חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:59 זריחה: 6:51 כ"ד בתשרי התש"פ, 23/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 972 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 972 - כל המדורים ברצף
שנהיה ראויים לגבורתם
בציפייה לגאולה
יש חדש
שתי דרכים לגילוי האחדות האלוקית
אמירת תהילים
שמים וארץ
שיחה ביחידות
נחמה שלמה
הרב עיכב, הבחור ניצל
ברכת 'להניח תפילין'

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 921, ערב שבת פרשת ואתחנן / נחמו, י"ד במנחם-אב ה'תשס"ה (19.8.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

שנהיה ראויים לגבורתם

דווקא ברגע המשבר האיום נתגלו תושבי גוש קטיף בשיא יופיים ותפארתם. איפה תמצאו אנשים שעומדים להשליכם מבתיהם, והם מתעקשים להילחם בכוח האמונה והצדק בלבד!

היום השחור והנורא, שהמוני בית-ישראל התפללו, התחננו וייחלו שלא יגיע, לדאבון-ליבנו הגיע. בשעה ששורות אלה נכתבות מתחילה מכונת ההרס והגירוש במלאכתה האכזרית. הלב מתפלץ. הרגשות נעים כמטוטלת בין זעם אין-אונים נוכח רשעותה ואטימותה של הממשלה, לבין הכאב האין-סופי, הצורב כל-כך, על הרס היישובים הפורחים ועל הפגיעה האיומה בנפש הציבור היקר והנפלא ביותר שעם-ישראל מתברך בו.

בתוך האפלה והקדרות בוקע האור המופלא של האמונה שתושבי גוש קטיף מקרינים. אמונה טהורה, אמיתית, כנה כל-כך. בתחילה היו שסברו כי יש כאן מנגנון של הכחשה והדחקה, בניסיון לברוח מהמציאות הקשה. השבוע התברר כי האנשים האלה נטועים היטב בקרקע המציאות, ועם זה הם מאמינים אמונה שלמה בישועת ה' ושמים בו את מבטחם.

"תפקידנו ליישב את הארץ ולצפות לישועה", הם אומרים. "אם חס-ושלום לא ייענו תפילותינו והקב"ה יגזור עלינו להיעקר, נדע זאת רק ביום שאחרי, לא רגע אחד לפני-כן. לכן אנחנו לא אורזים ולא מפרקים, אלא בונים ונוטעים ושותלים". זאת הם אומרים גם כאשר חרב הגירוש והעקירה כבר מונחת על צווארם. איזו עוצמה של אמונה!

לא מפנים עורף

אפילו עיתונאים ציניים אינם יכולים שלא להתפעם. שנים של טפטוף רעל ושנאה כנגד 'המתנחלים' נמסו כדונג בחודשים האחרונים. העיתונאים שנשלחו להתגורר ביישובי גוש קטיף, כדי לדווח משם על הנעשה, פגשו פתאום אנשים שונים לגמרי מאלה שאותם ראו בדמיונם ממסדרונות המערכת. איפה תמצאו אנשים שעומדים להשליכם מבתיהם, והם מתעקשים להילחם בכוח האמונה והצדק בלבד, בלי להרים יד או אפילו להשמיע נאצה כלפי כוחות הגירוש!

דווקא ברגע המשבר האיום נתגלו המתיישבים בשיא יופיים ותפארתם. עם-ישראל יכול להיות גאה בגיבורי-החיל האלה, שעמדו בגבורה במשך חמש שנות טרור קשות, ספגו כמעט ששת-אלפים טילי קסאם ופצצות מרגמה, ואפילו העוול הזועק לשמים של הגירוש והעקירה לא שבר את רוחם. אנשים יקרים כאלה אין בעולם כולו.

עכשיו יש להם כל הסיבות שבעולם לחוש מרירות ואכזבה. הם הלכו לגוש קטיף בשליחות עם-ישראל. הם היו השכפ"ץ החי שספג את הטרור הערבי, במקום שיתפרץ לעבר אשקלון ואשדוד, באר-שבע וקריית-גת. הם שילמו על כך בדם בניהם ובנותיהם, ובחיים שבהם נפץ הטילים והפצצות הוא שגרת יום-יום. ועכשיו, במקום להעריכם ולהוקירם, הם מקבלים מעם-ישראל את כפיות-הטובה הגרועה ביותר – גירוש ועקירה.

ובכל-זאת הם נחושים להוסיף לתרום לעם-ישראל. גם אם חלק נכבד מעם-ישראל בגד בהם, הם לא מתכחשים לו. הם נוהגים כאם שמוסיפה לאהוב את בנה גם אם הפנה לה עורף. ועל כך הם ראויים להערכה ולהוקרה כפל-כפליים.

מהחורבן תצמח הנחמה

רבים מדברים עכשיו על 'היום שאחרי'. ודאי שצריך להשתקם ולהמשיך הלאה, תוך עריכת חשבון-נפש נוקב והפקת הלקחים הנדרשים. אולם לעיתים נראה כי הדיבורים על 'היום שאחרי' באים להמעיט מגודל הטרגדיה שממשלת ישראל מעוללת בימים האלה. כאילו אומרים: לא נורא, נעבור לסדר-היום.

לא-כן הוא. הטרגדיה נוראה. האסון בלתי-נתפס. פשע הגירוש הוא נתעב, לא-אנושי, לא-יהודי. הסכנות שמהלך זה מביאות עלינו - איומות. הסבל הפוקד עכשיו את תושבי גוש קטיף הוא כאין וכאפס לעומת הכאב שכולנו נכאב (והלוואי שנתבדה) מתוצאותיה של בריחה זו מפני הטרור. אלא שכיהודים מאמינים, בטוחים אנו שגם מהשבר הזה נקום ונתאושש, ואחרי החורבן הנורא תבוא הנחמה הגדולה.

בציפייה לגאולה

"'נחמו נחמו עמי'. רבי אומר: אין דבר שירושלים מתרעמת לפני הקב"ה שאינה מתפייסת עליה. 'איכה ישבה בדד' - אמר לה: אני משרה אותך יחידה לבנייך, שנאמר 'וישכון ישראל בטח בדד'" (מדרש זוטא איכה פרשה א)

יש חדש

יום של תורה

ביום רביעי, י"ט במנחם-אב, יתקיים בע"ה בהיכל ישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד יום של תורה – 'ירחי כלה'. מהשעה 12 בצהריים ועד 9:30 בערב יושמעו שיעורים במגוון רחב של סוגיות, בנגלה ובחסידות, מפי גדולי הרבנים, ראשי-הישיבות והמשפיעים. יושם דגש על סוגיות הלכתיות – בשר בחלב, מקומה של המזוזה, ברכות הנהנין, העתקת קברים, השקעות כספים, השתטחות על קברי צדיקים, העברת בית-כנסת ועוד. יום זה נועד במיוחד לציבור של 'בעלי-בתים', ובכך ניתנת להם הזדמנות להקדיש יום ללימוד תורה וליהנות משיעורים מעולים. לפרטים: הדרך הישרה, טל' 6691818-054.

ספר-התורה הרביעי

כתיבת ספר-התורה הרביעי שנכתב בעבור ילדי ישראל תסתיים אי"ה ביום חמישי, כ' במנחם-אב, במעמד חגיגי מיוחד. כתיבת האותיות האחרונות תהיה בבית-הכנסת 'צמח-צדק' בעיר העתיקה, ומשם תצא התהלוכה לחגיגה הגדולה ברחבת הכותל המערבי. בספר-התורה הזה השתתפו יותר משלוש-מאות אלף ילדים, שכל אחד ואחד מהם קנה אות אחת וקיבל לביתו תעודה נאה. ציבור ההורים מוזמן לרשום את הילדים לספר-התורה החמישי, שכתיבתו מתחילה בימים האלה. מחירה של אות דולר אחד (כ-4.5 ש"ח). אות בספר-התורה היא גם סגולה לשמירה והגנה. טל' 9607358-03.

יהדות ברוסית

הופיע ספר-עזר מעולה להכרת היהדות בעבור ציבור דוברי רוסית. בספר, מדריך ליהדות, מאת הרב אריה-לייב דמיחובסקי, אלף ומאתיים מונחים ומושגים בסיסיים ביהדות. הספר מתאים במיוחד לתלמידים ולמורים בבתי-ספר ובסמינריונים לדוברי רוסית. טל' 4524969-054.

שלחן שבת

שתי דרכים לגילוי האחדות האלוקית

פעמיים מופיעות בפרשתנו המילים "ה' הוא האלוקים, אין עוד". פעם אחת: "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו". ופעם שנייה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד".

ההבדל הנראה מיד לעין בין שני הפסוקים הוא, שהראשון נאמר כתיאור מאורע – משה רבנו מתאר כאן את מעמד הר-סיני, שבו הקב"ה הראה את עצמו לעם-ישראל, והכול ראו ש"אין עוד מלבדו". לעומת זאת, הפסוק השני נאמר כציווי לעם-ישראל, שנדרש להחדיר לתודעתו הכרה זו ("וידעת היום והשבות אל לבבך").

גילוי מלמעלה ועבודה מלמטה

אולם ההבדל בין שני הפסוקים הוא גם בתוכנם. הפסוק הראשון מדבר על הכרה זו, כפי שהיא באה מלמעלה. זה מה שקרה במעמד הר-סיני – הקב"ה נתגלה לעיני כל ישראל, עד שאצל כל יהודי הייתה ראייה ממשית של המהות האלוקית, והם ראו במוחש ש"ה' הוא האלוקים".

לעומת זאת, הפסוק השני מדבר על הכרה זו, כפי שהיא באה על-ידי עבודת האדם, המטפס ועולה מלמטה למעלה. היהודי נדרש ללמוד ולהבין את משמעות המהות האלוקית ("וידעת"), ולאחר מכן עליו להחדיר זאת לליבו ("והשבות אל לבבך"), עד שבסופו של דבר חודרת לקרבו ההכרה ש"ה' הוא האלוקים".

לגלות בתוך העולם

לכן בפסוק השני נאמר "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", ואילו בפסוק הראשון לא נאמרו מילים אלה. כאשר הגילוי מגיע מלמעלה אין מקום מלכתחילה לתחושת המציאות העצמית של השמים והארץ, שכן רואים אז בבירור כי כל מהותם היא הכוח האלוקי.

אולם כשהאדם נדרש להגיע מלמטה להכרה זו, אין העולם מאבד לגמרי את תחושת מציאותו. זו עבודתו של האדם, שעליו להגיע להכרה שגם כאשר השמים והארץ נראים כמציאות עצמאית, בכל-זאת האמת היא ש"אין עוד מלבדו".

בלי שינויים

כאשר הגילוי מגיע מלמעלה, אין הוא נתון כל-כך לשינויים. הואיל וממילא ההתגלות אינה תלויה במצבו של האדם, אין השינויים הפוקדים את האדם משפיעים על הכרה זו. אולם הגילוי שבא מלמטה למעלה עלול להיות מושפע הרבה יותר על-ידי מצבו של האדם, וכאן יכולים להיות שינוי מיום ליום וכדומה.

לכן דווקא בפסוק השני, המדבר על עבודת האדם, נאמר "וידעת היום". המילה "היום" באה לומר, שבכל יום תהיה הכרה זו, כאילו היא "היום". הדגשה זו באה דווקא בפסוק המדבר על עבודת האדם, שבה עלולים לחול שינויים, ובכל-זאת נדרש יהודי להגיע להכרה מוחלטת באחדות האלוקית החובקת את כל הבריאה, ושהיא תהיה בכל יום בבחינת "היום".

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1334)

מן המעיין

אמירת תהילים

מפתחות לכל המנעולים

הבעל-שם-טוב היה אומר: אמירת פרק תהילים לבבי, הטרחה בעשיית טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות, ואהבת-ישראל - הם המפתחות לכל המנעולים של היכלות הרחמים, הרפואה והישועה, ושל דלתות הפרנסה.

(ספר השיחות ת"ש)

זריעת תהילים

כאשר יהודי מעיירה קטנה הולך אחר המחרשה ואומר תהילים, הוא זורע תהילים, ומזה צומח תהילים בכל המדינה כולה.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

העולם עומד על אומרי תהילים

על יהודים פשוטים כאלה, אומרי תהילים, אף שאינם מבינים מה שהם אומרים, קיים העולם באמת.

(ליקוטי דיבורים)

תמימות אמיתית

התמימות האמיתית – שבה יהודי פשוט או יהודייה פשוטה אומרים תהילים - היא הדרגה העליונה ביותר בדבקות.

(הבעל-שם-טוב)

שבירת הדינים

"מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו" (תהילים קו,יב). "ימלל" הוא מלשון שבירה. "מי ימלל גבורות ה'" - מה שובר ומבטל את הגבורות והדינים, "ישמיע כל תהילתו" – אמירת כל התהילים.

(כתר שם טוב)

ביטול הגזרות

גדולה מעלת אמירת תהילים, שבכוחה לבטל את הדינים שלמעלה, ולבטל את הגזרות גם לאחר שנחתמו.

(לקוטי שיחות)

יש להקפיד

יש להקפיד מאוד על אמירת תהילים בכל יום, ואמירת כל התהילים בשבת מברכים החודש. דבר זה נוגע לאדם עצמו, לבניו ולבני-בניו. 

(היום-יום)

כאמירת דוד המלך

בנוסח ה'יהי רצון' שלאחר אמירת תהילים מבקש כל אחד ואחת מישראל: "שתהא נחשבת לנו אמירת מזמורי תהילים אלו כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו". דבר זה מבקש כל אחד ואחד מישראל, גם אם אמר תהילים במהירות וללא כוונות מיוחדות. גם אז הוא יכול לבקש שאמירת תהילים שלו תיחשב כאילו אמרה דוד מלך ישראל בעצמו.

(שיחות-קודש)

אמרת השבוע

שמים וארץ

חסידיו של רבי אורי מסטרליסק היו מופשטים לגמרי מהחיים הגשמיים. הם היו עניים מרודים, אך לא חשו כל מחסור. לאחר הסתלקותו של רבי אורי, נסעו רבים מהם אל רבי ישראל מרוז'ין. גם שם המשיכו במנהגם, וכשהיו נכנסים אל הרבי, היו שואלים רק בענייני עבודת ה' ולא מבקשים דבר בעניינים גשמיים.

יום אחד קרא להם רבי ישראל מרוז'ין ואמר: "ההלכה היא, שיש להקפיד במיוחד על הכוונה בפסוק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', וכמו-כן יש לכוון בפסוק 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון'. מה לכם כי תבחרו באחד ותזניחו את השני?".

מעשה שהיה

שיחה ביחידות

רבי יוסף-שלמה כהנמן נדד בין הקהילות הגדולות והחשובות בארה"ב לגייס כסף למוסדותיו. יום אחד נקלע לקהילה יהודית, לא-הרחק מבוסטון. בפנקס הכתובות שלו הופיע שמו של ראביי צעיר, יליד ארה"ב, בלי שום פירוט נוסף על אופיו ואישיותו.

הראביי הצעיר קיבל את האורח באדיבות, ואף הציע להתלוות אליו לסבב בין בתיהם של נכבדי הקהילה ועשיריה. בעברם מכתובת לכתובת הגיעו לביתו של אחד מעשירי העיר. הראביי אמר לאורחו כי לדעתו המאמץ מיותר, שכן האיש קמצן. ומיד הוסיף ואמר: "אני אומר זאת אף-על-פי שרבה של לובלין, הגאון רבי מאיר שפירא, שביקר אצלנו לפני זמן-מה, השכיל לקבל מגביר זה תרומה נכבדה לישיבתו".

"מיהו האיש וכיצד הצליח אצלו הרב מלובלין?", חקר האורח את מלווהו. זה סיפר על הגביר ועל פרטי ההתרחשות, מדגיש כי גם בעיניו המקרה הוא בגדר תעלומה.

"כשהגיע לכאן הרב מלובלין, פניתי לאותו גביר וביקשתיו לקבוע פגישה לאורח החשוב. הגביר הסכים ובשעה היעודה הופענו במשרדו. 'אצלי יש סכום קבוע, והראביי שלנו יודע זאת היטב; אני נותן חמישים דולר ולא יותר!', פסק ביובש. אני, שהכרתיו, לא הופתעתי, ולכן גם לא התאכזבתי. לעומתי, הרב מלובלין התאכזב קשות. 'תודה רבה, לא לכך התכוונתי', אמר וקם מכיסאו כדי לצאת מהמשרד.

"רגע קודם שיצא פנה לפתע הרב אל הגביר: 'יש לי דבר-מה אל כבודו, אולי יסכים לשמוע אותי ביחידות?', שאל. 'בבקשה', ענה הגביר והזמין את הרב לחדר סמוך. הרב מלובלין התנצל לפניי והבטיח שהשיחה לא תארך זמן רב. כעבור כמה דקות סיימו השניים להסתודד ושבו למשרד בפנים שוחקות.

"הגביר הושיט לרב מלובלין המחאה מכובדת על סך אלף דולרים, ואף הבטיח לסייע לו גם להבא. הרב מצידו העתיר על ראש הגביר שפע ברכות ונפרד ממנו בפנים צוהלות". כך סיפר הראביי לאורחו.

למשמע הדברים החל הרב כהנמן לחכוך בדעתו, בניסיון לפתור את החידה. הוא הוסיף לחקור את מלווהו, וזה אמר כי בעיניו הרב מלובלין "עשה מעשה קסם" כשהצליח לחלץ מהגביר הקמצן סכום נכבד כל-כך. האיש אף הוסיף וסיפר, כי "בדרכנו חזרה ניסיתי לדלות מפיו של הרב מלובלין את תוכן שיחתם הקצרה, שחוללה את המהפך המופלא, אולם הוא השיב לי כי כבר נתן את מילתו לגביר שלא לגלות את הסוד".

לפתע הבריק רעיון בראשו של הרב כהנמן. "אני מסכים שאין כל טעם כי נלך לביתו של אותו גביר; יהיה בכך משום בזבוז זמן", אמר לבן-לווייתו. לאחר שסבב הביקורים המשותף של השניים הסתיים, הם נפרדו לדרכם.

כמה שעות אחר כך פנה הגאון לביתו של 'הגביר הקמצן'. בינו לבין עצמו כבר החליט כי לא יבקש מהגביר תרומה כספית, אלא דבר אחר לגמרי.

כשהופיע בלשכת הגביר קידמו הלה בתמיהה גדולה: "מדוע הטריח כבוד הרב את עצמו לבדו; ומדוע לא ביקש מהראביי שלנו להתלוות אליו?".

חיוך קל עלה על שפתי הרב. "באתי לכאן לבדי, משום שלא התכוונתי לבקש ממך תרומה", ענה. תשובתו התמיהה את הגביר: "לשם-מה אפוא טרח ובא אליי?".

"מבקש אני כי תגלה לי כיצד השכיל הרב מלובלין לקבל מידך תרומה נכבדה לטובת ישיבתו. העניין חשוב לי, משום שאני מעריץ גדול של הרב מלובלין ואני משוכנע כי יש הרבה ללמוד מדרכיו", ענה לו הרב.

הגביר חייך. "אם כך, מכיוון שהאורח הנכבד היה נבון דיו לבוא אליי לבדו, מוכן אני לגלות לו את הסוד", פתח ואמר.

"ובכן, אני יודע לכבד גדולי תורה, אבל מה אעשה והראביי הצעיר שנדחק להתמנות לרב הקהילה רחוק מלכבד את משרת הרבנות, אלא להפך. האורחים הנכבדים, הסרים אלינו לביקור קצר, אינם יודעים כי הוא מזלזל במצוות, אבל אני יודע את האמת. במה אוכל להביע את הסתייגותי מהאיש ולהעמידו באור נכון בעיני הרבנים המכתתים את רגליהם מעבר לים? בזה שאני פוסק לרבנים הבאים עמו – 'חמישים דולר ולא יותר'.

"אך כשהגיע לכאן הרב מלובלין, ראיתי לפניי גאון וחכם אמיתי. לאחר שהתבונן ביחסי הנוקשה אל הראביי שלנו, ביקש לשוחח עמי ביחידות. מפני כבודו הסכמתי מיד. כשנסגרה הדלת פנה אליי בשאלה ישירה – 'יאמר לי מר, איך נראה בעיניו ראביי כזה, שגדל והתחנך באמריקה?'. בשמעי את שאלתו התרגשתי מאוד והושטתי לו את ידי. 'אם-כן, גם האורח הנכבד מבחין במהותו המפוקפקת של הראביי שלנו. עכשיו יש לנו שפה משותפת', אמרתי לו.

"או-אז הסביר לי הרב מלובלין, כי יעבור זמן עד שתוכל אמריקה לגדל רבנים משלה, ובינתיים עלינו לבסס ולפתח ישיבות גבוהות, בלובלין ובמקומות נוספים, כדי לגדל ולחנך רבנים גדולי-תורה, שבבוא היום יאירו גם את אמריקה. מכיוון שהגענו לתמימות-דעים בינינו נתתי לו תרומה נכבדה".

הגביר השתתק לרגע ונתן ברב שלפניו מבט חד. "ומפני שגם כבודו הבין זאת  ובא אליי לבדו, ראוי אף הוא לתרומה נכבדה!", חתם. בו-במקום הוציא את פנקס ההמחאות שלו ומסר לאורחו תרומה נכבדה למוסדותיו.

דרכי החסידות

נחמה שלמה

בשבת שלאחר תשעה באב נפתחות שבע שבתות הנחמה. ההפטרה הראשונה מתחילה במילים: "נחמו נחמו עמי". חז"ל מסבירים (איכה רבה ספ"א) מדוע נאמרה הנחמה בלשון כפולה ("נחמו נחמו"): "חטאו בכפליים... לקו בכפליים... ומתנחמים בכפליים". במקום אחר (ילקוט שמעוני איכה רמז תתריח) אומרים חז"ל: "לפי שמצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות".

כפל זה דורש ביאור: מהו חטא כפול, עונש כפול ונחמה כפולה? אפשר לדבר על חטא קטן וחטא גדול, עונש קטן ועונש גדול, אבל מהו חטא כפול ועונש כפול וממילא גם נחמה כפולה? ועוד, מה פירוש המושג "מצוותיה כפולות"?

שני ממדים

כשהתורה מדברת על כפל, הכוונה היא לכפל ממדים. זה הדבר שמאפיין את חיי היהודי, את התורה ומצוותיה, את החורבן ואת הנחמה - שני הממדים שיש בהם, המימד הגשמי והמימד הרוחני.

יהודי מורכב משני הממדים הללו - גוף ונשמה. שניהם יחד יוצרים מציאות אחת של יהודי. שלמותו היא כאשר שני הממדים הללו שלמים, כשהוא עובד את ה' הן בגופו הן בנפשו. גם במצוות קיימים שני הממדים האלה: בכל מצווה יש הצד הרוחני - הכוונה והרגש, ויש הצד הגשמי - הדרך שבה מקיימים את המצווה בפועל.

זו כוונת דברי חז"ל "מצוותיה כפולות". בכל מצווה יש תוכן כפול, צד רוחני וצד גשמי. כאשר חז"ל אומרים שבני-ישראל חטאו בכפליים, הכוונה שהם חטאו בשני הממדים הללו - הן בצד הגשמי של התורה והמצוות הן בצד הרוחני-ערכי שבהן.

לפיכך גם העונש היה כפול, והחורבן התבטא אף הוא בשני הממדים הללו - חורבן גשמי וחורבן רוחני. יכול היה להיות מצב של חורבן גשמי, אבל ברוחניות היה נשאר האור והגילוי. אולם הם "לקו בכפליים", לא רק בחורבן הגשמי, אלא גם בהסתר רוחני.

גם בבית-המקדש היו שני ממדים אלה. מצד אחד, היה המקדש בניין גשמי, בעל מידות מוגדרות ומוגבלות; ומצד שני האיר בו אור אלוקי אין-סופי. החורבן פגע לא רק בבניין הגשמי, אלא גם בהארה הרוחנית, ולכן זו מכה כפולה. וכאשר תבוא הנחמה, תהיה אף היא כפולה - לא רק שלמות של הבניין הגשמי, אלא גם שלמות של ההארה האלוקית הרוחנית.

ט"ו באב

שבת נחמו חלה השנה בט"ו באב, שעליו נאמר (תענית כו,ב) "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב (וכיום-הכיפורים)". מעלתו של ט"ו באב על שאר החגים בהיותו חל מיד לאחר האבל והצער של תשעה באב. בכך הוא מבטא את העלייה שבאה בעקבות הירידה - את הגאולה שנולדת מתוך החורבן.

אפשר למצוא רמז לכך גם באחד המאורעות שאירעו בט"ו באב: הגמרא (שם ל,ב) מציינת "שכלו בו מתי מדבר". מדי שנה, בט' באב, מתו במדבר מי שנגזרה עליהם הגזרה שלא ייכנסו לארץ. בשנה האחרונה עשו בני-ישראל את ההכנות שהיו רגילים להן משנים קודמות, וכשהגיע ט"ו באב ולא מתו, הבינו שנתבטלה הגזרה. אם-כן, הגזרה כבר נתבטלה בט' באב, וט"ו באב רק גילה זאת.

זו אפוא משמעותו של ט"ו באב: יום זה מגלה, שכל תכלית הגלות והחורבן היא לצורך העלייה של הגאולה השלמה. לכן הוא יום-טוב ש"לא היו ימים-טובים לישראל" כמותו. עלייה גדולה וכפולה זו תושג על-ידי המלך המשיח, שנשמתו היא הנשמה הכללית והכוללת של כל הנשמות, נשמה שיש בה כל השלמויות. לכן המשיח יביא נחמה כפולה ושלמות בכל המובנים, ומזה תבוא השמחה הגדולה והשלמה של הגאולה, שתבוא בקרוב ממש.

חיים יהודיים

 

הרב רסקין על רקע תמונתו של רבי לוי-יצחק שניאורסון

הרב עיכב, הבחור ניצל

מסכת חייו של רבי לוי-יצחק שניאורסון, רב העיר יקטרינוסלב והמחוז באוקראינה, הייתה שזורה גאונות בלתי-רגילה בנגלה ובנסתר, קדושה, מסירות-נפש ענווה ותקיפות גם יחד. כל מי שבא עמו במגע עמד משתאה לנוכח אישיותו. בבית מיוחד זה גדל והתחנך בנו-בכורו, שלימים נתמנה לנשיא השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד.

רבי לוי-יצחק התייצב ללא חת מול גזרות השלטון הקומוניסטי. סירב לקבל תכתיבים מלמעלה, כרוב ה'רבנים מטעם' באותם ימים, ונאבק על קוצו של יו"ד. למשל, כשביצעו השלטונות מפקד אוכלוסין, ויהודים רבים התכוונו להעלים, מתוך פחד, את עובדת היותם מאמינים בה' ובתורתו, התרוצץ בין בתי-הכנסת בעיר ומחה בקול רם נגד ההתכחשות ליהדות, ולו למראית-עין. כשזומן בעקבות זאת לחקירה, טען: "סברתי שבמפקד ממשלתי חובה להשיב אמת"...

בגלות בצ'אילי

זמן רב עמד מול השלטונות, נאבק בהם ומרט את עצביהם. לבסוף החליטו להיפרע ממנו והגלוהו לצ'אילי הנידחת, שבמזרח אסיה. רעייתו, הרבנית חנה, ליוותה אותו בנאמנות והתאמצה בכל דרך להקל עליו. אפילו דיו ייצרה במו-ידיה מעשבים, כדי שבעלה יוכל להוסיף לכתוב את חידושי התורה שלו. את חידושיו רשם בכתב קטן וצפוף בשולי ספר הזוהר וספרים מעטים נוספים שהיו עמו. לימים ייהפכו הערות אלה לסדרת הספרים 'תורת לוי-יצחק'.

רבי לוי-יצחק נפטר באלמה-אטה בכ' במנחם-אב תש"ד. בן שישים ושש היה. הרב מנחם-מענדל רסקין מכפר-חב"ד ליווה אותו בימיו האחרונים.

דיבר ולא חדל

הרב רסקין נולד בבוברויסק, למד בישיבות מחתרתיות, ובימי המלחמה, כאשר משפחתו ברחה מהחזית לקזחסטאן, שב להיות עמה. "אבי, הרב יעקב-יוסף רסקין, אני וארבעת אחיי ניהלנו תורנות להיות עם רבי לוי-יצחק ולסעוד אותו. הוא כבר היה אז חולה וחלש מאוד. עזרנו לו להניח תפילין, הקשבנו לדברי התורה שחידש והשתדלנו להקל עליו ככל שיכולנו".

את תשעה באב האחרון בחייו של הרב האגדי, אין הרב רסקין שוכח. "תשעה באב חל אז בשבת, והצום נדחה ליום ראשון. באותה שבת היה תורי להיות עמו, ולעת ערב התכוננתי לשוב הביתה, כדי לאכול לפני הצום. אבל רבי לוי-יצחק דיבר אליי דברי-תורה ולא חדל. הרבנית חנה הבחינה בכך וביקשה ממנו להניח לי לחזור הביתה, כדי להתכונן לצום. הוא, כאילו לא שמע אותה, הוסיף לדבר עוד ועוד. התנהגות זו הייתה מאוד לא-שגרתית אצלו, שכן היה עדין-נפש במידה בלתי-רגילה, ומעולם לא גרם למישהו אי-נוחות.

משטרה ליד הבית

"חזרתי הביתה באחת-עשרה וחצי בלילה בערך. כשהגעתי, מצאתי את בני-משפחתי חיוורים כסיד. 'איפה היית?!', תהו ומיד הבהירו לי כי נס קרה לי שלא חזרתי מוקדם יותר. 'מכונית משטרה המתינה לך כל הערב ליד הבית, ושוטרים חיפשו אחריך כדי לשלוח אותך לחזית', אמרו. אני הייתי אז בדיוק בגיל גיוס, וכל בני-גילי נשלחו לחזית מול הגרמנים. מעטים מהם שבו בשלום לאחר המלחמה.

רבי לוי-יצחק הציל את חיי, ואני ראיתי בזה אז וגם עכשיו 'מופת' שלו. אולי הוא השיב לי בכך טובה על שסעדנו אותו בימיו האחרונים. עשרה ימים לאחר מכן, בכ' במנחם-אב, נסתלק מאיתנו והותיר בליבנו כאב עמוק".

פינת ההלכה ומנהג

ברכת 'להניח תפילין'

שאלה: מדוע אנו מברכים "להניח תפילין" ולא "לקשור", כלשון הציווי בתורה, "וקשרתם"?

תשובה: ארבע פעמים מוזכרת מצוות תפילין בתורה. פעמיים התורה משתמשת בביטוי "והיו / והיה" על תפילין של-יד ושל-ראש יחד (שמות יג,ט. טז), ופעמיים היא נוקטת את הביטוי "וקשרתם" על של-יד, ואילו על של-ראש היא אומרת "והיו" (דברים ו,ח. יא,יח).

הרמב"ם מבחין הבחנה זו בין תפילין של-יד לתפילין של-ראש, ואומר: "מניחים אותן (את התפילין של ראש) על הראש וקושרים אותן (את התפילין של-יד) על היד".

בכל-זאת מברכים 'להניח תפילין', והברכה חלה על תפילין של-יד ועל תפילין של-ראש גם יחד. מדוע אין מברכים 'לקשור תפילין'? על כך ניתנו כמה תשובות:

המהרי"ט (רבנו יוסף מטראני) סבור, שהציווי "וקשרתם" אין כוונתו הנחת התפילין אלא עשיית הקשר (כשם ש"וכתבתם על מזוזות" כוונתו לכתוב על הקלף, כדי להכינו לקביעה בפתח, ולא לכתוב ישירות על מזוזת הפתח). אך פוסקים אחרים פירשו ש"וקשרתם" אמור על ההנחה.

הב"ח ('בית חדש') מבאר, שהברכה "להניח תפילין" מדגישה כי עיקר המצווה אינה עצם הקשירה, אלא שיהיו מונחות עליו כל היום, ולפחות בזמן קריאת-שמע ותפילה.

אבל ה'צפנת פענח' (הרוגצ'ובי) מפרש בדעת הרמב"ם, שאכן בשל-יד המצווה היא רק ברגע הקשירה, ואילו בשל-ראש המצווה היא שהתפילין יהיו מונחות עליו בכל רגע, אלא שלמדו חז"ל כי בשעה שהתפילין מונחות על הראש צריכות התפילין של-יד להיות על היד, וזה פרט נוסף במצות תפילין של-ראש. בזה מסביר הרבי מליובאוויטש גם את דברי אדמו"ר הזקן, שברכת 'להניח' היא על שתיהן, ומלבד זה תיקנו ברכה מיוחדת ("על מצוות תפילין") על של-ראש, "שהיא חשובה, והיא עיקר המצווה".

מקורות: מנחות לו,א. רמב"ם בראש הל' תפילין. צפנת פענח שם פ"ד ה"ד. דרישה, ב"ח וא"ר סי' כה. שו"ע אדמו"ר הזקן שם סי"ג-יד. שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ז. לקוטי שיחות לט,24 (=שלחן המלך סי' כה עמ' ס), ועיי"ש יט, 47.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)