד"לכתחילה אריבער"?

והביאור בזה – שהכוונה בהקדמה זו, להדגיש, שההנהגה ד"לכתחילה אריבער" צריכה לפעול גם בעולם:

"עולם" – הוא מלשון העלם והסתר⁷. וכמודגש גם בלשון הרגיל בפי העולם, "אמרי אינשי"⁸ – שהביטוי "וועלטלעכקייט" הוא בניגוד ל"געטלעכקייט", "הייליקייט" או "אידישקייט", כלומר, הביטוי "עולם" הוא בניגוד לאלוקות, קדושה ויהדות.

וזהו תוכן הפתגם "די וועלט זאגט אז מען קען ניט ארונטער דארף מען אריבער און איך האלט אז מ'דארף לכתחילה אריבער" – שההוראה ד"לכתחילה אריבער" צריכה לבטל את אופן הנהגת העולם, עד להפיכתה לאופן ההנהגה על-פי קדושה (על-דרך ב' הנוסחאות בסיפור הידוע⁹ אודות רבינו הזקן ור' אברהם המלאך, כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה¹⁰).

והנה, אף-על-פי שההנהגה ד"לכתחילה אריבער" היא לא רק בענייני קדושה, אלא גם בענייני העולם – מכל-מקום, מובן וגם פשוט, שההנהגה ד"לכתחילה אריבער" בענייני קדושה, תורה ומצוותיה, היא באופן נעלה יותר מההנהגה ד"לכתחילה אריבער" בענייני העולם, "מעשיך" ו"דרכיך".

ולא עוד, אלא, שמכיוון שבענייני קדושה גופא ישנם חילוקי דרגות בעילוי אחר עילוי, הרי, בהתאם לכך, ישנם גם חילוקי דרגות במעלת ההנהגה ד"לכתחילה אריבער".

וכאמור, כל זה הוא בהדגשה יתירה בנוגע ליום-הולדתו של אדמו"ר מהר"ש, בעל ההוראה ד"לכתחילה אריבער".

ובנוגע ליום-ההולדת גופא – מכיוון שמשנה לשנה ניתוסף עילוי אצל בעל יום ההולדת¹¹, כמאמר רז"ל¹² "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם-הזה ולא בעולם-הבא, שנאמר¹³ יילכו מחיל אל חיל", הרי מובן, שמשנה לשנה ניתוסף עילוי גם בעניין ד"לכתחילה אריבער", עד לעילוי דשנה זו, באופן נעלה יותר לגבי כל השנים שלפני זה.

ג. ויש להוסיף בהדגשת העילוי ד"לכתחילה אריבער" ביום ההולדת, ב' אייר – להיותו בימי ספירת-העומר:

בעניין ספירת-העומר – מבואר בדרושי חסידות¹⁴, ש"וספרתם הוא לשון בהירות, כמו אבן ספיר", ובדוגמת עניין הספירות, "אמאי איקרי ספירות – על שם השמים מספרים"¹⁵, ואיתא בזוהר¹⁶ "מאי מספרים כו' – דנהרין ונציצין כו'", היינו, שמלבד הפירוש הפשוט ד"מספרים", מלשון סיפור, ישנו גם הפירוש הפנימי, מלשון אור וגילוי, ד"נהרין ונציצין" ויש להוסיף ולתווך ביניהם – שהסיפור גופא הוא באופן ד"נהרין ונציצין".

ועל-פי זה, מכיוון שמעלת ימי הספירה גדולה ביותר, כאמור, עניין האור והגילוי כו' – הרי מובן, שההנהגה ד"לכתחילה אריבער" בימי הספירה היא באופן נעלה יותר.

ואם הדברים אמורים בנוגע לימי הספירה בכללותם – הרי זה ביתר שאת וביתר עוז ביום הספירה המיוחד, "תפארת שבתפארת", יום הולדתו של אדמו"ר מהר"ש¹⁷, בעל ההוראה ד"לכתחילה אריבער"...

ויש להוסיף, שהעניין ד"לכתחילה אריבער" מודגש גם מצד מעלת יום השבת:

עניינו של יום השבת הוא – עליית העולמות, העלייה מבחינת המעשה והדיבור לבחינת המחשבה¹⁸.

ונמצא, שיום השבת מצד עצמו הוא באופן ד"אריבער" לגבי ימות החול, ובמילא, מודגש בו העניין ד"לכתחילה אריבער" ביתר שאת וביתר עוז.

ואם הדברים אמורים בכל שבת ושבת – ביום השבת הסמוך ליום-ההולדת, אשר, בו נעשה עילוי ושלימות בכללות העניין דיום ההולדת, על-אחת-כמה-וכמה.

* * *

ד. בפרק שני במסכת אבות – שלומדים ביום השבת קודש זה – שנינו במשנה ד': "הוא (רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא) היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך".

וצריך להבין:

א) מהי שייכותה של הוראה זו ("עשה רצונו כו' בטל רצונך מפני רצונו כו'") למסכת אבות, "מילי דחסידותא"¹⁹, הנהגה שהיא לפנים משורת-הדין, מידת חסידות – הרי, גם על-פי דין חייב האדם לעשות את רצונו של הקב"ה, ולבטל את רצונו מפני רצונו של הקב"ה?!

ב) גם לאחרי ביאור תוכן הוראה זו ב"מילי דחסידותא", עדיין צריך להבין את המשך המשנה, "כדי שיעשה רצונך כרצונו כו' כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך": כיצד מתאים לומר ב"מילי דחסידותא" "כדי כו'", עניין של קבלת שכר?! ובפרט שזה היפך הוראת המשנה בפרק הראשון²⁰ – "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על-מנת לקבל פרס" (ויתירה מזה – לפי הגירסא²¹ "על-מנת שלא לקבל פרס")?!

ה. הביאור בזה:

מכיוון שמאמר זה – "עשה רצונו כו' בטל רצונך מפני רצונו כו'" – הובא במסכת אבות, שעניינה "מילי דחסידותא", הרי זה מכריח שלא מדובר כאן אודות עשיית רצון ה' כפי המתחייב על-פי דין, דמאי קא-משמע-לן, כי אם, אודות הנהגה מיוחדת מצד מידת חסידות, שעליה היה רבן גמליאל רגיל לעורר – "הוא היה אומר כו'".

ונקודת העניין – שלא מדובר כאן אודות העשייה בפועל (דמאי קא-משמע-לן), כי אם, אודות הרצון:

מצד ההנהגה שעל-פי דין – הרי, כל זמן שבנוגע למעשה בפועל מקיים רצון ה', אין נפקא-מינה כלל מה נעשה עם כוח הרצון. ולא עוד, אלא, שגם בפעולה שצריכה להיות לרצונו, הרי, גם כשצועק ככרוכיא שאין רצונו בכך, ורק מפני שכופין אותו אומר רוצה אני, נחשב על-פי דין שעשה לרצונו²².

אמנם, מצד ההנהגה דמידת חסידות – לא מספיקה העובדה שבנוגע למעשה בפועל ממלא את רצון ה', אלא, רצון ה' צריך לחדור ולהיות גם רצונו של האדם – "עשה רצונו כרצונך", היינו, שרצונו של האדם יהיה בהתאם לרצון ה', ובמילא, גם כאשר רצונו של האדם הוא באופן אחר, אזי, "בטל רצונך מפני רצונו", היינו, לבטל את רצונו לשנותו ולהופכו שיהיה בהתאם לרצון ה'.

ו. ויש להוסיף בביאור הדגשת עניין הרצון דווקא:

כוח הרצון – הוא המושל והשולט לא רק על כלי המעשה, אלא גם על הכוחות הפנימיים, שכל ומידות. בכוחו של הרצון להטות את רגש הלב וההבנה שבמוח שיהיו בהתאם לרצון.

וכפי שמצינו בנוגע לעניין ה"שוחד" – "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"²³:

שוחד – אינו גורם לעשות דבר שהוא היפך השכל או היפך הצדק, אלא אדרבה – ששכלו יחייב שכך יש להורות על-פי הצדק כו', כדיוק הלשון "השוחד יעוור עיני חכמים", היינו שגם לאחר קבלת השוחד נשאר "חכם", אלא שה"שוחד יעוור עיני חכמים" שאינו רואה את האמת, מכיוון שהשוחד היטה את שכלו לזכות את נותן השוחד, וכמו כן "ויסלף דברי צדיקים", היינו, שגם לאחרי קבלת השוחד נשאר "צדיק", שומר תורה ומצוות כו', אלא, שהשוחד "יסלף דברי צדיקים", מכיוון שהשוחד היטה את שכלו להצדיק את נותן השוחד.

וכל זה – מפני שבכוחו של הרצון להטות את השכל, דמכיוון שנעשה אצלו רצון לזכות את נותן השוחד, הרי זה פועל שיבין גם בשכלו כפי המתחייב על-פי הרצון.

ועד כדי כך, שעל-ידי קבלת שוחד, יכול לבוא למצב של "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"²⁴ – שמדמה לעצמו שדעתו היא דעת תורה, וגם כאשר מראים לו בפירוש שדבריו הם היפך ההלכה. [...]

ובעצם, לא צריך להרחיק לכת לדוגמה קיצונית, אלא, יכולים למצוא מעין ודוגמה אצל כל אחד ואחד – כפי שידע איניש בנפשיה שבנוגע לעניינים מסויים היה סבור תחילה שמצד הקדושה צריך להיות באופן כך וכך, ולכן, הרעיש עולמות וכו', ולאחרי כן, כשקיים את הוראת המשנה²⁵ "עשה לך רב", נוכח לדעת, להפתעתו, שלדעתו של הרב, אין זה מצד הקדושה כו', ומצד קבלת-עול (אף שלא הבין את דעת הרב, ולא עוד, אלא, שאינו בטוח בצדקת דבריו) – ביטל את דעתו, מכיוון שהרב שקיבל על עצמו, בהשגחה-פרטית, אמר לו כך וכך.

ובנוגע לענייננו:

מכיוון שכוח הרצון הוא בתוקף כל-כך עד שבכוחו לשנות גם את רגש הלב והשכל שבמוח – לכן, אין להסתפק (לא רק במעשה בפועל, אלא) גם בעבודה דכוחות הפנימיים, מידות (אהבה ויראה) ומוחין, כי, כאשר הרצון הוא שלא כדבעי, הרי סוף-כל-סוף מטה גם את השכל והמידות, עד למעשה בפועל, ומכיוון שכן, יש להשתדל ביותר גם בנוגע לכוח הרצון, "עשה רצונו כרצונך", היינו, שרצונו של הקב"ה יהיה רצונך (גם בגלוי).

ז. וממשיך במשנה – "כדי שיעשה רצונך כרצונו כו' כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך":

העניין ד"כדי כו'" שמופיע במסכת אבות, "מילי דחסידותא" – אינו יכול להיות עניין של שכר, שהרי זה, כאמור, היפך ההנהגה דמידת חסידות "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על-מנת לקבל פרס"; יש למצוא, איפוא, עניין דוגמתו שאינו בגדר שכר.

ואכן, מצינו בדברי הרמב"ם בספר הלכות הלכות – "בלשון קצר וצח כלשון המשנה"²⁶ – שמבאר בסוף הלכות תשובה²⁷ שכל הייעודים הגשמיים שהבטיח הקב"ה בתורה אינם בגדר של שכר, כי אם, דבר המאפשר את עשיית העבודה מתוך מנוחה כו', "הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה... יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה... וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה... כדי... ש)נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כו'".

ועל-פי זה יש לומר גם בנידון דידן – שמה שכתוב "כדי שיעשה רצונך כרצונו כו" אין זה בגדר של שכר, כי אם, בנוגע לעשיית העבודה עצמה:

בנוגע לעבודה המחוייבת מצד הדין – פשיטא שהבטיח הקב"ה בתורה שכאשר יהודי יעשה את התלוי בו, יקבל מלמעלה את הסיוע הדרוש לו, הן בנוגע לביטול דברים המונעים ומעכבים, והן בנוגע להשפעת הטובה כו', שעל-ידי זה יוכל לעסוק בעבודתו מתוך מנוחה.

אמנם, כשמדובר בנוגע לעבודה שאינו מחוייב בה על-פי דין, אלא שרצונו להוסיף לפנים משורת-הדין, מצד מידת חסידות – יש מקום לומר שאין הכרח שיקבל סייעתא דשמייא בנוגע למילוי רצונו לעבוד את ה' על-פי מידת חסידות.

ועל דרך זה בבבא הב', "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" – שעל-ידי זה שמבטל את רצונו לשנותו ולהופכו להיות כרצון ה', אזי, מבטל הקב"ה רצון אחרים שלא לתת לו, ח"ו, סייעתא דשמייא בעבודתו על-פי מידת חסידות, מפני רצונו לעבוד ה' על-פי מידת חסידות.

ח. ויש להוסיף בזה:

הפירוש ד"יבטל רצון אחרים" – יכול להיות בב' אופנים: (א) הכוונה היא לביטול "רצון אחרים" כפשוטו, מה-שאין-כן בנוגע לרצון הקב"ה, (ב) הכוונה היא גם לביטול רצון הקב"ה, כביכול, כאילו נאמר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך", אלא, שנכתב הלשון ד"רצון אחרים", "דרך כבוד כלפי מעלה"²⁸.

והביאור בזה – בהמשך להאמור לעיל – שגם בנוגע לביטול "רצון אחרים" שלא לתת לו סייעתא דשמייא בעבודה על-פי מידת חסידות, ישנם ב' אופנים הנ"ל:

אופן הא' – "רצון אחרים" כפשוטו, היינו, שרק אצל "אחרים" יכול להיות רצון כזה (שצריכים לבטלו), מה-שאין-כן בנוגע להקב"ה – הרי בוודאי רוצה תמיד לסייע לכל אחד ואחד מישראל בעבודתו, ועל-אחת-כמה-וכמה בראותו שרצונו של היהודי להוסיף בעבודתו לפנים משורת-הדין, שכן, "הבא ליטהר מסייעין אותו"²⁹.

ואופן הב' – שגם מצד רצון העליון נקבע שעבודתו תהיה על-פי שורת-הדין, ולא לפנים משורת-הדין, ואף-על-פי-כן, אומרת לו המשנה, "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך", היינו, שמבטל ומשנה, כביכול, את רצונו יתברך, ופועל רצון חדש, שעבודתו תהיה לפנים משורת-הדין, על-פי מידת חסידות.

ויש להביא דוגמה לדבר – בנוגע לכללות החילוק בין עבודת הבינונים לעבודת הצדיקים:

"מידת הבינוני היא מידת כל אדם... שכל אדם יכול להיות בינוני כו'", מה-שאין-כן בנוגע לאופן העבודה דצדיק (לא בשם המושאל, שיש לו רוב זכיות, שהרי אפילו אצל "בינוני" ישנן רק זכיות, כי אם, צדיק לאמיתתו) – "אין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כו'"³⁰.

ואף-על-פי-כן, על-ידי זה שמשתדל גם באופן עבודת הצדיקים, שעושה את שלו לקיים את השבועה תהי צדיק – "הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכולי האי ואולי יזכה לבחינת רוח משורש איזה צדיק שתתעבר בו כו'", שכן, אף שבתחילה קבעו למעלה שלא יגיע למדרגת צדיק, מכל מקום, על-ידי השתדלותו באופן עבודה זו, נעשה רצון חדש למעלה כו'.

(קטעים מהתוועדות שבת פרשת תזריע-מצורע, ג' באייר ה'תשמ"ז, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 235-216 – בלתי מוגה)

----------

1) איגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תריז.

2) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. שו"ע אדמוה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

3) אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם שם.

4) ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907, ועמ' 932. ועוד.

5) משנה וברייתא סוף מס' קידושין.

6) ראה תניא פל"ז.

7) ראה לקו"ת שלח לז,ד. ואתחנן ב,ג. דרושים לש"ש סד,ב. ובכ"מ.

8) ראה ברכות מה,א. סוגיא ארוכה בב"ק (צב,א ושם).

9) לקו"ד ח"א ל,א.

10) שיחת ש"פ שמיני סי"ג.

11) ראה לקו"ש חכ"ב עמ' 185 הערה 3. וש"נ.

12) ברכות בסופה. וש"נ.

13) תהילים פד,ח.

14) ראה ד"ה וספרתם לכם בלקו"ת אמור (לה,ב). ובכ"מ.

15) פרדס ש"ח פ"ב – בשם ספר הבהיר.

16) ח"ב קלו,ב.

17) ראה "היום יום" ב' אייר.

18) ראה לקו"ת דרושים לש"ש סו,ג. ובכ"מ.

19) ראה ב"ק ל,א.

20) משנה ג.

21) מחז"ו. פרש"י (וכ"ה בפירושו של הש"ס – ע"ז יט,א). ועוד. וראה המשך וככה תרל"ז פט"ו.

22) ר"ה ו,א. וש"נ. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות ספט"ו. פרש"י עה"ת ויקרא א,ג. ועוד.

23) שופטים טז,יט.

24) אבות פ"ג מי"א.

25) שם מ"ו ומט"ז.

26) הקדמת הכס"מ לספר הי"ד.

27) ריש פ"ט.

28) פי' הרע"ב.

29) ראה שבת קד,א. וש"נ.

30) תניא פי"ד.