הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 867, ערב שבת פרשת עקב, י"ז במנחם-אב תשס"ג (15.8.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

מחירו של קוצר-ראות

פתרונות-קסם אולי מצטלמים טוב בהווה אבל מסבים נזק כבד לטווח ארוך. שוכחים שיש כאן מדינה שצריכה להתקיים לאורך ימים ולא רק לנצח בבחירות המקדימות

ביישובי קו העימות סוערות הרוחות. התושבים מרגישים מופקרים. סתם כך, באמצע היום, נורים פגזים מתוך לבנון והורגים נער צעיר. הציבור דורש לחסל 'אחת ולתמיד' את תשתית החזבאללה, שיוצרת מצב בלתי-נסבל, אולם הממשלה הסתפקה בתקיפת מסוקים נגד התותח היורה. התותח חוסל, כוחותינו שבו בשלום לבסיסם.

רשאים אנו להניח שלא רק הציבור הרחב דרש תגובה חריפה, אלא גם ראש-הממשלה, שר הביטחון וראשי צה"ל. מדוע בכל-זאת החליטו להסתפק בהבל-פה דיפלומטי? התשובה פשוטה: תגובה חריפה מצידנו תגרור קרוב לוודאי תגובה חריפה מצד החזבאללה, ומחירה של זו עלול להיות כואב מאוד. זו האמת, גם אם היא מאוד לא-נעימה – בעקבות נסיגתנו מלבנון הקים הארגון הטרוריסטי לאורך גבולנו הצפוני תשתית של טילים ארוכי-טווח, המאיימים על כל הצפון, ובכלל זה מפרץ חיפה. תשתית זו יוצרת מאזן-אימה הכובל את ידינו.

כשתפקע הסבלנות

מציאות זו מוכיחה שוב את קוצר-הראות של תהליך קבלת ההחלטות אצלנו. שיקולים פופוליסטיים וססמאות בסגנון 'שלום עכשיו' או 'לצאת מיד מלבנון' יוצרים לחץ לספק פתרונות-קסם, שאולי מצטלמים טוב בהווה אבל מסבים נזק כבד לטווח ארוך. שוכחים שיש כאן מדינה שצריכה להתקיים לאורך ימים ולא רק לנצח בבחירות המקדימות.

נכון, לשהייה בתוך לבנון היה מחיר כואב, אבל הבריחה המבוהלת, בלחץ החזבאללה משם ו'ארבע אימהות' מכאן, גרמה מחיר כואב ומסוכן פי כמה וכמה. היא נתנה לערבים רושם שמדינת ישראל היא נמר של נייר, ומכאן בא הפיתוי לפתוח בעימות המזויין ביש"ע, שגבה מאיתנו מחיר נורא של שמונה-מאות הרוגים ורבבות פצועים (ומשבר כלכלי מהקשים בתולדות המדינה).

אולם גם בזירה הצפונית אנו עלולים לשלם מחיר יקר. לא נוכל להשלים לאורך ימים עם ההתגרויות הבלתי-פוסקות של החזבאללה. מדינה אינה יכולה להיות בת-ערובה בידי כנופיית טרוריסטים. בשלב זה או אחר תפקע הסבלנות וצה"ל יגיב. ייתכן שלא יהיה מנוס מלהיכנס שוב לתוך לבנון, כדי לנקות את השטח ולהרחיק את התותחים והטילים מגבול ישראל. מישהו יכול להעריך מה יהיה מחירו של עימות כזה?

התקווה לפתור את הבעיה בדרכים דיפלומטיות נראית שוב ושוב תלושה מהמציאות, ואולי זו המחשה טובה לערכה של ההסתמכות על חסדי זרים. היציאה מלבנון נעשתה על-פי כל הדקדוקים של דרישות האו"ם. קיבלנו חותמת 'כשר למהדרין' על נסיגה מלאה ומושלמת. לכאורה היה העולם כולו צריך לעמוד לימיננו ולהגיב בחומרה על התגרויות החזבאללה. והנה עינינו הרואות שמלבד הודעות יוצאות-ידי-חובה אין העולם נוקף אצבע.

לבנון זה כאן

התנהלותנו ביש"ע דומה מאוד בקוצר-ראותה לזו שכלפי לבנון. גם כאן העדיפו את התצלומים החגיגיים של ההווה מן אינטרסים החיוניים שלנו בעתיד. השתיקו בגסות כל מי שניסה להתריע על הסכנה בהקמת רשות טרוריסטית בליבה של הארץ ועל מתן רבבות רובים לידי המחבלים. לעגו למי שהזהיר משיגור טילים מרצועת עזה לעבר ערי הדרום. בזו למי שזעק על הסכנה במסירת הגבעות השולטות בחברון. וכשפרץ העימות, התברר שאפילו נביאי-הזעם לא העריכו את עוצמת הסכנה.

ושום דבר לא השתנה. אנחנו נהנים מה'הודנה', בשעה שראשי מערכת הביטחון מתריעים כי ארגוני המחבלים מנצלים אותה להתעצמות חסרת-תקדים. ראש-הממשלה מדבר על מדינה פלסטינית, כאילו אין אנו יודעים איזה איום היא תיצור לארץ כולה. אבל ככה זה אצלנו: תנו לנו שקט עכשיו - אחרינו המבול.

בציפייה לגאולה

"ישראל נראין כאילו מאוסין בעולם הזה, דכתיב 'הייתי שחוק לכל עמי נגינתם כל היום', אבל לעתיד לבוא, 'ונתנך ה' עליון', שנאמר 'והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך'"

(ויקרא רבה לו,ב)

יש חדש

יום של תורה

ביום ראשון, כ"ו במנחם-אב, יתקיים בהיכל ישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד יום של תורה – 'ירחי כלה'. מהשעה 12 בצהריים ועד 9 בערב יושמעו שיעורים במגוון רחב של סוגיות, בנגלה ובחסידות, מפי גדולי הרבנים, ראשי-הישיבות והמשפיעים. השנה יושם דגש בסוגיות הלכתיות, כמו שבת, כשרות, מקוואות והשקעות כספים. היום הזה נועד במיוחד לציבור של 'בעלי-בתים', ובכך ניתנת להם הזדמנות להקדיש יום ללימוד תורה וליהנות משיעורים מעולים. לפרטים: הדרך הישרה, טל' 066-691818.

מצ'רנוביל לישראל

בשבוע שעבר הועלתה לארץ הקבוצה ה-66 במסגרת פרוייקט ילדי צ'רנוביל, שמפעילים צעירי-חב"ד. בשתים-עשרה השנים האחרונות הועלו לארץ למעלה מאלפיים ושלוש-מאות ילדים יהודים, מן האזורים שנחשפו לקרינה הרדיואקטיבית שפרצה באסון צ'רנוביל. כמה מהילדים סובלים מבעיות רפואיות שלדברי הרופאים נובעות מחשיפתם לקרינה, אולם הניסיון הוכיח שהעלייה לארץ, תזונה בריאה וליווי רפואי צמוד מביאים לידי החלמתם המלאה.

הפקות חדשות

חברת נעם הפקות מגישה מגוון הפקות חדשות ומקוריות: לגיל הרך -  צבעים וצלילים, במסגרת 'חסידי-בייבי', המעשירה את עולמו של הפעוט במראות ובצבעים מלווים מוזיקה חסידית. רגע מתוק, העוסקת באכילת ממתקים על-ידי ילדים. המבוגרים יותר ימצאו עניין בקשר משולש, סיפורה של משפחה שנקלעה למצוקה, עקב הסתבכותו של האב, ומצפה להצלה המפתיעה. אנשי השנה במוזיקה החסידית תשס"ג -  בשני תקליטורים. טל' 02-5374144.

שלחן שבת

שוויון שכל-כולו "אצבע אלוקים"

כאשר משה רבנו מספר לבני-ישראל כיצד קיבל את לוחות הברית מהקב"ה, הוא מזכיר כמה וכמה פעמים את המילה 'לוחות' - "לוחות האבנים", "לוחות הברית". פעמים רבות כתובה מילה זו בפרשתנו כתיב חסר – 'לחת'. רש"י אינו עומד על כך מיד, אולם בהמשך, בפסוק אחר בפרשה, הוא מפרש: "לחת כתיב – ששתיהם שוות".

לאמיתו של דבר, רש"י אינו אמור לפרש כל מקום שיש בו חריגה מכללי הכתיב החסר והמלא, מכיוון שאין זה שייך לפשוטו של מקרא. רק כאשר מבחינת התוכן הענייני של הפסוק יש צורך מיוחד שהמילה תיכתב בכתיב מלא, ובפועל היא כתובה כתיב חסר – או-אז רש"י נחלץ להסביר את הדבר. מה הצריך אותו אפוא לפרש כאן את הכתיב החסר של 'לחת'?

חיסרון שהוא יתרון

כתיב חסר בתורה רומז לחיסרון כלשהו. אולם כאשר התורה מדברת על מעלתו של דבר, ובתוך זה נכתב שמו בכתיב חסר – נדרש הסבר מיוחד. זה הדבר המחייב ביאור בענייננו: משה רבנו מוכיח כאן את בני-ישראל, ומדגיש לפניהם את מעלתם של הלוחות. אם-כן, מן הראוי שהמילה 'לוחות' תופיע כתובה מלא, ובפועל היא נכתבת חסר.

הנה אפוא הסיבה שרש"י צריך להסביר את פשר הכתיב החסר דווקא במקום שבו מתוארת מעלתם של הלוחות, והוא אכן מסביר שהכתיב החסר עצמו מבטא את מעלתם – "ששתיהם שוות".

למעלה מיכולת אנוש

משה רבנו מדגיש שהלוחות היו דבר אלוקי – "כתובים באצבע אלוקים". ביטוי לזה טמון בעובדה ששניהם היו שווים ממש. בן-אדם אינו מסוגל ליצור שני דברים שווים ממש, וכאן נתן הקב"ה שני לוחות "ששתיהם שוות".

זאת ועוד: בלוח הראשון נכתבו חמשת הדיברות הראשונים ובלוח השני חמשת הדיברות האחרונים. בחמש הדיברות הראשונים יש הרבה יותר מילים ואותיות משיש בחמשת הדיברות האחרונים, ואף-על-פי-כן היו "שתיהם שוות". דבר זה ממחיש את הנס והפלא האלוקי של הלוחות שנתן הקב"ה.

דברי תוכחה

נמצא אפוא שדווקא הכתיב החסר, שממחיש את השוויון המוחלט של שני הלוחות, מבטא את המעלה האלוקית המופלאה שבהם. הדבר משתלב בתוכנה של הפרשה, שהיא דברי-תוכחה לבני-ישראל, שעל-ידי חטא העגל גרמו לשבירת הלוחות.

משה רבנו אומר כאן לבני-ישראל: ראו מה גרמתם על-ידי החטא ואיזו אבדה איבדתם. הקב"ה נתן לכם שני לוחות "כתובים באצבע אלוקים", שנראים כאילו היו לוח אחד ('לחת', בכתיב חסר, משמעותו לוח אחד), פלא אלוקי שלמעלה מיכולת השגתו של אדם, ואתם גרמתם לשבירתם. בכך הוא מעורר את בני-ישראל לדבוק בתורה ובמצוותיה ולא לגרום עוד לאבדן המתנות האלוקיות שהקב"ה נותן לבני-ישראל.

(לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 49)

אמרת השבוע

ארץ-ישראל

הגאון רבי בנימין-דוד מאוסטרובה, נשיא קופת 'מעות ארץ-ישראל', הלך פעם אחת אל רבי יחזקאל מקוזמיר, ושיחתם נסבה על מעלת ארץ-ישראל. שאל הצדיק את רבי בנימין-דוד: "למה נקראת הארץ ארץ-ישראל ולא ארץ אברהם או ארץ יצחק?".

השיב רבי בנימין-דוד: "לו הייתה נקראת ארץ אברהם, היה גם לישמעאלים חלק בה; ולו נקראה ארץ יצחק, היו גם בני עשיו טוענים לבעלות עליה. עכשיו שהיא נקראת ארץ-ישראל, שמה מוכיח עליה שהיא שייכת לעם-ישראל בלבד".

אמר רבי יחזקאל: "יפה אמרת, אבל הטעם האמיתי שהיא נקראת ארץ-ישראל – ללמדנו שיהודי צריך להתנהג בה כ'ישראל', כיהודי".

מן המעיין

לא תוסיפו ולא תגרעו

המוסיף – גורע

"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו" (דברים ד,ב). סמיכות הציוויים בתורה – "לא תוסיפו" ו"לא תגרעו" – מלמדתנו שמי שעובר על "לא תוסיפו" סופו לעבור על "לא תגרעו", כמאמר חז"ל (סנהדרין כט): "כל המוסיף גורע".

(לקוטי שיחות) 

הדרך הממוצעת

אדם מישראל צריך למצוא את הדרך הממוצעת, ואסור להפריז בשום צד. כשם שהרשע עלול לעבור על "לא תגרעו", כך עלול הצדיק לעבור על "לא תוסיפו", ולהחריב את העולם בצדקותו. לפיכך ההנהגות נקראות 'מידות', לפי שהן מדודות, שקולות וקצובות.

(פניני תורה)

יחיד ורבים

בפרשת ראה (דברים יג,ד) נשנית האזהרה "לא תוסיף ולא תגרע", אלא שכאן נאמר הציווי בלשון רבים ובפרשת ראה הוא נאמר בלשון יחיד. כי כאן הכוונה שלא יוסיפו ולא יגרעו מתרי"ג המצוות בכלל, ובפרשת ראה הכוונה שלא יוסיפו ולא יגרעו מהציוויים של כל מצווה פרטית.

(הגר"א)

המשקל הנכון

לא תוסיפו – אל תאמרו על דבר שאינו חמור כל-כך, שהוא חמור יותר. כל מצווה יש לנהוג בה כפי שנצטווינו מאת ה'. יש מצוות לא תעשה, עשה, מצוות דרבנן, מנהגים. אמנם אף שגם מנהג קל חמור הוא והעובר עליו עונשו גדול, מכל-מקום יש הבדל גדול בין מנהג לאיסור תורה, המתבטא בין היתר באפשרות להקל בעת הצורך, כמו לאדם חולה וכדומה.

(חתם סופר)

מידה מדודה

התורה היא סם חיים, תרופה שבאה לטהר את האדם מכל הרע שבו. לפיכך לא תוסיפו ולא תגרעו, שכן תרופה יש לקחת לפי מידה בדוקה ומדודה. מידה קטנה יותר אינה מועילה, ומידה גדולה יותר מזיקה.

(רבי יהונתן אייבשיץ)

בלי טובות

יום אחד באו אל רבי עזריאל הילדסהיימר כמה אנשים וטענו כי יש לעשות תיקונים ושינויים בתורה כדי להקל על מי שאינם רוצים לקיים את כל מצוות התורה. השיב להם: בתורה נאמר "ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלוקיכם", ללמדנו שאין לגרוע מהמצוות גם כאשר הנימוק לכך הוא "לשמור את מצוות ה'"...

דעה רחבה

כאשר אדם אינו שלם הוא זקוק לחומרות ולגדרים שישמרו עליו, אבל במקום שיש דעה רחבה אין מקום לחומרות ולגדרים מיותרים. לפיכך כאשר דבקים בה' ומקיימים את המצוות, אין צורך להוסיף עליהם איסורים, שכן הדברים הללו יכולים להביא את האדם לידי שלמות.

(רבי בונם מפשיסחה)

דאורייתא ודרבנן

הרמב"ם כותב שהאומר שבשר עוף בחלב אסור מהתורה עובר בבל תוסיף. דבר זה רמוז במה שנאמר "לא תוסיפו... לשמור את מצוות ה' אלוקיכם", אין להוסיף ולומר על דבר שאסור מדרבנן בלבד שהוא ציווי מהתורה.

(פניני תורה)

מעשה שהיה

מסווה על מסווה

ברגע זה סיים רבי יהושע-העשל (מאפטה) לספר בסערת-נפש את סיפורו, ושני חבריו – רבי מרדכי מנשכיז והסבא משפולי – עדיין היו נתונים לרישומו העמוק. "נו, רבותיי", שבר רבי יהושע-העשל את השתיקה, "גזרו-נא את דיני. ככל אשר תורו לי אעשה!".

רק לאחר שעה של בירור המעשה וליבונו לפרטיו נפלה ההחלטה: דינו של רבי יהושע-העשל כדין 'הורג נפש בשגגה'. אמנם נכון כי לא יכול לדעת את תוצאות פעולתו; יתרה מזו, על-פי דין-תורה חייב היה לנהוג כפי שנהג; אך  צדיק בדרגתו ראוי כי יצא לגלות ממושכת כדין ההורג נפש בשגגה.

כך פסקו שני הצדיקים. ומכיוון שגזרו כן על חברם, קיבלו אותו דין גם עליהם – לצאת לגלות ארוכה של תיקון ומירוק הנפש.

כל העניין החל כמה שבועות קודם-לכן. בביתו של רבי יהושע-העשל, בעיר רבנותו (באותה עת), קולבסוב, הופיעה משלחת מהעיר השכנה ובפיה סיפור מצמרר: ר' משה, השוחט של העיר, נתפס לטיפה המרה ונוהג לבלות את לילותיו בשיכרון. אם לא די בכך, עדים נאמנים העידו כי בעת שכרותו הוא פוצח בשירי ערלים ומפזז כאחד הריקים.

"ר' משה השוחט?!", התקשה רבי יהושע-העשל להאמין. "כן, ר' משה השוחט!", ענו חברי המשלחת והנידו ראשיהם בצער. "אם-כן, יהיה עליי לסור לעירכם ולחקור את העניין", סיכם רבי יהושע-העשל.

למחרת עלה הצדיק מאפטה על עגלה ויצא לדרך. בעודו בדרך הבחין בהלך ישיש, בלתי-מוכר. "מדוע תכלה כוחותיך?", פנה אליו רבי יהושע-העשל והציע לו לעלות לעגלה. עלה האיש ורבי יהושע-העשל ניסה לפתוח עמו בשיחה. ההלך התחמק וחוץ מכמה מילים, שפלט באי-רצון בולט, שמר על שתיקה.

לפתע חש הצדיק כי השינה משתלטת עליו. כעבור כמה רגעים הקיץ בבהלה לשמע קול הקורא אליו: "על שוחט ובודק שאפילו מלאכים יראים מפניו מקבל הרב של קולבסוב לשון-הרע?!".

רבי יהושע-העשל היה משוכנע כי הדברים יצאו מפי ההלך הישיש. כשפקח את עיניו הופתע לגלות כי העגלה עומדת במקומה וכי האיש איננו עוד בתוכה.

בינתיים הסדיר העגלון את ענייניו וחידש את הנסיעה. בהמשך הבחין רבי יהושע-העשל באברך צעיר נושא על גבו תרמיל כבד. הזמינו רבי יהושע-העשל להצטרף אליו והאברך נענה בשמחה . גם איתו לא נחל רבי יהושע-העשל הצלחה רבה מדי - אף הוא שתקן היה.

בעוד העגלה מיטלטלת שבו ונעצמו עיניו של רבי יהושע-העשל. כעבור זמן-מה נחרד שנית מקול הקורא אליו בנימה תקיפה. הפעם זה היה קול צעיר: "האומנם מבקש הרב של קולבסוב להעביר מתפקידו שוחט ובודק ששרפי מעלה אינם ראויים לשהות במחיצתו?!".

כשפקח רבי יהושע-העשל את עיניו נוכח כי העגלה כבר הגיעה ליעדה וכי האברך הצעיר שישב בה כבר פנה לדרכו. הדברים ששמע, ספק בחלום ספק בהקיץ, הוסיפו להדהד באוזניו של רבי יהושע-העשל ולטרוד את שלוותו.

עם רדת הערב יצא לעבר ביתו של ר' משה השוחט. הבית שכן בקצה העיר, לא-הרחק מבית-הקברות. כשהגיע לשם כבר שררה באזור עלטה. ניגש אל הבית ונקש בעדינות על הדלת. כעבור כמה רגעים פתחה אשתו של ר' משה את הדלת, מביטה בהשתאות בפניו ההדורות של הצדיק.

"היכן בעלך?", שאלה רבי יהושע-העשל. למשמע השאלה נתכרכמו פניה. "וכי יש עוד אדם בעיר שאינו יודע על מצבו בעת האחרונה?!", ענתה האישה בשאלה, וכמו אישרה בכך את החשדות כנגד בעלה.

"ובכל-זאת, היכן הוא?", התעקש רבי יהושע-העשל. עיניה של האישה כמו התכווצו בחרדה אילמת. באצבע מהססת החוותה לעבר בקתה קטנה בחלקה האחורי של החצר.

רבי יהושע-העשל התקרב בשקט אל הבקתה. מבעד לחרך הדלת הציץ פנימה. המראה שנגלה לנגד עיניו היה מהפנט. במרכז החדר ישבו שלושה ועסקו בתורה: ר' משה השוחט, ההלך הישיש והאברך נושא התרמיל הכבד – אותם שניים שהסיע כמה שעות קודם-לכן בעגלתו. פניהם האירו באור יקרות ורבי יהושע-העשל חש בקדושה העוטפת אותם.

רבי יהושע-העשל שב אל דלת ביתו של ר' משה וביקש מאשתו לגשת ולקרוא לבעלה. כעבור רגע קט הופיע לפניו ר' משה שיכור כלוט, מחזיק בידיו בקבוק ריק למחצה של יי"ש. "חדל! חדל מהצגותיך!", פקד עליו רבי יהושע-העשל. "אמור לי מה קורה כאן".

ר' משה התרחק קמעה מאשתו לבל יגיעו מילותיו לאוזניה. הוא קיצר בדבריו וסתם יותר משפירש: "זמן רב שמרתי על זהותי בסתר ולא-מכבר אף הוצרכתי להוסיף מסווה על מסווה. עתה, משנגלה סודי, נראה כי תפקידי עלי אדמות בא אל קיצו. אבקשך רק זאת – לדאוג לקצבה חודשית מספקת בעבור אשתי וילדיי".

למחרת הובל ר' משה השוחט לקבורה. בראש המלווים צעד הצדיק רבי יהושע-העשל שלא חדל מלבכות, מתוך התייסרות פנימית קשה ונוראה. בדברי ההספד שנשא, בבכי מר, שיתף את בני העיר כולם בסוד שנתגלה לו אמש. שמעו בני העיר את הדברים בתדהמה וקיבלו עליהם את כל הוצאות משפחתו של השוחט המנוח, שנחשפה מהותו - איש קדוש וצדיק נסתר.

ובתחושה מייסרת זו קיבל עליו רבי יהושע-העשל את הדין ויצא לגלות.

דרכי החסידות

הכול בהשגחה

אחד מעיקריה של תורת החסידות, שנתגלתה על-ידי הבעש"ט, היא האמונה בהשגחה פרטית. על-פי הבעש"ט יש השגחה פרטית על כל דבר שקיים בעולם, החל בבני-אדם וכלה בגרגירי חול שעפים ברוח. כל תנועה של מציאות כלשהי בעולם נעשית ברצונו ובהשגחתו הישירה של הקב"ה. וכך אומר הבעש"ט: "כאשר נושבת הרוח, והופכת עלה קטן מצד אחד לצד שני - הרי זה בהשגחה פרטית. כוונה יש בדבר".

מסופר, שאחד מתלמידיו לא יכול לעכל תפיסה זו של השגחה פרטית. הבעש"ט ציווה עליו ללכת ליער, לעמוד ליד עץ כלשהו ולהתחיל לעקוב אחר גלגוליו של העלה הראשון שינשור ממנו. עשה כן התלמיד והחל לצעוד אחר העלה. שעה ארוכה שמר את עקבותיו של העלה. הוא ראה כי העלה התגלגל על-פני השדה עד שנתקע בין שתי אבנים. התקרב התלמיד וראה כי מבין האבנים יוצאת תולעת ומתחילה לכרסם בתיאבון את העלה. כששב אל רבו, עוד בטרם פצה את פיו לספר את קורותיו, אמר לו הבעש"ט: "הקב"ה, שהוא זן את העולם כולו, גלגל את העלה כך שיגיע אל התולעת המסכנה וישמש לה מזון, וכל גלגוליו של העלה היו בהשגחה פרטית".

יש כוונה עליונה

אחד מגדולי הרבנים בא פעם אל רבנו הזקן ואמר, כי החליט להעתיק את מושבו לעיר אחרת. השיב לו אדמו"ר הזקן: "מי אמר לך שנשמתך ירדה לעולם הזה כדי שתהיה רב דווקא במקום שאתה חפץ? ההשגחה העליונה הושיבה אותך במקום שאתה שם, כדי להאיר את המקום ההוא באור תורה ועבודה. כאשר תתמלא שליחותך - תוליך אותך ההשגחה למקום אחר המיועד לך".

וכ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר: "יהודי צריך לדעת את הכוונה העליונה של בואו למקום פלוני, לזמן קצר או ארוך יותר, או לפעמים כעובר-אורח בלבד. באותו מקום עליו לברך ברכה או להתפלל. ייתכן שמאז ששת ימי בראשית מחכה אותו מקום לברכתו או לתפילתו".

מסופר על אחד מחסידיו של הרבי מהר"ש, שנסע פעם אחת אל רבו, לקראת חודש החגים, אך בדרכו לליובאוויטש נגרמו לו עיכובים שאילצו אותו להישאר בוויטבסק בראש-השנה. אחרי ראש-השנה בא לליובאוויטש ונכנס ל'יחידות'. אמר לו הרבי: "אתה עצמך אינך יודע מה תיקנת בוויטבסק".

הוראה מכל דבר

אדמו"רי החסידות נזהרו שלא להשתמש בביטוי 'במקרה'. היו אומרים 'בהשגחה פרטית' או 'בהזדמנות'. מסביר אדמו"ר הריי"צ: "מפני שני טעמים אין חסיד מזכיר תיבת 'מקרה'. הראשון, חסיד רחוק ממקרה ארבע אמות. השני, מקרה היא תיבה פילוסופית. בחסידות אומרים: 'שלא בהזדמנות'. ומה שפעם נזכר בחסידות תיבת מקרה - הוא כדי לברר תיבה זו" (ספר השיחות תרפ"ו עמ' 97).

אדמו"ר הריי"צ מספר באחת משיחותיו (ליקוטי-דיבורים חלק א עמ' 170) על טיול שערך פעם אחת עם אביו, אדמו"ר הרש"ב: "התבואה כמעט הבשילה, רוח נעימה נשבה והשיבולים התנענעו אנה ואנה. נענה הרבי ואמר: ראה אלוקות! כל נענוע של שיבולת היה כלול ב'מחשבה הקדומה', בבחינת 'צופה ומביט עד סוף כל הדורות'. ההשגחה העליונה עושה זאת, בגלל כוונה אלוקית".

בעבודת-ה' יש להשקפה זו היבטים חשובים. הואיל וכל תכלית בריאתו של היהודי היא לעבוד את קונו, ומאחר שכל דבר הוא בהשגחה עליונה, הרי כשיהודי רואה או שומע דבר-מה - המטרה בזה היא לקדמו בעבודת-ה'. על-כן צריך ללמוד הוראות בעבודת-ה' מכל דבר שרואים או שומעים. זה הבסיס לגישה החסידית הידועה של לימוד הוראות בעבודת-ה' אפילו מגוי או מחפצים דוממים, מכיוון שבוודאי הראו זאת כדי להפיק מכך דבר טוב בעבודת הבורא.

חיים יהודיים

הבן ממשיך את מפעל-חייו של האב

ביום ראשון הקרוב, י"ט במנחם-אב, יום-השנה הראשון לפטירתו בחטף של הרב לוי ביסטריצקי, שהיה רבה הראשי של צפת בעשר שנות חייו האחרונות, יוכנסו בעירו שני ספרי-תורה חדשים שנכתבו לכבודו ולעילוי נשמתו. ספר-תורה אחד נכתב על-ידי הוריו ובני-משפחתו, והשני על-ידי תושבי העיר החשים כמי שאיבדו לא רק רב דגול אלא גם מנהיג אהוב ונערץ.

בן חמישים ושלוש היה הרב בהילקחו. שנים-עשר החודשים שחלפו לא השכיחו את חסרונו. תושבי צפת עדיין ממאנים להתנחם. תמונת פניו, עם הזקן הארוך, הלבן, והחיוך הדק שמבצבץ מזוויות עיניו, מוסיפה להתנוסס בבתי-עסק רבים בעיר, וגם על הקירות בבתים.

רב ראשי לצפת

השליחות ליוותה את הרב ביסטריצקי מלידתו ועד יומו האחרון. הוריו שימשו שליחי הרבי מליובאוויטש בוויינלנד שבניו-ג'רסי. כשהיה הנער לוי בן ארבע-עשרה גלה למקום תורה, למונטריאול. שנים אחדות לאחר מכן זכה לסיים את כל הש"ס ואף הוסמך להוראה על-ידי הרב פינחס הירשפרונג, רבה הראשי של קנדה ומגאוני הדור.

בשנת תשל"ו עלה ארצה עם רעייתו, במצוות הרבי מליובאוויטש. עם חידוש ההתיישבות החב"דית בעיר המקובלים והקמת קריה גדולה ומפוארת – היה לרב הקהילה. בשנת תשנ"ג הוכתר לרבה הראשי של צפת. ספריו הרבים בהלכה קנו להם שם של כבוד בעולם הרבנות.

פטירה פתאומית

לפני שנה בדיוק, בערב שבת פרשת עקב, חש ברע ואושפז במרכז הרפואי זיו בצפת. הוא הכיר היטב את המקום, על כל מחלקותיו, אגפיו וחדריו. לאורך כל שנותיו בעיר נהג לפקוד את המקום מדי שבוע ולקיים מצוות ביקור-חולים. במוצאי השבת קם הרב לסייר בין החדרים, לדרוש בשלום שאר החולים. זמן קצר לאחר שובו למיטתו נפח את נשמתו, ככל הנראה מאוטם בשריר הלב.

שמו של הרב ביסטריצקי הלך לפניו בין השאר בזכות מערכת הכשרות המפוארת שהקים ופיתח בעירו. בזכות המהפכה שחולל בבתי-המלון, במסעדות ובשאר בתי-העסק נעשתה צפת אטרקטיבית מאוד לציבור שמקפיד על רמת כשרות מהודרת. מערך הכשרות בצפת נעשה מודל לחיקוי בערים אחרות ולמקור השראה לרבנים הראשיים לישראל, אשר החליטו להפקיד בידי הרב ביסטריצקי את הפיקוח על מערכת הכשרות של הרבנות הראשית. גם בתפקידו זה רשם הרב ביסטריצקי הישגים בלתי-מבוטלים.

מחוייבות ל'צוואת' האב

לאחר פטירתו בנו, הרב מרדכי ביסטריצקי, ירש את מקומו ברבנות קהילת חב"ד בעיר ובניהול מחלקת הכשרות בצפת, תוך שיתוף פעולה הדוק עם הרב הראשי הספרדי, הרב שמואל אליהו. "אבי-מורי ז"ל בנה מערכת כשרות למופת, והשקיע בה הרבה מאוד עמל ויזע; אני רואה שליחות-קודש וכעין צוואה שלו להוסיף ולפתח את מפעליו", הוא אומר. הבן-הרב צועד בעקבי אביו ומשלב דרכי נועם ורכות אנושית עם תקיפות-דעת וחוסר התפשרות בכל הקשור לענייני הלכה.

בעוד יומיים, כאמור, יעלו שוב תושבי צפת את זכר רבם הנערץ, יתגעגעו אליו ויתפללו להמשך שגשוגו של מפעלו, תחת שרביטו של בנו.

פינת ההלכה

פירורי לחם

שאלה: מה מברכים על שניצל או דג שמצופה פירורי-לחם?

תשובה: הכלל הוא שתערובת שיש בה שני רכיבים, שאחד מהם הוא ה'עיקר', שאותו רוצים לאכול, והשני  'טפל', שבא כדי לתת צבע, לדבק או להוסיף טעם – מברכים על העיקר ופוטרים את הטפל. אולם אם המין שבא להטעים את התבשיל (אבל לא לדבק או לצבע) הוא מין דגן, ומתכוונים לאכילתו, הוא נחשב עיקר ומברכים על כל התבשיל את ברכת הדגן ('מזונות' או 'המוציא').

לכן קציצות דג או בשר, קציצות סויה וכן כדורי פלאפל, ברכתם בדרך-כלל 'שהכול', גם אם מעורב בו לחם, מכיוון שהלחם אינו בא אלא לדבק או לייצב את העיסה, או אף להגדיל את הנפח. רק אם ברור שאכן הכוונה (גם) לאכילת הדגן עצמו, יש מקום לדון אם לברך עליהם 'מזונות'.

במקרה שלפנינו, בדרך-כלל מעטה הקמח או הפירורים דק, וברור שתפקידו לשמש תבלין, להקל את הטיגון, או לשפר את המראה בלבד, ואז מברכים 'שהכול'. אולם אם הבשר או הדג דק והמעטה עבה ביותר (כפי שנוהגים לפעמים במוסדות ובמסעדות), והוא מעיקר התבשיל – רבים פוסקים לברך 'מזונות'. אם יש ספק – יש לאכול את השניצל רק בתוך הסעודה; ואם אוכלים אותו מחוץ לסעודה, יש להפריד תחילה מעט מן המעטה ולברך עליו 'מזונות' ומעט מן ה'פנים' ולברך עליו 'שהכול'. ויש שפוסקים במצב זה (על-פי בעל התניא), שאם אין אוכלים זאת בתוך הסעודה, די ב'שהכול'.

מקורות: ברכות מד,א. שו"ע סי' רח ס"ג וסי' ריב ונו"כ. סדר ברכת הנהנין פ"ג ה"ב-ג ובביאור הרב גרין שם, ובלוח הברכות שבסופו. שו"ע הקצר סא,ד; וזאת הברכה (תשס"א) עמ' 110,  248; פסקי תשובות סי' רח ס"ק ה-ו, וש"נ.