הם בוכים ומייללים. אח, כמה טוב היה במצרים! זאת אומרים אנשים שיצאו זה עתה לחירות אחרי גלות נוראה של עבודת-פרך, והקב"ה נושא אותם על כנפי נשרים ומספק את כל צורכיהם

לרגל ציון שלושים ושש שנים למלחמת ששת-הימים, היו מי שביכו את הניצחון ואת החזרת חבלי ארצנו לידי יהודים. בברכה האלוקית הם רואים קללה, בניסים – צרה-צרורה. שיבת הבנים לגבולם היא בעיניהם כיבוש ודיכוי.

מן הדין שהתבטאויות כאלה יעוררו זעזוע, אבל איננו מזדעזעים עוד. התופעה ידועה ומוכרת, ופרשת השבוע מזמנת לנו עוד הזדמנות להביט בה. בני-ישראל הולכים במדבר, והקב"ה דואג להם לכל צורכיהם. את מזונם הם מקבלים היישר מן השמים – מן. התורה מעידה שטעמו "כטעם לשד השמן". מעדן מלכים, שאדם טועם בו את כל הטעמים שבעולם.

ואיך מגיבים בני-ישראל? "ויהי העם כמתאוננים". הם בוכים ומייללים. אח, כמה טוב היה במצרים! היו שם קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים, ואילו "עתה נפשנו יבשה, אין כול, בלתי אל המן עינינו". זאת אומרים אנשים שיצאו זה עתה לחירות אחרי גלות נוראה של עבודת-פרך, והקב"ה נושא אותם על כנפי נשרים ומספק את כל צורכיהם. המן, המתנה האלוקית המופלאה, הוא להם עונש. הם כבר מתגעגעים למצרים.

אינסטינקט יהודי בריא

גם במלחמת השחרור כבשנו שטחים. על-פי החלטת האו"ם היינו אמורים להצטמצם בגבולות החלוקה – בלי רמלה ולוד, בלי אשקלון ועכו ובלי רוב הגליל. ניצלנו את המתקפה של צבאות ערב נגדנו כדי לפרוץ את טבעת החנק של גבולות החלוקה ולהחזיר לידינו עוד חבלים מארץ-ישראל. העולם דרש מאיתנו לסגת, והיינו בסך-הכול מדינה קטנה וחלשה, מוכה ומדממת. אולם פעם בנו האינסטינקט היהודי הבריא, ובמקום לדבר על 'שלום' ועל נסיגות הודענו שכל השטחים הללו הם חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל ואין על מה לדבר.

כך מתנהג עם החוזר לארצו. הוא שואף לחזור ולקבל את כל מולדתו, ומנצל כל שעת-כושר כדי להשיג יעד זה. על-אחת-כמה-וכמה כאשר חבלי הארץ שבהם מדובר הם ערש התנ"ך, והמקומות המקודשים לנו ביותר – ירושלים, חברון, קבר רחל. ההתרגשות שהציפה את המוני בית-ישראל עם השיבה למקומות אלה הייתה הביטוי הטבעי של הרגש היהודי, והזיקה הבסיסית לארצנו ולנחלת אבותינו.

אחרי מלחמת ששת-הימים החלה הזיקה הטבעית הבריאה להתכרסם בהדרגה, ומאז אנו הולכים מדחי אל דחי. השבר הנגלה לנגד עינינו עכשיו הוא המשכו של תהליך ההידרדרות שהחל מיד עם שוך הקרבות. אז, מתוך תבוסתנות ורפיסות-דעת, מיהרה הממשלה להודיע שחבלי הארץ ששוחררו הם 'שטחים שבמחלוקת', קלף למשא-ומתן. מכאן התחילו כל הצרות.

נעבור גם את זה

קודם שהתחילה מפולת הוויתורים היינו מעצמה אזורית. מרחבי סיני העניקו לנו בסיסי אימונים ואוצרות טבע. הם היוו חיץ גדול דיו למנוע כל ניסיון להשמיד את המדינה היהודית. מאגרי הנפט היו יכולים לספק את כל צורכי האנרגייה שלנו. אבל אנחנו, באיוולתנו, הסכמנו לוותר על מעמד של מעצמה אזורית ולהתגמד. בתמורה קיבלנו נייר שהופר מיד עם חתימתו.

אויבינו הריחו את החולשה, והטרור הפלסטיני התחיל להרים את ראשו, בעיקר מלבנון. במקום למגרו עד השורש, הנחנו לרב-המחבלים ולאנשיו להימלט, ושוב עודדה החולשה את ערביי יש"ע, ופרצה האינתיפאדה הראשונה. אחרי שהצלחנו להכניעה כמעט לגמרי, באו חכמי אוסלו, והמיטו עלינו מרחץ-דמים שכמותו טרם ידענו. ועתה, במקום להשלים את הניצחון, אנחנו נותנים לטרור את הפרס היקר ביותר – מדינה עצמאית.

קו ישיר, של היפוך מושגים והפיכת חושך לאור ואור לחושך, עובר מימי המתאוננים במדבר, עד ימינו אלה. אבל עברנו כל-כך הרבה, נעבור גם את זה.