מדורים נוספים
	התקשרות 568 - כל המדורים ברצף
	"בראתי לו תורה תבלין"
	חג השבועות
	"נאה לצדיקים ונאה לעולם"
	הלכות ומנהגי חב"ד*

גיליון 568, ערב שבת פרשת נשא, ג' בסיוון ה'תשס"ה (10.6.2005)

דבר מלכות

"בראתי לו תורה תבלין"

פעולת התורה ביצר-הרע היא לא לכלותו ולאבדו, אלא אדרבה, לבררו ולזככו  * גם לעתיד-לבוא לא יבטל הקב"ה את מציאות היצר-הרע אלא ישחט אותו ויעלהו לקדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות תורה - אמרו חז"ל¹ "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

וצריך להבין: עניינו של משל - אפילו משל של חכם בשר ודם, ועל-אחת-כמה-וכמה משל שבתורה - שצריך להיות מכוון להסברת הנמשל². ולכאורה, "תבלין" אינו משל מכוון לתורה, שהרי התבלין אינו מבטל את המאכל, ואילו התורה צריכה לבטל את היצר-הרע, ומהו הפירוש "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"?

והביאור בזה - שהיא הנותנת - דכשם שתבלין אינו מבטל את המאכל, אלא אדרבה, מטיבו ומכשירו להיות ראוי למאכל אדם, להיות דם ובשר כבשרו, שעל-ידי זה יתעלה המאכל למדרגת מדבר, כך גם פעולת התורה בהיצר-הרע היא לא לכלות ולאבד את היצר-הרע, אלא אדרבה, לבררו ולזככו, שלא זו בלבד שלא יהיה מונע לעבודת ה', אלא שגם הוא יעבוד את ה', כמו שכתוב³ "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", "בשני יצריך"⁴.

 [ועל-פי זה יש לפרש מה שאומרים⁵ "על חטא שחטאנו לפניך ביצר-הרע" - דלכאורה אינו מובן: הרי כל החטאים שמפרטים בהנוסח ד"על חטא" הם על-ידי היצר-הרע, ומהו החטא המיוחד שעליו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" - שזהו מה שחוטאים בהיצר-הרע גופא, שלא מבררים ומזככים אותו, אלא מכלים ומאבדים אותו, ובכך מסירים אותו מן הדרך, שאינו יכול להגיע לתכלית בריאתו - שהאדם יתגבר עליו וינצחו (כמובא בתניא⁶ משל הזונה שבזוהר הקדוש⁷), ועד שיתהפך לטוב].

וזהו גם מה שכתוב⁸ "הליכות עולם לו", ודרשו חז"ל⁹ "אל תקרי הליכות אלא הלכות" - שעניינה של התורה היא "הליכות עולם", לברר ולזכך את העולם.

ב. עניין זה מובן גם ממאמר רז"ל¹⁰ שלעתיד-לבוא ישחוט הקב"ה את היצר-הרע, שחיטה דייקא:

ובהקדמה - שאף-על-פי שעניין זה נאמר אודות לעתיד-לבוא, הרי, כל העניינים נפעלו כבר במתן-תורה, כידוע הפתגם שמתן-תורה לא יהיה עוד הפעם, אלא שלעתיד-לבוא יהיה הדבר בגילוי.

והעניין בזה - שפעולת השחיטה אינה מבטלת את גוף הדבר הגשמי, שנשאר בשלימותו, אלא שמוציאה את הדם והחיות שבו, ואז מקריבים את החלב - שמורה על עניין התענוג - על גבי המזבח.

וזהו שאמרו חז"ל¹¹ "אין ושחט אלא ומשך" - שעל-ידי משיכה לא נעשה שינוי בהחפץ הנקנה, אלא שלוקח החפץ כמו שהוא ומושכו לרשותו, והיינו, שמעבירים את הדבר הגשמי - כמו שהוא - מרשות לרשות, מרשות הרבים, טורי דפרודא, לרשות היחיד (שהרי משיכה צריכה להיות ברשות היחיד דווקא¹²), דיחידו של עולם¹³.

וזהו עניין שחיטת היצר-הרע - שלא מבטלים מציאותו, אלא אדרבה, מעלים ומכניסים אותו לרשות הקדושה.

ג. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע להלכות שחיטה - שיש חמשה דברים שפוסלים את השחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה עיקור¹⁴ - כפי שהם בעבודת האדם:

שהייה: כאשר עושים חשבונות בעבודה, אם כדאי הדבר, ואם יוכל לפעול וכו', ובגלל זה משתהים באמצע העבודה, הרי זו שהייה שפוסלת, והיינו, שהעבודה צריכה להיות ללא חשבונות, בדרך דילוג דווקא.

חלדה - כחולדה זו התחובה בחורין¹⁵: ישנם כאלה שעבודתם היא באופן של הסתר, שלא יכירו בהם. ולדוגמה: כשמדובר אודות הידור מצווה - אינו רוצה שיכירו בו, שלא יאמרו שהוא "א פארפרומטער", וכיו"ב, ולכן עושה זאת בהצנע. ובמילא, בנוגע לעניינים כאלה שאי-אפשר לעשותם בהצנע, כמו גידול זקן - אינו עושה אותם כלל... וצריך לידע שחלדה פוסלת, אלא צריך לעבוד עבודתו באופן גלוי, ולא יבוש מפני המלעיגים (כמבואר בסעיף הראשון דשולחן-ערוך אורח-חיים).

ומה שטוען שאינו רוצה לעשות זאת משום יוהרא, שלא יבוא לידי ישות - הרי¹⁶ לא מדובר כאן אודות עניינים שבהם נתפרש שאין לעשותם מפני יוהרא, כמו תפילין דרבנו תם¹⁷, ובזה גופא כבר נהגו החסידים לעשות זאת בגלוי¹⁸. ובמילא, צריך לידע שבטענה זו (שאינו עושה עניין פלוני כדי שלא יבוא לידי ישות) מרמה הוא את עצמו, והאמת היא שאינו רוצה לצאת ממציאותו ("ער וויל ניט ארויסגיין פון זיך")!

- מסופר¹⁹ על חסיד של אדמו"ר האמצעי שהיה קולט מאמר חסידות וחוזר עליו בטוב, ובנסיעתו (או בלכתו) מאדמו"ר האמצעי לביתו היה חוזר המאמר בכל הישובים שהיה עובר דרכם, שפעם התאונן בפני אדמו"ר האמצעי ב"יחידות" שניתוסף אצלו ישות מחזרת המאמרים, ולכן רוצה להפסיק לחזור המאמרים, והשיב לו אדמו"ר האמצעי: "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר'ן". כלומר: מה נוגע לו המציאות שלו, אם יתוסף אצלו ישות אם לאו. ולהעיר, שהא גופא שחושב על עצמו הרי זה עניין של ישות! כאשר יכולים לפעול במקום מסויים עניין המתאים אל הכוונה של בעל הרצון - צריכים לעשות זאת מבלי לחשוב על עצמו.

הגרמה: כאשר פעולת השחיטה היא באופן שעוקר את הסימנים, שהוא עניין ביטול המציאות לגמרי - הרי זה היפך הכוונה, כאמור לעיל שהכוונה היא שהיצר-הרע עצמו יתהפך לאהבה את ה'.

ודרסה - ששוחט על-ידי דחיקת הסכין - שמסגף את עצמו על-ידי תעניות וכיוצא בזה, שעניין זה פוסל. והיינו, שלא דורשים ממנו להתענות משבת לשבת, ואפילו לא בשני ובחמישי, אלא אדרבה, כתורת הבעש"ט²⁰ על הפסוק²¹ "עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות עם הגוף.

וזהו גם העניין דעיקור.

* * *

ד. איתא בגמרא שבמתן-תורה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם... מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס²²).

וידועה השאלה בזה²³: הדין הוא ש"תליוהו וזבין זביניה זביני"²⁴, ואם-כן, מהי ה"מודעא רבה" שקיבלוה באונס, הרי גם מכירה באונס הווי מכירה?

ה. יש מתרצים²⁵ שהדין ד"תליוהו וזבין זביניה זביני" הוא רק בנוגע להמוכר, אבל אם כופים את הלוקח לקנות, לא מהני²⁶,

- וטעם הדבר: בבעלות יש ב' עניינים: בעלות על גוף החפץ עצמו, ועניין ההשתמשות. ולמטה מזה - קניין הגוף וקניין פירות. ולכן, כאשר כופים את המוכר למכור את החפץ, הרי כיוון שההשתמשות ניטלת ממנו בעל כורחו, ונשארה לו רק הבעלות על עצם החפץ (ללא השתמשות), שזוהי בעלות קלושה ביותר, יכולים להפקיעה על-ידי אונס.

מה-שאין-כן כאשר כופים את הלוקח לקנות את החפץ, צריך הקניין לפעול שתהיה לו הן הבעלות על גוף החפץ והן ההשתמשות (שהרי כאשר משתמש בהחפץ מצד הכפייה אין זו השתמשות), ואין האונס יכול לפעול הקנין בב' הדברים -

וכיוון שבמתן-תורה צריכים בני ישראל לקנות את התורה - לא מהני קניין באונס.

אבל באמת אין זה תירוץ מספיק, שהרי האונס דמתן-תורה הוא לא על קבלת התורה, אלא שישעבדו את עצמם בשיעבוד הגוף לקיים את התורה, ועניין זה יכול שפיר להתקיים באונס, כמו מכירה באונס.

ו. ויש תירוץ נוסף²⁷ - שהדין ד"תליוהו וזבין זביניה זביני" הוא רק כאשר נותנים את המעות מיד, דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני, מה-שאין-כן אם יתנו המעות לאחר זמן, לא הווי קניין. ובנדון דידן, הרי קבלת שכר על קיום התורה ומצוות היא רק לאחר זמן, ולכן הווי מודעא רבה לאורייתא שקיבלוה באונס.

אבל, גם תירוץ זה דורש ביאור, שהרי:

ישנם כמה מצוות - ובכללם תלמוד תורה - שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה²⁸.

ונוסף לזה, כיוון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה²⁹, הרי מצד ההבטחה על השכר כשלעצמה, "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", חשיב כאילו כבר נעשה הדבר במתן-תורה.

- ועל-פי זה יש לבאר מארז"ל "מאי דכתיב³⁰... יום הששי, ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו כו'", היינו, שכל מעשה בראשית תלוי ביום הששי, והוא ו' בסיוון שניתנה בו תורה. ולכאורה אינו מובן: הרי העיקר הוא שבני ישראל מקיימים את התורה, לאחרי מתן-תורה, ולמה תלוי הדבר בשישי בסיוון שבו רק "מקבלים התורה"? אלא, מצד זה שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, נמצא, שבשעת קבלת התורה כבר נעשו כל ענייני התורה ומצוות.

וזהו גם הביאור בשייכות ב' הפירושים במה שכתוב³ "ואהבת את ה' אלוקיך", לשון ציווי ולשון הבטחה³¹ (ועל-דרך זה בכמה עניינים דוגמתם שעל-פי לשון-הקודש משמשים הן בלשון ציווי והן בלשון הבטחה), דכיוון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, הרי הציווי עצמו חשיב כהבטחה. -

וכיוון שמצד זה שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ישנו כבר גם העניין דקבלת השכר - מהי ה"מודעא רבה לאורייתא" שקיבלוה באונס, הרי אגב זוזי (קבלת השכר) גמר ומקני גם באונס?

ז. ויש לבאר זה על-פי תורת החסידות:

מבואר בחסידות³² בפירוש דברי המשנה³³ "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", ש"פרס" הוא מלשון "פרוסה", היינו, שכל הגילויים אינם אלא הארה בלבד, ואילו אמיתית העניין דשכר המצוות הוא גילוי העצמות, שבזה לא שייך עניין של פרוסה, כיוון שכל עצם בלתי מתחלק³⁴ וגילוי העצמות - אמיתית העניין דשכר מצוות - יהיה לעתיד-לבוא דווקא, דאף שפועלים זאת עתה על-ידי קיום המצוות, מכל-מקום, גילוי הדבר יהיה לעתיד-לבוא דווקא.

וכיוון שאמיתית העניין דשכר מצוות יהיה רק לעתיד-לבוא, הרי אי-אפשר לומר שישנו כבר העניין דקבלת שכר, ואגב זוזי גמר ומקני, ובמילא אתי שפיר שיש מודעא רבה לאורייתא שקבלוה באונס.

* * *

ח. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר³⁵ שהיה מנהג אצל חסידים שבחג השבועות היו אומרים "מזל טוב".

- פעם היו אומרים "מזל טוב" בשעת קריאת התורה, אבל אחר-כך, בגלל חשש הפסק, הנהיגו לומר "מזל טוב" קודם או לאחר קריאת התורה.

וביאור השייכות ד"מזל טוב" לחג השבועות:

"מזל" - הוא עניין שלמעלה מהשתלשלות, שזהו שאמרו³⁶ "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", והיינו, שגם כאשר חסרה ההמשכה אפילו בשורש העניינים, הרי זה נמשך מבחינה שלמעלה מהשתלשלות (על-דרך לשון חז"ל "אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו").

כיצד מגיעים לבחינה שלמעלה מהשתלשלות - הרי זה על-ידי העבודה דחג השבועות בעניין הקדמת נעשה לנשמע, שהוא עניין הביטול לבעל הרצון, היינו, שכל מציאותו היא שעל-ידו נשלמת הכוונה של בעל הרצון³⁷.

וכאשר יהודי עומד בתנועה של ביטול לבעל הרצון, אזי מקבל גם ההמשכה מלמעלה באופן כזה - במידה כנגד מידה³⁸ (שהרי אף שמידה בטל, במידה לא בטל³⁹) - שנמשך מבחינה שלמעלה מסדר השתלשלות בכל העניינים דבני חיי ומזוני רוויחי, ובכולם רוויחי, כדי שינצל אותם לרוחניות, כמאמר אדמו"ר הזקן⁴⁰ שהקב"ה נותן לבני ישראל גשמיות כדי שיעשו מזה רוחניות: בני - לגדלם ולחנכם לעסוק בתורה ומצוות, חיי - לנצל כל יום עבור קיום התורה ומצוות באופן שהימים הם יומין שלמים ולא חסרים⁴¹, ומזוני - ליתן חלק לצדקה, שעל-ידי זה מעלה את כל השאר⁴².

(קטעים מהתוועדות יום ב דחג השבועות תשי"ג. תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג, כרך ח עמ' 229-235)

----------

1) קידושין ל,ב. וראה גם קונטרס עניינה של תורת החסידות סי"ט ובהערה 114.

2) ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ה עמ' 147, ובהנסמן שם.

3) ואתחנן ו,ה.

4) ברכות נד,א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.

5) בנוסח "על חטא" בתפילות יוהכ"פ.

6) ספ"ט. ספכ"ט.

7) ח"ב קסג,א.

8) חבקוק ג,ו.

9) מגילה כח, סע"ב. וש"נ.

10) סוכה נב,א.

11) חולין ל,ב. וראה לקו"ש חי"ט עמ' 206. וש"נ.

12) ראה טושו"ע חו"מ סקצ"ח ס"ט.

13) ראה סהמ"צ להצ"צ מצווה לדון במו"מ (דרמ"צ לז,א). ובכ"מ.

14) חולין ט,א. רמב"ם הל' שחיטה רפ"ג. טושו"ע יו"ד רסכ"ג.

15) פרש"י שם.

16) ברשימה נוספת - שלפעמים צ"ל עניין של גאווה בשביל העבודה. וכמסופר אודות א' החסידים של אדמו"ר הזקן, שהיה מתגבר על היצר-הרע על-ידי גאווה... שכאשר היצר-הרע היה מסיתו, היה מרים עליו קול צעקה ("ער פלעגט אויפהויבן א געוואלד"), באמרו: איך מתאים דבר כזה לחסיד של אדמו"ר הזקן!...

17) ראה שו"ע אדמוה"ז או"ח סל"ד ס"ו.

18) ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"א עמ' 7 ובהערה 8 שם ובשוה"ג. וש"נ.

19) ראה גם שם ח"ב עמ' 323. וש"נ.

20) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

21) משפטים כג,ה.

22) פרש"י שם.

23) ראה בארוכה שער-יששכר מאמרי חודש סיון מאמר מודעה רבה לאורייתא. ספרים שהובאו בפרדס-יוסף עה"ת יתרו יט,יז.

24) ב"ב מז, סע"ב. וש"נ.

25) שער-יששכר שם אות ב.

26) העיטור - הובא בב"י חו"מ סכ"ה.

27) שער-יששכר שם אות א.

28) פאה פ"א מ"א.

29) ראה ב"ר פמ"ד, כב.

30) בראשית א,לא ובפרש"י.

31) ראה תו"א תשא פו,ג. ובכ"מ.

32) ראה לקו"ת תזריע כ,ב. ובכ"מ.

33) אבות פ"א מ"ג.

34) ראה סה"מ תרפ"ט עמ' 49, ובהנסמן שם בהערה 330.

35) ראה שיחת ליל ב' דחג השבועות ה'ש"ת בתחלתה (סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 121).

36) מו"ק כח,א. וראה ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי וירא יא,ג ואילך. המשך מים רבים תרל"ו פקע"ד. קונטרס "חנוך לנער" עמ' 48.

37) ראה לעיל במאמר ד"ה וידבר אלוקים פ"ז (תו"מ ח"ח עמ' 204). וש"נ.

38) סנהדרין צ, סע"א.

39) סוטה ח,ב.

40) איגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב עמ' רסה (נעתק ב"היום יום" כז טבת. וראה גם "היום יום" כז אלול).

41) ראה סה"מ מלוקט ח"א עמ' תנא. וש"נ.

42) ראה תניא פל"ד.

ממעייני החסידות

חג השבועות

כי טוב סחרה

כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר: אנו מברכים בכל יום "וציוונו לעסוק בתורה". עסק - הוא מלשון משא ומתן. כאשר שני יהודים נפגשים, אם אין להם ספר ללמוד בו, לפחות ידברו בדברי תורה ששמעו או שחידשו, וזה יהיה עסק טוב עבורם; שכן בכך ירוויחו שלא יבואו לדבר לשון-הרע או דברים בטלים...

(רשימות דברים ח"ד עמ' רכג)

לאפות את התורה

התורה ניתנה באש שחורה על-גבי אש לבנה. אש שחורה - היא האש המסותרת והנעלמת בליבו של כל אחד ואחד מישראל, באהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך. באהבה זו, אשר רשפיה כרשפי אש שלהבת י-ה, שמתלהבת ובוערת תמיד באהבתו יתברך - יוכל האדם 'לאפות' את ה'לחם' דתורה. וכשיאפה את התורה בשלהבת זו - יובלעו דברי התורה במעיו ויהיו לאחדים עמו.

(לקוטי-תורה בחוקותי מח,ג)

ממה פחד משה?

נאמר במדרש, שבשעה שאמר משה רבינו לישראל שהקב"ה יתן להם את התורה, היו בשמחה רבה, ואילו הוא בעצמו היה מלא פחד. ממה פחד משה רבנו?

משה רבינו חשש שלא תימצא בו אותה קבלת-עול לקבלת-התורה כפי שיש לאיש הפשוט.

(ספר-השיחות תש"ב עמ' 119)

המשכת אור אין-סוף

ידוע שכל הנשמות שהיו עתידות להתלבש בגוף, עד סוף כל הדורות - כולן היו במעמד הר סיני לקבל את התורה. ויש להבין, מה תועיל קבלה זו, והלא אין אדם מקנה דבר שלא ברשותו, ושמא יהיה הגוף מונע ומעכב?

אלא העניין הוא, שבשעת מתן-תורה ניתנו הכוח וההכנה בישראל, להיות מקבלים את התורה; דהיינו, להמשיך גילוי אור אין-סוף ברוך-הוא בעסק התורה והמצווה (שהרי עכו"ם שעוסק בתורה או לובש טלית, אינו ממשיך כלום ורק ישראל זכו לזה בהר סיני). נמצא, שגם הנשמות כפי שעדיין לא נתלבשו בגופים היו זקוקות לכוח זה ולהכנה זו.

(תורה-אור יתרו ע,ד)

אימת מפגיע על ארי

"חמשה אימות הן... אימת מפגיע (חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח, רש"י) על ארי" (שבת עז,ב).

ארי - רומז ללימוד התורה, כאומרם ז"ל "ארי עלה מבבל", וכן "ארי שבחבורה", וכן "אין משיבים את הארי לאחר מיתה".

מפגיע - היינו עבודת התפילה, שאין פגיעה אלא תפילה. התפילה נמשלה לחיה קטנה, כיוון שהיא "חיי שעה" בלבד, ואילו התורה היא "חיי עולם". אך קולה (של התפילה) גדול - כי ההמשכה שעל-ידה נעלית ביותר, כידוע בעניין "יהי רצון", שעל-ידי התפילה מעוררים וממשיכים רצון חדש.

אימת מפגיע על ארי - שכן, כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו, ומוכרחים שיהיו הן תורה והן תפילה.

('רשימות' חוברת שביעית עמ' 65)

פרקי אבות

"נאה לצדיקים ונאה לעולם"

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם; שנאמר, עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ואומר, תפארת בחורים כוחם והדר זקנים שיבה. ואומר, עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר, וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר, אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו ברבי ובבניו (פרק ו, משנה ח)

פירוש רש"י: עטרת, זה העושר. תפארת, זה הנוי והבנים. ותפארת בנים אבותם, והכוח תפארת בחורים כוחם, והכבוד ונגד זקניו כבוד, והחכמה דזקנים טובא איכא וחד מינייהו לזה שקנה חכמה.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) "נאה לצדיקים ונאה לעולם" - מה עניינו של נוי זה. מה-שאין-כן אם היה אומר "הנאה לצדיקים והנאה לעולם", או "טוב לצדיקים וטוב לעולם", היה עניינם מובן. ב) הקשר לבעל המאמר - רבי שמעון בר יוחאי.

והביאור:

נוי אינו מעלה ושלימות באדם כפי שהוא לעצמו; לאדם עצמו אין הבדל כלל אם הוא נאה או מכוער. המעלה והשלימות היא רק לגבי הזולת - השני מבחין ביופיו ומתרשם מכך. לכן מדייק התנא ששמונה דברים אלו, שבהם מתבטא יופיו של אדם, הם "נאה לצדיקים" ו"נאה לעולם" - המעלה והשלימות שבהם הוא (בעיקר) לגבי הזולת (ולא אמר "הנאה לצדיקים" או "טוב לצדיקים", המורה על מעלה ושלימות באדם עצמו).

ולכן צריך להשתדל להיות נאה, כי על-ידי זה יקיים את הציווי "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" ויוכל להשפיע על זולתו. שהרי טבע העולם הוא שנוי כפשוטו מושך את לב הבריות, ודבריו של אדם נאה מתקבלים יותר.

ולכן הדבר האחרון שמפרט התנא הוא - "והבנים". כי אמיתית ההשפעה בעולם ("נאה") מתבטאת בכך שנמשכים אליו תלמידים ("בניך אלו התלמידים") ומקבלים והם ממשיכים דרכו.

והנה, רבי שמעון בן יוחאי היה נעלה מענייני העולם, שהרי היתה תורתו אומנתו, והיה נמנה על "בני עלייה" המועטים. והחידוש הוא שגם רשב"י אומר שבשעה שיוצאים להשפיע בעולם חשוב עניין הנוי, כי על-ידי זה מתקבלים דבריו יותר.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תש"מ - בלתי מוגה)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד*

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת נשא
ד' בסיוון

קריאת התורה: לפי 'מנהג מדינתנו' (חומש 'תורה תמימה'¹), ההפסקות בין העליות שונות מהנהוג ברוב החומשים, והן כדלהלן:

שני מתחיל: 'בני מררי' (ד,כט)².

שביעי (וגם קריאת שיעור חומש היומי בשיעורי חת"ת, וכן להקוראים שוב את ה'שביעי' שמו"ת לפני תפילת שחרית כמנהג רבותינו נשיאינו) מתחיל: 'זאת חנוכת המזבח' (ז,פג).

אין אומרים 'אב הרחמים'.

הכנות למתן תורה:

"עיקר העבודה בשבת זו [שלפני חג השבועות] היא ההכנה למתן תורה וקבלת התורה - כמובן שההכנה העיקרית לקבלת התורה היא על-ידי לימוד התורה [ובפרט הלכות החג, כולל ובמיוחד - לימוד חלקי התורה המבארים גודל והפלאת העניין דמתן-תורה (הן בנגלה דתורה, לדוגמה: הסוגיה דמתן-תורה במסכת שבת³ והן דרושי מתן-תורה בתורת החסידות⁴ שעל-ידי זה ניתוסף בהתשוקה והגעגועים לקבלת התורה]⁵, וכן על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל; קבלת החלטות טובות להוסיף בלימוד נגלה ופנימיות התורה, הלכות פסוקות, ובפרט בלימוד ספר הי"ד להרמב"ם⁶.

"ביום השבת הבא עלינו לטובה... בעלות המנחה... - יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים וטף, 'בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו', 'שבת אחים גם יחד', להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה ('גדולה לגימה שמקרבת') - אנשים לחוד ונשים לחוד (כמובן וגם פשוט), שבה ידברו דברי-תורה בכלל, ובמיוחד - בענייני אהבת-ישראל ואחדות-ישראל"⁷.

צריכים לארגן 'כינוסים' של [אנשים, של נשים⁸, ובפרט של] ילדי ישראל, 'צבאות ה'', בקשר ל'זמן מתן תורתנו': לפני מתן-תורה - בתורת הכנה למתן תורה, ב"זמן מתן תורתנו" עצמו... וכן לאחרי מתן-תורה - בימי התשלומין⁹.

בכינוסים אלו ובכל מקום יש להודיע ולפרסם שכל ילדי ישראל [וגם כל המבוגרים] יגיעו לקריאת התורה דחג השבועות¹⁰.

יום התוועדות.

בתפילת מנחה אין אומרים 'צדקתך'.

פרקי-אבות - פרק ו.

במשנה י', בפסוקים: "עד יעבור..." ו"מכון לשבתך..." אין לומר את שם ה' כמות-שהוא, כיוון שאין הם פסוקים שלמים¹¹.

מוצאי-שבת-קודש: לאחר שמונה עשרה אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'¹². הש"ץ אומר קדיש תתקבל, סופרים ספירת העומר, עלינו וכו'.

יום ראשון
ה' בסיוון

ערב חג השבועות¹³.

היו שנים שהרבי אמר שיחה על  'סיום' מסכת סוטה בלילה, אור לערב יום-טוב (כמו בשנת תשי"ט - לאחרי תפילת ערבית¹⁴, ובשנת תשל"ה - במסגרת ההתוועדות¹⁵).

הכנות לחג:

ביום זה יש להתבונן בעניין הקדמת נעשה לנשמע¹⁶.

יש להוסיף ביום זה בכל ג' הקווין דתורה, עבודה, וגמילות-חסדים, ובפרט בצדקה - הוספה מיוחדת באופן של "פתיחה חדשה"¹⁷.

הרגילים בנתינת צדקה בכל יום - בערב חג השבועות זה ייתנו גם בעד חג השבועות. ועל-דרך זה בכל ערב שבת-קודש וערב יום-טוב¹⁸.

יש להזכיר אודות נתינת צורכי החג לכל הזקוקים, ובהדגשה יתירה בנוגע לחג השבועות, הן מצד הנותן והן מצד המקבל¹⁹.

חג השבועות היה נקרא בליובאוויטש 'חג המ"צות', כי בו היו באים רבנים [הרב מכונה 'מ"ץ' או 'מו"ץ': מורה-צדק] חסידים לרבי²⁰.

ברכתו הנהוגה של הרבי לחג השבועות: "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות"²¹.

מצווה להסתפר²² ולטבול לכבוד החג²³.

קישוט בית-הכנסת:

בבית-המדרש של הרבי, וכן בקהילות רבות של חב"ד, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג²⁴.

רצוי להשאיר אש דלוקה²⁵ לצורך בישול והדלקת אש בחג. יש לזכור לכוון את שעון-השבת לתאורה כנדרש בליל שבועות²⁶.

הדלקת הנרות:

מדליקים (כמו בערב שבת) בזמן הנקוב בלוחות. מי שלא הדליקה אז, תדליק בלילה לאחר צאת הכוכבים (מאש הדולקת לפני החג)²⁷. המדליקה מברכת (למנהגנו - אחר ההדלקה, כמו בשבת²⁸): "להדליק נר של יום-טוב" ו'שהחיינו'. יש אומרים שאיש המדליק, וכן אשה המקדשת לעצמה, לא יברכו 'שהחיינו' בהדלקה אלא רק בקידוש²⁹.

"כדאי ונכון שיתחילו [הבנות] להדליק פעם הראשונה תיכף בחג השבועות, שאז יברכו שהחיינו גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר יום-טוב... והמהדרות להתחיל בשבת-קודש הקודמת - יקנו להן שמלה חדשה"³⁰.

הנוסח בברכת 'שהחיינו' (תמיד) הוא: "לזמן הזה", הלמ"ד בחיריק³¹.

יום שני
ו' בסיוון, חג השבועות

ממתינים להתפלל ערבית של חג עד לאחר צאת הכוכבים, כדי שיושלמו מ"ט ימי ספירת-העומר "תמימות תהיינה", לפני שנכנס יום-טוב³².

החלטות טובות: "חג-השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת-שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש-השנה ויום הקדוש דצום הכיפורים"³³.

סעודת החג³⁴:

שמחת יום-טוב - חייבים בה מדאורייתא; ועם-כל-זה, כדברי הרמב"ם, "לא יימשך ביין".

ממצוות שמחת יום-טוב, שהגברים חייבים לשתות בו רביעית יין³⁵. אך אפשר לצאת ידי חובה זו בשתיית יין-הקידוש³⁶. בנוסף לזה, בכל יום-טוב [ולא בחוה"מ] "צריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת [ויש לדון במי שקשה לו לשתות יין, אם חייב בזה. וביין שמחה לא נזכר "אם ידו משגת" ואולי חייב שם], וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו"³⁷.

תיקון ליל שבועות:

נהגו כל ישראל להישאר ערים בליל שבועות³⁸. רובם נהגו, וכן מנהגנו, לומר 'תיקון' כנדפס (אך אין אומרים את הקדישים שנדפסו בו)³⁹. מי שלא הספיק לסיימו בלילה, יסיימנו ביום⁴⁰.

הכרזת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע⁴¹: "יש תחת-ידי כתב-יד אדמו"ר האמצעי, וכתוב שם שהוא מבטיח למי שיהיה ניעור בליל שבועות כל הלילה, שיזכה ל'כתר תורה'"⁴².

"היו לילות שלא קראו בליובאוויטש קריאת-שמע שעל-המיטה: שביעי-של-פסח, הושענא-רבה, ליל שבועות, וליל ראשון של פסח.

"בכלל, בכל לילה נהג כ"ק [אדמו"ר מהורש"ב] לקרוא קריאת-שמע (פרשה ראשונה⁴³) בהגיע חצות לילה, אפילו אם נשאר ער לאחר מכן (אפילו כל הלילה⁴³), אלא שלא הבחינו בכך. בלילות שלא היה קורא קריאת-שמע שעל-המיטה - כנ"ל - היה מדבר לפעמים בעניין קריאת-שמע, ולפעמים בפירוש המילות דקריאת-שמע"⁴⁴.

תיקונים לנוסח 'תיקון ליל שבועות'⁴⁵:

"(א) בכל הדפוסים שראיתי⁴⁶, הסיום דספר יצירה הוא: '...נאמנת בפנים... אחד בפה ואחד בלב'.

"ואינו נכון. כי (נוסף לזה שחסר סיום בדבר טוב, הרי) נוסח זה אינו מובן כלל. וצריך להיות, כמו שהוא בכמה וכמה הוצאות דספר יצירה הנדפס כספר בפני-עצמו: "'...נאמנת. ג' רעות ללשון: דיבור רע, והמלשין, והמדבר אחד בפה ואחד בלב. ג' טובות ללשון: שתיקה, ושמירת הלשון, ודיבור אמת'.

"(ב) ומעניין לעניין: ב'תיקון' שנדפס בסלאוויטא (ועוד) בהעתקת מאמרו של רשב"י: 'אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב...', הובאו רק שני פסוקים.

"וצריך להיות כבזוהר: אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב: 'ואהבת את ה' אלוקיך', וכתיב: 'מאהבת ה' אתכם', וכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה'".

אומרים את ה'תיקון' באימה וביראה שבלב, הנובעים מהבנת השכל⁴⁷.

נוהג נפוץ בין אנ"ש שלא לומר את נוסחאות ה'יהי רצון'. כן אין אומרים כלל (וגם הרבי בשנות ה'חיוב' לא אמר) את ה'קדישים' הנדפסים שם⁴⁸.

הרבי אמר את ה'תיקון' בחדרו, ולא עם הציבור⁴⁸.

הרבי אמר שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר את כל התיקון, מתחילתו ועד סופו⁴⁹.

באשמורת הבוקר, מעט לפני עלות-השחר, נוהגים לטבול במקווה ארבע טבילות⁵⁰.

לאחר מכן, כשעלה השחר בוודאות, יש לברך ברכת התורה⁵¹. ייצא לצרכיו וייטול ידיו שלוש פעמים על כל יד, עם כל ההקפדות כדין נטילת-ידים לסעודה⁵², ויברך כל הברכות: "על נטילת ידיים"⁵³; "אשר יצר"⁵⁴; "אלוקי נשמה"⁵³; הברכות הקצרות, "המעביר שינה" ו"ברכת התורה"⁵⁵. לאחר שהגיע זמן 'משיכיר', אומרים ג' פרשיות דקריאת-שמע, ומסיימים ב"אני ה' אלוקיכם, ה"א אמת".

טוב שיישן מעט, כדי שיוכל להתפלל בכוונה⁵⁶.

שחרית: בבית-המדרש של רבותינו נשיאינו התחילה התפילה בשעה הרגילה בכל שבת ויום-טוב⁵⁷. ואפילו לא אחרו כבשבת מברכים.

הלל שלם⁵⁸, קדיש תתקבל. שיר-של-יום ליום שני, הושיענו, קדיש יתום.

מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: כל בני ישראל, גם הקטני-קטנים/ות (מבן חודש ומעלה, ואף לפני כן⁵⁹) יהיו בבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת הדיברות⁶⁰.

מוציאים שני ספרי תורה. י"ג מידות - פעם אחת⁶¹. "ריבונו של עולם", בריך שמיה⁶². שמע, אחד אלקינו, גדלו וכו' עד "ישועה ורחמים".

אין קוראים מגילת רות⁶³, ואין אומרים 'אקדמות'⁶⁴.

בספר הראשון קוראים לחמשה קרואים בפרשת יתרו מ"בחודש השלישי" עד סוף הפרשה. את עשרת-הדיברות קוראים ב'טעם העליון'⁶⁵. בשעת קריאת-עשרת הדיברות - עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה⁶⁶.

מניחים את הספר השני על הבימה מימין הספר הראשון⁶⁷, ואומרים חצי-קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר "וביום הביכורים", ומפטירים במרכבה דיחזקאל⁶⁸. מעלים גדול וחכם למפטיר. ויש נוהגים שגם הקורא הפטרה זו בלחש עם המפטיר קורא אותה בעמידה, מפני כבודה⁶⁹.

בארה"ק, לאחר ברכות ההפטרה - הזכרת נשמות⁷⁰.

מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אבל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות⁷¹.

רבותינו נשיאינו דייקו לאחוז בעץ החיים של הספר-תורה בעת אמירת "יזכור"⁷².

בהזכרת נשמות אומרים: "בן/בת פלונית"⁷³.

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות, אומר 'אב הרחמים'⁷⁴.

אשרי, יהללו, חצי-קדיש.

תפילת מוסף:

* בפיסקה "ומנחתם ונסכיהם" אומרים (במקום "ושעיר לכפר") "ושני שעירים לכפר"⁷⁵.

* בפיסקה "אלוקינו... מלך רחמן" צריך לומר כפי שנתקן בשנים האחרונות בסידור 'תהילת ה'' על-פי סידורי חב"ד הישנים: לנויהם  - ל' בשבא נ' בקמץ (ולא כברוב הסידורים, וכפי שהיה בעבר גם בסידור 'תהילת ה'': "לנויהם" - ל' בחיריק)⁷⁶.

נשיאת כפיים: הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית⁷⁷.

כוהן קטן שהגיע לחינוך (ואפילו מגיל שש⁷⁸), נושא את כפיו בברכה עם כוהנים גדולים כדי להתחנך במצוות⁷⁹.

לכתחילה יעקור כל כוהן ממקומו כשמתחיל הש"ץ 'רצה'. אם לא עקר רגליו קודם שיסיים הש"ץ "המחזיר שכינתו לציון", שוב אינו עולה⁸⁰, וייצא מבית-הכנסת עד סיום ברכת כוהנים⁸¹.

לאחר שענו הכוהנים 'מודים דרבנן' עם הציבור, יאמרו הכהנים הבקשה "יהי רצון... מעתה ועד עולם"⁸², ויאריכו בה כדי שתסתיים יחד עם סיום ברכת מודים של הש"ץ, כדי שיענו הציבור 'אמן' על שתיהן (וגם הכוהנים יענו 'אמן' על ברכת הש"ץ⁸³). ומסתבר שהם לא יענו אז 'ברוך הוא וברוך שמו'.

לאחר שסיים (כל⁸⁴) הציבור עניית 'אמן' על ברכת מודים, מתחיל הש"ץ בקול רגיל⁸⁵ "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו...", וכשמגיע ל'כוהנים' קורא בקול רם "כוהנים" והיא קריאה לכוהנים לברך, ואחר-כך מסיים⁸⁶ ואומר בקול רגיל "עם קדושך כאמור".

לאחר מכן, מחזירים הכהנים פניהם כלפי העם⁸⁷, וכשפניהם לעם, קודם שיישאו ויפרסו את כפיהם⁸⁸, מברכים הכהנים "אשר קדשנו... באהבה".

אחר הברכה, קודם שמתחילים 'יברכך', מגביהים ידיהם כנגד כתפיהם, היד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ופורשים ידיהם, תוך כפיהם כנגד הקרקע ואחורי ידיהם כנגד השמיים, ומחלקים אצבעותיהם ועושים "חמישה אווירים": בין כל שתי אצבעות אוויר אחד, וכן בין אצבע לאגודל, וכן ביד שנייה, וכן בין אגודל ימין לשל שמאל, לקיים "מציץ מן החרכים"⁸⁹.

ואחר שענה כל הציבור 'אמן' על ברכתם, מקריא להם הש"ץ 'יברכך'⁹⁰ עד גמירא.

הכוהנים מפנים את פניהם לשמאלם, לימינם ולאמצע, בכל אחת מהתיבות: "יברכך", "וישמרך", "אליך", "ויחונך", "אליך", "לך", "שלום"⁹¹.

הש"ץ והכוהנים מנגנים בניגון המיוחד של ברכת כוהנים⁹¹*. אין מנגנים בשם ה'.

כשאומרים תיבת 'יברכך' - המתברך⁹² ראשו באמצע. ה' - מיסב ראשו לימינו. וישמרך - באמצע. יאר - לשמאלו. ה' - באמצע. פניו - לימינו. אליך - באמצע. ויחונך - לשמאלו. ישא - באמצע. ה' - לימינו. פניו - באמצע. אליך - לשמאלו. וישם - באמצע. לך - לימינו. שלום - באמצע⁹³.

כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם⁹⁴..." - בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "ריבונו של עולם... הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" - "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" - "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיימים "ותשמרני ותחנני ותרצני". 'אדיר במרום' אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על פניו⁹³.

אין הש"ץ רשאי להתחיל 'שים שלום' עד שתכלה עניית 'אמן' מפי רוב הציבור⁹⁵.

מייד כשמתחיל  הש"ץ 'שים שלום'⁹⁶, מחזירים הכוהנים את פניהם להיכל⁹⁷, ומתחילים לומר את הבקשה "ריבונו של עולם...", ומאריכים בה כדי לסיימה יחד עם סיום ברכת 'שים שלום' על-ידי הש"ץ, כדי שיענו הציבור 'אמן' גם עליה⁹⁸, ואף הכוהנים יענו על הברכה 'אמן' עם הציבור⁹⁷.

הכוהנים נשארים על הדוכן עד אחר סיום 'קדיש תתקבל'. כך נהגו אצל הרבי. במקום שיורדים הכוהנים לפני-כן, יש להימנע מלומר להם אז 'יישר-כוח'⁹⁹.

* כל מנהגים אלו¹⁰⁰ [חוץ מאשר 'רבש"ע' הנאמר - מלבד ביום-טוב - רק על-ידי מי שחלם] תקפים ויש לדייק בהם בכל פעם שנושאים כפיים בפועל (כנהוג בארה"ק, אם בכל יום או בשבת, במוספין, במנחת תענית-ציבור)¹⁰¹.

היום יום השנה להסתלקות מורנו רבי ישראל בעש"ט נבג"מ זיע"א (תק"כ), ומנוחתו כבוד במז'יבוז'¹⁰².

מנהג פשוט בקהילות ישראל להרבות באמירת תהילים בחג השבועות¹⁰²*.

מאכלי חלב¹⁰³: נוהגים לאוכלם בשחרית אחר קידוש¹⁰⁴. אחר-כך מברכים ברכה אחרונה וממתינים שעה אחת¹⁰⁵, ואוכלים סעודת יום-טוב, הכוללת בשר¹⁰⁶. כמו-כן שותים היום רביעית יין לשמחת יום-טוב¹⁰⁷.

סעודת יום-טוב: חובתה המיוחדת בחג-השבועות - כדי להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה¹⁰⁸. אך ודאי אין "לבסומי..."¹⁰⁹.

"מנהג הוא אצל רבותינו נשיאינו לומר 'תורה' בחג-השבועות בעת סעודת יום-טוב וגם לספר סיפור ממורנו הבעש"ט¹¹⁰. ונכון לנהוג כן¹¹¹.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג להזכיר בהתוועדות גם את משה רבינו ודוד המלך¹¹².

בהתוועדויות חג-השבועות [שהתקיימו ביום-טוב שני לפני השקיעה] נהג הרבי נשיא דורנו לעורר על-דבר חינוך, ועל-דבר שיעורי חת"ת¹¹³.

יש מנגנים בסעודה זו ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה, ועוד. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדמוה"ז), א-לי אתה (אדמוה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי, ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (רש"ב), הבינוני (הריי"צ), אתה בחרתנו (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ - אביו של הרבי). לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט השנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי¹¹⁴.

ה'תהלוכה' לבתי-הכנסת לשמח יהודים בשמחת יום טוב וכו', שייכת במיוחד לחג-השבועות¹¹⁵.

מוצאי יום-טוב - תחילת זמן קידוש לבנה למנהגנו¹¹⁶.

יום שלישי*
ז' בסיוון - אסרו-חג¹¹⁷

כנהוג בכל שלושת הרגלים (וקל-וחומר בזמן מתן-תורה), עורכים בכל אסרו-חג [או בימים הסמוכים לו] 'כינוס תורה' בכל מקום שאפשר. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף בזה בשיחה מיוחדת שאמר בהתוועדות דחג-השבועות לכבוד הכינוס¹¹⁸.

בשנת תשל"ט¹¹⁹, הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לערוך - ביום נפרד - 'כינוס תורה' גם לנשים, בקשר לעניינים הנוגעים לנשי ובנות ישראל, ובפרט טהרת-המשפחה, כשרות האכילה ושתייה ונרות שבת-קודש ויום-טוב. כן עורר אודות הדפסת קבצי חידושי-תורה שנאמרו בהזדמנויות אלו, ובכלל.

ימי התשלומין:

עניינם - אצירת גילויי החג, שלא יאבדו בטירדת הזמן¹²⁰.

ההוספה בתורה ובצדקה דימי התשלומין שייכת גם אם בחג-השבועות נעשו כל העניינים בשלימות, ונעשית באופן ד'מעלין בקודש' באופן מיוחד בימים אלו¹²¹.

אסרו חג השבועות הוא "יום טבוח"¹²²- יום חגיגי, שהעולים לרגל הקריבו בו במקדש את 'עולות-הראיה' שלהם. עולות אלה הקריבו מממונם (ממון חולין דווקא), ובזמן הזה שאין אנו יכולים להקריב קרבנות בפועל, צריך להוסיף ביום זה בנתינת צדקה מממונו¹²³.

כינוסי ילדים:

בהמשך למדובר¹²⁴ אודות כינוסי ילדים בימים שלפני חג-השבועות, והבאתם בחג-השבועות עצמו לקריאת עשרת הדיברות, הציע הרבי נשיא דורנו הוראה, ועל-מנת לפרסמה:

לאסוף ולכנס ילדי ישראל הן בנים והן בנות, גם בימי התשלומין לחג-השבועות, ומה טוב - עד י"ב בסיוון ועד בכלל, לכנסם פעם אחת, ומה טוב - פעמיים: פעם אחת לכנסם בבתי-הספר שם לומדים הם תורה, בהוספה על סדר לימודם הרגיל, ועוד פעם לכנסם בבית-הכנסת, "מקום שמגדלין בו תפילה".

על-דרך זה יש לנהוג בבתי-הספר ובתי-הכנסת שבארץ-הקודש. ובארץ-הקודש בנוסף לזה יכנסו אותם גם במקומות הקדושים, ובמיוחד בכותל המערבי שאין השכינה זזה ממנו, ובמערת-המכפלה (ובוודאי יקבלו רשיון לכך), וגם בקבר רחל אימנו¹²⁵.

----------

*) מקוצר היריעה, קוצרו ההערות מעט.

1) יש הסבורים ששימושו של הרבי בחומש 'תורה תמימה' היה מפני שהרבי רצה להביט בדרשות רז"ל שעל המקראות. לפי זה, אין להביא מכך ראיה למידת הדיוק שבחומש עצמו (אף שההפסקות שבו הן 'מנהג מדינתנו'). וראה בעניין זה 'התקשרות' גיליון תסט עמ' 18, ובגיליון תע עמ' 16 על חומש נוסף שהשתמשו בו לבדיקת קריאת-התורה בבית-חיינו. וע"ע.

2) כנראה זה טעם מנהג אשכנז ומנהגנו בקריאת התורה בשבת במנחה ובשני וחמישי, לסיים בה לשלישי בפסוק "ביד איתמר בן אהרן הכהן" השני (ד,לג), ולא בפסוק "על פי ה' ביד משה" (ד,לז) כמנהג רוב העולם, כפי שהביא בלוח 'דבר בעתו' לפ' במדבר בשם ס' 'דברי קהלת' שאכן בפסוק ל"ג הוא סוף עניין הרבה יותר מאשר בפסוק ל"ז, כיוון ששם נסתיימה חלוקת התפקידים לבני גרשון, קהת ומררי, ו"ויפקוד משה" הוא עניין חדש לגמרי.

3) פו,א ואילך.

4) ראה גם ב'שערי המועדים - שבועות'.

5) ספר-השיחות ה'תשמ"ח ח"ב עמ' 462.

6) 'התוועדויות' ה'תשמ"ח ח"ג עמ' 410 (ושם: "ומה טוב - במשך השבת" (שלפני חג השבועות)).

7) ש"פ בחוקותי תשמ"ו. 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 366.

8) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 221 (מוגה), ועיי"ש עמ' 229.

9) ההוראה ניתנה בשנה הראשונה שהכריז הרבי על המבצע להביא ילדי ישראל לשמיעת עשרת הדיברות, 'התוועדויות' ה'תשמ"ג ח"ג ס"ע 1593, אלא שלא נכללה בקטע המוגה שנדפס בלקוטי-שיחות חלק כח, וגם לא מצאנוה לעת-עתה בשנים שלאחרי-כן. ואולי היתה רק הוראת שעה.

10) בחומר ההסברה שפירסמו בנ.י. בשנת תש"מ בנושא זה, כתבו שיביאו כל ילד "מבן חודש ומעלה". ושאל הרבי מדוע לא הוסיפו "אם הבריאות מרשה לו". אודות המבוגרים - 'אוצר' עמ' רסא.

11) בשם הרבי, ראה 'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 וגיליון תטז עמ' 14 הערה 5.

12) שו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג. לוח כולל-חב"ד.

13) בעניין תרומת/בדיקת דם היום, יש שדנו בזה משום ש"נהגו כל ישראל שלא להקיז דם בשום ערב-יום-טוב, ואין לשנות, לפי שביום שבועות, קודם מתן-תורה, יצא רוח ששמו 'טבוח', שאם לא יקבלו ישראל את התורה היה טובח לדמם ובשרם. לפיכך יש סכנה לדורות להקיז דם באותו יום, דהיינו בערב-שבועות, וגזרו חכמים על כל ערב-יום-טוב משום ערב-שבועות..." (שו"ע אדמוה"ז סי' תסח סכ"ב) - ראה שו"ת ציץ-אליעזר חי"ב סי' מו, נשמת-אברהם סי' תסח ס"ק ב וש"נ.

ולמעשה, מהנכון להזכיר את דעת שו"ת רבבות-אפרים ח"א סי' שמ, שאין חשש בבדיקות-דם שלנו, כיוון שבהן מוציאים רק מעט דם, ואין האדם נחלש על-ידיהן, ע"כ. ואם כן, אולי יש להחמיר בתרומת-דם (כמובן, אם אינה לפיקוח-נפש מיידי). ובקשר לניתוחים, הרי ממה-נפשך, ניתוח קל שבדרך-כלל אין בו חשש לסיבוכים, מתירים רבים גם בערב חג השבועות, ואילו בטיפול או ניתוח רציני - הרי כבר הורה הרבי ('שערי הלכה ומנהג' או"ח סי' קכט) שאסור לקובעו בג' הימים שלפני השבת (וה"ה ליום-טוב, ראה משנה-ברורה סי' רמח ס"ק ב וכף-החיים שם ס"ק ח). וכמובן, שאם יש חשש סכנה בדחייה - שרי לכולי-עלמא.

14) נדפסה בלקוטי-שיחות כרך יח עמ' 55.

15) שיחות-קודש תשל"ה ח"ב עמ' 117.

16) 'ספר-המאמרים - מלוקט' ח"ג עמ' קעח.

17) שם עמ' קעט.

18) לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315 ס"ג.

19) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1536, תשמ"ח ח"ג עמ' 390.

20) ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 137 (כנראה שם, החל מזמן הצמח-צדק). ביאור העניין באריכות, בספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 487 ואילך.

21) והזכיר שהנוסח מקורו מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ובטח - עוד מאדמו"ר מהורש"ב, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' (מנהגי חג השבועות, מהדורת תשס"ד עם 'תיקון ליל שבועות', וכן בכל ציון שיבוא כאן מספר זה. להלן: 'אוצר') עמ' רלט וש"נ.

22) אם שערות ראשו גדולות, מצווה להסתפר לכבוד יום-טוב (שו"ע סי' תקל"א ס"א. וראה משנה-ברורה שם בשער-הציון ס"ק א, ובס' חוה"מ כהלכתו רפ"ג ובהערות).

23) מחצות היום ומעלה, לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 865. ועיין אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קכא. לקוטי-מהרי"ח ח"ב דף ז,ב.

24) אם כי מנהגים אלו (עשבים - שגדלו סביב הר-סיני, ואילנות - להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם) הובאו בשו"ע אדמוה"ז סי' תצד סי"ד-ט"ו, ואף בלוח כולל-חב"ד - 'אוצר' עמ' רמז, וע"ש.

25) אם כי 'נר נשמה' ממש, אין מדליקין כלל לימי 'יזכור' למנהגנו - המלך-במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' אלול-תשרי עמ' רכד.

26) אודות עריכת שינויים בשעון-שבת בעצם יום השבת וביום-טוב, ראה דעות מרובות באנציקלופדיה התלמודית יח,תרפב-ה. ולמעשה פוסק הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין (ראש המכון המדעי-טכנולוגי להלכה - וראה רא"ש ב"ק פ"ד ס"ד) שמותר לבטל פעולה קיימת אך לא ליצור פעולה חדשה, ולכן בשבת מותר להזיז רכיבים בשעוני השבת הרגילים כיום (ע"י זיזים אבל לא שעונים דיגיטליים) רק במקום צער, הפסד או לצורך מצווה כדי לאחר את הכיבוי (או ההדלקה), כיוון שפעולה זו נחשבת 'גרמא', אבל ביו"ט מותר גם בלא"ה (אבל להקדים פעולה אסור גם ביו"ט).

27) הקדמת (בן) הדרישה לטור יו"ד ח"א. מטה-אפרים תרכ"ה סל"ג. פסק הגאון בעל ה'תורת-חסד', וכן מוכח בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 297 הערה 69 - 'קיצור דיני נש"ק' עמ' לו.

28) שו"ע אדמוה"ז סי' רסג ס"ח, משום לא פלוג.

29) ע"פ שחל בשבת פכ"ב סי"ז. בלוח כולל-חב"ד ער"ה נאמר שאיש המדליק לא יברך שהחיינו, אך בספר-המנהגים עמ' 60 נאמר רק שמי שמברך בהדלקה, לא יברך גם בקידוש.

30) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסא. וראה שם ובשולי-הגליון אודות ברכה בלא בגד חדש.

31) ראה בנושא זה ובדברי הרבי בו באריכות ב'התקשרות' גיליון תסב עמ' 19 הע' 43.

32) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד ס"ב.

33) היום-יום, ד סיוון, מתוך מכתב לבני הישיבות, מאג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' עו. והורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "מכתב זה, צריכים ללומדו, וגם לפרסמו בין אלה שאינם יודעים אודותיו" ('התוועדויות' תש"י, עמ' 92). וראה ספר-השיחות תש"ב עמ' 119.

34) ראה ב'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1838, שכדי למנוע עניין 'פרש חגיכם' צריך שבכל סעודה ביו"ט תהיה הכנסת אורחים, עיי"ש.

35) 'תורה אור' לאדמוה"ז עמ' 198. וראה 'חול-המועד כהלכתו' פ"א ס"י-יב.

36) ראה שיחות-קודש תשל"א ח"ב עמ' 87, והמקור הוא לכאורה בתוד"ה ידי יין פסחים קח,ב. ועצ"ע אם צריך לכוון לזה בקידוש, ובפרט שזו מצווה דאורייתא. אם-כי בדיעבד יצא גם בלא כוונה כיוון שיש בזה הנאת הגוף, כפסק אדמוה"ז (תעה,כה). מאידך, י"ל שהשמחה היא חלק מעצם עניין הקידוש וד' כוסות, כיוון ש"משמח אלוקים ואנשים" (ראה שו"ע אדמוה"ז קפב ס"ב), ולכן לא הקשו ע"ז מדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות").

37) שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ד, ועיי"ש ובקו"א ר"ס רמב. השיעור לכאורה רביעית, ואם שתה כך פ"א ביממה יצא גם ידי שמחה הנ"ל. אבל אם יצא י"ח שמחה ביין הקידוש כנ"ל, עדיין חייב לשתות בסעודה היום ומחר. וראה בעניין זה ב'התקשרות' גיליון תקל"ט עמ' 16, וש"נ.

38) בנטעי-גבריאל הל' חג השבועות פט"ז הע' ד הביא, שאחר עלות-השחר מותר לישון עד התפילה. והעירני הרב יעקב שי' סנגאוי מקרית-גת: מנהג זה בא לתקן את שנתם של ישראל בלילה שלפני מ"ת. לפרקי דר"א (פמ"א) ישנו עד שתי שעות ביום, ולמדרש-רבה (שהש"ר פ"א יב,ב, שהובא כמקור במג"א ר"ס תצד) ישנו (רק) כל הלילה. בלקוטי-שיחות (ח"ד עמ' 1025. בלה"ק ח"ד עמ' 6, שערי-המועדים - חג השבועות סי' ע) נאמר שהקב"ה בא לעוררם לפנות בוקר, וכנראה זהו ע"פ האמור במדרש שם שהקב"ה הקדים, ולשון הפסוק שהקולות והברקים החלו "בהיות הבוקר" (שמות יט,טז).

אמנם הגבלת העם "לשלושת ימים" קשורה בדעות (שבת פו,א-ב, הובאו במג"א שם. ב"י לטור יו"ד סי' קצו סי"א-יב) עד אחרי כמה עונות טמאה הפולטת, שלוש או שש עונות, ועונות בדינים אלו הם מזריחה עד שקיעה ולהיפך (ראה כרתי ופלתי, שו"ע אדמוה"ז ואחרונים יו"ד קפד,ב) וא"כ סוף ה'עונה' של ליל שבועות הוא רק בזריחת השמש, וא"כ לכאורה צריך להישאר וללמוד תורה עד הנץ החמה!

39) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד ס"ג, ע"פ המ"א שם, ומקורו מזוהר פ' אמור (צח,א), הנאמר גם ב'תיקון' עצמו, ש"חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה זה, והיו עמלים בתורה". וראה 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 133.

הוראה אודות אמירת ה'תיקון' דווקא (בס' 'מנהג ישראל תורה' ח"ב עמ' שס מביא מהחיד"א וכו' שיש ללמוד דווקא בסדר זה, דלא כחוק-יעקב שם, עיי"ש. ומהרה"ח המשפיע רש"ח קסלמן ע"ה, שה'תיקון' הוא אותיות התורה, ולכן שייך ללילה זה - כתר תורה, ראה להלן מאדמו"ר האמצעי), ראה ב'אוצר' עמ' רנב.

40) הוראת אדמו"ר מהוריי"צ למנהלי הישיבה קודם חג השבועות תש"ד, 'קובץ ליובאוויטש' גיליון 3 עמ' 35 ('אוצר' עמ' רנא).

41) ספר-המנהגים עמ' 44, מ'ספר השיחות - תורת שלום' עמ' 3.

42) ומציינים לספר-המאמרים תקס"ו עמ' שפא. והסביר המשפיע הרה"ח רש"ח קסלמן, ע"פ המבואר בחסידות שעניין הכתר הוא רצון ותענוג - שהכוונה בזה היא שיזכה לרצון ותענוג בלימוד התורה.

43) ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 1, וש"נ.

44) ספר-השיחות תש"ב עמ' 100.

45) לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315, בשינויים קלים.

46) בהוצאת 'רדלהיים' (ודפוס-צילום שלה בהוצאת 'אשכול', ירושלים תשל"ה עמ' 158) נתקנו שתי טעויות אלו כבפנים.

47) 'אוצר' עמ' רנב, משיחת ש"פ במדבר תשמ"ח (ראה 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 404).

48) 'אוצר' עמ' רנב.

49) 'אוצר' שם, משיחת ש"פ במדבר תנש"א.

50) שער-הכוונות, מובא בכף-החיים סי' תצד ס"ק ז, וב'תיקון'. ולכאורה עדיף לטבול קודם עלות-השחר דעת הגרא"ח נאה ז"ל, שהוא בשעה 2:56 כיום באזור השפלה. צ"ב אם יש הוראה או מנהג ברור לטבול שנית כשישן בינתיים.

51) בס' 'מנהג ישראל תורה' (סי' מז ס"ק א) העיר מהנהוג [אגב: אף בהתוועדויות וכו' של הרבי עצמו] שאין מפסיקין מדברי תורה גם כשעלה השחר [ודלא כפי שכתבנו כאן בעבר, וכ"כ בס' שבח-המועדים פנ"ז ס"ד, לאסור את המשך הלימוד עד לברכת התורה], ומביא משו"ת מהרש"ג (ח"א סי' סב) שלדעת ר"ת שתיקנו לברך על התורה בכל יום, ה"ז כברכות-השחר ואין איסור לימוד (בכלל) קודם שמברך. והעירו, שמלשון סידור אדמוה"ז לפני ברכת-התורה, שם (בניגוד לטושו"ע מו,ט  ושו"ע רבנו שם ס"ח וסי' מז שלא נזכר בהם איסור) נקט איסור זה על הישן, אין הכרח שהאיסור חל גם על הניעור בלילה, שמברך אז רק "כמו כל ברכות השחר", עיי"ש. (ראה גם 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעב-ג, שסיפרו לרבי שבליובאוויטש הפסיקו את ה'חזרה' בליל שבועות כדי לומר ברכות-השחר, ושאל הרבי האם היתה זו הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, וענו בשלילה).

52) ראה פסקי הסידור סי' כ, על מש"כ בסידור אדמוה"ז שאין במצב זה רוח רעה, וצריך ליטול ידיו רק פעם אחת לתפילה (ועפ"ז כ' שם - שא"צ כלי ולא כוח נותן, אלא כמו לתפילת מנחה) ולא יברך. אבל לפי הוראת הרבי (שבהערה הבאה) לברך ענט"י, כדעת הב"ח סי' ד ד"ה וידקדק [בטור השלם - ד"ה ולי נראה, הובאה בשו"ע רבנו מהדו"ק שם סו"ס יג] משום דלא פלוג רבנן, הדר דינא שיש להיזהר בזה כמו בנט"י לסעודה, כמ"ש בסידור אדמוה"ז (נדפס בהוספות לשו"ע ח"א עמ' 305), וראה ספר-המנהגים עמ' 1 וש"נ. בסידור (משא"כ בשו"ע מהדו"ק סי' ד סי"ד) לא הביא אדמוה"ז כלל דעה או צד-ספק שרוח רעה שורה על הניעור בלילה, ומסתבר שגם לפי הוראת הרבי לא היה צריך ליטול לסירוגין משום רוח רעה (וראה בס' שו"ע הזוהר סי' ד באבן-יקרה ס"ק כב שהביאו דעות מקובלים אודות שינה שאחר חצות או ביום, אבל הכל מודים שהניעור בלילה אין רוח הטומאה שורה עליו, עיי"ש. וכ"כ בכף-החיים ס"ק מז), אלא מפני הנטילה ל'אשר יצר', שם נהוג תמיד ליטול לסירוגין (וכמדומה שכך נהג הרבי - ע"פ המ"א סי' ז ס"ק א ע"פ הזוהר. וראה שו"ע-הזוהר סי' ד באבן-יקרה ס"ק ו, ובכף-החיים שם ס"ק סא-סב. ועצ"ע שבשו"ע רבנו מהדו"ק סי' ד סי"ח לא כתב כן, ובפרט כשהטיל מים, ראה בסי' ז ס"ב ובסידור ד"ה אם עשה צרכיו ובסוף סדר ברה"נ), לכן רגילים ליטול לסירוגין.

53) "הוראה בחשאי" - 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ר"ס ד. וב'היכל מנחם' ח"ב עמ' ריג מובאת הוראה ב'יחידות' שכן מנהגנו בפועל.

54) בקצות-השולחן סי' ה ס"ב ובבדי-השולחן שם ס"ק ג כתב, שאם לא יצא לצרכיו לא יברכנה, כי ברכה זו אינה חלק מברכות-השחר שנתקנו תמיד, וכבר כ"כ הברכי-יוסף סי' ו ס"ק ג בשם האריז"ל, עיי"ש. אבל ראה ב'יחידות' שבהערה הקודמת.

55) סידור אדמוה"ז (הוספות לשו"ע ח"א עמ' 347. במהדורה החדשה ס"ע תרח).

56) לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 225.

57) 'אוצר' עמ' רנח.

58) ראה בס' "מאמרי אדמוה"ז ע"פ התורה והמועדים" ח"א עמ' שמא, שעיקר ההלל (התגלות הכתר הוא הרצון, עיי"ש), הוא בחג השבועות.

59) לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 251, ועמ' 256. וכמובן על המארגנים להשתדל למניעת הפרעות מהם. בפעם הראשונה  דיבר הרבי  על כך: "ובוודאי לא יבלבלו הילדים לקריאת-התורה, ואדרבה - הם עוד יחזקו את יראת-ה' ויראת-התורה" .

60) לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315.

הטעם כמובא בלקו"ש (כג, עמ' 254) מפסיקתא דר"כ, שקריאת עשרת-הדברות היא בדוגמת יום מתן-תורה, ולכן יש לכנס את ילדי ישראל לשמיעתה אז. והרי ברור שהכוונה דווקא לקריאתה בציבור כתקנת חז"ל.

על-כן, בתי-חב"ד רבים מארגנים מניין מיוחד לקריאת התורה בשעה הנוחה לילדים, ובו שישה אנשים שלא שמעו עדיין את הקריאה, ואח"כ אמירת הפסוקים, דברי התעוררות, ומחלקים פרסים וכו'. בדבר עריכת הגרלות (ע' משנ"ב סו"ס שכב, ש"ש כהלכתה טז,מז), עדיף לארגן זאת באיסרו-חג, ואז גם להעניק בפועל את כל הפרסים (גם כאלה שהם מוקצה) לזוכים.

61) מסתבר שגם המתפלל בביכ"נ שלפי הנוסח שלהם אומרים זאת ג"פ, א"צ לומר זאת עמהם (ראה תהילה-לדוד סי' סו ס"ק ז, ושו"ת אגרות-משה או"ח ח"ג סי' פט).

62) סידור אדמוה"ז.

63) פסקי הסידור אות קסו. ואכן מנהג זה אינו נהוג כלל אצל חסידי חב"ד, אף שהובא בשו"ע אדמוה"ז (סי' תצ סי"ז, תצד סי"ג) - 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעא-ב. רצו. וראה 'אוצר' עמ' רסו.

64) זו ההוראה לרבים ולדורות - ספר-המנהגים שם, לקוטי-שיחות חל"ג עמ' 231, והטעם - ראה ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשי"ז ח"ג (כ) עמ' 46. אף שהובא הפיוט בשו"ע אדמוה"ז (סי' תצד ס"ז, וראה שער הכולל פ"מ סי"ז), ואף שהרבי בעצמו נהג לומר זאת, כמנהג אביו הרב לוי-יצחק ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קעא) לפני התחלת הקריאה, ובהמשך בין גברא לגברא ('אוצר' עמ' רסג), ואף שהכל ראו זאת - אין ללמוד מזה, ראה 'התוועדויות' תשי"ז ח"א (יח) עמ' 106.

65) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תצד סי"א.

66) ספר-המנהגים עמ' 44. וראה 'אוצר' עמ' רסג.

67) רמ"א סי' קמז ס"ח.

68) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז שם ס"ה.

69) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז שם ס"ו.

70) בחו"ל מקיימים הזכרת נשמות ביום-טוב שני, כדלהלן בהערה במוצאי היום.

71) הוראת אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, 'אוצר' אלול-תשרי עמ' רכא, וש"נ. בשנה מעוברת, אחרי הי"ב חודש ולפני היארצייט, הורה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לומר יזכור - 'אוצר' עמ' רעא.

72) לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 233. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' שט.

73) סידור 'תורה אור' עמ' 259, וכן נהג הרבי, 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קסו, עיי"ש. להעיר שמנהג הספרדים להזכיר נשמות בשם האם, ומנהג האשכנזים - בשם האב, ואף כשהזכירו נפטרים לפני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ביקש לדעת שם האב דווקא; אך כשביקש לומר קדיש וללמוד משניות על אביו, הזכירו בשם אמו, 'ימי מלך' ח"ב עמ' 833.

74) כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, 'אוצר' ניסן-סיוון עמ' רכ. והוראת הרבי שכן נכון לנהוג - 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' נח-נט.

75) שעיר עם שתי-הלחם ושעיר לחובת היום -  שער-הכולל פ"מ סט"ו. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גיליון יב.

76) וכן הוא בכל סידורי אשכנז הישנים שלא שלטה בהם יד המדקדקים.

77) היום-יום, טו בתשרי. לקוטי-דיבורים ח"א עמ' 58. 'ציצית הלכה למעשה' פי"ב סכ"ז-כח וש"נ.

הרבי היה מכסה את פניו הק' בטלית רק לאחר קריאת הש"ץ 'כוהנים', כיוון שרק אז חלה על הישראלים המצווה לכוון את ליבם לקבל הברכה ('כפר חב"ד' גיליון 618 בשם קונטרס 'מלך ביופיו').

78) סיפר הרב ר' אשר-לעמיל שי' הכהן [רב קהילת חב"ד, ביתר עילית], שהרבי שאלו מדוע לא הביא את בנו בן השש לנשיאת-כפיים ('תשורה' לנישואי רוט-דרוק, כ"ט תשרי תשס"ב עמ' 151). וכן בנטעי-גבריאל יו"ט ח"ב, הל' נ"כ פרק סב ס"ו.

79) שו"ע אדמוה"ז סי' קכח סמ"ט.

80) סידור אדמוה"ז.

81) שו"ע אדמוה"ז סי' קכח ס"ג וס"ה.

82) בנוסח יה"ר של הכהנים, י"ל כנדפס בסידור 'תורה אור' ("שלא יהיה בה מכשול"), אף שהאומר כנוסח ד'תהילת ה'' ("שלא יהיה בה שום מכשול") אין להזניחו" - אג"ק חי"ד עמ' כו.

83) שו"ע אדמוה"ז סי' נא סוס"ג.

84) שם סי' קכח סו"ס כח ("טוב לחוש").

85)  בשו"ע אדמוה"ז (קכח,טז) פסק שיאמר זאת בלחש, אבל בסידור השמיט תיבה זו, דס"ל שיאמר עד תיבת 'כוהנים' בקול בינוני כדרכו, ורק תיבה זו יאמר בקול רם, והטעם כיוון שבקשה זו היא מכלל התפילה שהש"ץ מחוייב להשמיעה לציבור (פסקי הסידור סי' פד).

86) בסידור אדמוה"ז נאמר רק על הש"ץ שאומר תיבות אלו [דיוק זה נמסר בשם הרבי - 'היכל מנחם' ח"ג עמ' רסד], ודלא כנוהגים שגם הכוהנים או הקהל  אומרים זאת.

87) סידור אדמוה"ז, והטעם נתבאר בשער-הכולל (פ"י אות ג) שגם את ברכת-המצוות יש לומר כשפניהם מול הקהל, כיוון שע"פ הקבלה זקוקים הכהנים גם בברכתם זו לכוונות הקהל.

בהחזרת הפנים נהוג בין כוהני אנ"ש כמנהג העולם - שפונים תמיד ימינה (בכיוון השעון), כפסק שו"ע אדמוה"ז שם ס"ו. וראה דעה אחרת בזה ב'צמח צדק' (שו"ת או"ח סי' סז ס"ה, סי' קיב ובחידושים על הש"ס סט,ב. ואולי לא נאמרה כפס"ד למעשה). הצעת הסבר להנהוג מופיעה ב'התקשרות' גיליון רדע עמ' 18.

88) שו"ע אדמוה"ז סי' קכח סו"ס יז, כיוון שנשיאת כפים היא מגוף המצוה (משא"כ החזרת פנים, אף שמעכבת -  אינה מגוף המצוה), וברכת-המצוות צ"ל "עובר לעשייתן", ודלא כמובא בכף-החיים סי' קכח סוף ס"ק עז.

89) שם ס"כ.

90) בזוהר-חדש פ' נשא (דף נ, טור א) נזכר סדר הסתכלות הש"ץ לכיוונים שונים כשמקריא לכוהנים, ונעתק במג"א (קכז,ג ובמשנ"ב שם ח. אבל לא הובא בשו"ע אדמוה"ז ובכף-החיים שם ובקצות-השולחן סי' כג). ובשו"ע-הזוהר שם ס"ק ג העיר, שההוראה שבז"ח היא רק כשיש כוהנים המברכים. וצ"ע, שהרי המג"א הביא זאת באמירת הש"ץ 'או"א ברכנו' כשאין כוהנים. בספר-המנהגים עמ' 12 נעתק סדר שונה, המתייחס גם הוא לש"ץ ללא כוהנים, והרבי ציין ע"ז למ"א הנ"ל ולאחרונים שם, ואכן להלן שם בעמ' 42 במנהגי נשיאת כפיים לא נזכר מזה מאומה. וכ"ז צריך ביאור.

91) ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' קכח סנ"ח.

91*) שנסדר ע"י ה'מקהלה' של חסידי אדמו"ר האמצעי, ספר-הניגונים ניגון כז. ראה ב'אוצר' עמ' רעז את שיחות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בקשר אליו.

92) לכאורה, בלשון זו נכלל גם הש"ץ, שגם הוא מתברך מהכהנים.

93) ספר-המנהגים עמ' 42. אודות הנהגת הרבי בזה, ראה 'התקשרות' גיליון קמז עמ' 11.

המתפלל במקום שאין מנגנים בנשיאת-כפיים, אעפ"כ יאמר הרבש"ע לפני סיום ברכת הכוהנים (וע"ד מה שאנו אומרים 'ותשמרני...' באומרם תיבת 'שלום', ראה שו"ע אדמוה"ז קכח,נח).

בנטעי-גבריאל שם פרק פ ס"א כ' שגם הציבור יסיים 'אדיר במרום' עם סיום ברכת 'שים שלום' של הש"ץ, וצ"ע מקורו, ובפרט לדידן - שאם היו מקפידים על כך, היו הרבי ושאר הציבור נשארים מכוסים בטלית עד אז, כפי ההוראה בנדון.

94) מקור הנוסח הוא בגמ' ברכות (נה,ב).

95) נטעי-גבריאל שם סכ"ט, לכו"ע.

96) שם סו"ס כט.

97) ראה אג"ק ח"ט עמ' צו.

98) שו"ע אדמוה"ז שם סעיף כד.

99) ראה משנה-ברורה סי' קכח ס"ק ס. ואפשר לברכם רק בהושטת-יד ותו-לא.

הרבי היה מברך כל כוהן: "יישר-כוח, כוהן!". הכוהנים נוהגים להשיב: "ברוכים תהיו".

100) וכפי הנפוץ בארה"ק, גם בין אנ"ש - גם אמירת 'אדיר במרום' (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 936 עמ' 98 וגיליון 943 עמ' 94).

101) דעת הרבי בזה ראה במכתב שבלקוטי-שיחות כרך יח עמ' 448 ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ר"ס עה), ובבירור יותר בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' סב-סג [וב'תשורה' הנ"ל עמ' 124 ואילך, וש"נ]. והכוונה כנראה שאי"ז מחלוקת בין א"י וחו"ל אלא בין ספרדים ואשכנזים (ע"ד דעתו בעניין ברכת שהחיינו בברית-מילה, שערי הל' ומנהג חיו"ד עמ' רעז), ובכלל הוא כדעת שו"ת מנחת-יצחק ח"ח סי' א-ב; אלא שבמקום שכבר נהגו לשאת כפיהם בשבת או אף בחול, אין לבטל זאת.

102) על הדיון והמסקנא בקשר ליום ההסתלקות, ראה בספר-השיחות תרצ"ט עמ' 333, וש"נ, וב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שי. אודות ההסתלקות, ראה 'רבי ישראל בעש"ט' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשמ"ו, ח"ב פרק כד. צילום המצבה, ב'ימי חב"ד' ביום זה.

102*) מורה באצבע אות רכו (ושם "גומרים ס' תהלים"), כף החיים סי' תצד ס"ק לד, 'אוצר' עמ' רצ.

103) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סט"ז. בטעמי המנהג (שלא יכלו לשחוט ולהכשיר הכלים בשבת; לפי שדוד המלך נסתלק בעצרת והיו כל ישראל אוננין בו ביום ואסורים באכילת בשר; מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב) - ראה בארוכה בקובץ 'אהלי שם' כרך ו' עמ' רא ואילך, וש"נ.

104) מנהג אדמו"ר מהוריי"צ - 'רשימות' ח, עמ' 14. מנהג הרבי - 'אוצר' עמ' שז. לוח כולל-חב"ד.

105) של"ה מסכת שבועות ד"ה ההפטרה, ומציינים לש"ך יו"ד סי' פט ס"ק טז. 'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד סי' יא, וראה 'אוצר' עמ' רפד. זאת, גם בחלב וחמאה, אך כמובן, מלבד גבינה קשה שממתינים אחריה שש שעות (רובן ככולן של הגבינות הכשרות למהדרין בארה"ק כיום, אינן "קשות").

"וראה פמ"ג לשו"ע יו"ד סי' פט, שפתי-דעת ס"ק ז, דהפסק שעה - מחליף קינוח" (אג"ק כרך כ עמ' רפט=שערי הל' ומנהג יו"ד סי' יא).

ההמתנה היא תמיד מגמר האכילה של סוג אחד עד תחילת האכילה של הסוג השני, ולא מגמר הסעודה או ברכה אחרונה עד תחילת הסעודה (דגול-מרבבה ר"ס פט, מדיוק לשון הר"ן שבש"ך ס"ק ג "מסוף אכילה", ודלא כערוה"ש שם סוס"ד שדייק מלשון הגמרא "מסעודה לסעודה", וכן הוכיחו מדברי הפמ"ג הנ"ל).

106) מצווה - שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ז. וראה 'חוה"מ כהלכתו' פ"א ס"ז.

107) חובה - שו"ע אדמוה"ז שם. וצ"ל רביעית, כנ"ל הערה 35.

ניתן לצאת ידי חובת שמחה גם בכוס הקידוש עצמה (שיחות-קודש תשל"א ח"ב עמ' 87. ולכאורה מפורש כן בפסחים קח,ב עיי"ש בתוד"ה ידי יין יצא. וראה לעיל הערה 36).

108) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סעיף חי. וראה רשימות-דברים (חיטריק) ח"א עמ' שלב.

109) רשימת כ"ק אדמו"ר, ספר-המנהגים עמ' 38 וש"נ.

110) ספר-השיחות תש"ד עמ' 140.

111) שיחות-קודש תשכ"ד עמ' 389.

112) 'אוצר' עמ' רצא.

113) בקשר להפצת שיעור התהילים היומי, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ביקש "להשתדל בכל מיני השתדלות אשר יוקבע בכל בית-הכנסת, מאיזה נוסח שיהיה" (קובץ מכתבים שבסוף התהילים - אג"ק כרך ב עמ' תקכ"ד. היום-יום, ר"ח שבט. ספר-המנהגים עמ' 19 בהערה). וכן הורו מהמזכירות לצא"ח בארה"ק (ספר 'צא"ח', תשס"ה, עמ' 193).

114) ראה ספר-הניגונים ח"א עמ' מג. 'אוצר' שם. וראה התוועדויות אחש"פ ה'תשמ"ט וה'תש"נ.

115) לקוטי-שיחות כרך ח עמ' 252. וראה 'אוצר' עמ' רצ.

116) וא"צ ז' ימים שלמים - ראה 'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15 וש"נ.

117) על השמחה המיוחדת ביום זה, ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סי"ט. נתבאר בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 24, ובלה"ק בס' 'שולחן המלך' ח"ב עמ' קמא.