מדורים נוספים
	התקשרות 592 - כל המדורים ברצף
	שיחת "עבדי אבות" - היסוד ל"תורתן של בנים"
	נשיאי חב"ד התמסרו להחדרת העניין דאהבת-ישראל
	עבודת השלוחים והשליחות
	פרשת חיי-שרה
	הלכות ומנהגי חב"ד

עניינן של "אותיות החקיקה" בעבודת ה' הוא ש"בתחילה היא נקראת תורת ה' ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו", דהיינו, שהאדם והתורה מתאחדים * לכן נתן אליעזר לרבקה צמידים כנגד הלוחות דווקא, כדי להורות וללמד, שבית יהודי צריך להיבנות באופן שיהודי ותורה הם מציאות אחת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שייכותו של יום השבת-קודש לימי החול היא הן לששת ימי החול שלפניו (שלכן נקראים "יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת" וכו'¹), והן לששת ימי החול שלאחריו, כידוע² ש"מיניה (מיום השבת-קודש) מתברכין כולהו יומין", וכמו שכתב האור-החיים³ ש"באמצעות יום שבת משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים כו'".

ועניין זה (שייכותו של יום השבת-קודש לששת ימי החול שלאחריו) מודגש במיוחד ביחס לעניין הנישואין - כידוע המנהג⁴ שהחתן עולה לתורה ביום השבת-קודש שלפני הנישואין.

ובנוגע לנדון-דידן - שהעלייה לתורה היתה ביום השבת-קודש פרשת חיי-שרה - מודגשת השייכות באופן גלוי, שהרי, החתונה הראשונה שנכתב אודותה בתורה (חתונתם של יצחק ורבקה) היא⁵ בפרשת "ואברהם זקן וגו'" (שבפרשת חיי-שרה⁶).

ועניין זה הוא בהדגשה יתירה על-פי מנהג ישראל⁷ - [בעבר נהגו כן בהרבה קהילות שבישראל, וגם היום מצוי מנהג זה בכמה קהילות שבישראל] - שבעת עליית החתן לתורה (במשך כל השנה כולה) קוראים פרשת "ואברהם זקן וגו'".

[ויש לומר אחד מהטעמים בדבר⁸ על-פי הנ"ל שהחתונה הראשונה שמסופר אודותה בתורה מצויה בפרשה זו].

ב. בנוגע לפרשת "ואברהם זקן גו'" - אמרו רז"ל⁹: "יפה שיחתן של עבדי (בתי¹⁰) אבות מתורתן של בנים", שהרי, כמה גופי תורה נלמדים מיתור אות אחת¹¹ וכיוצא בזה, שבזה מודגש, ש"תורתן של בנים" נאמרה בקיצור ו"ברמיזה"¹²,

- [שזהו החילוק בין תורה-שבכתב לתורה שבעל-פה, שתורה שבעל-פה היא באריכות ובפרטיות, ואילו תורה שבכתב היא בקיצור וברמיזה] -

ואילו "שיחתן של עבדי אבות" מסופרת בתורה באריכות ובפרטיות, ולא עוד, אלא שבשיחתן של עבדי אבות נכתב עניין אחד ב' או ג' פעמים, כמו בפרשתו של אליעזר, שבתחילה מסופר אודות דברי אברהם אליו וכל הקורות אתו, ולאחרי זה נשנה כל העניין עוד הפעם - בסיפור אליעזר אודות דברי אברהם אליו וכל הקורות אתו.

והנה, אף שטעם הכפלת פרשתו של אליעזר בתורה הוא משום ש"יפה שיחתן של עבדי אבות כו'", מכל-מקום, מכיוון שעניין זה גופא (יופי שיחתן של עבדי אבות) מודגש ומסופר בתורה בקשר למאורע של שידוך וחתונה, מובן, שנוסף על המעלה שב"שיחתן של עבדי אבות" הרי זה קשור גם עם המעלה שבעניין החתונה.

ג. והביאור בזה:

כאשר יהודי הולך לבנות בית בישראל ("א אידישע הויז") - הרי זה נעשה "בניין עדי עד", כיוון שבונה אותו על-פי תורה, "תורת חיים"¹³ שניתנה מ"אלוקים חיים"¹³ (שחי לעולם), ובמילא נעשה גם הוא בבחינת "חיים", כמו שכתוב¹⁴ "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום", וגם הבית שבונה נעשה בבחינת "חיים", אשר, רק עניין נצחי יכול להיקרא באמת בשם "חיים"¹⁵.

ועל-פי זה יש לבאר מה שאמרו חז"ל¹⁶ בטעם נתינת אליעזר לרבקה - לשם קידושין¹⁷ - "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים גו' עשרה זהב משקלם"¹⁸: "בקע - רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת, ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות, עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן"¹⁹, כי, מחצית השקל ("בקע לגלגלת") הוא עניין הצדקה שהיא "כללות המצוות"²⁰, ושני הלוחות ועשרת הדברות הם "כללות התורה"²¹, שבני-ישראל קיבלום עליהם בקבלת-עול בהקדימם "נעשה" ל"נשמע"²²; ולכן קידש אליעזר את רבקה ב"נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים גו' עשרה זהב משקלם" - כי, היסוד של בניין בית בישראל הוא תורה ומצווה בקבלת-עול.

ד. ויש להוסיף ולבאר הטעם לנתינת "שני צמידים גו' עשרה זהב משקלם" כנגד "שני לוחות" ו"עשרת הדברות שבהן", אשר, עשרת הדברות היו חקוקות ("חרות"²³) - ולא כתובות - על הלוחות:

תורה שבכתב בכלל היא בבחינת "אותיות הכתיבה", דיו על הקלף, שהדיו (האותיות) והקלף הם ב' דברים נפרדים, ועל-ידי ב' הדברים (דיו וקלף) יחד מורכבת תורה שבכתב.

וכמו כן בתורה שבעל-פה ישנם ב' דברים: (א) דברי התורה, (ב) האדם הלומד את התורה (שנבדל ונפרד מדברי התורה עצמם).

מה-שאין-כן עשרת הדברות שהיו על הלוחות היו בבחינת "אותיות החקיקה", כלומר, שהלוחות לא היו דבר נפרד מעשרת הדברות, אלא, אותיותיהם של עשרת הדברות נעשו מהם עצמם.

ועניינם של "אותיות החקיקה" בעבודת השם הוא - כדאיתא בגמרא²⁴ - "תורה דיליה היא דכתיב²⁵ ובתורתו יהגה יומם ולילה" ("בתחילה היא נקראת תורת השם, ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו"²⁶), היינו, שהאדם והתורה נעשים דבר אחד.

ולכן נתן אליעזר לרבקה צמידים כנגד הלוחות דווקא, כדי להורות וללמד, שבעניין זה גופא שהבית היהודי צריך להבנות על יסודות התורה והמצוות (כנ"ל ס"ג) לא מספיק שיהודי יקיים תורה בקבלת-עול, אבל, הוא והתורה נשארים עדיין ב' דברים נפרדים, אף ש"תואמים" יחד ("כאטש זיי שטימען")... אלא, הוא והתורה צריכים להעשות דבר אחד, היינו, שהאדם צריך לעשות ממציאותו עצמה - תורה, שעל-ידי זה נעשה הוא דבר אחד עם "אנכי ד' אלוקיך"²⁷, וכן עם כל שאר הדברות.

ה. על-פי זה יש לבאר הטעם שהעניין ד"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" מודגש ומסופר בתורה בקשר למאורע של שידוך וחתונה - כיוון שעניין זה גופא (מעלת שיחתן של עבדי אבות לגבי תורתן של בנים) מתבטא בעניין החתונה:

"עבדי אבות" - הוא עניין הקבלת-עול, ודוגמתו בחתונה - שזהו עניין דבניין בית בישראל על יסודות התורה והמצווה בקבלת-עול באופן ד"אותיות החקיקה" (כנ"ל ס"ג-ד), אשר, עניין זה נעשה יסוד ל"תורתן של בנים".

ועל-ידי זה שישנו העניין דקבלת-עול בהנחת היסודות ("אין דעם לייגן די יסודות"), באריכות ובפרטיות, וחוזרת ונשנית פעם אחת ועוד הפעם ("פרשה של אליעזר כפולה בתורה"²¹), אזי יכולה להיות "תורתן של בנים" - פרטי ההלכות - בקיצור וברמז.

ידוע ש"קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"²⁸, כלומר, שיסוד העולם הוא תורה. ודוגמתו גם ב"עולמו" הפרטי של כל אחד ואחד - שעל-ידי זה שמסתכל בתורה, יסודות התורה והמצווה בקבלת-עול באופן דבניין נצחי - נעשית בריאת העולם וקיום העולם, שהבית שבונה הוא בית נצחי, ולא תשכח "מפי זרעו ומפי זרע זרעו גו' עד עולם"²⁹, ב"דור ישרים יבורך"³⁰.

*   *   *

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר³¹, שלפני חתונתו ציווה לו אביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ללמוד ל"הוראה" ולקבל "סמיכה".

מסגנון הסיפור משמע, שגם לפני חתונתו של אדמו"ר נ"ע ציווה לו אביו - אדמו"ר מהר"ש - לקבל סמיכה. - יש מכתב מאדמו"ר מהר"ש לאדמו"ר נ"ע מזמן ההוא, שבו כותב אליו: "בני הרב"³².

מסיפור זה מובן, שעניין ההוראה קשור ושייך לעניין החתונה, ולא עוד, אלא שהוראה מהווה הקדמה לחתונה.

ז. עניינה של "הוראה" הוא - לפסוק הלכה בתורה, "דין אמת לאמיתו"³³.

כל הסברות והדיעות בתורה הן אמת, וכלשון רז"ל³⁴ "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אבל, מעלתן של הלכות התורה היא, שאינן בבחינת "אמת" סתם, אלא, בבחינת "אמת לאמיתו"; מעלתן של הלכות התורה היא שאינן רק "דברי אלוקים חיים", אלא - כמאמר רז"ל³⁵ - "והוי' עמו³⁶ שהלכה כמותו", כלומר, ששורש ההלכות הוא משם הוי'³⁷.

כאשר האדם הוא שנון ("אן אויסגעשארפטער") ומפולפל - יש בכוחו להגיד אמנם סברות טובות, "דברי אלוקים חיים", אבל, ייתכן שעניין זה אינו אלא לפי שעה בלבד, כיוון שלאחרי זה יכולה להתעורר סברה שנייה - טובה יותר - שתפריך את הסברה הראשונה. מה-שאין-כן פסק הלכה הוא עניין נצחי שעומד וקיים לעד.

כלומר - הדיין צריך להיות "מוכן" לסברה שאינה תואמת את ההלכה, ואף-על-פי-כן, לפסוק בהתאם לההלכה, אשר, זהו העילוי והחידוש של הלכות התורה - שאין יכולים להפריכן, להיותן עניין נצחי, "אמת לאמיתו".

וזהו תוכן דברי המשנה³⁸: "למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים (אף שאין הלכה כמותו)... שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת". ואחד מהפירושים בזה³⁹ - שבאם לא היו מזכירין דברי היחיד, ייתכן שיבוא מישהו ויאמר סברה להפריך ולדחות את ההלכה, ולכן מזכירין דברי היחיד, כדי להדגיש, שכבר הועלתה סברה כזאת (על-ידי היחיד), ואף-על-פי-כן, נפסקה ההלכה באופן אחר.

ועל-פי זה יש לבאר שייכותה של הוראה לחתונה - כי, עניינה של חתונה הוא (כמו הלכה) בניין נצחי, "בניין עדי עד" (כנ"ל ס"ג).

ח. ביאור הדבר בפרטיות יותר:

ידוע⁴⁰ שענייני וצורכי האדם נחלקים, בכללות, לג' סוגים: מזון, לבוש ובית.

והנה, מעלתו של בית היא - שהוא דבר תמידי, כמבואר בכמה מקומות החילוק בין לבוש לבית, שהלבוש הוא דבר עראי, עכשיו הוא לבוש טוב, אבל זהו לפי שעה בלבד, מה-שאין-כן בית הוא דבר תמידי, כמודגש בלשון הנ"ל: "בניין עדי עד".

ועל-פי הידוע שכל ענייני העולם ישנם בתורה, ולא עוד, אלא שנמשכים הם מהתורה, כמאמר הנ"ל (ס"ה) "אסתכל באורייתא וברא עלמא", מובן, שגם בתורה ישנם העניינים דלבוש ובית.

והעניין בזה:

"סברות" הן בדוגמת "לבושים", כי, לפי שעה הרי זה דבר טוב, ופועל את הפעולה הדרושה, שהרי בשעת מעשה (כשאומר ולומד סברות אלו) הרי הוא מקיים מצוות תלמוד-תורה, ואדרבה, דווקא כן הוא סדר הלימוד⁴¹, אבל, ייתכן שלאחרי זה יפריכו ויבטלו את הסברות. מה-שאין-כן פסקי הלכות הם בדוגמת "בית" - דבר תמידי (כנ"ל ס"ז).

ועל-פי זה יש להוסיף ביאור בשייכותו של עניין הנישואין - בניין בית בישראל - לסמיכות הוראה, כיוון שתוכנם של ב' עניינים אלו הוא עניין ד"בית".

ט. ונוסף על שייכותה הכללית של חתונה להוראה - קיימת שייכות ביניהם גם בעניינים פרטיים:

עניין ההוראה קשור עם הגיל דארבעים שנה⁴², מיוסד על מאמר רז"ל⁴³ "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין".

ודוגמתו מצינו בנוגע לחתונת יצחק ורבקה - החתונה הראשונה שנכתב אודותה בתורה (כנ"ל ס"א) - כמו שכתוב⁴⁴ "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה".

ועל-פי זה יש לבאר מה שכתוב במדרש⁴⁵ (והובא ברש"י⁴⁶) שלפני חתונתו של יצחק (בהיותו בן ארבעים שנה) כתב לו אברהם שטר דייתיקי על כל נכסיו - דיש לומר, שזהו עניין ד"קאי... אדעתיה דרביה" (בארבעין שנין), שיצחק קיבל את כל ענייני אברהם רבו, ועל-ידי זה ש"קאי... אדעתיה דרביה" היתה החתונה.

י. על-פי האמור לעיל יש לבאר מה שכתוב בכמה מקומות⁴⁷ שבמשך הזמן מעת עקידת יצחק (בהיותו בן ל"ז שנה) עד לחתונתו (בהיותו בן ארבעים שנה) - היה יצחק שרוי בגן-עדן, כדי להשמר מ"עין-הרע", וכדרשת רז"ל בילקוט⁴⁸: "ויצא יצחק לשוח בשדה⁴⁹, מהיכן יצא מגן-עדן", ובהמשך הכתוב⁵⁰ - "וירא והנה גמלים באים, ותשא רבקה וגו'".

ומעין ודוגמת זה הוא גם אצל כל אחד ואחד לפני החתונה - כהוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר שבמשך כמה ימים לפני החתונה (כ"ק מו"ח אדמו"ר לא פירש כמה ימים) לא ישהה החתן לבדו, משום שמירה.

- [בפרקי דרבי אליעזר⁵¹ איתא: "החתן אינו יוצא לשוק לבדו", אבל, שם נראה, שטעם הדבר הוא משום כבוד⁵², שעניין זה שייך לאחרי החתונה; ואילו מהרבי שמעתי שהחתן לא ישהה לבד גם כמה ימים לפני החתונה משום שמירה].

ויש להוסיף, שהקשר והשייכות דעניין החתונה לגן-עדן מצינו גם בברכות נשואין⁵³ - "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן-עדן מקדם".

יא. ויש לבאר זה בהקדם הידוע⁵⁴ שגן-עדן אינו סובל מציאות של רע, וכמבואר הטעם לגירוש אדם הראשון מגן-עדן לאחרי החטא - כיוון שגן-עדן אינו סובל מציאות של רע.

ובפרטיות יותר:

בעולמות שלמטה מגן-עדן ישנם כמה חילוקי מדריגות, ובכללות, נחלקים הם לג' בחינות: עשייה, יצירה ובריאה.

עולם העשייה רובו רע, ומצד זה יכולה להיות בו התגברות הרע על הטוב. עולם היצירה הוא מחצה על מחצה, ועולם הבריאה רובו טוב⁵⁵.

וזהו גם טעם החילוק בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי:

בחוץ לארץ ההנהגה היא על-ידי עולם העשייה⁵⁶, ולכן, רוב הלימוד בתלמוד בבלי הוא בדרך קושייה ותירוץ, שעל-ידי היגיעה לתרץ הקושיות והסתירות פועלים את הבירור⁵⁷.

- כמסופר אודות האריז"ל ש"כשהיה... קורא הלכה... היה מקשה בכוח עד שנלאה מאוד, ומזיע זיעה גדולה... כי עסק ההלכה כדי לשבר הקליפה שהם סוד הקושייה... זה צריך טורח מאוד... לכן ראוי להמית עצמו ולשבר כוחו ולהתישו... מרוב גודל חריפותו היה מעיין ו' דרכים בהלכה כו'"⁵⁸ - ובארץ-ישראל ההנהגה היא על-ידי עולם היצירה⁵⁶, ולכן, הלימוד בתלמוד ירושלמי הוא בכלל באופן ישר⁵⁷.

אלא שאף-על-פי-כן, ישנם גם בירושלמי קושיות, אלא, שהתירוצים עליהם באים מיד, כלומר, שאין התגברות להקושיות - דוגמת עולם היצירה, שיש בו רע, אשר, מסטרא דרע נעשית האפשריות לקושיות כו' (כמבואר באגרת הקודש⁵⁹ על-פי הזוהר⁶⁰), אבל, אין לו התגברות להרע.

וזהו גם הטעם שבימות החול⁶¹ צריך להיות רוב זמן הלימוד בנגלה דתורה - ב' שלישים נגלה ושליש א' חסידות⁶² - וביום השבת-קודש⁶³ צריך להיות הלימוד בפנימיות התורה:

בששת ימי החול נמשך האור על-ידי הלבושים דעשייה ויצירה⁵⁶, ששייך בהם רע, ולכך יש צורך לברר אותם על-ידי נגלה דתורה, שעוסקת בבירור ענייני עולם-הזה וכו'; מה-שאין-כן ביום השבת-קודש נמשך האור על-ידי ההתלבשות (רק) בעולם הבריאה⁵⁶, ולכן הלימוד ביום השבת-קודש הוא בפנימיות התורה, "אילנא דחיי"⁶⁴, שלמעלה מעניין הבירורים⁶⁵.

וזהו גם ב' העניינים: "הריעו לה' כל הארץ"⁶⁶, ראשי תיבות "הלכה" - בששת ימי החול⁶⁷, "השתחוו לה' בהדרת קדש"⁶⁸, ראשי תיבות "קבלה" - בשבת⁶⁹.

אבל אף-על-פי-כן, גם בבריאה יש רע, אלא, שהטוב מתגבר עליו, ואילו גן-עדן אינו סובל מציאות הרע לגמרי, כנ"ל.

יב. על-פי זה תובן שייכותה של חתונה לגן-עדן:

מכיוון שחתונה הוא "בניין עדי עד" (כנ"ל בארוכה), לכן, כדי להגיע לעניין זה יש צורך להקדים עניין שלמעלה לגמרי ואינו סובל מציאות הרע, כדי לשלול את החשש ד"ואכל וחי לעולם"⁷⁰, שעל-ידי זה דווקא נעשה "בניין עדי עד", עניין נצחי, "אמת לאמיתו".

ומעין זה אצל כל אחד ואחד - שלפני הנישואין יש צורך בשמירה, וכמבואר עניין השמירה בכמה מקומות⁷¹, שדבר זה גורם ומביא את ה"בניין עדי עד", ו"שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן-עדן מקדם".

יג. ויש להוסיף ולבאר טעם המנהג לקבל סמיכות הוראה לפני החתונה:

נתבאר לעיל (ס"ה) דכשם שהתהוות העולם בכלל היא על-ידי התורה, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כך גם עולמו הפרטי של כל אחד ואחד מתהווה על-ידי זה ש"אסתכל באורייתא" [שזהו גם הטעם לכך שהחתן עולה לתורה לפני החתונה (כנ"ל ס"א)]⁷².

ולכן, כאשר הולכים לבנות בית בישראל - בעולם - צריכים לבנות תחילה בית בתורה, שזהו עניין דהוראה.

ועל-ידי זה שהאדם בונה את הבית בתורה - בונה הוא גם את הבית בעולם, "בניין עדי עד", ב"דור ישרים יבורך"⁷³.

(קטעים משיחת* יום ד' פרשת תולדות, ב' דראש-חודש כסלו ה'תשי"ג - בעת "קבלת-פנים"**; תורת-מנחם - התוועדויות ה'תשי"ג כרך ז' עמ' 182-190)

----------

1) ראה גם רמב"ן יתרו כ,ח.

2) ראה זח"ב סג,ב. פח,א.

3) בראשית ב,ג (ד"ה כי בו שבת). וראה תורת-מנחם - התוועדויות ח"ב עמ' 139 ואילך.

4) ראה לבוש ומג"א או"ח סו"ס רפב.

5) ראה גם שיחת ש"פ חיי-שרה סי"א (תו"מ ח"ז עמ'  177).

6) כד,א ואילך.

7) ראה אנציק' תלמודית ערך חתן וכלה ס"ע שלט ואילך. וש"נ.

8) טעמים נוספים בדבר - ראה אנציק' תלמודית שם.

9) ב"ר פ"ס, ח. וש"נ. הובא בפרש"י חיי-שרה כד,מב.

10) כ"ה בב"ר שם.

11) ראה ב"ר שם.

12) פרש"י שם.

13) ראה אבות דר"נ  ספל"ד.

14) ואתחנן ד,ד. וראה אדר"נ שם.

15) וכמו נהר המכזב אפילו רק אחת בשבע שנים (היקף שלם בשנים, וכמו שבוע בימים) אינו נקרא מים חיים (פרה פ"ח מ"ט. וראה לקו"ת מטות פג,ג).

16) תרגום יונתן חיי-שרה כד,כב. ב"ר פ"ס,ו. הובא בפרש"י ח"ש שם.

17) מדרש הגדול ומדרש אגדה ח"ש שם (וראה גם 'התוועדויות' תשנ"ב ח"א עמ' 288, ובהערות שם).

18) ח"ש שם.

19) פרש"י עה"פ.

20) ב"ב ט,א. וראה תניא פל"ז (מח,ב).

21) ראה ירושלמי שקלים פ"ו סה"א. פרש"י משפטים כד,יב.

22) שבת פח,א.

23) תשא לב,טז.

24) קידושין לב, רע"ב.

25) תהילים א,ב.

26) פרש"י קידושין שם.

27) יתרו כ,ב.

28) זח"ב קסא, רע"ב.

29) ע"פ ישעיה נט,כא. וראה ב"מ פה,א.

30) לשון הכתוב - תהילים קיב,ב.

31) ראה גם תורת-מנחם - התוועדויות ח"ד ס"ע 259 ואילך.

32) ראה "רשימות" חוברת קפה עמ' 13.

33) שבת י,א. וש"נ.

34) עירובין יג,ב. וש"נ.

35) סנהדרין צג,ב.

36) שמואל-א טז,יח.

37) נתבאר בארוכה בד"ה וידבר אלוקים תרכ"ז. המשך תרס"ו עמ' תלא ואילך. ועוד.

38) עדיות פ"א מ"ו.

39) ראה פירוש רמב"ם, ראב"ד, תוספות שאנץ, ועוד - עדיות שם.

40) לקו"ת ברכה צח,ד. ובכ"מ.

41) ראה גם ב"מ פד, סע"א.

42) ראה רמ"א יו"ד סרמ"ב סל"א.

43) ע"ז ה, רע"ב (נתבאר בלקו"ש חל"ד עמ' 160 ואילך).

44) פרשתנו כה,כ.

45) ב"ר פנ"ט, יא.

46) חיי-שרה כד,י. שם,לו.

47) ראה לקו"ש ח"א עמ' 49 ואילך. ח"ה עמ' 369 ואילך. וש"נ.

48) ח"ש רמז קט.

49) ח"ש כד,סג.

50) שם,סג-סד.

51) ספט"ז.

52) ראה גם ביאור הרד"ל לפדר"א שם (אות נח).

53) ברכה החמישית.

54) ראה מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב עמ' תשג. סה"מ תרס"ב ס"ע רצט.

55) ע"ח שער מב פ"ד. שם שער מז פ"ד. לקו"ת במדבר ג,ד. ובכ"מ.

56) תו"א לך יג,א.

57) ראה שערי-אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. המשך תרס"ו עמ' צ ואילך. סה"מ תש"ח ס"ע 121 ואילך. ועוד.

58) טעהמ"צ - להרח"ו - פ' ואתחנן.

59) סכ"ו.

60) ח"ג קכד,ב (ברע"מ).

61) קונטרס עה"ח סכ"ב. אגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ריש עמ' רו.

62) (כ"ק אדמו"ר חייך, ואמר:) כוונתי לעורר ("באווארענען") את הבחורים על-דבר שמירת הסדר של ב' שלישים נגלה... וביום השבת-קודש יוכלו למלאות את החסר בלימוד החסידות (מרשימה בלתי מוגה).

63) קונטרס עה"ח סכ"ה. צוואת אדמו"ר מהר"ש (אגרות-קודש שלו עמ' יג).

64) זוהר שם.

65) אגה"ק שם.

66) תהילים ק,א.

67) לקו"ת להאריז"ל תהילים ק' ובשער הפסוקים שם. נתבאר ע"פ דא"ח בסידור (עם דא"ח) ע"פ מזמור לתודה (מד, סע"ג ואילך), בפירוש המילות מהדו"ב פרק קמא. ועוד.

68) תהילים כט,ב.

69) שעה"פ שם.

70) בראשית ג,כב. - ראה תו"א בראשית ה,ד.

71) ראה לקו"ת ראה כג,ג. וש"נ.

72) ועל-פי זה מובן שדוגמתו הוא גם בנוגע לכל פרטי ענייני העולם - שלפני ההתעסקות באיזה עניין פרטי בעולם צריכים לעשות תחלה עניין זה גופא כפי שהוא "באורייתא", ועל-ידי זה ולאח"ז, יכולים לעשות עניין זה גם בעולם (מרשימה בלתי מוגה).

73) המשך נוסח הברכה (שבסיומו הזכיר כ"ק אדמו"ר את הפסוק "והיו לבשר אחד" (בראשית ב,כד. וראה פרש"י שם)) - חסר (מרשימה בלתי מוגה).

*) שיחה זו (מלבד ס"א) נדפסה בלקו"ש ח"א עמ' 36 ואילך (ס"ב-ה). עמ' 52 ואילך (ס"ו-יג (בשינוי הסדר)). במהדורה זו ניתוספו בהערות (מלבד ציוני מ"מ) כמה פרטים - מרשימה בלתי מוגה.

**) של החתן הת' ר' משה פסח גאלדמאן.