ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע (יח,כג)
ויגש אברהם: מצינו הגשה למלחמה - ויגש יואב וגו', הגשה לפיוס - ויגש אליו יהודה, והגשה לתפילה - ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה נכנס אברהם - לדבר קשות ולפיוס ולתפילה (רש"י)
יש לדקדק בזה:
א) מה הקושי בתיבת "ויגש", שרש"י זקוק לפרשה? ב) העובדה שאברהם נכנס לשלושה דברים אלו מפורשת ממילא בהמשך הכתובים (לדבר קשות - "האף תספה צדיק עם רשע", לפיוס - "חלילה לך מעשות כדבר הזה", "חולין הוא לך", לתפילה - "הנה נא הואלתי לדבר גו' ואנוכי עפר ואפר אולי יחסרון גו'"), מדוע אפוא, היה על רש"י להקדים ולציין זאת כבר עתה, ואף להביא לכך אסמכתאות ממקורות רחוקים ושונים בתורה?
ההסבר: המילים "ויגש אברהם" לכאורה מיותרות, שהרי כבר קודם לכן נאמר, "ואברהם עודנו עומד לפני ה'"?! לכן מפרש רש"י, ש"ויגש אברהם" כאן משמעותו שונה מבכל מקום, והכוונה היא להגשה נפשית - אברהם "נכנס" מלכתחילה למצב נפשי של מוכנות למלחמה, לפיוס ולתפילה. כלומר, לא שתחילה ביקש לדבר קשות ורק לאחר מכן שינה את גישתו ועבר לפיוס ולתפילה.
מניין לרש"י כי אמנם מלכתחילה "נכנס אברהם" לשלושה אלה? לכן הוא נזקק להוכחות שכבר מצאנו בתורה "הגשה" למלחמה, לפיוס ולתפילה.
(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 55)
ואנוכי עפר ואפר (יח,כז)
מפרש המגיד ממזריטש:
האפר הוא מהותו ועצמותו של העץ הנשרף. שהרי העץ כולל ארבעה יסודות - אש, רוח, מים ועפר. בשרפתו מתכלים שלושת היסודות אש, מים ורוח, ונותר רק היסוד הרביעי - העפר (כי העפר יורד למטה ואין האש שולטת בו) שהוא האפר.
העפר הוא היותר חומרי מבין כל ארבעת היסודות, ויש בו אורך ורוחב ועובי. נמצא אפוא כי עיקר מהות ומציאות העץ, באורך ורוחב ועובי, הוא מיסוד העפר שבו (אשר בו כלולים גם האש, המים והרוח).
זהו שאמר אברהם על עצמו "ואנוכי עפר ואפר":
אף שהאפר הוא מהותו ועצמותו של העץ השרוף, מכל-מקום אין לו דמיון וערך אל מהות העץ, בטרם נשרף - לא בכמות ולא באיכות. הוא הדין לגבי מידת החסד והאהבה שהאירה ונתלבשה באברהם, שהיה כידוע 'מרכבה' לחסד העליון שבעולם ה'אצילות' - אף שהיא היא מידת האהבה והחסד שב'אצילות', מכל-מקום אין ערך ודמיון בינה לבין מהות האור והאהבה שב'אצילות' ממש.
(תניא דף קכא-קכב)
ויעל לוט מצוער (יט,ל)
פעם אחת שבת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע בעיר ברנוביץ', ואת תפילת המנחה התפלל ב'קלויז' של חסידי סלונים. לאחר התפילה, כשישב הציבור לסעודה שלישית, עודדם הרבי לומר תורה, ואחד החסידים חזר על תורה ששמע מהרה"צ מסלונים, על הפסוק "ויעל לוט מצוער":
"לוט" מסמל קליפה וסטרא-אחרא. "צוער" - הוא ענווה וביטול. "ויעל לוט מצוער" - הקליפה "מתעלה" על-ידי ענוותנותה ונעשית קליפה קשה עוד יותר...
כשנפגש הרבי אחר כך עם הרה"צ מסלונים, מסר לו דרישת שלום מחסידיו בברנוביץ', והוסיף ואמר כי ל'תורה' ששמע משמו יש יסוד בזוהר הקדוש.
(מפי השמועה, רשימת דברים דף קסא)
וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דיבר (כא,א)
למה כפל הכתוב: גם לשון 'פקידה' וגם לשון 'עשייה' ומדוע הקדים 'פקידה' ל'עשייה'?
הלשון "פקד" - רומז להמשכה רוחנית בעולמות העליונים; הלשון "עשה" - רומז להמשכה בעולם העשייה הגשמי.
כדי שתימשך לידת נשמתו של יצחק למטה, היתה קודם ההמשכה למעלה - "וה' פקד את שרה", ורק לאחר מכן היתה ההמשכה למטה בפועל - "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר".
(ביאורי הזוהר לצמח-צדק כרך א, עמ' נט)
צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי (כא,ו)
"צחוק" רומז לבחינת תענוג העליון שיתגלה לצדיקים לעתיד-לבוא, כדכתיב (תהילים קד), "לווייתן זה יצרת לשחק בו". זו הסיבה שהשם "יצחק" הוא בלשון עתיד, כי גילוי זה יהיה רק לעתיד-לבוא.
תענוג זה נמשך על-ידי ההעלם וההסתר של שם אלוקים (המעלים ומסתיר על שם הוי'), כלומר, על-ידי זה שמבטלים את ההסתר והופכים את החושך לאור ואת היש לאין. דבר זה מעורר תענוג למעלה. אולם גילוי התענוג הזה יהיה רק לעתיד-לבוא.
(תורה-אור דף י"ז עמ' ב')
* * *
"אלוקים" - מידת הדין והגבורה, רומז לבחינת הגבורות שבנפש, דהיינו יצר-הרע ונפש-הבהמית.
"צחוק עשה לי אלוקים" - על-ידי תיקון והמתקת גבורות אלו נעשה "צחוק" ותענוג למעלה.
ואף שההתבטלות של יצר-הרע ונפש-הבהמית לאלוקות, אין לה כל ערך לעומת הביטול השורר בעולמות העליונים (ואם-כן, לכאורה, במה כוחה לגרום צחוק ותענוג למעלה?), מכל-מקום, דווקא התבטלות זו היא הגורמת תענוג למעלה, מפני החידוש שבה.
והדבר דומה למלך שהשרים מבקשים לגרום לו תענוג, ומביאים לו 'ציפור המדברת', והמלך מתענג מזה. ונשאלת השאלה: הרי בני-אדם מדברים בבינה יתרה יותר מאשר הציפור? אלא התענוג הוא מהחידוש שבדבר.
(אור-התורה חלק ב, עמ' 566)
כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (כא,יב)
חז"ל אמרו (בבא-בתרא טז): "שלושה הטעימן הקב"ה מעין עולם-הבא - אברהם, יצחק ויעקב".
לעתיד-לבוא תתעלה בחינת ה'מקבל' ותהיה למעלה מה'משפיע', כדכתיב (ירמיה לא), "נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב). ומכיוון שאברהם היה בין אלה ש"הטעימן הקב"ה מעין עולם-הבא", לכן, "כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה".
(לקוטי-תורה, דף טו, עמ' ב, עמ' 30) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
