גיליון 605, ערב שבת פרשת משפטים / שקלים, כ"ו בשבט ה'תשס"ו (24.2.2006)
דבר מלכות
"מוסיף על הראשונים"
התורה היא עניין נעלה ביותר שהנבראים לא היו יכולים להשיגו בכוחות עצמם * בכל זאת ה"משפטים" שקדמו למתן-תורה, "ושפטו את העדה בכל עת", היו הכנה לקבלת התורה * גם לאחר שהתורה נמשכה בשכל, יש לזכור ש"משפטים", ביסודם, הם למעלה מטעם ודעת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. התחלת פרשתנו היא: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "ואלה מוסיף על הראשונים"1, היינו, שהמשפטים שבפרשתנו שייכים לעשרת-הדברות ("הראשונים") ומוסיפים עליהם.
וכשם שמצינו שישנם "משפטים" הבאים בהוספה לאחרי עשרת-הדברות, כמו כן ישנם "משפטים" הבאים קודם עשרת-הדברות, כמו שכתוב בפרשה שלפני זה2 "ושפטו את העם בכל עת", דקאי על המשפטים שהיו קודם מתן-תורה3, ועניינם היה הכנה למתן-תורה, שהרי פסוק זה נאמר על-ידי יתרו, ואיתא בזוהר4 שדיבורו והודאתו של יתרו היו הכנה למתן-תורה.
ונמצא, שב' סוגי המשפטים, הן המשפטים דפרשת יתרו והן המשפטים דפרשת משפטים, יש להם שייכות למתן-תורה, אלא שהחילוק ביניהם הוא, שהמשפטים דפרשת יתרו באים קודם ובתור הכנה למתן-תורה, והמשפטים דפרשת משפטים באים לאחרי ובהוספה למתן-תורה.
וכדאיתא במדרש5: "משל למטרונה שהיתה מהלכת, הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע".
ב. ויש לבאר השייכות דמשפטים למתן-תורה, שלכן צריכים להיות הן לפני מתן-תורה והן לאחרי מתן-תורה:
משפטים – הם עניינים המחוייבים על-פי השכל. וכידוע6 בעניין ג' החלוקות דחוקים, עדות ומשפטים, שחוקים הם מצוות שאין להם מקום בשכל כלל, ואדרבה, השכל מקשה קושיות עליהם; עדות הם מצוות שיש להם מקום בשכל, אבל השכל מצד עצמו אינו מחייבם, והיינו, שלאחרי שהתורה ציוותה על מצוות אלו, אפשר להסבירם גם בשכל; ומשפטים הם מצוות שהשכל עצמו מחייבם, גם לולי ציווי התורה, ועל-דרך מאמר רז"ל7 "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה".
ואילו העניין דמתן-תורה – הרי ידוע מה שכתוב במדרש8 "משל... למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם9, כשביקש ליתן התורה ביטל גזירה ראשונה". וכידוע10 במעלת המצוות שניתנו במתן-תורה על מעלת המצוות שקיימו האבות – שהאבות הגיעו רק עד שורש הנבראים, ואילו במתן-תורה נעשה החיבור ד"ארץ" ו"שמים", על-ידי המשכת בחינה שלמעלה משניהם, דהיינו שהיא למעלה מההגבלות דמעלה ומטה, ולכן בכוחה לחבר שניהם (וכידוע11 שבכדי לחבר ב' הפכים צריכים להיות למעלה משניהם).
ונמצא, שריחוק הערך בין משפטים ומתן-תורה הוא ריחוק גדול ביותר: מתן-תורה הוא עניין שלמעלה גם מבחינת "שמים" (מעלה), ואילו העניין דמשפטים הוא בסוג שכל אנושי, ולא רק שיש להם מקום בשכל (כמו עדות), אלא יתירה מזו – שהשכל מחייבם.
ומבלי הבט על גודל ריחוק הערך ביניהם – הרי שני עניינים אלו קשורים זה לזה, ועד שהמשפטים הם הכנה למתן-תורה וגם הוספה למתן-תורה.
ג. וביאור העניין וההוראה בעבודת האדם:
כאשר מתבוננים במעלת העניין דמתן-תורה, שהוא עניין נעלה ביותר, עד כדי כך שאפילו האבות לא היה בכוחם להגיע לעניין זה בכוח עצמם, ומכל-שכן אנשים כערכנו – עלול אדם לחשוב לעצמו: כיוון שריחוק הערך הוא גדול כל כך – יכולים לשכב לישון ולא לעשות דבר, ולהמתין עד שהקב"ה ימשיך את האור שמלמעלה!
ועל כך היא ההוראה: הן אמת שמתן-תורה הוא עניין נעלה ביותר, שהנבראים אינם יכולים להגיע אליו, אלא ניתן בדרך מתנה מלמעלה, אבל אף-על-פי-כן, אימתי נותנים מתנה זו – דווקא לאחרי שישנה יגיעה ועבודה במדריגה השייכת לאדם, שזהו עניין "ושפטו את העם בכל עת", שהם המשפטים שלפני מתן-תורה, ואז נותנים מלמעלה את העניין דמתן-תורה, אור שלמעלה מהשתלשלות.
ועל-דרך זה בנוגע לעניין המשפטים שלאחרי מתן-תורה:
יכולים לחשוב, שכיוון שמתן-תורה הוא אור נעלה ביותר, הרי אין לו שייכות לעולם כלל. ועל כך באה ההוראה – שלאחרי הגילויים הנעלים ביותר, יש להוריד ולהמשיך אותם בפנימיות ב"משפטים", בטעם ודעת, בשכל דנפש האלוקית, ועד לשכל דנפש השכלית, ועל-ידו – לחדור ולהשפיע גם על הנפש הבהמית.
אלא שאף-על-פי-כן יש לזכור, שגם לאחר שממשיכים עניינים אלו בשכל, צריך להיות נרגש בהם שבעיקרם וביסודם הם עניינים שלמעלה מטעם ודעת. וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה וכמה מאמרים12, שיש לקיים גם את המשפטים בחיות של קבלת-עול כמו החוקים, כיוון שבאמת גם המשפטים הם עניינים שלמעלה מהשתלשלות, אלא, שכיוון שהתכלית היא המשכת המקיף בפנימי, נמשכים הם גם בטעם ודעת, אבל בעיקרם הם למעלה מטעם ודעת.
וזהו דיוק הלשון "ואלה מוסיף על הראשונים": המשפטים אינם עניין נפרד ח"ו, אלא הם הוספה ובהמשך לעשרת-הדברות, ולכן גם בהם צריך להיות נרגש העניין דמתן-תורה שלמעלה מהשתלשלות.
ד. האמור לעיל שכל העניינים הנעלים תכליתם היא שיומשכו ב"משפטים", בעניינים של טעם ודעת, ועד לעניינים תחתונים ביותר – מבואר גם במדרש על הפסוק "ואלה המשפטים גו'", וזה לשונו13:
"זהו שאמר הכתוב14 מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה... אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית ואומר מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם, שלום עליך נפשי, הרי זה מחריב את העולם, הווי ואיש תרומות יהרסנה".
כלומר: כאשר ההנהגה היא באופן של תרומה, שמונחת בקרן זוית, להיותה "קודש", ולכן יראה היא להתערב בחולין כדי שלא תטמא ח"ו, וכמו כן עומד הוא בקרן זווית וצווח "אל תגש בי כי קדשתיך", "כי קדשתי וטהרתי יותר ממך"15, ולכן אני ירא מלהתקרב ("צורירן זיך") לזולתי – הנה על זה נאמר "ואיש תרומות יהרסנה", כיוון שאין זו הכוונה, אלא הכוונה היא להמשיך את העניינים הנעלים ביותר למטה דווקא ובפנימיות דווקא.
וזהו הטעם שמצינו בהנהגת רבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהיו שולחים שלוחים שיפעלו גם עם אנשים פשוטים ובעניינים נמוכים – שעניין זה הוא טובה לא רק עבור הזולת, אלא גם עבור השלוחים עצמם16 – כיוון שהכוונה היא להמשיך את העניינים הנעלים למטה דווקא.
וזהו גם תוכן העניין ד"ואלה מוסיף על הראשונים" – שכדי שיהיו ה"ראשונים" כדבעי, צריכה להיות ההוספה ד"משפטים", שהוא עניין ההמשכה למטה, ולא עוד אלא שהוספה זו היא הנותנת קיום בה"ראשונים", ואילו כאשר חסרה ההוספה ד"משפטים", אזי נחסר גם בה"ראשונים", כי, כל העניינים שנותנים מלמעלה הם רק בשביל התכלית דדירה בתחתונים, ולכן, כאשר חסרה התכלית דדירה בתחתונים, אזי אפשר שיחסר גם בשאר העניינים.
וזהו גם המשך דברי המדרש שם: "מעשה ברבי אסי כשהיה מסתלק מן העולם נכנס בן אחותו אצלו, מצאו בוכה, אמר לו, רבי, מפני מה אתה בוכה, יש תורה שלא למדת ולימדת, הרי תלמידיך יושבים לפניך, יש גמילות חסדים שלא עשית, ועל כל מידות שהיו בך היית מתרחק מן הדינין ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי ציבור (והיינו שאמר לו עניין זה בתור שבח). אמר לו, בני, עליה אני בוכה, שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל, הווי ואיש תרומות יהרסנה".
והיינו, שאין מספיק לימוד התורה והעסק בגמ"ח כאיש פרטי, אלא יש צורך בהתעסקות בטובת הזולת בתור פרנס ציבור, היינו, שמוסר עצמו לגמרי כדי לפעול עם הזולת.
ועל זה נאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ", היינו, שהעוסק בצורכי ציבור הוא המעמיד ומקיים את הארץ; מה-שאין-כן כאשר הנהגתו היא באופן ד"איש תרומות", "כתרומה הזו שמושלכת בזוויות הבית", הרי אף שעוסק בגמ"ח בתור איש פרטי, מכל-מקום "יהרסנה", כי על-ידי זה חסרים בהעולם כמה עניינים, וכיוון שהיה ביכלתו לתקנם ולא תיקנם, נחשב לו כאילו הרס אותם.
ה. אמנם, היצר-הרע הוא ערמומי ("א קלוגינקער"), ולכן בא וטוען, שאמנם כל האמור אמת הוא, אבל לא אליו הכוונה ("ניט אים מיינט מען דאס")... לכל אחד יש עניינו הפרטי, והעניין הפרטי שלו הוא להיות "איש תרומות", והראיה לדבר – שאין לו חוש בהפעולה עם הזולת!...
והיצר-הרע אינו מסתפק בכך – ביודעו שהאדם יכול לענות לו שהרגשתו שאין לו חוש כו' היא מצד "השוחד יעוור"17, שהאדם הוא משוחד בנוגע לעצמו ולכן באפשרותו לרמות את עצמו – ולכן עולה בדעתו של היצר-הרע "המצאה" נוספת, וטוען, שגם כשמתדבר עם אנשים אחרים שאין להם פניות לגביו, טוענים גם הם שאין לו חוש בפעולה עם הזולת... וכאמור, אמת הדבר שהעבודה ד"מלך במשפט" היא נעלית ביותר, אבל הוא – אין לו חוש בכך, ולא זהו עניינו, ומביאים כמה וכמה ראיות שאם יעסוק בעניינים נעלים יצליח, ולכן – טוענים הם – אינו צריך לעסוק בעניין המשפטים.
והמענה לזה:
לכל לראש – אין זו עדיין ראיה שזוהי טענה צודקת; ייתכן שכל הטענות הן מתחבולות היצר, ולאמיתו של דבר יש לו שייכות לעניין המשפטים.
ויתירה מזו: אפילו לו יהי כדבריו, הנה כאשר אומרים לו שעליו לעסוק בעניין זה, הרי זו ראיה מוכחת שעבודה זו שייכת לשורש נשמתו.
אלא מאי, מצד כל העניינים נראה הדבר באופן אחר – הרי הכל יודעים שישנו עניין הגלגולים, ואם-כן, גם אם מצד מצבו בגלגול זה אינו צריך לעסוק בעניין זה, הרי אינו יכול לדעת עניין ומצב נשמתו מצד הגלגול הקודם.
ולהעיר, שגם עניין זה מרומז בפסוק "ואלה המשפטים גו'", שהרי עניין הגלגולים מבואר בזוהר18 על פסוק זה.
ו. דוגמה לדבר מצינו בספר מעשה אורג על מסכת פאה19, שמבאר דיוק הלשון "דין אמת לאמיתו"20 – דלכאורה מהו החילוק בין "אמת" סתם ל"אמת לאמיתו" – על-פי מעשה ידוע מהבעש"ט21:
מעשה באדם שהפקיד ממון אצל חבירו, ומת הנפקד. כשבא המפקיד אל היורשים ותבע את פקדונו, טענו היורשים "שלא פקדנו אבא"22, דהיינו שאביהם לא אמר להם דבר על הפיקדון, ונשבעו על כך. ומכיוון שלא היו עדים למעשה, פטרם בית-דין כדין התורה23.
אמנם, הכל ידעו שהאמת היא כדברי המפקיד, כי המפקיד היה ידוע כאיש אמת, וכן היה ידוע שלא היה להנפקד סכום כה גדול.
באו איפוא אל הבעש"ט ושאלוהו: כיוון שהדיין פסק כדין התורה, שהיא תורת אמת, ובפרט ש"אלוקים נצב בעדת א-ל"24, דהיינו שהקב"ה עצמו פוסק פסק-דין זה25, הרי זה בוודאי פסק-דין אמת; אבל איך מתאים הדבר עם המציאות?!...
והשיב להם הבעש"ט: בגלגול הקודם היה המפקיד חייב סכום זה להנפקד או ליורשי הנפקד. ונמצא שהבית-דין פסק דין אמת, שהרי כן הוא האמת, שממון זה שייך ליורשי הנפקד.
ובזה מבאר דיוק הלשון "דין אמת לאמיתו" – שגם כאשר מצד ענייני העולם הזה אין מוכרח שדיני התורה יהיו אמת, מכל-מקום, הרי הם אמת לאמיתו מצד כמה וכמה עניינים שאינם מושגים בעולם הזה.
וכשם שישנו עניין זה בגשמיות, שיכולה להיות מציאות שהאדם יודע בעצמו בוודאות, מבלי לרמות את עצמו, שאינו חייב ממון לחבירו, ואף-על-פי-כן האמת לאמיתו היא שהוא חייב לו – כמו כן יכול להיות כן ברוחניות העניינים, שבאמת לאמיתו, מצד הגלגול הקודם, או מצד סיבות אחרות הקשורות עם שורש נשמתם, חייב הוא לזולתו חוב ברוחניות, ולכן שולחים אותו לשלם חוב זה.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים החודש אדר-ראשון, ה'תשי"ט. תורת-מנחם – התוועדויות התשי"ט, חלק שני (כה) עמ' 70-65 – בלתי מוגה)
----------
1) שמו"ר פ"ל, ג. מכילתא ופרש"י עה"פ.
2) יתרו יח,כב. וראה שמו"ר שם.
3) ראה רשב"ם שם,יג.
4) ח"ב סז,ב. סח,א. נת' בסה"מ תש"ט ס"ע 56 ואילך. לקו"ש חי"א עמ' 74 ואילך. ועוד.
5) שמו"ר שם.
6) ראה רמב"ן ואתחנן ו,כ. הנסמן בתו"מ סה"מ תמוז ס"ע יג.
7) עירובין ק, סע"ב.
8) שמו"ר פי"ב, ג.
9) תהילים קטו,טז.
10) ראה שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אד"ר תשי"ז ס"ח (תו"מ חי"ט עמ' 85). וש"נ.
11) ראה תניא אגה"ק סי"ב. ובכ"מ.
12) ד"ה למען דעת תר"צ פ"ה (סה"מ קונטרסים ח"א פד,א). ד"ה הוי' לי בעוזרי תרצ"א (תרפ"ז) פ"ג (שם קפ, סע"א. תרפ"ז עמ' רג). סה"מ אידיש עמ' 46. ועוד.
13) תנחומא פרשתנו ב. וראה גם שמו"ר פ"ל, יג.
14) משלי כט,ד.
15) ישעיה סה,ה ובפרש"י.
16) ראה גם תו"מ חכ"ה עמ' 46. וש"נ.
17) פרשתנו כג,ח.
18) ח"ב צד,א ואילך.
19) בסופה.
20) משנה פאה שם.
21) ראה גם ס' בעש"ט עה"ת ריש פרשתנו, ובהערות שם.
22) לשון חז"ל – ב"מ כ, סע"ב. וש"נ.
23) ראה רמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"ו ה"ד. טושו"ע חו"מ סרצ"ז.
24) תהילים פב,א.
25) ראה סנהדרין ז, סע"א.
משיח וגאולה בפרשה
הייתכן שנמצאים עדיין בגלות?!
להוסיף בשלום ופשיטא בשלילת הפכו
כיוון שנמצאים ב"זמן השיא" ("די העכסטע צייט") של ביאת משיח צדקנו,
"הנה זה (מלך המשיח) בא", רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים, "ושפט בין הגויים והוכיח עמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וגו'" – על-ידי זה שהקב"ה נותן בלב המלכים דאומות-העולם ("לב מלכים ושרים ביד ה'") להחליט ולהכריז יחדו על דבר המעמד ומצב ד"כיתתו חרבותם לאתים"...
על-פי האמור לעיל מתחזקת יותר הפליאה והתמיהה, ביחד עם גודל הצער וההבהלה (ועד שמצד גודל הצער אין להאריך בזה ביום השבת) – הייתכן שבני-ישראל נמצאים עדיין בגלות?!... עד מתי?!...
הייתכן שלאחרי כל הסימנים על בוא הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, עד להמאורע דערב שבת זה שאפילו אומות העולם מכריזים שהגיע הזמן ד"וכיתתו חרבותם לאתים" – נמצאים אנו ביום השבת-קודש זה בחוץ-לארץ, במקום להימצא, יחד עם כל בני-ישראל מכל קצווי תבל, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר-הקודש ובבית-המקדש, מסובים ל"שולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", שעליו ערוכים הלויתן ושור הבר ויין המשומר!
ועוד ועיקר – שעדיין לא נתקבלה ההודעה והציווי ונתינת-כוח ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כפי שקוראים בתורה במנחה) בנוגע לבניין בית-המקדש השלישי!
ומזה מובן גודל הצורך וההכרח להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהעניינים שמקרבים ומזרזים ומביאים בפועל ממש את הגאולה תיכף ומיד ממש.
ולכל לראש – בהעניין המודגש בפרשת "משפטים" – פרטי הדינים בין אדם לחבירו מתוך שלום (ופשיטא שלילת הפכו, ביטול סיבת הגלות האחרון), שעל-ידי זה באה הגאולה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים תשנ"ב. ספר-השיחות תשנ"ב, עמ' 363 ו-371)
מולד הלבנה מזכיר את הגאולה העתידה
"ראש חודש" עניינו – מולד וחידוש הלבנה. וכאשר יהודי שואל מהי ההוראה מחידוש הלבנה בנוגע אליו... ועל זה אומרים לו, שאין צורך לחפש בזה רמזים בקבלה ובחסידות כו', כי הדבר מפורש ב"סידור" (השווה לכל נפש): "שהם עתידים להתחדש כמותה", כלומר, ראיית מולד וחידוש הלבנה מזכירה ומעוררת אצל היהודי את העובדה "שהם עתידים להתחדש כמותה".
... חידוש במציאותו האמיתית של יהודי, כלומר, בענייני קדושה, תורה ומצוותיה, שתכלית השלימות בזה תהיה בגאולה העתידה. ומזה מובן שכללות העניין דראיית מולד וחידוש הלבנה מזכיר לכל אחד ואחד מישראל (אפילו לפשוט שבפשוטים) אודות הגאולה העתידה – "שהם עתידים להתחדש כמותה".
(משיחות שבת פרשת משפטים, מברכים-החודש וערב ראש-חודש אדר ה'תשמ"ג. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך שני, עמ' 978-975 – בלתי מוגה)
ניצוצי רבי
"אם כסף תלווה"
הרבי עודד הקמת קופות גמ"ח, עקב אחרי מאזנים ותבע להגביר את ההכנסות וכן את ההוצאות * "מפליא הוא שמוסד הקשור עם כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, יצמצם כל-כך הוצאתו שלא תהיה יותר על ההכנסה"… * "אינך צריך למהר להחזיר את הכסף שהלוותי לך… משום שהנני מקווה שזה יביא לך ברכה והצלחה" * לרגל פרשת משפטים ושבת שקלים
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
"בברכה לכל המתעסקים בקופה זו, המשתתפים והמסייעים בידם, אשר השי"ת יזכה את בית חב"ד שיוכרחו לנתינת גמ"ח, לא מפני ההכרח בגשמיות אלא רק כדי להיות על-ידי זה מרכבה לספירת חסד דאצילות..." – כך איחל הרבי בכ"ז בניסן תשי"ג (אגרות-קודש, כרך ז, עמ' רכט) ל"הנהלת חברת קופת בחורים דישיבת תומכי-תמימים ליובאוויטש".
הרבי עצמו צירף למכתב 200 דולר וכתב:
מוסגר-פה גמ"ח מאחת הקופות אשר אצלי, בסך מאתיים שקל, ובמילא הרי יש בידם להגדיל ההוצאה תיכף ומיד, על-כל-פנים במאתיים שקל יותר מההכנסה.
וכל כך למה? מפני שהרבי לא היה שבע רצון מאופן התנהלותו המסודרת והמחושבת מדיי של קופת החברה:
מה שמפליא הוא שמוסד הקשור עם כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, הנה יצמצם כל-כך הוצאתו שלא תהיה יותר על ההכנסה, וכמדומה לי שזהו המוסד היחידי בד' אמות של ליובאוויטש המתנהג ככה".
הרבי ממשיך:
לא הייתי מתערב בזה לולי החשש שיש אצלי, שמפני שיטה זו לא להרבות ההוצאות על הכנסה, מצמצמים בעבודתם גם במקום נחיצות בה, ובוודאי למותר לעוררם על-דבר מידת הביטחון בכלל, ולא באתי בזה אלא בהערה ובהארה שכדאי להשתמש במידת הביטחון גם בעניין פרטי זה, ולהיות רואים אשר אם יגדילו ההוצאה לפי-ערך, הרי בוודאי יומצא להם מקורי הכנסה יותר גדולים ואפשר אדרבה זהו הדרך, וכמבואר בחסידות... שכשיגדילו צינורי האברים ממשיכים חיות יותר גדול.
"גדול יותר ובהרבה"
המצב הכלכלי באותן שנים היה קשה. בכל-זאת תבע הרבי ממנהלי קופות גמ"ח להגדיל את היקף פעילות החסד. וכך הוא כותב (אגרות-קודש, כרך טז, עמ' כז) למנהל קופת גמ"ח:
שמובן אשר המחזור צריך היה להיות גדול יותר ובהרבה, שהרי בעוונותינו הרבים עדיין לא נתקיימה התפילה שלא יצטרכו עמך בית-ישראל זה לזה, אבל תקוותי חזקה שכל אחד מהם יעשה התלוי בו וכן ישפיע על ידידיו ומכיריו לעשות ככל התלוי בהם להגדלת האפשריות של קופת הגמ"ח ככל האפשרי ובהקדם האפשרי.
מתפקידי ה'לשכה'
בד' אלול תש"י כותב הרבי לרה"ח ר' ברוך שיפרין ע"ה:
בנוגע לשאלתו אודות הגמ"ח, הנה זה שייך להלשכה לעזרת פליטים אשר בפריז, אשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ הכניס בין תפקידיה גם קופת גמ"ח.
הרבי דואג להלוואות
בשנים הראשונות לא היו קרנות גמ"ח מסודרות לחסידי חב"ד. כשגורמים ואישיים שונים בארץ-הקודש פנו לרבי לקבל הלוואות, ביקש הרבי לסייע להם בדרכים שונות. כך, למשל, כתב בד' בתשרי תשט"ו (ל"הנהלת אגודת חב"ד באה"ק ת"ו, ד' עליהם יחיו"):
לפלא שזה זמן רב אין מהם כל מכתב... וכן ממה שהיתה הצעה זה מכבר אודות נתינת גמ"ח לכמה אנשים, ולעת עתה לא נעניתי אם מצאו האמצעים ונתנו ההלוואות או לא, ובהמשך לזה הנני להוסיף בזה להשתדל לתת הלוואה למר... על סכום של אלף ליטרה. ל... סכום של שלש מאות ליטרה. ובימים האלו, ימי הרחמים בטח ימצא[ו] אנ"ש המקורים [המקורות] להלוואות אלו. ובפרט שתקוותי שבמשך שתי שנים ישלמו הנ"ל.
במכתב נוסף (מכ"ט מר חשון תשט"ו) כותב הרבי:
בהנוגע לגמ"ח תקוותי שיסדרו על-כל-פנים ל... שי' לטובת ל... וכן להאברך... ותשואות-חן על הטרחה בזה.
"לוותר על איזה מהדרישות"
אחת הבקשות שביקש הרבי מהנהלת קרן גמ"ח מסויימת (אגרות-קודש, כרך ו, עמ' קא):
ובטח שמים לב ביחוד לעזר במקרים כאלו שעוזרים להלווה לסדר מקור פרנסה קבוע, אשר אז כדאי לוותר על איזה מדרישות המפעל מאת הלווה, ובלבד להעשות לחי מפרנס את עצמו.
"כל הנוטל פרוטה"
מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות. הנה אנו מוצאים דברים שכותב הרבי לפלוני (ח"י באלול תשי"ד; אגרות-קודש, כרך ט, עמ' שא):
אינך צריך למהר להחזיר את הכסף שהלוותי לך מקופת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, משום שהנני מקוה שזה יביא לך ברכה והצלחה.
גמ"ח בפיקוח הרבי
בשנת תשל"ב הקים הרה"ח הרב זלמן שיחי' ליפסקר, משלוחי הרבי בפילדלפיה, את קרן 'גמ"ח ליובאוויטש בפילדלפיה', זאת על-פי הוראת הרבי (מאז תשמ"ח נושא הגמ"ח את שם הרבנית ע"ה). על גמ"ח זה סיפר הלה בשעתו ל'כפר חב"ד' (ג' סיון תשנ"ה – גיליון 668, עמ' 29):
"הרבי ייחס חשיבות רבה לפעילות הגמ"ח. ל'דינר' שמתקיים מדי שנה לטובת הגמ"ח שיגר הרבי בכל שנה – בין תשל"ב לתשנ"ב – מכתב ברכה וצירף צ'יק או כסף מזומן. בנוסף לכך, הרבה הרבי להתעניין במקבלי הגמ"ח – מי הם, מאיזה חוג הם וכו'.
"באחת השנים נשלחו לרבי תמונות מה'דינר', אך לא ראו בהן את השלט שהציג את מטרת ה'דינר', הרבי העיר: 'כדאי שבאירועים כאלה יראו בתמונות – ולכל הפחות בעיקריות – את השלט המציין את האירוע'...
"שנה אחת היה נדיב נכבד 'אורח הכבוד' ב'דינר', ולכבודו ערכנו ערב יותר יפה, שהיה כרוך בהוצאה מסויימת. לדעת המארגנים זה היה כדאי, אבל לפי שעה הדבר השפיע על מאזן הגמ"ח והעלה את סעיף ההוצאות. כשקיבל הרבי (כמו בכל שנה) את הדו"ח הכספי, העיר: 'הייתכן שההוצאות [=על ה'דינר'] כמעט חומש מההכנסה?'...
רב העיר, הגאון המפורסם רבי אפרים אליעזר הכהן יאלעס, היה משתתף ב'דינר' מדי שנה והרבי היה מבקש דיווח גם על כך.
"מצורף בזאת השתתפות"
לקראת חג הפסח תשל"ט שיגר הרבי איגרת ובה מענייני דיומא וכן ברכות ואיחולים ל"הנהלת קרן גמילות חסדים שעל-ידי מרכז צעירי אגודת חב"ד באה"ק תובב"א". בשולי האיגרת (נ.ב) הוסיף הרבי: "זה עתה נתקבל מכתבם מי"ב ניסן (ובכתי"ק:) מצו"ב השתתפות". לאיגרת צורפה המחאה בכתב ובחתימת הרבי על סך שמונה-עשרה דולרים.
"השתתפותי סמלית"
בי"ט באדר א' ה'תשל"ח שיגר הרבי מכתב ארוך, יחסית, ליהודי ושמו יעקב שוורץ מתל-אביב. הלה, יהודי בעל לב חם, מבעליו של בית-חרושת לעבודות מתכת ודמות מרכזית ב'התאחדות בעלי המלאכה והתעשייה' בארץ, כתב לרבי סדרה של מכתבים. במכתביו שיתף מר שוורץ את הרבי ברעיונותיו השונים. בין השאר הרבה להפציר ברבי לעלות לארץ.
בידינו מכתבי התשובה של הרבי אליו, מכתבים השופעים חום וחיבה.
אחד ממכתביו אל הרבי כתב מר שוורץ על גיליון רישמי של קופת גמ"ח שבראשה עמד. במכתבו זה מביע הלה את דאגתו לשלום הרבי (בעקבות אירוע הלב בשמחת-תורה של אותה שנה), וכן את תקוותו ל"אחדות ואחווה בין כל שכבות העם".
במכתב תשובתו אליו (מהתאריך הנ"ל), עמד הרבי על מהות המושג אחדות, ובסיומו של המכתב כתב:
...ויהי-רצון שכיוון שיו"ר אגודת גמ"ח הוא, והרי גמ"ח לא מצטמצם דווקא לגמ"ח בממון אלא כולל גם גמ"ח בעניינים נפשיים, שיעשה ויוסיף בהאמור בכל מקום שידו מגעת.
בכבוד ובברכה לבשורות טובות בכל האמור
נ.ב. כיון שהכל בהשגחה פרטית וכתב לי על גיליון רשמי של אגודת גמ"ח, מצו"ב השתתפותי סמלית עכ"פ – בקופת גמ"ח זו, שבוודאי מתנהלת על-פי היתר עסקא או בלי ריבית כלל.
תרומה והלוואה
הרבי נהג לשלוח השתתפות בקרנות גמ"ח שונות. מעניינת ההשתתפות בשנת תשי"ג (אגרות קודש, כרך ז, עמ' קסו): "100 $ בתור נדבה, וצ'יק נוסף על סך 100 $ בתור הלוואה".
"לי הכסף"…
בעת כינוס השלוחים בשנת תשמ"ח ('התוועדויות' תשמ"ח, כרך א, עמ' 504), הודיע הרבי כי כדי להקל על חלק מדאגות השלוחים הנובעות מריבוי ההוצאות, יעניק השתתפות של עשרה אחוזים מהגירעון הכספי שלהם, בתור מענק, וחמישים אחוז מהגירעון, לאחר המענק, יוכלו השלוחים לקבל "כהלוואה למשך ארבע או חמש שנים, החל מראש-חודש כסלו שנה זו".
והוסיף: "כרגיל בכגון דא ימסרו [=השלוחים] גם המחאות ("טשעק'ס") על ההלוואה, החל מהתשלום הראשון, לא יאוחר מראש-חודש כסלו תשמ"ט, והשני עד ר"ח כסלו תש"נ, תשנ"א, תשנ"ב, או תשנ"ג (לכל היותר)".
ממעייני החסידות
פרשת משפטים
כי תקנה עבד עברי (כא,ב)
למה פתחה התורה את פרשת משפטים בדיני עבד עברי – איש ישראל שמכרוהו בית-דין בגניבתו, והלא הוא דבר בלתי-רגיל?
אלא מבואר בתורת החסידות ש"משפטים" הוא מלשון הליכה, וכפירוש התרגום על הפסוק (בראשית מ) "כמשפט הראשון", "כהלכתא קדמיתא".
ההליכה הראשונה של יהודי צריכה להיות – ההכרה שהוא "עבד עברי", עבדו של מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא.
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)
* * *
מדוע נבחר דינו של עבד עברי הדין להיות הציווי הראשון בתורה לאחר מתן-תורה בהר סיני? הסיבה שרוצעים את אוזנו של עבד עברי לאחר שעבד שש שנים היא, כפירוש רש"י (פסוק ו), "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'כי לי בני-ישראל עבדים'" (או: "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב'") – תירצע.
נמצא שבעבד העברי ניכר (אפילו בגופו הגשמי) הקשר שלו עם מעמד הר-סיני. לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי.
(לקוטי-שיחות כרך טז עמ' 256)
* * *
עבד כנעני – מסמל אדם בעל נטייה לתאוות העולם, אלא שהוא כופה את עצמו בקבלת-עול ואיננו נכנע להן. מצד אחד הוא עבד (לה'), אך מצד שני הוא נקרא עבד כנעני, כי נפשו הבהמית היא בתוקפה.
עבד עברי – מסמל אדם שהגיע למצב שמידות נפשו האלוקית (אהבת ה' ויראתו) משפיעות על נפשו הבהמית ומעוררות בה רצון ותשוקה לאלוקות (ובכל-זאת עדיין הוא נקרא "עבד", מכיוון שנפשו הבהמית טרם נהפכה לגמרי והוא עדיין זקוק ל"עבודת עבד" כדי להשפיע עליה).
לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי, כי הכוונה והמטרה של מתן-תורה היא להאיר את עולם הזה התחתון באור התורה. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה בולטת בדין עבד עברי, המסמל את השפעת הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.
(לקוטי-שיחות כרך טז עמ' 256-257)
שש שנים יעבוד ובשביעית ייצא לחופשי חינם (כא,ב)
"שש שנים" – רמז ל"שית אלפי שנין הווי עלמא",
"יעבוד" – במשך תקופה זאת, דהיינו בעולם-הזה דווקא, אפשר לעבוד את ה' בעסק התורה ומצוותיה. על-ידי עבודה זו,
"ובשביעית" – באלף השביעי,
"יצא לחופשי חינם" – נזכה כולנו להשתחרר ולהיות חופשיים מכל ההעלמות וההסתרים השוררים כיום בעולם, ונזכה לכל הגילויים הנעלים שיהיו לעתיד-לבוא.
(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת משפטים תשל"ח)
וכי יזיד איש על רעהו... מעם מזבחי תיקחנו למות (כא,יד)
בגמרא (יומא פה,א) נאמר: "מעם מזבחי ולא מעל מזבחי (שאם התחיל לעבוד במקדש אינו נלקח לדין עד שישלים את עבודתו)... לא שנו אלא להמית, אבל להחיות, אפילו מעל מזבחי" - שאם ידע ללמד זכות על אדם שנידון בבית-דין להריגה, לוקחים אותו גם באמצע עבודתו, כי פיקוח-נפש דוחה גם את עבודת בית-המקדש.
מכאן הוראה נפלאה בכל הנוגע לעבודת הפצת היהדות. כשם שאפילו כוהן גדול, העובד ביום-הכיפורים בקודש-הקודשים, חייב להפסיק את עבודתו לצורך פיקוח-נפש של יהודי אחר, כן גם לגבי פיקוח-נפש רוחני. יש להפסיק ולדחות גם דברים נעלים ביותר כדי להציל יהודים הצלה רוחנית.
והדברים הם גם בקשה ותביעה כלפי מעלה - "אלוקיכם כוהן הוא" (סנהדרין לט,א) ועליו לדחות הכול, כביכול, ולעסוק בהצלתם של ישראל.
(משיחת שבת-קודש פרשת משפטים ה'תשמ"ה)
רק שבתו ייתן ורפוא ירפא (כא,יט)
אמרו רז"ל (שבת יב), "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", והיינו שהשבת מביאה עמה רפואה. זהו שרמז הכתוב: "רק שבתו ייתן" – על-ידי שמירת שבת, "ורפוא ירפא" – באה רפואה לאדם.
(תורת לוי-יצחק עמ' ס)
עין תחת עין (כא,כד)
ידוע שבשעה שאדם מקדש אחד מאיבריו, הוא עושה אותו "מרכבה" לקדושה העליונה. לדוגמה, מי שמקדש את עיניו בזה שהוא נשמר מראייה אסורה ומשתמש בהן אך ורק לדברים שבקדושה, עושה מעיניו הגשמיות מרכבה לבחינת "עין" העליונה.
זהו שרמז הכתוב "עין תחת עין כו'", כלומר: שמא עין זו שנחבלה היתה "תחת" ו"מרכבה" לבחינת עין העליונה; לכן גם אנו מחמירים בדינו של החובל, ומחייבים אותו לשלם לנחבל חמישה דברים.
(כתר-שם-טוב דף מב עמ' ד')
וכי יגח שור (כא,כח)
וכי ייגח שור: אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה (רש"י)
מטבע האדם שכאשר מתרחש מאורע בלתי-רגיל, מתקבלת בליבו ההנחה כי המאורע בא מלמעלה. אך לעומת-זאת, במאורעות שגרתיים ורגילים, מפתהו היצר-הרע לחשוב כי "עולם כמנהגו נוהג".
מלמדנו רש"י ש"דיבר הכתוב בהווה"; כלומר, גם ה"הווה", הדבר המצוי ביותר, אינו בא מה'טבע', אלא מכיוון ש"דיבר הכתוב", מצד עשרה המאמרות שבכתוב, שהם המחיים ומהווים ("הווה" מלשון מהווה) את כל פרטי הנבראים בכל רגע ורגע.
(לקוטי-שיחות כרך ו עמ' 141)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת משפטים
כ"ז בשבט, מברכים החודש
"לימוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י (ביום ראשון עד 'שני', ביום שני עד 'שלישי' וכו'), אמירת תהילים בכל יום, סיום ספר תהילים בשבת מברכים – על זאת צריך לשמור. הדבר נוגע לאדם עצמו, לבניו ולבני-בניו"1.
השכם בבוקר2 – אמירת כל התהילים בציבור. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה.
[למנהג רבותינו נשיאינו, קוראים לפני שחרית את ה'שביעי' של פ' משפטים שמו"ת, ואת ההפטרה דפ' שקלים3].
מנהגי קריאת התורה
פותחין הארון4, ומוציאין5 שני ספרי-תורה6.
לאחר שמגיעים ספרי-התורה לבימה ניתן למסור גם לקטן לאחוז ספר-תורה7.
"ותגלה ותראה..." אומרים בחול ובמנחה של שבת. ובשבת ויום-טוב בשחרית – "ויעזור...". [אומרים] ותגלה – בוא"ו8.
"כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים היו מדקדקים ביותר אשר בכל קריאה, אפילו ביום שני וחמישי, מנחת שבת יהיה הסדר: כהן, לוי וישראל"9.
אם אין כהן בבית-הכנסת, יאמר הגבאי: "אין כאן כהן, יעמוד (פלוני בן פלוני, ישראל [או: לוי]) במקום כהן..."10.
"כ"ק האדמו"רים היו מקפידים ביותר שבעלי הקריאה יהיו דייקנים, והיו מדקדקים על שני עניינים: א) דקדוק התיבות בהברה ברורה. ב) שמירת טעמי הנגינה"11.
מדקדקים לשמוע קריאת התורה מתוך החומש12.
* השנה קוראים בספר הראשון לשבעה עולים בפרשת השבוע – משפטים, לאחר מכן מניחים את הספר השני אצל הראשון, ואומרים חצי קדיש13. הגבהה וגלילה לספר הראשון. בספר השני עולה המפטיר בפרשת שקלים, מתחילת פרשת כי תשא "וידבר... לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, יא-טז). הגבהה וגלילה לספר השני14. הפטרה: "ויכרות יהוידע... לכהנים יהיו" (מלכים-ב יא,יז – יב,יז). אם קרא הפטרת פרשת משפטים, קורא אחריה את ההפטרה הנכונה, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה15.
עלייה לתורה: הנקרא לעלות לתורה, הולך בזריזות ממקומו לבימה בדרך הקצרה ויורד בדרך הארוכה16.
הרבי היה נוגע בעצי-חיים ללא הטלית17, פותח את ספר-התורה, נוגע בטליתו בתחילת מקום הקריאה ובסופה18, נושק הטלית במקום שנגעה בספר-תורה, גולל (סוגר) הספר-תורה19, מפנה פניו קצת20 לימין, ומברך21.
פותח הספר-תורה, אומר בלחש, חוץ ממקומות מיוחדים22, אחר הקורא. בגמר הקריאה נוגע בטליתו בסוף מקום הקריאה, ואחר-כך בתחילתו. נושק הטלית במקום שנגע בספר-תורה. גולל, פונה לימין ומברך23.
העולה שסיים ממתין על הבימה עד שיעלה חברו ויסיים הקריאה שלו, ואז יורד בין גברא לגברא, וקודם ירידתו נוגע בטליתו בספר-תורה מבחוץ ונושק במקום שנגע24.
על אמירת 'מי שבירך' לכל עולה, כתב הרבי "כמדומני, בליובאוויטש לא נהגו כן"25.
למעשה רגילים לברך בשבת כל חולה, גם מי שיש בו "סכנת היום", בנוסח הקצר "לשבת" הנדפס בשנים האחרונות בסידורי חב"ד26.
המברך ברכת הגומל לאחרי הקריאה הסמוכה לאמירת קדיש, ימתין בברכתו עד אחרי אמירת החצי-קדיש ואז יברך27.
אחר ברכת 'הגומל' – קודם עניית "מי שגמלך..." – צריכים לענות אמן28.
הנוסע מעבר לים במטוס – מברך גם-כן ברכת 'הגומל'29.
לעניין ברכת 'הגומל' של היולדת – ההוראה למעשה היא שלא תברך אשה 'הגומל' כלל30.
מנהגנו בלידת בת – לעשות 'מי שבירך' ולקרוא שם בקריאה היותר סמוכה ללידה, ולאו-דווקא בשבת31.
ב'מי שבירך' ליולדת בת – הנוסח: "יגדלוה לתורה ולחופה ולמעשים טובים"32.
'ברוך שפטרני' מברכים בלא שם ומלכות, ומברכים אותה גם ביום ב', ה', בראש-חודש, ולאו-דווקא בשבת33.
אבל, וכן בעל יארצייט כשחל היארצייט ביום הקריאה, משתדל לומר החצי-קדיש שאחר קריאת התורה34.
המגביה ספר-תורה להראות לעם, גוללו עד ג' דפין [=פותח שלושה "עמודים", טורים] ומגביהו35.
"כשמגביהין הספר-תורה להראות הכתב לעם, כל אדם ישתדל לקרב עצמו לתיבה כדי שיוכל לקרוא מה שכתוב בספר תורה בעת הגבהת הספר-תורה, ויאמר: "וזאת התורה... ויאדיר"36.
בעת הגבהת הספר-תורה ואמירת 'וזאת התורה' – אין מנהגנו להראות באצבע37.
הרבי לימד את התמימים בבית-חיינו, כשהתפלל עמם לפני שנת תש"י, את סדר הגבהת התורה, שפונים בה כמו ב'בואי בשלום', דהיינו מימין לשמאל, אבל עושים רק חצי סיבוב, דהיינו שהמגביה הופך פניו כלפי מערב עד האמצע, וחוזר למקומו. ואמר שזה הפירוש במה שכתוב שצריך להסתובב "משמאל לימין"38.
מנהגנו: מגביה הספר-תורה, ולאחרי שמראה אותה לקהל – חוזר ומניחו על הבימה וגוללו בעצמו, ואז יושב על הספסל ואחר כורך המפה39.
מדייקים לגלול הספר-תורה נגד התפר, שמקום התפר יהיה באמצע הספר-תורה מבחוץ40.
האבנט חוגרים בתחילת שליש התחתון של הספר-תורה41.
הפטרה:
"לא יתחיל המפטיר להפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, כדי שגם הגולל יוכל להבין ולשמוע ממנו, שחובה היא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר-תורה41*, לפיכך לא יקראו שניים ההפטרה כאחד בקול רם, ששני קולות אין נשמעים. ויש נוהגים מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה בלבדה אלא הם בעצמם קורין ההפטרה ושומעים הברכות מפי המפטיר. ומכל מקום צריכים ליזהר שלא יקראו בקול רם אלא בנחת (מילה במילה עם המפטיר)"42.
כשהיה הרבי ש"ץ, נטל בעצמו את הספר-תורה ואמר 'יהללו'43.
[המשך מנהגי השבת:]
המולד: אור ליום ג', בשעה 02:28 ו-17 חלקים.
מברכים החודש: ראש-חודש אדר (תיבת 'אדר': א' בחטף-פתח, ד' בקמץ), ביום השלישי וביום הרביעי.
אין אומרים 'אב הרחמים'.
אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת. ובוודאי אפילו בשבתות החורף יש לחלק ההתוועדות או לסדרה באופן כזה שיוכלו המשתתפים בה להמשיך ההתוועדות בסעודת שבת בבתיהם44.
כדאי שגם הנשים והבנות יסדרו מצידן התוועדות בשבת או במוצאי שבת45.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" [מתחיל מהיום46]: שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר-מצווה, כי אם מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהיה, גם שמחה בענייני הרשות47, כי העיקר היא השמחה.
פרשיות מלאכת המשכן:
"מכיוון48 שנכנסים לשבוע דפרשת תרומה (החל מהקריאה במנחת שבת), ולאחרי-זה פרשת תצווה49, שבפרשיות אלו50 נתבארו כל פרטי הציוויים דמעשה המשכן, כלי המשכן, בגדי כהונה וכו' – כדאי ונכון ביותר שנוסף על לימוד חלק הפרשה בכל יום (עם פירוש רש"י) בשיעורי חת"ת, יוסיפו וילמדו גם מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה51 (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד על פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים52 (ואין צורך לחפש בספרים), "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"53.
ומה טוב – לתרגם (על-כל-פנים חלק מפירושים אלו) גם בלשון עם ועם, כדי שיהיה "כשולחן הערוך לפני האדם" – גם עבור אלו שלעת-עתה אינם יודעים ללמוד אלא בלשון עם ועם.
ומהמעלות שבזה: א) 'לחיות עם הזמן' – להוסיף חיות בלימוד פרשת השבוע. ב) ועוד ועיקר – שההוספה בלימוד ענייני המשכן ומקדש ממהרת ומזרזת עוד יותר את בניין בית-המקדש השלישי – לא רק "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"54, אלא בניין הבית בפועל ממש.
יום שלישי,
ל' בשבט, א' דראש-חודש אדר
[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות' גיליונות: תקפח, תקצב, תרא. כאן באו פרטים נוספים].
שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל55.
כופלים הודו לה' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ]56 עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...".
"ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.
קריאת התורה. אשרי, ובא לציון, יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפלין. הנחת תפילין דרבנו-תם57, קריאת שמע. פרשיות: קדש, והיה כי יביאך. שש זכירות. חליצת התפילין. הש"ץ יאמר [ועכ"פ: יסיים] בקול – מזמור (כלשהו, כדי לומר הקדיש), חצי קדיש, מוסף.
יום רביעי
א' באדר, ב' דראש-חודש
דיני ומנהגי ראש-חודש, כדאתמול.
----------
*) במדור זה – כבפרשת שקלים בכל שנה, בלי-נדר – ניסינו לרכז דיני ומנהגי הוצאת והכנסת ספר-תורה, קריאת התורה וכו'. נשמח לקבל הערות והשלמות. ההנהגות השייכות לשבת זו דווקא, נסמנו בכוכבית בתחילתן.
1) תרגום מאידיש – היום-יום, כה שבט (משיחת שמחת-תורה תרצ"ז, ספר-השיחות תרצ"ז עמ' 203).
2) ע"פ מענה הרבי אין הוראה לומר את הפסוקים שלפני ושאחרי התהילים, ובתהילים שלאחר התפילה אין לפסוקי "לכו נרננה" מקום כלל. ראה נוסח המענה ומשמעותו ב'התקשרות' גיליון תפד עמ' 17.
3) 'היום יום' ד' טבת.
4) בדרישה סי' תרנ"א כ' שיש לפתוח את ארה"ק משמאל לימין, ובסי' קכח ס"ק יג כתב שאין קפידא בזה (ובקצות-השולחן סי' כה ס"א העתיק מסי' קכח). אולם נפוץ בבית-חיינו ובין אנ"ש לפתוח מימין לשמאל [אודות רשימת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בנדון, שנעתקה כאן בשנים קודמות – נכתבה בעפרון בביכל תרמ"ג, והעביר עליה קולמוס וכתב "כ"ז אינו מכוון כלל וכלל", וע"פ הוראת הרבי לא נדפסה בסה"מ תרמ"ג – ראה בקובץ 'הערות הת' ואנ"ש – 770' גיליון שיא עמ' 66]. וראה 'התקשרות' גיליון רדע עמ' 18).
5) בס' 'ליובאוויטש וחייליה' עמ' 27, כתב: להוצאת ספר-תורה היה עולה תמיד אדמו"ר [מהוריי"צ] זי"ע. אף פעם לא היה מכניס הספר-תורה להיכל, רק הוצאה לבד, ע"כ.
"בביהכ"נ של כ"ק אדמו"ר ראיתי איש אחד שמשתדל תמיד להוצאת ס"ת בכל מניין ומניין, והבחנתי שאף פעם לא היה מכניס, ושאלתיו: הרי כולם נוהגים שהמוציא הוא המכניס? וענה לי, שכשהיה ב'יחידות' אצל הרבי, אמר לו הרבי (באיזה עניין) להשתדל להוצאת ס"ת, והוסיף ואמר לו שאין זה נוגע להכנסה" (שם). וראה בעניין זה בקצות-השולחן סי' כה בבדה"ש ס"ק סג, ובס' 'מנהג ישראל תורה' סו"ס קלד וש"נ. מהמשפיע הרה"ח ר' שלמה-חיים קסלמן ע"ה שמעתי, שההקפדה להכניס ג"כ, היא מנהג 'בעלי-בתים' שחוששים שתהיה להם בחשבון 'הוצאה' ללא 'הכנסה'...
6) בדבר אופן אחיזת הספר-תורה בהוצאה והכנסה וכו' – הנה הרבי החזיקו תמיד (גם בהקפות) כשהכתב כלפי חוץ (ואילו גיסו הרה"ח הרש"ג ע"ה החזיקו תמיד להיפך, וי"א שכך היה מנהג חב"ד בדורות שעברו, אלא שהנשיאים נהגו אחרת, וע"ע). ובספר 'מנהג ישראל תורה' סי' קלד ס"ק ה מביא מהיעב"ץ וכו' שפני הס"ת צ"ל כלפי העם.
כמדומה שנהוג (עכ"פ בין אנ"ש והאשכנזים) לסגור את ארון-הקודש לגמרי לפני אמירת 'שמע' (ובחול 'גדלו'), וכן (בכל הקהילות) בהחזרת הס"ת לפני אמירת קדיש, ולפני-כן לפותחו בהחזרת הס"ת עם אמירת 'יהללו'.
הרבי נהג לומר 'שמע', 'אחד אלוקינו', 'גדלו' (כולו, שלא כמנהג הנפוץ בקהילות האשכנזים לומר 'גדלו לה' אתי' לכיוון ארה"ק ו'ונרוממה שמו יחדיו' לכיוון הקהל) ו'יהללו', בהגבהת הס"ת מעט (מס' סופרים פי"ד הי"א, מג"א סי' קלד ס"ק ד, שערי-אפרים שער י ס"ד) לכיוון ארון-הקודש.
7) אג"ק ח"ג עמ' קלח. וב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קפח העירו משערי-אפרים שער י ס"ו (כצ"ל) ובפתחי-שערים שם, שעל-כל-פנים צריך שיהיה בר-דעת ויחזיקנו ביציבות ובכבוד.
8) ספר-המנהגים – מנהגי 'קריאת התורה' (עמ' 15-13). הערת הרבי: בסידורים: יעבץ (וע"פ הוצאה הראשונה שהיא של המחבר עצמו יש לברר אם אין זה הוספה מהמו"ל שלאחריו [א"ה: ואכן בסידור יעב"ץ הוצאת אשכול תשנ"ג, ח"א עמ' שי"ד ותש"ס, ברור שהדברים הם של המחבר עצמו]), חמדת-ישראל, תפילת-ישראל עם פירוש 'אור הישר', אוצר-התפילות, כלבו, סידור של"ה ועוד – דבחול ובשבת במנחה אומרים 'ותגלה'. ובשבת ויום-טוב בשחרית – 'ויעזור'. ובכל הנ"ל – 'ותגלה' (בוא"ו). ודלא כסידור עבודת-ישראל (ע"פ מסכת-סופרים פי"ד הי"ב) – 'תגלה' [א"ה: היעב"ץ שם גורס גם במסכת-סופרים 'ותגלה', ומבאר שהנוסח בא בהמשך ל'אב הרחמים' שלפניו].
9) ספר-המנהגים שם, מלקוטי-דיבורים כרך ב עמ' 456 [וספר השיחות תרצ"ו עמ' 51]. והיינו לדאוג לכך שיהיו תמיד כהן ולוי בבית-הכנסת. ובוודאי שלא לקרוא ללוי או לישראל לעלות ראשון כשיש כהן (אף שבלית-ברירה, כשעמד בר-מצוה לעלות במניין של הרבי, הורה הרבי להעלותו במקום כהן אף שזה לא יצא החוצה – פינת ההלכה, שיחת השבוע גיליון 459. וראה בשו"ע הקצר פל"ה ס"ג וש"נ).
10) כדי שלא יטעו ויחשיבו את העולה לכהן. כיוון שאמרו בגמרא (גיטין נט,ב), שבמצב כזה "נתפרדה החבילה", מעלים מי שרוצים, וניתן להעלות גם לוי (ולא כדעת המסתייגים מזה ע"פ הקבלה), ובפרט אם הוא 'חיוב' (ראה שו"ע ורמ"א סי' קלה סו"ס ו, פסקי תשובות שם אות י וש"נ). וכנראה שאין נוהגין כדעת המג"א ס"ק יא, שאם הלוי והישראל שווין בתורה – יש להעלות את הלוי ראשון (הובא בקצות-השולחן סי' כה בבדי השלחן ס"ק טו).
11) ספר-המנהגים שם, ומציינים להנ"ל וגם ל'ספר המאמרים – קונטרסים' כרך ב עמ' 790. למרות שמן-הדין יש לדקדק בקריאת-שמע, ואף בתפילה ובפסוקי-דזמרה (שו"ע אדה"ז סי' סא סכ"א-כב), הרי מסיבות היסטוריות, כיוון שה'משכילים' דגלו בשעתו בחכמת הדקדוק, מיעטו החסידים לעסוק בזה, והקפידו על הדקדוק בעיקר בקריאת התורה. ראה בנושא זה: הסכמת מהרי"ל אחי אדמוה"ז לסידור (נדפסה בסידור 'תורה אור' תשמ"ז עמ' 14). ספר-השיחות תורת-שלום עמ' 2. ספר-התולדות אדמוה"ז ח"ב עמ' 561. ובאריכות באג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' קמב. וראה גם 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קח.
לגבי חזרה אם קרא בטעות (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 456), מתי חוזרין וכיצד – ראה בירור ב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 18.
לגבי טעות שנמצאה בשעת הקריאה בס"ת עצמו, נהוג כמ"ש בסידור 'תורה אור' עמ' שסו ובקצות-השולחן סי' פו, ולא כנדפס בשו"ת צמח-צדק שער המילואים ח"ד סי' ד, בהוצאת תשנ"ד – או"ח סי' עו (ראה 'התקשרות' גיליון ת"ר עמ' 16).
12) ספר-המנהגים שם מסה"מ קונטרסים שם, וכן צויין ל'מודעה רבה' מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (נדפסה בהוספות ל'סידור עם דא"ח' [עמ' 642, וכן בסידור תו"א הנ"ל עמ' 490, ובאג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קעז]). וכ"כ בכף-החיים סי' קמו ס"ק ח"י בשם החיד"א, עיי"ש.
13) "ואין מסלקין הראשונה עד שהניחו השניה על השולחן, שלא יסיחו דעתן מן המצוות" (רמ"א סי' קמז ס"ח), ודין זה, להניחה לפני ההגבהה, הוא גם כשאין אומרים אח"כ קדיש, כמו כשמסיימים הס"ת הראשון מתוך שלושה ס"ת, או בסיום עליית ה'שלישי' בחוה"מ פסח (שערי אפרים שער י סי"ב). בנפרד, כשיש מפטיר הקורא בס"ת השני, כמו היום, מניחין את הס"ת השני לפני הקדיש, כדי שיחול הקדיש על שניהם (מג"א שם ס"ק יב). אין לפתוח את מעיל הס"ת השני עד גמר גלילת והלבשת הס"ת הראשון, כיוון ש"אין עושין מצוות חבילות" (עיי"ש בשו"ע ומשנ"ב ובשערי-אפרים שם. אבל גם כשאומרים את הקדיש אחרי הס"ת השני, אין מחזירין את הספר הראשון לאמירתו, כמ"ש הלבוש סי' תרפב דפשיטא שהקדיש חל גם עליו, והחמד משה כתב שהוא קצת ביזיון להניח ס"ת ולא לקרות בו, הובאו בפסקי תשובות ס"ק יא – תודה להרב ישראל-יצחק שי' הלפרין מכפר-חב"ד). כמובן, הס"ת נשאר על הבימה עד הקריאה בו. הרה"ח ר' מאיר שיחי' הארליג מסר, שהרבי הקפיד שיניחו את הספר השני מימין הראשון דווקא.
14) אין להתחיל בקריאת ההפטרה עד גמר הגלילה, ולפחות עד שיתחיל לחגור את הס"ת (שערי אפרים שם סכ"ה, עיי"ש בפתחי שערים).
15) לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.
16) שו"ע הב"י סי' קמא ס"ז ואחרונים, וכן נהג הרבי.
17) ורק בשמח"ת נהג כמנהג כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לאוחזם ע"י הטלית (ראה ספר-המנהגים עמ' 13 ובהערה). ומשנת תנש"א הפסיק גם זאת.
כשמעוטף בטלית נוגע בס"ת באמצעות הטלית (לא בכנף ולא בציציות), וכשאינו מעוטף – באבנט הס"ת.
בספר-המנהגים עמ' 13 בהערה, כתב הרבי על המילים "נוגע בטליתו בתחילת מקום הקריאה": "ודלא כיש נזהרים (הובאו דבריהם בס' שערי-רחמים [כצ"ל, וכ"ה במקור, סה"מ תש"ח עמ' 146 – אות ד] ובס' שערי-חיים [אות כ] על השערי-אפרים שער ד' ס"ק ג וס"ק יז) לנגוע רק בגליון היריעה". טעם הזהירות הוא כדי שלא לפגוע ח"ו בגוף האותיות. וכמובן שגם למנהגנו שמקילין בעצם הנגיעה, עדיין יש להיזהר שלא לשפשף, וכן שלא לנגוע ע"י האבזם של אבנט הס"ת וכדומה כדי שלא ייפגע הכתב בפועל.
בשעת הברכות אוחז בעצי-החיים בשתי ידיו, ובשעת הקריאה אוחז בשתי ידיו בעץ-החיים הימני.
18) בשנים הראשונות נהג הרבי בזה כך. מאוחר יותר (עכ"פ משנת תשכ"ב ואילך) נהג לנגוע לפני הקריאה בתחילתה, בסופה ובתחילתה, ואחריה בסופה ובתחילתה (והחל משנת האבל תשמ"ח גם בסופה); ולמרות זאת הורה להדפיס את ההוראה המקורית בספר-המנהגים, כהוראה לרבים.
19) מקפיד (אם צריך – פותח שוב, ומתאמץ) לסגור לגמרי את הס"ת, כשצד ימין מעל צד שמאל.
20) רק קצת, וגם זאת בצורה כמעט בלתי-ניכרת, ע"י שהסיט תחילה את הס"ת מעט שמאלה (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). זאת בס"ת הקטן. בגדול – לא הזיזו, אלא עמד לימינו.
21) ב'ברכו' אינו מרכין ראשו כלל (ראה ע"ז בשער-הכולל פ"ז ס"א, וראה גם בשו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח
סי' ח אות ד). חוזר 'ברוך ה' המבורך' אחרי עניית הציבור (אף שבסידור סד"ה כשמפסיק כתב בקשר לעניית 'ברכו': "אין להש"ץ להמתין... עד שיסיימו הציבור, אלא עונה עמהם ביחד" דלא כבסי' קצב ס"א-ב שכ' שעונה אחריהם. וכמדומה שגם בברכת הזימון ענה הרבי אחרי הציבור).
הרבי נהג להגביה ולנענע קצת את הס"ת: לפני תיבת 'ברכו'; וכמה פעמים בשעת הברכה, בעיקר לקראת אמירת השם. בהתיבות: 'ברכו', 'ברוך (בשם ה' זה לא נענע), ברוך אתה ה' (בתחילה ובסוף ברכה ראשונה); ובברכה האחרונה, לפני הברכה ובתיבות: נתן לנו; ובסיום – ברוך אתה ה' (ואולי היו שינויים בזה).
לאחר סיום ברכה אחרונה, הקפיד הרבי להצמיד את האבנט לס"ת ביד ימינו מצד ימין של הס"ת.
22) כנראה הכוונה לחלקי-הפסוקים שהציבור אומרם בקול רם לפני הש"ץ בקריאת ת"צ ("שוב מחרון אפך...", י"ג מדות, "וסלחת..."), ודפ' בראשית ("ויהי ערב...") בשמח"ת. פסוקים אלו החל הרבי לאומרם עם הציבור וסיימם עם הש"ץ.
23) בכל זה ראה היום-יום ד' אלול, ספר-המנהגים עמ' 13.
24) ספר-המנהגים שם (עמ' 14), ממג"א סי' קמא ס"ק ח (ההמתנה), "וכן נוהגים" (כנראה – הנישוק. וראה 'מנהגי מלך' עמ' 31). וכשיורד – יילך בנחת, שלא יהא נראה שהיתה הקריאה עליו כמשא, משנ"ב וכף-החיים שם.
25) אג"ק כרך ב עמ' שכז. ומזה משמע לכאורה, ששלילת האמירה היתה לא רק כדי שלא לבטל מזמנו של הרבי (אך ייתכן גם שהרבי מזכיר זאת כאן רק כדי להסביר מדוע אין לו ידיעה ישירה בנושא). אגב, שם כתב הרבי: "נוסח... היותר מדוייק שראיתי, הוא בסידור תורה אור", וגם שם, לפחות בדפוס שלפניי, ד"צ ברוקלין תשמ"ז, יש לתקן "בעבור שעלה לתורה לכבוד...", כבמחזור-השלם. וכן תוקן לאחרונה בסידורי 'תהלת ה'' של הוצאת קה"ת בארה"ק (תש"ס ואילך). ככל שזוכרים, לא אמרו כלל 'מי שבירך' בנוכחות הרבי, אלא ליולדת ולרפואה שלימה. ובכלל אין רגילים לאומרו בבית חיינו ובישיבות חב"ד אלא כשנדבו תרומה, או כשיש צורך מיוחד לכבד מישהו, משא"כ בשאר מנייני חב"ד רגילים לברך כל עולה לתורה. ולהעיר מהידוע, שבדרך-כלל רבותינו נשיאינו לא היו מתערבים במנהגי ביהכ"נ (ראה אג"ק חי"ג עמ' קנד ועוד, 'התקשרות' גיליונות: תכח עמ' 19, תלד עמ' 19, תלט עמ' 17 וש"נ).
26) ראה קונטרס הסידור סכ"ג ואילך (נדפס גם בסידור תורה אור תשמ"ז, דף שעח,א), 'התקשרות' גיליון שה עמ' 18 וגיליון שח עמ' 18 וש"נ.
27) שם, הוראת הרבי – משום הפסק בין קרה"ת לקדיש (ובשו"ע הקצר ציין לשיחות-קודש – י"ט כסלו תשכ"ב. וראה בארוכה שיחות-קודש תשכ"ג עמ' כו. ובתדפיס מס' חקרי-מנהגים ח"ב, תשורה לנישואין גוראריה-סג"ל, י"ג תמוז תשס"ג ,עמ' לט ואילך, ציין בזה לא"א להרה"צ מבוטשאטש סי' ריט. שו"ת ירך-יעקב (ארגואיטי) סי' מ. אהלך-באמיתך פכ"ג סעיף סא, ועוד). וציינו שם לשערי-אפרים שער י' ס"ט, ואיני יודע מה הקשר לנדו"ד. ולהעיר שאמירת הקדיש לדעת הרמב"ם היא בשני וחמישי אחרי החזרת הס"ת להיכל, וביום שיש בו מוסף – לפני מוסף (פי"ב מהל' תפילה ה"כ-כב. וראה בשו"ע אדמוה"ז סי' רפב סי"ב ואילך), כמו במנחת שבת ות"צ גם למנהגנו, אלא שגם שם אנו משתדלים למנוע כל הפסק.
28) שם, הוראת הרבי (ומחאתו על אי-הענייה באג"ק ח"ד עמ' רס, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קי). וכ"כ בשערי-אפרים שער ד ס"ל שצריך לענות 'אמן' (ודלא כמלמדים זכות ש"מי שגמלך" תוכנו כמו 'אמן'). והרי טעות זו, לדלג אמירת 'אמן' ולהתחיל מייד באמירה שלאח"ז, מצוייה בכ"מ, כגון בחזרת הש"ץ לפני 'מודים', ובקהילות שאומרות 'ושמרו' בליל ש"ק לפני אמירתו.
29) שם, ממכתב הרבי שנעתק בהערות שם (לקוטי-שיחות חי"ב עמ' 152, 'שערי הל' ומנהג' שם).
30) בסדר ברכות-הנהנין לאדמוה"ז (פי"ג ה"ג) כתב שתברך בעזרת נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים, ובקצות-השולחן (סי' סה בדי-השולחן ס"ק ו) כתב "ועושים מניין בבית היולדת לתפילת מעריב ומברכת הגומל" כנהוג בירושלים (וצויין לו, כמקור לדיון ולא כפסק-דין, באג"ק ח"כ [כצ"ל] עמ' קב, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קי), הרי למעשה מסר הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר שהורה לו הרבי שאשה לא תברך ברכה זו (ראה בפרטות ב'התקשרות' גיליון כו עמ' 18 הע' 5).
31) שם, "הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע [באג"ק של הרבי: ח"ד עמ' מח. קיז. חי"ד עמ' נו. ח"כ עמ' רכז. חכ"ב עמ' רס], ולהעיר כי "אשה כמאן דמהילא דמיא" (ע"ז כז,א) [באג"ק האחרונות הנ"ל: "ופשיטא שהכוונה תיכף בלידתה"], וראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 472 [שבשעת קריאת השם היא "התחלת כניסת הנפש האלוקית" כמו בברית-מילה לבן. ובמאמר דלהלן מובא טעם כיו"ב בשם ה'בני יששכר': "מדוע נמתין אפילו יום אחד מבלי לקרוא שם בישראל, כי אשר יקראו לו נפש חיה הוא שמו וממשיך קדושת ישראל על הוולד..."]. המנהגים השונים בעניין זה הובאו במאמרו של הרה"ח הרב אליהו-יוחנן שיחי' גוראריה ב'התקשרות' גיליון כו עמ' 17, ובספרו 'חקרי מנהגים' עמ' עט.
32) שם "ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע [אג"ק שלו ח"א ס"ע רי] (ע"פ ברכות יז,א [-שלמרות שאשה פטורה מתלמוד-תורה, יש לה את זכות-התורה בעזרתה לבעלה ולבניה ללמוד])". היום-יום, כה מנ"א. אג"ק של הרבי ח"ה עמ' רפו ועוד (ראה במפתח האג"ק ערך 'נשים'), ונתבאר בחי"ב עמ' שמא.
33) שם "היום-יום עמ' קיב [יב כסלו]. ראה רמ"א סי' רכה. שער-הכולל פכ"ד". אג"ק ח"ז עמ' רכח, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' פה "ומה שבירכו הנשיאים בשם ומלכות, וכמובא בשיחת כ"ק אדמו"ר [ראה לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 528, ובסה"ש תרצ"ו עמ' 89 ובהערה. ובלה"ק בלקוטי-דיבורים ח"א-ב עמ' 351 ובספר התולדות אדמו"ר האמצעי עמ' 32], הנה אין זה הוראה לרבים". ובס' 'הלכות והליכות בר מצוה' פ"ה הע' 12 הביא מפי זקני חסידי חב"ד, שרק האדמו"רים בירכו בשם ומלכות, אבל החסידים, כיוון שספק להם אם קיימו מצוות חינוך בשלימות, מברכים בלא שם ומלכות.
34) ספר-המנהגים, מנהגי 'הגבהה וגלילה', עמ' 15. ולהעיר, שקדיש זה לא נמנה בט"ז, י"ז, י"ח קדישים שצ"ל האבל בכל יום ('תורת מנחם – מנחם ציון' ח"א עמ' 39. ח"ב עמ' 481). וראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פמ"ה ס"א, שהביא מכמה פוסקים שהקדיש שייך עקרונית לבעל-קורא, אלא שנוהגים לכבד את האבל, ויש נוהגים בכך (וכן הוא מנהגנו) גם אם האבל לא עלה לתורה.
35) מסכת סופרים פי"ד הי"ד. המג"א סי' קלד ס"ק ג העיר "ואפשר דדווקא נקט ג'", והמשנ"ב ס"ק ח כ' "ונ"ל דתלוי לפי כוח המגביה, שיהיה ביכולתו להגביה כשהיא נגללת הרבה" (והרבי ציין לו באג"ק חי"ח דלהלן). נהוג לנגוע בכתב (בטלית, או באבנט) ולנשק לפני ההגבהה.
36) שם, מסידור אדמוה"ז (בשו"ע הוצאת קה"ת תשס"א הוא בעמ' תרכג, וש"נ המקורות לזה).
37) שם. בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' קלד ס"ח לא מצא את 'מנהג העולם' הזה בסידורים וכו' רק ב'ילקוט מעם לועז' ובספר-חיים מהגר"ח פאלאג'י ז"ל, והביא סמך למנהג עפ"י מנחות כט,ב ("מראה באצבעו ואומר 'זה'". אך ראה בלקוטי-תורה דברים לב,ג שלשון 'זה' הוא דבר "שיכול להראות עליו באצבעו").
38) הרה"ח ר' יהודה-לייב שיחי' ביסטריצקי, 'התקשרות' גיליון רדע עמ' 17, ועיי"ש דיון בקשר למקורות.
39) שם, והרבי (אג"ק חי"ח עמ' תכז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' פו) מציין לערוך-השולחן (שהיה מראשי האשכנזים) סי' קמז ס"ט ששיבח מנהג זה, שזו עיקר מצוות הגולל – שהוא קושר הס"ת ו"נוטל שכר כנגד כולם", ומסיים שמנהג האשכנזים (שהמגביה אינו קושר, ורק קטן גולל הס"ת) תמוה. ועל טעמו הוסיף הרבי עוד ג' טעמים: א) מוכח מכמה מנהגי ס"ת, שמהדרים שתהיה הס"ת פתוחה רק בעת הצורך ותיכף ומייד לגוללה. ב) למעט עד כמה שאפשר בחילוקי מנהגי בני ישראל. והרי אצל הספרדים שהגבהת הס"ת היא לפני קרה"ת – המגביה חוזר ומניחה על הבימה, וכן הוא הסוגרה (או גוללה). ג) בכדי שתהיה הגלילה כדבעי – ראה שערי-אפרים שער י סי"ט.
40) שם, ע"פ שו"ע סי' קמז ס"ג.
41) שם. צריך חיפוש מה המקור והטעם למנהגנו בגלילה, לקשור בתחילת שליש התחתון דווקא (ספר-המנהגים ס"ע 15. וראה מה שנמסר ע"ז ב'כפר חב"ד' גיליון 762 עמ' 91, מקור ע"פ הירושלמי פ"ד דתענית ה"ה, שמרע"ה החזיק בשליש הלוחות, עיי"ש).
למנהג העולם לקשור בתחילת שליש העליון, י"א שזהו ע"ד הדין בקביעת מזוזה (יו"ד רפט ס"ב, ברכ"י שם, 'מנהג ישראל תורה' סי' קמז ס"ק ב).
י"א שמנהגנו הוא ע"ד ההפסקה שנעשית בגוף האדם ע"י האבנט בין הלב לחלק התחתון, וגם בס"ת יש ג' שלישים, ראש גוף ורגל. ויש לבדוק אם יש לזה שייכות לג' שלישים דז"א, שהשליש התחתון שייך לגילוי למטה בדווקא (ראה תו"א נח,ג).
בדבר החזקת הספר אח"כ, ב'בית חיינו' גיליון 68 עמ' 2 (יומן כ"ה כסלו תנש"א), מובא: "בשחרית, בדרכו למקומו אחר קרה"ת, סימן [הרבי] לזה שהחזיק את הס"ת – להופכו (הנ"ל החזיק הס"ת כשהכתב כלפי-חוץ)".
41*) ואכן רגילים גם לתקן טעויות בקריאתה (כדין קרה"ת המבואר בשו"ע ואחרונים סי' קמב).
42) שו"ע אדמוה"ז סי' רפד סי"א, ע"פ כתבי האר"י, שער המצוות פ' ואתחנן. וכן נוהגין (חוץ מאשר בנוכחות הרבי) קצות-השולחן סי' פח ס"ב, ובהערות שבסוף ח"ג לסי' פה ס"ק ב. א"צ שתהא ההפטרה כתובה בספר נביאים של קלף או אפילו בדפוס, אלא די בכתיבתה לבדה (שם ס"ד ובקו"א, וכן הרבי אמרה מתוך חומש 'תורה תמימה'). בסיום ההפטרה לא היה הרבי מנגן כמורגל, אלא כבכל סוף פסוק.
43) הרה"ח הרב שמעון שיחי' יעקובוביץ תלה על לוח אחד מבתי-כנסת חב"ד בירושלים ת"ו ליקוט של כמה ממנהגינו (לפני עריכת ספר-המנהגים. נדפסו בשלימותם ב'התקשרות' גיליון רי"ב), ומהם (אות טז): "הכנסתה [של הס"ת] לארוה"ק ע"י המגביהה, המחזיקה אז" כפי שראה שהקפידו בשעתו בישיבה אצל הרה"ג הרה"ח רח"ש ברוק ע"ה. אולם הרבי, בהגיהו את הרשימה האמורה, מחק את כל המנהג וציין לפניו "?".
בסידור כתוב: "ואומר הש"ץ: 'יהללו'" (וע' מ"ש בס' כל-בו – הובא בא"ר רפד,יד ובכף-החיים שם,מד, אבל לא בשו"ע רבנו שם – ש'יהללו' שייך לבעל-השחרית). ומאחר שהרבי עצמו נזהר בזה (בדבר שנהג כדי "להוציא את הרבים", ראה אג"ק כרך כ עמ' לט), וגם שלל בהגהתו את הנהוג כנ"ל, צ"ע מדוע אין אנ"ש נזהרין בזה.
44) אג"ק כרך י עמ' ד. וראה גם שם עמ' סא.
45) שם.
46) ראה בספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 391: פתיחת 'צינור' השמחה נעשה על-ידי קבלת החלטות טובות וביצוען המיידי, להשתדל בכל האופנים להוסיף ולהרבות בדברים המשמחים, ומוסיף והולך בכל יום בענייני שמחה.
47) נימוקי או"ח סי' תרפו בסופו, לקוטי-שיחות כרך ט"ז עמ' 345.
48) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252, וכן ההערות 27-22 דלהלן [להוציא המוסגר בחצאי ריבוע]. וראה הערה 86 שם.
49) וכן בהתחלת פרשת תשא – הציווי דעשיית כיור וכנו, ומעשה הקטורת.
50) משא"כ בפרשיות ויקהל-פקודי – שחוזר ונשנה בנוגע להעשייה בפועל.
51) נוסף על פירוש רש"י, פשוטו של מקרא – גם הלימוד על-דרך הדרש וכו'.
52) כמו 'תורה תמימה', 'תורה שלימה' וכיוצא בהם.
[ברור מכל השיחה שהכוונה רק לנושאים הללו (ורק באותם ימים שהם מופיעים בשיעורי חת"ת), ולא לשאר העניינים שבפרשיות אלו.
וצ"ע אם נכללים בזה גם המאמרים שאינם דנים בעשיית המשכן אלא בפעולתו (הקרבת קורבנות, קטורת וכו'), עיין בגמ' שבת עד,ב "ונקט אופה" ובפירש"י שם, דמשמע לכאורה שמה שקשור בפעולת המשכן, כמו אפיית לחם הפנים, אינו נכלל בל"ט מלאכות שבת הנלמדות מ'מלאכת המשכן'. מאידך, נאמר לגבי מלאכת הוצאה במשנה (צו, סע"א): "שכן היתה עבודת הלויים", בהובלת הקרשים. ואולי גם זה נכלל בבנייה. דיון בנושא מופיע בפתיחת ס' אגלי-טל, וע"ע].
53) רש"י ר"פ משפטים.
54) מדרש-תנחומא פ' צו אות יד [ובעניין פרשיות אלו במיוחד, ציינו למאור ושמש ר"פ פקודי].
55) לשאלה היכן יש לענות אמן על ברכת הש"ץ 'לקרוא את ההלל', לכאורה ברור שאין לענות זאת אלא לפני ברכה שמברך כל אחד לעצמו, וכבר העירו משו"ע אדמוה"ז סי' נט סו"ס ד שבברכת המצוות אין עונין אמן אחרי שהש"ץ מסיים הברכה בין הברכה להמצווה, (ומש"כ בסי' תריט ס"ח "אלא שעכשיו על הרוב אין הש"ץ מכוון כלל להוציא אחרים, לכן יברך כאו"א לעצמו בלחש, ויזהר לסיים קודם שיסיים הש"ץ, כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת הש"ץ, וכן הדין בברכת הלל..." הכוונה (כמוכח במ"א ס"ק ג, מקור הדברים) רק לומר שגם בהלל ולולב יברך כל אחד לעצמו, ולא שגם שם ימתין לענות אמן על ברכת הש"ץ) אבל בקריאת המגילה בווידיאו ניתן לראות שהרבי בירך בעצמו את הברכות שלפני קריאתה, ואעפ"כ ענה אמן אחרי ברכות הש"ץ. ואולי הוא כמו "גביל לתורי" (שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ט), כמנהגנו באמירת יה"ר בין ברכת התפוח ואכילתו בליל ר"ה, ואמירת 'חזק' ע"י העולה לתורה. וע"ע.
56) הגש"פ של הרבי (תשל"ג ואילך), עמ' מה, וכן משמע בהיום-יום ל' תשרי, ודלא כנדפס בספר-המנהגים עמ' 41 ומשם ב'אוצר', בגיליונות 'התקשרות' בעבר וכו' – הרה"ח רי"ל שי' גרונר ועוד, קובץ 'הערות וביאורים – אוהלי תורה' גיליון תתי"ט עמ' 73.
ענייה זו, שבה נשתמרה תקנת ההלל המקורית ש"מצווה לענות ראשי פרקים" (ר"ן סוכה לח,ב. טושו"ע סי' תכב. אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'הלל' עמ' תיב וש"נ. אלא שלמנהגנו גם היחיד אומר עניות אלו, דלא כערוך-השולחן שם ס"ט). ובפרט ש"מנהג ישראל שעונים 'הודו' ו'אנא' באופן של 'רעש' ו'שטורעם'" – 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 146. ומצווה לפרסם. ו(בניגוד למה שכתבנו כאן בעבר) החזן הרה"ח ר' משה שי' טלישבסקי סיפר, שבכל פעם שהתפלל לפני התיבה שחרית דיו"ט במניין של הרבי – היה מנגן בפסוקי הודו וכו', והרבי היה מעודד זאת, וכך עשו כו"כ בעלי-תפילה ('התקשרות' גיליון תקצ עמ' 17), ובוודאי נעשה הדבר באופן שלא הפריע לענייה הנ"ל.
57) בס' 'אות חיים ושלום' (סי' כה ס"ק כ) כתב דמנהג רבים וכן שלמים שראו בסידור האריז"ל שלא להניח תפילין אחר מוסף, וכשאין הציבור ממתינים להם [דבר שכיח למתפללים בביכ"נ מנוסח אחר, וייתכן אפילו למאחרים בביכ"נ חב"ד], נהגו להניחן לפני מוסף ולבטל עי"ז תפילת מוסף בציבור, "וזה בוודאי לא אריך למעבד הכי, לבטל תפלה בציבור בשביל ספיקא אולי יצא הדבר מפי מהרח"ו, ולהניח את הוודאי הוא דברי הרמ"ע מפאנו" (שמתיר, כפי שמביא ודן בזה שם). והנה בהוספות לשו"ע אדה"ז (מהדורת קה"ת הישנה, חלק ג-ד עמ' 1310 הע' 7) הובא, שאם לא הניחן קודם מוסף יניחם אח"כ. וצ"ע אם למנהגנו יש לנהוג כהוראתו בזה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
