עמדה שבועית

אי-אפשר לצאת מהמשחק

כשאדם מחליט שלא להצביע אין פירוש הדבר שהוא 'לא במשחק'. הימנעות היא הצבעה לכל דבר. מי שאינו מצביע – מצביע בפועל למתנגדיו המרים ביותר

במערכת הבחירות הנוכחית נשמעים, בפעם הראשונה, קולות בדבר הימנעות אידאולוגית מהצבעה. עד כה נמנעו מהצבעה רק אזרחים שחשו אדישות לענייני העם והארץ. הם העדיפו לנצל את שבתון הבחירות לטיולים או לעיסוקים אחרים. עכשיו מדובר דווקא באנשים מעורבים מאוד ואכפתיים מאוד, האומרים כי לא יצביעו בגלל אכזבתם מן המערכת הפוליטית.

ביניהם אפשר למצוא רבים ממגורשי גוש קטיף וצפון השומרון. הם מרגישים, ובצדק, כי המדינה בגדה בהם, החריבה את בתיהם ובעצם זרקה אותם לרחוב. יש בהם כעס עצום על כל המערכות שהיו שותפות לפשע הזה – הממשלה, הצבא, הכנסת, בית-המשפט, התקשורת. התסכול העמוק מביא אותם לידי תגובה של 'הינתקות' מענייני המדינה, ובכלל זה החרמת הבחירות.

חייבים להשתתף

עם כל ההבנה לתחושות הללו, אין לנו הזכות להתפנקות מעין זו. כשאדם מחליט שלא להצביע אין פירוש הדבר שהוא 'לא במשחק'. הוא ב'משחק' ועוד איך. הימנעות היא הצבעה לכל דבר. מי שאינו מצביע – מצביע בפועל למתנגדיו המרים ביותר ומחזק את כוחם.

יש פתגם, שכאשר אין ידידים שעמם אפשר להתייעץ, שואלים את השונאים ועושים ההפך. שאלו-נא את העומדים מעברו השני של המתרס מה היו מציעים לכם לעשות. הם ישיבו כי ישמחו מאוד אם תחליטו שלא להצביע. בדיוק כשם שאנחנו נשמח מאוד אם הם יישארו בבית, או אם הערבים יחרימו את הבחירות.

בעולם הזה אין רִיק. לכנסת ייבחרו מאה ועשרים חברים. אם לא ייכנסו האנשים הקרובים אליך, ייכנסו תחתיהם יריביך המרים ביותר. אולי אתה מאוכזב ממי שאמור לייצג אותך, אבל האומנם אתה מעדיף שבמקומם ייכנסו לכנסת אנשים בעלי השקפות מנוגדות לגמרי? זה מה שיקרה אם לא תצביע. פשוט מאוד.

הרבי מליובאוויטש הִרבה להדגיש נקודה זו, בעיקר במערכות הבחירות הראשונות. למשל: "כל אחד ואחת... מחוייב להשתתף בבחירות... והמניעה בזה מגדילה בדרך ממילא כוח רשימות המנַגְדִים על השם תורתו ומצוותיה" ('אגרות-קודש' כרך ד, עמ' רעט). הוא תובע לפעול "שלא ילך לאיבוד אפילו קול אחד" (שם עמ' שמה).

לצמצם נזקים

כשם שהימנעות מהצבעה אינה באה בחשבון, כך אין שום מקום לבזבז אפילו קול אחד בעבור רשימות שלא יעברו את אחוז החסימה. לרשימות הקטנות הללו אין שום סיכוי, נוכח אחוז החסימה העומד על כשבעים אלף קולות. יכולים להיות שם אנשים טובים וראויים, שמוטרדים מחסרונות אמיתיים ברשימות אחרות, אבל התוצאה תהיה אחת – אבדן קולות והכנסת עוד נציג או שניים מהצד השני, שיילחמו בכל היקר והקדוש לנו.

יש האומרים שכבר נמאס להם להצביע לרע במיעוטו. כדאי שיזכרו כי עצם הבחירות לכנסת, שאינה מתנהלת על-פי תורה, הן סוג של רע במיעוטו. רבות מההכרעות בחיינו עניינן בחירה ברע במיעוטו או בחלופה הגרועה פחות. רצוי מאוד לשאוף לטוב ולמושלם, אבל בפועל אנחנו בוחרים במה שקיים במציאות הממשית ולא בדברים דמיוניים שאינם קיימים.

כל יהודי שגורל ארץ-ישראל קרוב לליבו – חייב להצביע. כל מי שענייני היהדות בארץ חשובים לו – מוכרח להצביע. אם רשימה אחת אִכזבה אותו – שיבחר ברשימה אחרת, המייצגת את הערכים הללו, אבל שיבחר ויכניס בפועל נציגים לכנסת. עלינו להבטיח, למשל, שביום שתעלה להצבעה התכנית האומללה להחריב יישובים ביהודה ובשומרון – יהיו שם מי שיצביעו נגד.

עם כל המיאוס מהפוליטיקה, מתקבלות שם הכרעות הנוגעות לכולנו. מחובתנו לפעול שלא יהיה גרוע יותר. בכנסת הבאה עלולים להיות מוכרעים עניינים חשובים ביותר, הנוגעים ליהדותה של המדינה ולשלמות הארץ. הקולות שלנו חייבים להיות שם, להצביע ולהשפיע.

יש חדש

קמחא דפסחא

בתי-חב"ד ברחבי הארץ פותחים בימים האלה במגבית 'קמחא דפסחא' המסורתית. השנה, לנוכח המצוקה הקשה, הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, בכסף, במזון, בבגדים וכדומה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לערוך את החג כראוי. פרטים בבתי-חב"ד.

הבית היהודי

ועד רבני חב"ד מקיים יום-עיון בנושא הבית היהודי. יום-העיון יהיה אי"ה ביום חמישי, כ"ג באדר, בכולל 'אור יעקב', רח' הרואה 10 ברחובות, משעה 10:30 בבוקר עד 7 בערב. בין העניינים שיידונו: משחקי ילדים בשבת, מצוות התלויות בארץ, שלוות הנפש והגוף על-פי הרפואה והחסידות, הכשרת המטבח לקראת הפסח, וכלים מעשיים לניהול זמן. יום-העיון מיועד לגברים. טל' 08-9493176.

אפשר לתקן

שלוש שנים עברו מאז הפיק גדול הזמר החסידי מרדכי בן-דוד את תקליטו הקודם, ועכשיו הופיע תקליטו החדש 'אפשר לתקן'. שנים-עשר שירים חדשים, מעובדים בידי טובי המעבדים החסידיים. בולטים בתקליט הזה שירי רגש ונשמה. השיר האחרון, שהתקליט נקרא על שמו, מדבר על הקשיים במציאות הנוכחית. הפצה: פילהרמונה, טל' 03-9167735.

הגדה מפורשת

בעקבות הצלחת הפירוש שי למורא, הופיעה גם הגדה של פסח מבוארת. הפירוש מלוקט מספרי גדולי המפרשים. כמו-כן יצאה-לאור מסכת אבות עם פירוש שי למורא. טל' 02-5370179.

שלחן שבת

להתרחק מאכזריות

שלוש פעמים נאמר בתורה האיסור על בשר בחלב. הפעם הראשונה הייתה בפרשת משפטים, ועכשיו, בפרשתנו, מופיע האיסור בפעם השנייה. בכל הפעמים הוא מוזכר באותן מילים – "לא תבשל גדי בחלב אמו".

בפרשת משפטים פירש רש"י, שכשהתורה אומרת "גדי", "אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך". בהמשך הוא מציין, שהאיסור מופיע בתורה שלוש פעמים, כדי ללמדנו שיש בזה שלושה איסורים – "אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול".

אותו לשון

בפרשתנו מוסיף רש"י כמה וכמה פרטים. ראשית הוא מבהיר שהאיסור הוא "אזהרה לבשר וחלב". אחר-כך הוא מפרש את המילה "גדי": "כל ולד רך במשמע... למדת ש'גדי' סתם, כל יונקים במשמע". לאחר מכן מפרש רש"י את המילים "בחלב אמו": "פרט לעוף שאין לו חלב, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים".

השאלה שרש"י בא להסביר היא, מדוע נאמר כאן אותו לשון ("לא תבשל") כפי שנאמר בפרשת משפטים, בשעה ששם הכוונה לאיסור אכילה וכאן לאיסור הנאה. זאת מסביר רש"י באומרו שהתורה נוקטת אותו לשון כדי להבהיר, שכל האיסורים הללו חלים על כל סוג של בשר בחלב.

כל בשר בחלב

אך אם הכוונה לכל סוג של בשר, מדוע נאמר "לא תבשל גדי"? על כך משיב רש"י באמרו: "גדי סתם, כל יונקים במשמע". הסיבה שנאמר "גדי" היא משום שהתורה תיארה את מציאות החיים הרגילה, שבה יש גדי היונק מאימו, ועל-כן יש לפנינו חלב זמין לבשל בו את הגדי; אך למעשה הכוונה לכל סוג של בשר.

אם כך מתעוררת שאלה אחרת, מדוע נאמר "בחלב אמו", כשהאיסור כולל כל סוג של בשר בחלב? מלמדנו רש"י שבכך באה התורה להבהיר שהאיסור מדאורייתא חל רק על בשר שיש לו חלב אם – "פרט לעוף שאין לו חלב, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים".

יוקר אהבת הבריות

מפרשי התורה מסבירים, שאיסור בשר בחלב בא להרחיק את האדם ממידת האכזריות. בישול גדי בחלב אימו מסמל את האכזריות – במקום שהגדי יגדל ויתפתח מחלב אימו, בא האדם ומבשל את הגדי בחלב הזה. מכיוון שהתורה רוצה להרחיקנו מהאכזריות, היא אסרה כל סוג של בשר בחלב.

מכאן עלינו ללמוד עד כמה יש להישמר מאכזריות. אם עלינו להתרחק כל-כך מצער בעלי-חיים, על-אחת-כמה-וכמה שיש להישמר מלגרום צער ליהודי. ומצד שני אפשר להבין מזה עד כמה יקרה אהבת הבריות בכלל ואהבת ישראל בפרט, מכיוון ש"בנים אתם לה' אלוקיכם".

(לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 201)

מן המעיין

עשיר ועני

לא לחשוש לתת

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל,טו). "העשיר לא ירבה" – העשיר אינו מרבה את עושרו על-ידי אי מתן צדקה, "והדל לא ימעיט" – הוא לא יהיה עני יותר אם ייתן.

(אמרי שפר)

חמישית לצדקה

טעמי הנגינה על המילים "העשיר לא ירבה" הם "מונח רביעי". יש כאן רמז למאמר חז"ל (כתובות סז) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". כלומר,  ייתן אדם לצדקה חמישית מכספו, ו"מונח רביעי" – ארבעת החלקים הנותרים יניח לעצמו.

(הגר"א מווילנה)

למה שירבה העשיר

התורה ראתה להזהיר ש"העשיר לא ירבה", כי יש סברה לומר שהעשיר צריך להרבות יותר משום שהוא עשיר ויש לו יותר, וגם לפעמים העשירות גורמת לחטוא יותר.

(באר יצחק)

שני פתחים

היכל העשירות עומד בין גן-העדן לגיהינום, ושני פתחים לו, זה כנגד זה, אחד לעבר גן-עדן והשני לגיהינום.

(אדמו"ר הזקן)

קוץ גדול

אליה שמנה היא העשירות, אך קוץ גדול יש בה. מעטים יודעים לשלוף ולחלץ את הקוץ מן האליה.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

תפקיד מיוחד

"רבי מכבד עשירים" (עירובין פו,א). אם ההשגחה העליונה נתנה ביד העשיר אמצעים לעשות גדולות בעולמו של הקב"ה, ברור שגם כוחות נפשו מתאימים למילוי תפקידו המיוחד. על-כן יש לכבד אדם כזה, שמן השמים נתנו לו אפשרויות מיוחדות.

(הרבי מליובאוויטש)

עד שמתברר

שאלו את הרבי המהר"ש מליובאוויטש: כאשר נכנס לרבי יהודי עני, עונה לו הרבי מיד, ואילו כשנכנס יהודי עשיר, עובר זמן עד שהרבי עונה. ענה הרבי: כשנכנס עני ברור מיד שהוא עני והבעיה ברורה, אך כשנכנס עשיר, דרוש זמן עד שמתגלה כי גם הוא בעצם עני...

זו התודה?

עשיר אחד התנצל לפני הרבי המהר"ש שבגלל טרדות עסקיו אין לו פנאי לפתוח ספר וללמוד תורה. אמר לו הרבי: הקב"ה העמיד אותך בניסיון של "מרבה נכסים", במקום להעמידך בניסיון של עני הדואג מהיכן ישיג כיכר לחם. וכי זו הדרך לומר תודה להשם יתברך?

אמרת השבוע

תלוי מה קודם

רבי ישראל מרוז'ין נזדמן להתוועדות חסידית, שבה ישבו חסידים בצוותא, שוחחו בדברי חסידות ואמרו 'לחיים'. הצדיק לא הראה למשתתפים פנים שוחקות, והם התרשמו שישיבתם אינה לרצון לפניו. נענה אחד מהם וסיפר בשם רבי פינחס מקוריץ, שישיבת החסידים בצוותא היא בבחינת לימוד תורה.

אמר הצדיק מרוז'ין: דברי רבי פינחס מקוריץ אמת הם, ובכל-זאת יש בזה כמה וכמה אופנים. כך מצאנו בתורה, שיש מילה המשמשת בלשון קודש ובלשון חולין. הקב"ה אמר למשה "פסל לך", והכוונה לשני לוחות הברית, ומנגד נאמר "לא תעשה לך פסל", והכוונה לעבודה-זרה.

ההבדל הוא, סיים הצדיק, איפה נמצא ה"לְךָ" – אם קודם כול חושב האדם על הקב"ה ורק אחר-כך על עצמו, הרי זה קודש – "פסל לך"; אולם אם ה"לְךָ", ההנאה העצמית, הוא העיקר והוא ההתחלה, הרי זה בבחינת "לא תעשה לך פסל".

מעשה שהיה

עין טובה לרופא

האדמו"ר רבי פינחס-מנחם אלתר (בעל ה'פני מנחם') מגור, היה מרבה לעורר על החשיבות המיוחדת של 'עין טובה'. בבית-מדרשו, בחגים ובמועדים, הייתה שגורה ההכרזה "לנהוג זה עם זה בעין טובה".

מוטיב זה חזר ונשנה בכל הליכותיו, ואף קיבל ביטוי מודגש באיגרותיו לחסידיו. גם במכתבו האחרון לחסידיו כתב ברוח דומה – "נעקור את שנאת ישראל אשר בתוכנו, נרבה במידת חסד וטוב, נתחזק בתורה, בדרכי נועם ויראת-שמים".

זה היה במוצאי שבת-קודש פרשת כי-תבוא תשנ"ד, שעה קלה לפני אמירת הסליחות ברוב עם, בבית-מדרשו של האדמו"ר בירושלים. תור ארוך של חסידים ו'עמך ישראל' השתרך מפתח חדרו, לזכות בברכתו. בין העומדים בתור היה גם הד"ר מרדכי זליפרוינד, מומחה לרפואת עיניים, ומי שטיפל בקביעות בעיני האדמו"ר.

בהגיע תורו, נכנס הד"ר זליפרוינד פנימה. "מבקש אני ברכה, ערב צאתי לכינוס עולמי של רופאי עיניים, המתכנס פעם בשנה באירופה", אמר.

"ומה מטרת הכינוס?", התעניין הרבי.

"בכינוס זה מחליפים הרופאים דעות, מספרים על חידושים ותגליות, ומעשירים זה את זה בתחום רפואת העיניים", ענה הרופא.

"אמור נא-לי", פנה אליו האדמו"ר, "האם אין חשש שרופא שהגיע לפריצת-דרך כלשהי בתחום הרפואי, יימנע מלחשוף אותה לפני עמיתיו הרופאים, כדי לשמור את כל התהילה לעצמו ולהעשיר את קופתו?".

הרופא התפעל מהשאלה וברר את מילותיו קודם שיענה. האדמו"ר לא המתין לתשובה. "כאשר תגיע לאותו כינוס", הוסיף מיד ואמר, "בקש את רשות הדיבור ואמור לחבריך הרופאים כך: רב אחד מירושלים ביקשני לומר לכולכם, כי כשם שאנו, כל המתכנסים כאן, חותרים לשיפור הראייה הפיזית של מטופלינו, כך חובה עלינו לאמץ בקרבנו גישה של 'עין טובה' מהבחינה המוסרית. עלינו להתעלות מעל שיקולים אישיים צרים, ולעשות ככל שביכולתנו כדי לקדם את רפואת העיניים בעולם, לטובת כל בני-האדם".

הרופא הקשיב לבקשת האדמו"ר, הפנימם, ולאחר ששמע מפיו דברי פרידה וברכה, הודה לו ויצא מחדרו.

מאות רופאי עיניים מכל העולם גדשו את אולם הוועידות המרכזי של הכינוס. הד"ר זליפרוינד הקשיב לדוברים, רשם לעצמו אמירות חשובות לצד הערות משלו, אך לרגע אחד לא שכח את בקשת האדמו"ר.

בצהרי היום הוכרזה הפסקה קצרה, ואחריה עתיד היה הד"ר זליפרוינד לשאת את נאומו. הוא חש דריכות והתרגשות.

בגמר ההפסקה הזמין המנחה את הרופא מישראל, והד"ר זליפרוינד ניגש אל דוכן הנואמים. "עמיתיי הרופאים", פתח ואמר. "הקשבתי בעניין רב לדוברים המכובדים, ואף רשמתי לעצמי אי-אלה הערות על כמה מדבריהם. ואולם הפעם אבקש לנצל את הופעתי לפניכם, להעברת מסר חשוב שנתבקשתי למסור לכם על-ידי רב חשוב וזקן מירושלים".

למשמע הצהרתו זו, השתררה באולם דממה מוחלטת.

"הרב מירושלים ביקשני להעמיד במרכז דבריי את החשיבות העליונה של 'עין טובה'. מי כמונו יודעים כמה קשה היא התחרות השוררת בתחום עיסוקנו. ובכן, תחרות היא דבר טוב ומפרה, כל עוד אין היא באה על-חשבון החולים. אך כאשר הדברים עשויים להשפיע לרעה על המטופלים, עלינו להניח הצידה כל רגש טבעי של תחרות וכל שיקול כלכלי או יוקרתי".

הד"ר זליפרוינד הוסיף להבהיר את דבריו ולהמחישם בדוגמאות הלקוחות מעולמם של המשתתפים בכינוס. על-פי השקט והמבטים, ניכר היה כי דבריו עושים רושם רב על השומעים. ההוכחה חותכת לכך, לא איחרה להגיע.

מיד אחריו הוזמן לשאת דברים פרופסור יוגוסלווי נודע לרפואת עיניים. בצעדים מדודים ניגש הלה אל הדוכן. "חברים", אמר, "בראשית דבריי אבקש להתוודות לפניכם. יש באמתחתי תגלית רפואית חדשה, שיעילותה נבדקה והוכחה מעל כל ספק, בבדיקות שקיימתי במרפאתי. למען האמת, לא התכוונתי לדבר עליה כאן ולחשוף אותה לפניכם. איני צריך להסביר לכם מדוע... אך בעקבות דבריו של קודמי מישראל, שיניתי את החלטתי. דבריו החכמים של הרב הזקן מירושלים עוררו בליבי תחושה של הזדהות עם הרעיון העמוק שמאחוריהם, ולפיו ריפוי עיני המטופל חייב להתחיל מריפוי עצמי של עיני המטפל. משום כך אספר לכם כעת, בקווים כלליים, על תגליתי. מי שיבקש לשמוע פרטים נוספים, מזומן לפנות אליי אחרי-כן, באופן אישי".

הופעתו המרשימה של הרופא היוגוסלבי, שבאה בעקבות נאומו המקורי של הד"ר זליפרוינד, השפיעה על האווירה בכינוס. הדבר עורר כבוד עמוק ל"רב הזקן והחשוב מירושלים" וגרם קידוש שם שמים.

(דבר המעשה סופר מפי האדמו"ר מטאלנא, ומובא כאן במלאות עשר שנים לפטירת האדמו"ר בעל ה'פני מנחם')

קירוב לבבות

האש שמאחורי הכפייה

אחד הקשיים בתהליך ההתקרבות של יהודי לשמירת תורה ומצוות הוא המעבר משלב התאוריה למעשה. גם כשיהודי מבין שעליו לקיים מצווה מסויימת, הוא עלול לחוש שעשיית המצווה תהיה מלאכותית וחיצונית. לא תמיד יש בו היכולת לחוש את השמחה וההתעלות שיש בקיום המצווה. שואל אפוא היהודי, מה הטעם בעשייה כפויה? אולי מוטב להמתין עד שיתעורר בו חשק לקיום המצווה, ואז היא תבוא מבפנים, מתוך ליבו ונפשו.

בדרך-כלל מקובל לומר במצב כזה, שכל ההתחלות קשות. גם אם בהתחלה עדיין אין האדם חש את החוויה הרוחנית שבקיום המצווה, ואולי אף מרגיש מנוכר וזר, עליו לקיים בכל-זאת את המצווה, ועם הזמן ייפתחו מוחו וליבו להבין ולהרגיש. כמו-כן מזכירים את הכלל "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", שהדרך לעורר את הלבבות עוברת דרך המעשים, ודווקא העשייה היא שתגרור אחריה את הלב.

אש פנימית

באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 390 ואילך) מסביר הרבי מליובאוויטש, כי זו הייתה תמיהתו של משה רבנו כאשר הקב"ה ציווהו את מצוות מחצית השקל. המדרש אומר שכאשר נצטווה על כך "שמע משה ונבהל ונרתע לאחוריו". מסביר הרבי, שתמיהתו נבעה מכך שמצווה זו אינה תלויה ברצונו של האדם, אלא הכול חייבים לקיימה, אפילו בכפייה – "כופין את מי שלא נתן עד שייתן, וכל מי שלא ייתן, ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כורחו, ואפילו כסותו" (רמב"ם הלכות שקלים פרק א, הלכה ט). משה תמה: איך ייתכן שנתינה כפויה כזאת תהיה "כופר נפשו" ותכפר על האדם?

את התשובה על כך נתן הקב"ה על-ידי "מטבע של אש" שהוציא "מתחת כיסא כבודו": הוא הראה למשה, שאותו 'מטבע', שנלקח מהיהודי אפילו על-כורחו ושלא ברצונו, הרי בשורשו ("מתחת כיסא הכבוד") הוא של 'אש' – הוא לוהט באש האהבה לה'. היהודי אולי אינו יודע זאת ואינו מרגיש זאת, ונדמה לו שהמצווה נעשית בכפייה ובניגוד לרצונו, אבל האמת היא, שיש בנשמתו 'אש' של אהבה וקשר עם הקב"ה. לכן נתינת מחצית השקל מכפרת, כי היא חושפת את הקשר הבלתי-ניתן לערעור של יהודי עם הקב"ה.

ערכה של מצווה

מכאן אפשר ללמוד הוראה גדולה: לפעמים פוגשים יהודי שלעת-עתה אינו מתנהג על-פי התורה והמצוות, ומשדלים אותו לקיים מצווה, כמו תפילין או קריאת-שמע. יש הטוענים, איזה מקום יש לבקש מיהודי כזה שיניח עכשיו תפילין או יקרא קריאת-שמע וכדומה, בשעה שהוא אינו מזדהה עם המצווה, אינו מבין את עניינה ואין בו שום רצון לקיימה? מה התועלת 'להכריח' אותו לקיים את המצווה, כשהוא עושה זאת רק מפני שהוא אדם עדין וקשה לו לסרב, אבל למצווה עצמה אין שום משמעות בעיניו?

על זה באה ההוראה ממצוות מחצית השקל: כשיהודי מקיים מצווה אפילו כשהיא בדרך של כפייה, בלי שום תענוג ורצון, מגלה הקב"ה שלאמיתו של דבר יש כאן "מטבע של אש". מאחורי ה'מטבע', מאחורי העשייה החיצונית הכפויה, נמצאת 'אש', הנובעת מעצם הנשמה, וממילא זהו רצונו ותענוגו האמיתי של היהודי.

להפך, על-ידי שפועלים על יהודי שיקיים את המצווה, אפילו בדרך של כפייה, מכיוון שבאמיתות הדברים המצווה קשורה עם ה'אש' שבנשמה, היא תפעל בסופו של דבר שה'אש' הפנימית תבוא לידי גילוי, עד למעשה בפועל. על-ידי כך יתגלה שהרצון והתענוג האמיתיים של יהודי הם לעבוד את ה' על-ידי התורה והמצוות, וסוף-כל-סוף הוא יקיים את המצווה בכל להט האש של הנשמה.

בציפייה לגאולה

"תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה ייגלה" (רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג הלכה ד)

חיים יהודיים

הרב מוזס ו'שולחן הפנים'. רצה להמחיש לילדיו

ראש כולל, כימאי, יבנה לכם את המשכן

כשבניו ובנותיו למדו ב'חדר' ובבית-הספר על המשכן וכליו, החליט הרב ברוך מוזס להמחיש להם את הדברים באמצעות דגמים של המשכן וכליו, שבנה במו-ידיו מקרטון. הילדים הביאו את הדגמים לכיתותיהם ועוררו תשומת-לב רבה. מורים מכיתות נוספות פנו אליו בבקשה לבנות גם בעבורם דגמים. בעקבות זאת החליט הרב מוזס לפתח את הנושא. זה היה לפני למעלה מעשר שנים. כיום ערכות של כלי המשכן, פרי תכנונו ויצירתו, נמכרות באלפים, לתלמידים ולמוסדות חינוך.

בשלב הבא החל לבנות דגמים גדולים יותר של כלי המשכן, בחמישית מגודלם המקורי. העניין זכה לתנופה מיוחדת כאשר המרכז הפדגוגי של משרד-החינוך הזמין אצלו כמות נכבדה של כלים כאלה. הכלים – מזבח הזהב, שולחן הפנים, הארון, המנורה (בשתי גרסאות), קרשי המשכן ועוד – עשויים בעיקר מעץ, אך גם מחומרים אחרים. בעת האחרונה החל לייצר כלים קטנים יותר, שגודלם כעשירית מהגודל המקורי.

ההולנדים הצילו

הרב מוזס (77) הוא דמות יוצאת דופן, ומאחוריו סיפור-חיים מיוחד במינו. הוא נולד בהאג. הוריו, כמו רוב בני משפחתם, נספו במחנה-הריכוז טרבלינקה. בתקופת האימים הסתתר ברוך, שהיה אז כבן שלוש, עם שני אחיו ואחותו, בבית זוג הולנדים מחסידי אומות העולם.

על זיכרונותיו מתקופה נוראה זו אומר הרב מוזס: "ברוך ה' אינני זוכר כמעט דבר, שאם לא-כן, ספק אם יכולתי לגדול ולחיות כאדם שפוי". לאחר המלחמה נאספו ברוך ואחיו על-ידי דודו ודודתו (אחות אימו), היחידים מבין הבוגרים במשפחתם שהצליחו להסתתר ולשרוד. בביתם גדלו השניים.

כמיהה לתורה

ברוך למד בבתי-ספר ממשלתיים וכשהגיע לתיכון נרשם לסדנה למלאכת-יד. עד מהרה התגלה כישרונו המיוחד בכל הקשור לעבודות יצירה. הוא לא יכול היה לנחש כי לימים יתועל כישרונו זה לבניית המשכן וכליו. זאת, כפי שאיש לא יכול אז לשער כי יום יבוא וברוך יקים משפחה של אחת-עשרה נפשות, וכי אף יעמוד בראש 'כולל' בירושלים.

הוא למד כימיה וקיבל תואר של מהנדס כימיה. כל אותה תקופה חש כמיהה פנימית לחיי מצוות מלאים ולתורה. אמנם הוא למד פה ושם תורה, במסגרות לא-מחייבות, אך שאף להרבה יותר מזה. יום אחד קם ונסע לארץ, ללמוד במסגרת רצינית ומסודרת.

לומדים ומייצרים

הוא הגיע לישיבת בית-הכרם, ולמד אצל הרב ישראל קליינר, שעמו הוא קשור עד היום. לאחר מכן נשא את רעייתו, ילתה-שרה, ילידת אמסטרדם. הם עלו לארץ והתיישבו בירושלים. הרב מוזס הוסיף ללמוד תורה, ואחרי-כן גם ללמד אחרים. הם מתגוררים בשכונת בית-וגן ויש להם תשעה ילדים ("וגם נכדים, ברוך ה'").

בכשלושים השנים האחרונות עומד הרב מוזס בראש 'כולל' לאברכים בעלי-תשובה, הנקרא 'בית-מדרש לתורה' בירושלים. אחרי שעות הלימוד מסייעים לו האברכים בייצור כלי המשכן, וכך משתפרת גם הכנסתם. על המלאכה כולה מנצח, כמובן, הרב מוזס, המשלב ידע תורני עם הבנה טכנית וניסיון רב, "בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (טל' 02-6433783).

פינת ההלכה ומנהג

שם חדש בכתובה

שאלה: אישה ושמה מריה, שהתקרבה ליהדות, והחליפה את שמה למרים, האם למחרת כבר אפשר לכתוב שם זה בכתובתה?

תשובה: אדם הוא 'בעל-הבית' על שמו, ואם הוא משנה אותו והדבר מתקבל - נעשה זה שמו לכל הפרטים. אלא שהשם הראשון, 'שם העריסה', אינו נוטה להשתכח, ואם עדיין מישהו קורא לו בשם זה – אי-אפשר להתעלם ממנו.

בדרך-כלל (וכך הורה הרבי מליובאוויטש) יש להיזהר מלשנות את השם ללא צורך גדול, שהרי השם הוא צינור החיות של הנשמה. אין לשמוע למי שמייעצים בסיטונות לעשות זאת, מפני שלדעתם "השם אינו מתאים על-פי הקבלה".

אם אין לאדם שם יהודי, אפילו לא שם לועזי המקובל בעם-ישראל - מנהג ישראל לשנות את השם, בדרך-כלל לשם יהודי הדומה לו בצליל או בתוכן. עושים זאת בקריאת-התורה, כשמברכים אותו או אותה בשם החדש.

כמו-כן מוסיפים שם לברכה (כמו חיים או רפאל) לפני שמו של חולה מסוכן, כשמתפללים לרפואתו, כי גם אם נגזר עליו חס-ושלום מלמעלה, הרי שינוי השם הופך אותו לאדם חדש.

ובענייננו: יפה עשתה ששינתה שמה. אך מכיוון שעדיין חברותיה קוראות לה בשם הקודם, ושם זה רשום גם בתעודותיה (הרי שלא 'נשתקע' ונשכח), וטרם בירכוה שלוש פעמים (כנדרש) בשמה החדש, וטרם עברו עליה שלושים יום - אפשר לכתוב בשלב זה רק את השם הקודם (ואם היא מתביישת בו - אפשר לכתוב "הנקראת מריה"). לאחר שכל האמור ישתנה, יוכלו לכתוב לה כתובה חדשה בשמה החדש. כמובן, יזדקקו לעצת רב מומחה בהלכות כתובות אם יהיה אפשר אז לוותר על השם הקודם.

מקורות: ראה שו"ע אה"ע סי' קכט סי"ח ונו"כ. שערי הל' ומנהג חיו"ד סי' קה-קו. 'סדר כתובה כהלכתה' פ"ו סי"ד ובח"ב סי' ל וש"נ. תודה לרב יעקב אליעזרוב, אב"ד בבית-הדין הרבני האזורי, ירושלים.