מדורים נוספים
	התקשרות 580 - כל המדורים ברצף
	כל ההשפעות עוברות דרך ה"משה" שבדור
	ביכולתו להביא גאולה תיכף ומיד!
	די לחכימא ברמיזא
	פרשת ראה
	"הוי עז כנמר"
	הלכות ומנהגי חב"ד

משה רבנו נתן לישראל את דרגת ה'ראייה' באלוקות, על-ידי שהוא בעצמו ראה את הארץ מרחוק * ב'אמונה' יש יותר אור, מה-שאין-כן 'השגה' היא ישות ומציאות * אף-על-פי-כן, דווקא הביטול שעל-ידי השגה והבנה הוא ביטול פנימי ואמיתי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נתבאר בהמאמר בפירוש לשון הכתוב¹ "ראה אנוכי נותן לפניכם היום" - דלכאורה אינו מובן, הלא משה לא נתן להם אז מאומה, שהרי הברכה וקללה האמורות על הר גריזים ועל הר עיבל נאמרו לישראל רק לאחרי זמן², ואינו דבר הניתן מיד ליד שנאמר אשר משה הוצרך לתת אותן כעת כדי שיתנו אחר-כך בהר גריזים ובהר עיבל - שנתינה זו היא "נתינת" שם הוי' בכל נפש מישראל בפנימיותה ("לפניכם").

אבל עדיין צריך להבין אומרו "ראה אנוכי נותן לפניכם היום" - והרי עניין זה (נתינת שם הוי' בנפש כל ישראל) כבר נפעל בשעת מתן-תורה, ומהי הנתינה בכתוב זה ש"אנוכי נותן לפניכם היום"?

אך העניין הוא:

מבואר בליקוטי-תורה³ שהטעם שמשה רצה להיכנס לארץ-ישראל הוא לפי שאז היה ממשיך בבני ישראל בחינת הראייה באלוקות, שלכן, כאשר ראה שאינו נכנס לארץ, אמר "ועתה ישראל שמע"⁴.

ביאור ההפרש בין ראייה לשמיעה⁵:

אמרו רז"ל⁶ אינה דומה שמיעה לראייה, דבשמיעה - היינו השגה - תיתכן מציאות של קושיות ותירוצים, דגם אם משיג את הדבר לאשורו ומונח אצלו היטב, מכל-מקום, אפשר לסתור את ההשגה על ידי קושיה; מה-שאין-כן כשאדם רואה את הדבר, גם קושיה היותר גדולה שבעולם לא תוכל לסתור את ההתאמתות של הדבר הנראה, ואף לא תחלוש אותה.

וטעם הדבר - לפי שהשגה מגיעה רק במדריגה מסויימת של הנפש אבל לא בעצם הנפש, ולכן, גם לאחרי השגת הדבר לאשורו נשאר עדיין "מקום" בנפש ששם לא "הגיעה" ההשגה ובמילא אפשר להקושיה והסתירה "להיאחז" במקום זה, וכאשר מתגבר המקום שבו נאחז הקושיה על ההשגה - כלומר: כאשר ה"רייכקייט" (ה"עושר") והעמקות שבהקושיה הם עוד יותר מה"רייכקייט" והעמקות שבההשגה - אזי נסתרה ההשגה; מה-שאין-כן ראייה מגעת בעצם הנפש, ומכיוון שהעצם חודר את כל הנפש כולה, על כן גם ההתאמתות שעל-ידי ראייה נחקקה בכל חלקי הנפש,

ובמילא לא נשאר שום מקום בנפש שבו יוכל סתירה או קושיה להיאחז בו.

ב. והנה, אף-על-פי שמשה לא נכנס לארץ, אבל זה גופא שהקב"ה הראה לו את הארץ מרחוק, פעל על-כל-פנים שיהיה בבני-ישראל מעין עניין הראייה באלוקות⁷, דהיינו שהעבודה לא תהיה מצד השגה בלבד, אלא שבההשגה יהיה גם מעין עניין ההתאמתות שמצד ראייה⁸.

ועל-פי זה יש לפרש את הכתוב "ראה אנוכי נותן לפניכם היום" - שמשה רבינו נתן להם את ה"ראה", דרגת הראייה באלוקות, על-ידי שהוא בעצמו ראה את הארץ מרחוק⁹.

ואין להקשות - ממה-נפשך: מכיוון שמשה לא היה יכול להיכנס לארץ, מאיזה טעם שיהיה, ולא היה ביכולתו להמשיך ראייה ממש בבני ישראל - מדוע לא היה אפשר להיות המשכה זו דראייה (על-ידי ראיית הארץ) על-ידי מישהו אחר שנכנס לארץ בפועל, ולמה הוצרך שמשה דווקא יראה את הארץ (רק) מרחוק, כדי שהמשכת הראייה בבני-ישראל תהיה על-ידו דווקא?

אך העניין, כמו שנזכר כמה פעמים¹⁰, שכל העניינים צריכים לבוא לבני ישראל על-ידי משה דווקא, כי משה רבינו הוא "ראש בני ישראל", וכל העניינים נמשכים על-ידי הראש דווקא. ולפיכך לא ייתכן אלא אחד משניים: או שהעניין נמשך לישראל על-ידי משה, ואם לאו - אינו נמשך להם כלל.

וכן הוא בכל דור ודור, שכל העניינים צריכים לעבור על-ידי ה"משה" שבדור ההוא.

***

ג. (אחד מהאורחים היה מבני ארץ-ישראל, ונתן שלום לכ"ק אדמו"ר, ואמר כ"ק אדמו"ר:)

ישנו ספר (שנדפס מכתב יד) שבו נלקטו כל חילוקי המנהגים שבין בני ארץ-ישראל ובני בבל¹¹, ומובא שם¹²: בני בבל אין תלמיד שואל בשלום רבו, בני ארץ-ישראל תלמיד אומר לרבו שלום עליך רבי¹³.

מקור הדברים - הוא בירושלמי¹⁴, דאיתא שם שר' יוחנן היה בארץ-ישראל, ור' יעקב בר אידי היה עמו. פעם עלה ר' אלעזר תלמידו מבבל והיה מטמין עצמו מלפני ר' יוחנן ולא נתן לו שלום ונתרעם עליו ר' יוחנן ואמר "תרתי מילין הדין בבלייא עביד בי, חדא דלא שאל בשלומי, וחדא דלא אמר שמועתא משמי". נענה ר' יעקב בר אידי ואמר: כך אינון נהגין גביהן, זעירא (קטן) לא שאל בשלמיה דרבה דאינון מקיימין "ראוני נערים ונחבאו"¹⁵.

ובהמשך לזה מסופר בירושלמי שם, שבעוד שהיו מהלכין ראו בית-המדרש, ואמר לו ר' יעקב בר אידי לר' יוחנן: הכא הווה ר' מאיר יתיב דרש ואמר שמועתא מן שמיה דר' ישמעאל ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבא, אמר ליה, כל עלמא ידעין דר' מאיר תלמידו דר' עקיבא, אמר ליה, כל עלמא ידעין דר' אלעזר תלמידיה דר' יוחנן (וכל מה שאומר סתם, דברי רבו הם).

ד. ויש לבאר החילוק בין מנהג בני בבל ומנהג בני ארץ-ישראל בעניין נתינת שלום לרבו, וכן השייכות בין שני סיפורים הנ"ל (העדר שאילת שלום לרבו, והעדר אמירת שמועה בשם רבו):

ידוע¹⁶, שהחילוק בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי הוא, שהלימוד בירושלמי הוא בדרך אור ישר, ובבבלי - בדרך אור חוזר, שזהו עניין ריבוי הקושיות והפלפולים שבתלמוד בבלי, כמאמר "במחשכים הושיבני¹⁷ זה תלמוד בבלי"¹⁸. אבל מכל-מקום, דווקא על-ידי הפלפול שבתלמוד בבלי מגיעים למעלה יותר, וכמאמר הזוהר¹⁹ על הפסוק²⁰ "יעשה למחכה לו" - "אינון דדחקין למילה דחוכמתא"²¹.

ועל-פי זה יובן טעם החילוק בין מנהג בני בבל ומנהג בני ארץ-ישראל בעניין נתינת שלום לרב:

בארץ-ישראל, מכיוון שהלימוד הוא בדרך אור ישר, שבו יש אור רב, במילא שם גם הביטול להרב הוא ביטול גדול ביותר²² ואין זקוקים לזהירות מיוחדת ולפיכך שואל התלמיד בשלום רבו; מה-שאין-כן אצל בני בבל, שאין שם הרבה אור, ועד שנקרא חושך ("במחשכים הושיבני") - חסר בעניין הביטול²² ובמילא צריכים זהירות יתירה, ולכן אין נותנים שלום לרב.

אמנם אף-על-פי שהביטול שבארץ-ישראל (שמצד גילוי אור) הוא למעלה מהביטול שבבבל, מכל-מקום, יש מעלה גם בהביטול שבבבל לגבי הביטול שבארץ-ישראל (על-דרך הנ"ל שדווקא על-ידי הפלפול שבתלמוד בבלי מגיעים למעלה מתלמוד ירושלמי).

ונקודת העניין - דמעלת הביטול שבארץ-ישראל היא בכמות הביטול, ומעלת הביטול שבבבל היא באיכות הביטול.

ביאור הדברים²³:

ההבדל בין הביטול דארץ-ישראל והביטול דבבל הוא כההבדל שבין ביטול במציאות לביטול היש: ביטול במציאות הוא ביטול שבדרך ממילא, שהאדם מתבטל מצד גילוי אור האלוקי המאיר אצלו, ובמילא הוא ביטול עצמי; מה-שאין-כן ביטול היש הוא ביטול העשוי, דאף-על-פי שאינו מרגיש אור בנפשו, הוא מכניע את עצמו לפני הקב"ה.

אבל דווקא בגלל זה - יש מעלה בביטול היש לגבי ביטול במציאות.

דהנה בביטול במציאות, הרי סיבת הביטול היא - הרגש האור, דהיות שהוא מרגיש את ה"אין ערוך" של האור האלוקי הרי מצד הרגש זה הוא מתבטל ממציאותו, ונמצא שבגוף הביטול מעורבת מציאות האדם; ולפיכך, אף-על-פי שביטול זה חודר את כל כוחות נפשו, אבל מאחר שגם בהביטול נרגשת מציאות האדם, אין זה ביטול אמיתי (באיכות).

מה-שאין-כן בביטול היש, אף-על-פי שהוא רק ביטול העשוי, ובמילא גם לאחרי שמבטל את עצמו נשארה עדיין ישותו - הרי חיסרון זה הוא רק בכמות הביטול, שהביטול לא נתפשט לכל חלקי נפשו; אבל באיכות, הרי דווקא ביטול זה (הקטן בכמות) הוא גדול ואמיתי יותר מביטול במציאות, לפי שהביטול אינו מצד הרגש הגילוי (היינו מצד מציאות האדם), אלא מצד זה שהוא כופה ומבטל את עצמו לאלוקות.

ולפיכך, דווקא על-ידי ביטול היש, הנה במשך הזמן אפשר להגיע לידי כך, שאין לו שום מציאות כלל, עד שכל מציאותו אינה אלא אלוקות.

ועל-דרך זה הוא החילוק בין ארץ-ישראל ובבל:

ביטול התלמיד לרבו בארץ-ישראל הוא ביטול במציאות, מצד גילוי אור של רבו המאיר אצלו; מה-שאין-כן בבני בבל, ד"במחשכים הושיבני" אינו אלא ביטול היש, שהוא כופה ומבטל את עצמו להרב, אבל לאידך, דווקא מצד המעלה שבביטול היש שבבבל, הרי במשך הזמן כל מציאותו של התלמיד נעשית מציאות הרב.

וזוהי גם השייכות בין שני הסיפורים הנ"ל: בסיפור הראשון מודגש החסרון שבביטול היש שבבבל, שהוא ביטול העשוי ועדיין נשארת מציאות "יש שבטל", ובמילא זקוקים לזהירות יתירה ואין התלמיד שואל בשלום רבו; אבל דווקא על-ידי זה שכופה את עצמו לעצם הרב, הרי ביטול זה הוא ביטול אמיתי, ופועל עליו שבמשך הזמן הרי מציאות הרב נעשית כל מציאותו, ובמילא אין צריך לומר שמועה בשם רבו, כי מצד ביטולו אל רבו - הרי הוא הוא ("דאס איז ער").

ה. והנה, ככל הדברים האלה הוא גם החילוק בין חסידות חב"ד לחסידות פולין²⁴:

השיטה בפולין הוא - "וצדיק באמונתו יחיה"²⁵, שאין צריכים השגה אלא רק אמונה, וכן עניין ההתקשרות להצדיק אינו על-ידי השגה אלא בחג"ת, התרגשות והתפעלות;

מה-שאין-כן בחב"ד תובעים פנימיות²⁶, וגם עניין ההתקשרות הוא על-ידי לימוד תורת הנשיא בהשגה דווקא, שעל-ידי זה נעשה התקשרות בפנימיות.

וזהו גם טעם החילוק בין חסידות חב"ד וחסידות פולין בעניין נתינת שלום לרבו:

באמונה - יש יותר אור, ובמילא גם הביטול שמצד אמונה הוא ביטול במציאות ואין צריכים זהירות כל-כך, ולכן בפולין - השיטה ד"צדיק באמונתו יחיה" - נותנין שלום לרבו;

מה-שאין-כן השגה - חב"ד - היא ישות ומציאות, ובזה זקוקים זהירות יתירה, ולפיכך נוהגים בחב"ד שאין נותנין שלום לרב.

אבל מכל-מקום, דווקא הביטול שמצד ההשגה הוא יותר פנימי ויותר אמיתי.

דכאשר ההתקשרות היא רק על-ידי אמונה וחג"ת שבנפש, הרי נמצא שההתקשרות אינה "מגיעה" ("עס טשעפעט ניט") להמוחין שלו, ולכן אין זו התקשרות פנימית, כי בפנימיותו (היינו בהשגתו) נשאר מציאות לעצמו;

ודווקא על-ידי הביטול שמצד השגה, עם היותו ביטול היש לבד, הרי זה ביטול פנימי ואמיתי, עד שבמשך הזמן מתבטל לגמרי, עד שאינו שום מציאות לעצמו, וכל מה שאומר - אומר הרבי ("אלץ וואס ער זאגט - זאגט דער רבי"). כי מצד ההתקשרות שעל-ידי השגה, הרי גם השגתו מסורה לרבו, ומונח אצלו כפי כוונת הרבי.

***

ו. כ"ק אדמו"ר ביאר באורך²⁷, אשר בחודש אלול מאירים י"ג מידות הרחמים לכולם, כמשל מלך היוצא לשדה, אשר אז רשאים ויכולים כל מי שרוצה להקביל את פניו, כמבואר בליקוטי-תורה (ד"ה אני לדודי)²⁸. ומשום זה - סיים כ"ק אדמו"ר - צריך להיות העבודה דחודש אלול בשמחה, שהרי כל אחד יכול להגיע לעצמות המלך.

בסיום שיחתו, ציווה כ"ק אדמו"ר לתלמידי הישיבה שחוזרים דא"ח בהבתי-כנסיות, שידברו בהבתי-כנסיות בעניין המעלה דחודש אלול, אשר משום זה צריך להיות בשמחה - אריינטאנצן אין דעם פריילעכן יאהר.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש אלול, ה'תשי"ג..
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ג, חלק שלישי (ט), עמ' 143-149 - בלתי מוגה)

----------

1) ריש פרשתנו.

2) תבוא כז,יב ואילך.

3) ראה לקו"ת ואתחנן ב,ד ואילך. ובארוכה - שערי-תשובה לאדמו"ר האמצעי ח"ב חינוך פ"ח ואילך.

4) ואתחנן ד,א.

5) ראה בארוכה ד"ה פדה בשלום ה'תשי"ג (תו"מ ח"ז עמ' 199). וש"נ.

6) מכילתא יתרו יט,ט.

7) כאן ביאר כ"ק אדמו"ר דיוק הלשון בתניא (ספכ"ה) "ובזה יובן למה ציווה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות קריאת-שמע פעמיים בכל יום" - דלכאורה אינו מובן, מהו הדיוק ב"דור שנכנסו לארץ" דווקא. - חסר הביאור (וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש ה'תשי"ג ס"ל (תו"מ ח"ח עמ' 228)). - המו"ל.

8) חסר קצת (המו"ל).

9) והמשך הכתוב, "(ראה אנוכי נותן גו') ברכה וקללה" - קאי על שני אופני עבודה, בדרך אור ישר ובדרך אור חוזר (כמו שנתבאר בהמאמר), שעל-ידי ההתאמתות שמצד בחינת ראייה ("ראה"), נקל ביותר העבודה בשני האופנים דאור ישר ואור חוזר.

10) ראה גם שיחת ג' דחוה"מ סוכות ה'תשי"ג ס"ט (תו"מ ח"ז עמ' 71). ועוד.

11) "חילוף מנהגים בין בבל וארץ-ישראל" (וויען תרל"ח, ולאח"ז ירושלים תש"ל), "אוצר חלופי מנהגים" (ירושלים תש"ב, ולאח"ז שם תשל"ג) - אות לג.

12) מים של שלמה סוף ב"ק קונטרס חלופי מנהגים בין ארץ-ישראל ובבל סל"ג.

13) ראה גם מכתב ח' אדר ה'תשי"ג (אגרות-קודש ח"ז עמ' קפ). וש"נ.

14) ברכות פ"ב ה"א. וש"נ.

15) איוב כט,ח.

16) ראה שערי-אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. המשך תרס"ו עמ' צ ואילך. סה"מ תש"ח ס"ע 121 ואילך. ועוד.

17) איכה ג,ו.

18) סנהדרין כד,א.

19) ח"א קל,ב.

20) ישעיה סד,ג.

21) ראה המשך תרס"ו עמ' עח ואילך.

22) ראה גם תו"א מג"א בהוספות קיז,ד.

23) ראה גם לקו"ש ח"ז עמ' 172 ואילך. ח"ט עמ' 73 ואילך.

24) ראה לקו"ד ח"א קמא,ב. סה"ש תש"ד עמ' 133. ועוד.

25) חבקוק ב,ד. וראה מכות בסופה. תניא פל"ג.

26) ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 97 ואילך. ועוד.

27) נעתק מבטאון חב"ד* חוברת ג עמ' 6.

---------

*) ושם (ע' 11) הובא עוד עניין שנאמר בהתוועדות זו בעניין - לפנים משורת הדין:

אמרו חז"ל (בבא-מציעא ל,ב) לא חרבה ירושלים אלא לפי שהעמידו דבריהם על דין תורה, היינו שלא נהגו לפנים משורת הדין. ולכאורה ייפלא ביותר, וכי בשביל זה שלא נהגו לפנים משורת הדין, מגיע עונש גדול כזה, עונש החורבן? אלא הפירוש הוא: החורבן היה מצד שאר עבירות, אלא שאם היו נוהגים לפנים משורת הדין, היתה אז גם ההנהגה מלמעלה אתם לפנים משורת הדין (ראה גם עיון-יעקב לעין-יעקב בבא-מציעא שם).

28) פ' ראה לב,א ואילך.