מדורים נוספים
	שיחת השבוע 952 - כל המדורים ברצף
	הטקטיקה כשלה, האמת תצליח
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	אי השבתת השמחה – חלק מהעבודה
	רצוא ושוב
	בלי פניות
	בידי מי המפתח
	אין גם 'סוס קטן'
	שומרים על השומרים
	מכירת חמץ

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 952, ערב שבת פרשת שמיני / פרה, כ"א באדר-ב ה'תשס"ה (1.4.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

הטקטיקה כשלה, האמת תצליח

ייתכן מאוד שדווקא כישלון הקמפיין למען משאל-עם יחולל מפנה חיובי. אולי עכשיו, כשנסתיימו הטקטיקות, יתחילו סוף-סוף להסביר לציבור למה התכנית הזאת רעה ומסוכנת

רבים מנאמני ארץ-ישראל חשו השבוע תחושת כישלון, כאשר נפלה הצעת החוק בדבר משאל-עם. מאבק של חודשים רבים, שהושקעו בו משאבי רוח וחומר כבירים, נסתיים בלא-כלום. היו שמלכתחילה מתחו ביקורת על קו-ההסברה הזה, וסברו שעצם הנכונות לתת בידי העם את הסמכות לקרוע חלקים מארץ-ישראל ולעקור יישובים פורחים – היא מתן לגיטימציה למעשה פסול מעיקרו ובלתי-מוסרי בעליל.

ייתכן מאוד שדווקא כישלון הקמפיין למען משאל-עם יחולל מפנה חיובי. עד כה התמקד הדיון בענייני טקטיקה, ולא כל-כך בעצם מהות הרעיון לנטוש חלקים מארץ-ישראל ולהחריב יישובים יהודיים. לא פלא שככל שהתעצם הקמפיין למען משאל-עם, גברה התמיכה הציבורית במהלכי הממשלה. עכשיו, כשנסתיימו הטקטיקות, אולי יתחילו סוף-סוף להסביר לציבור למה התכנית הזאת רעה ומסוכנת.

הנחות מופרכות

התמיכה של חלקים גדולים בציבור בתכנית הבריחה והגירוש מעוררת תמיהה גדולה. האם אנשים בני-דעת מתנהגים כעדר כבשים, ההולכים אחרי 'מנהיגם' בעיניים עצומות ובלי שום בקרה עצמית?! האם עד כדי כך גדול כוחה של שטיפת-המוח התקשורתית, שאנשים פשוט מפסיקים לחשוב ומדקלמים ססמאות-סרק?!

כאשר הוצגה התכנית, הסביר ראש-הממשלה שחורבן גוש קטיף אמור להביא שני הישגים: א) תמורתו נתקבלה הכרה אמריקנית בריבונות ישראלית על גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ובשומרון. ב) נהדפו תכניות מדיניות מסוכנות, כמו מפת הדרכים ויוזמות אירופיות.

בינתיים התברר כי שתי ההנחות הללו מופרכות מיסודן. השבוע הבהיר שגריר ארה"ב (את מה שכבר היה ידוע), כי ארה"ב לא נתנה לנו דבר מלבד הצהרה כללית שאינה מחייבת איש. ארה"ב כבר נסוגה מהתחייבויות מפורשות הרבה יותר, וכאן אין אפילו התחייבות או הצהרה חד-משמעית, אלא מודגש בפירוש כי גודל היישובים ייקבע במשא-ומתן בין הצדדים.

ההנחה השנייה התבררה אף היא כעורבא-פרח. כבר עכשיו לוחצים עלינו להיכנס למתווה מפת-הדרכים, והלחץ יגבר וילך. לכל היותר ימתין העולם לסיום העקירה של גוש קטיף ויישובי צפון השומרון (למה ללחוץ כשהיהודים עושים לבד את מלאכת ההרס), ואחר-כך יופעלו מחדש כל מנופי הלחץ, כפי שנוכחנו בעבר.

יתרה מזו: עקירת גוש קטיף היא הסכנה הגדולה ביותר המרחפת על גושי ההתיישבות ביהודה ובשומרון. אם אפשר לעקור גוש התיישבות שלם (שבניגוד לתעמולה השקרית, אינו ממוקם בלב אוכלוסייה ערבית, אלא הוא גוש יהודי לכל דבר), מדוע יהיה שונה גורלם של גושי ההתיישבות האחרים?

איומים וסכנות

ברור אפוא ששום תועלת לא תצמח לישראל מהרס וחורבן היישובים, אבל הנזקים והסכנות רבים מספור:

א) יצירת תקדים של הרס יישובים יהודיים ביש"ע – דבר שלא היה כמותו.

ב) גירוש יהודים מבתיהם רק בשל היותם יהודים – מעשה בלתי-מוסרי הזועק לשמים.

ג) מתן רוח-גבית לטרור, הזוכה לראשונה להישג שלא היה יכול לחלום עליו. על תחושת ההישג וההצלחה של המחבלים, עלולים לשלם בחייהם יהודים רבים (היו-לא-תהיה).

ד) הפיכת רצועת עזה ללבנון שנייה, שיכולה לאיים על כל דרום הארץ. טילי הסטרלה שהוברחו עכשיו לרצועה הם רק קדימון לטילים ולאמצעי הטרור שיגיעו לשם אם תפקיר ישראל את הרצועה לידי המחבלים.

על זה אפשר להוסיף את הקרע בעם, את כפיות-הטובה כלפי המתיישבים, שעמדו בגבורה במלחמת הטרור, ועוד טיעונים כבדי-משקל. אולי עכשיו יתחילו להסביר ברצינות עד כמה זו תכנית רעה ומסוכנת, ובעזרת ה' יתחולל המפנה.

בציפייה לגאולה

"מזמן הבריאה הייתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו, צדיק או רשע... אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב - טבע; לא יתאווה הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל... וישוב האדם לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון" (רמב"ן דברים ל,ו)

יש חדש

נרשמים ליריד הפסח

ביום שני הקרוב, כ"ד באדר-ב (4.4), ייפתח בכפר-חב"ד יריד 'חוויות הפסח' של צעירי-חב"ד. הפעילות ביריד מיועדת לתלמידי גני-ילדים ובתי-ספר יסודיים, ומקנה להם שלל חוויות הקשורות בחג, ובכלל זה התנסות אישית בלישת הבצק ובאפיית מצה, לצד סיור במאפיית המצות הגדולה בעולם. כמו-כן ייהנו הילדים ממופע אינטראקטיבי עם שלומי לניאדו ויהושע שגיא ('סתם'), שיקנו להם את ערכי החג ומנהגיו בהפעלה, בשיר ובהומור. היריד יהיה פתוח עד ח' בניסן (17.4). הביקור בתשלום, וכל ילד מקבל שי - מצה באריזה אישית מהודרת, הגדה של פסח וחוברת תצלומי חג מרהיבה. חובה להירשם מראש ומומלץ להקדים. טל' 972-3-9607588.

קמחא דפסחא

בתי-חב"ד ברחבי הארץ פותחים בימים האלה במגבית 'קמחא דפסחא' המסורתית. השנה, לנוכח המצוקה הגוברת, הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, בכסף, במזון, בבגדים וכדומה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לערוך את החג כראוי. פרטים בבתי-חב"ד.

הגדת גוש קטיף

מכון התורה והארץ בכפר-דרום מוציא-לאור בימים האלה את הגדת גוש קטיף. זו הגדה של פסח המלווה פירושים ומאמרים מאת רבני הגוש, תצלומים מרהיבים, ילקוט סיפורי ניסים וחידות לילדים. טל' 972-8-6847325.

הפקות חדשות

הסופרת מנוחה פוקס מגישה עוד ארבע הפקות חדשות בסדרת מי יודע? סבא הושע, הפקות חביבות ומושקעות לילדים בגיל הרך. בסדרה החדשה: הידד אני חרוץ, מי מפחד מפחד, הלחם ומוצרי המאפה, סדר ומיון. טל' 972-3-9606120.

שלחן שבת

אי השבתת השמחה – חלק מהעבודה

ביום השמיני למילואים, בעיצומה של שמחת חנוכת המשכן, אירע דבר מצער: שני בני אהרן, נדב ואביהוא, התקרבו יותר מדיי אל הקודש ומתו במקום. משה רבנו אמר אז למישאל ואלצפן, בני-דודו של אהרן - "שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה".

העובדה שהתורה מאריכה בתיאור פרט זה דורשת ביאור. הלוא מובן מאליו שלא היה אפשר להשאיר את גופות הנפטרים במשכן, אלא היה הכרח להוציאם מיד, כדי שלא להשהות במשכן טומאת מת. כמו-כן לא ברור מדוע הטיל משה מלאכה זו דווקא על מישאל ואלצפן, שהיו לוויים, ובוודאי היו רוצים להשתתף בעבודות המשכן ביום חנוכתו ולא להיטמא.

למה הלוויים?

השאלה השנייה מתחזקת על-פי מה שכבר למדנו על סדר ההלוויה של יעקב אבינו. את ארונו של יעקב נשאו בניו, חוץ משניים - יוסף ולוי. יוסף, משום שהיה מלך, ולוי, משום שבעתיד עתידים בניו לשאת את ארון ה'.

נמצא אפוא שלוי נמנע מלשאת את ארונו של אביו משום שכעבור כמה דורות יהיו צאצאיו עתידים לשאת את ארון ה'. מדוע אפוא הטיל משה על הלוויים להיטמא בעבור קרובי-משפחה רחוקים יותר, ובזמן של שמחה של השראת השכינה במשכן. היה מתאים יותר שמישאל ואלצפן ישתתפו בשמחת המשכן, ולא הם יישאו את גופות נדב ואביהוא אל מחוץ למשכן!

חלק מהעבודה

מבאר רש"י, שנשיאתם מהמשכן לא הייתה רק כדי לקוברם, אלא "כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה כדי שלא לערבב את השמחה". הוצאת הנפטרים מהמשכן ביום חנוכתו הייתה כדי שלא להשבית את השמחה, ופעולה זו נחשבת אף היא אחת מעבודות המשכן.

במשכן היו גם עבודות שנועדו להוציא ממנו דברים המפריעים לעבודתו התקינה, כמו הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, ואף העבודות הללו הן חלק מעבודת הקודש. נמצא אפוא שהציווי למישאל ולאלצפן להוציא את הנפטרים מהמשכן, "כדי שלא לערבב את השמחה", היה חלק מעבודת המשכן, ולכן הוא הוטל על הלוויים דווקא.

לרדת ולהציל

הרמב"ם כותב, שכל יהודי שמחליט למסור את עצמו לעבודת ה' הוא בדוגמת שבט לוי, ולכן יש ללמוד מכאן הוראה בעבודתו הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל. יכול יהודי לחשוב, שהואיל והוא כבר הגיע לדרגה של שבט לוי, ונתעלה ונתקדש לעבודת ה', עליו להתעסק אך ורק בענייני תורה וקדושה. כשצריך לצאת ולהציל יהודים מאיסור, הוא טוען שעבודה זו אינה שייכת אליו, מכיוון שהוא קדוש ומובדל, אלא ל'ישראלים', שעסוקים ממילא בענייני העולם.

מלמד משה רבנו, שגם "העבר את המת מלפני הכלה" היא עבודת-קודש, שצריכה להיעשות דווקא על-ידי "אחיכם". גם הפרשה מאיסור היא חלק מעבודת הקודש המוטלת על כל יהודי, ועל-ידה הוא מכין את העולם להיות 'דירה' לו יתברך – דירה נקייה מפסולת ומדברים שליליים – שבה ישכון הקב"ה בגלוי בגאולה האמיתית והשלמה.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 100)

מן המעיין

רצוא ושוב

מרוב תשוקה

"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא... ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא י,א-ב). נדב ואביהוא מתו מגודל תשוקתם להתקרב אל הקב"ה. הם לא נמנעו מלהתקרב לדבקות, נעימות, ערבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות עד כלות נפשותם מהם.

(אור החיים הקדוש)

מרוב סודות

זהו שאמרו חז"ל שהם מתו מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. יין מסמל את גילוי סודות התורה ופנימיותה, כמאמר "נכנס יין יצא סוד". הם נכנסו עמוק כל-כך לסודות התורה, עד שהגיעו למצב של כלות-הנפש.

(לקוטי שיחות)

המצווה מגינה

הצדיק, אשר נפשו דבוקה בה', מקיים את המצווה בהתלהבות עד כלות-הנפש ממש. מרוב דבקותו כמעט שנפשו יוצאת, אלא עצם המצווה היא שמחזירה לו את החיות. כפי שנאמר על המצוות: "וחי בהם" - המצווה עצמה נותנת חיים. אבל נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה שלא נצטוו עליה, ועשו זאת במסירות-נפש, לא הייתה שם מצווה שתחזירם לחיים, ולכן מתו.

(שפת-אמת)

העיקר מילוי הציווי

עיקר עשיית המצווה הוא בכוח הציווי. לכן נדב ואביהוא, אף שהיו גדולי-עולם והיו להם כוונות וסודות במעשיהם, בכל-זאת מתו, משום שלא נצטוו על כך. מכאן למדנו שהמקיים מצווה כדי למלא את ציווי הבורא, אף שאינו יודע כוונות וסודות, חשוב ממי שמכוון כוונות בלא ציווי.

(חידושי הרי"ם)

הרגשת התכלית

תחושת ה'רצוא', המשיכה הבלתי-מרוסנת לאלוקות, נובעת מכך שהאדם מרגיש את עצמו - הוא מרגיש את הפלאת הבורא לגבי מגבלותיו של האדם ומגיע לכלות-הנפש. תחושת ה'שוב' נובעת מכך שהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים והוא רוצה למלא את רצון בוראו.

(לקוטי שיחות)

להביט לאחור

המשנה (אבות ה,כ) מורה לאדם להיות "רץ כצבי". הצבי רץ וברוצו מביט לאחוריו. כזאת צריכה להיות המשיכה לאלוקות – ה'רצוא' צריך להיות כך, שאחריו יגיעו אל התכלית הרצויה – ה'שוב'.

(הרבי מליובאוויטש)

הכרזה מאוזנת

חסידים שמעו פעם אחת את רבנו הזקן מתהלך בחדרו ומכריז בניגון שני חצאי פסוקים: "כאייל תערוג על אפיקי מים" (תהילים מב,ד), "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו,ח). ופירשו חסידים: "כאייל תערוג" – 'רצוא', "והיו לטוטפות" – 'שוב'.

(לקוטי סיפורים)

על-כורחך

"על-כורחך אתה חי ועל-כורחך אתה מת" (אבות ד,כב). "על-כורחך אתה חי" – מצד ה'רצוא', רצונה של הנשמה לצאת ממאסר הגוף ולהשתפך אל חיק אביה שבשמים, "ועל-כורחך אתה מת" – מצד ה'שוב', הכרת הנשמה בכוונה העליונה שהיא לעשות מהעולם הזה דירה ומשכן לקב"ה.

(תניא)

אמרת השבוע

בלי פניות

בהנחת אבן-הפינה לבית-מדרש חדש בפרסבורג עמד רבי אברהם-שמואל-בנימין, בנו של ה'חתם סופר', ואמר:

"המדרש מספר, שביום השמיני למילואים אמר משה רבנו לבני-ישראל: 'אותו יצר הרע תעבירו מליבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת'. כאשר היצר רואה שאפסו סיכוייו למנוע את האדם מקיום המצווה, הוא מנסה לפגום בה על-ידי ערבוב פניות ומחשבות צדדיות, כמו תחושת גאווה או תועלת כלשהי שיפיק האדם מקיום המצווה.

"על כך אמר משה, שעליכם להעביר את יצר הרע המנסה להכניס פניות צדדיות בקיום המצווה, ואז 'תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת': אם נתפסים חלילה לפניות צדדיות, הרי אז לכל אחד ואחד האינטרסים שלו; אולם אם המצווה נעשית רק בשביל הקב"ה – עושים אותה הכול 'ביראה אחת ובעצה אחת'".

מעשה שהיה

בידי מי המפתח

בשבת פרשת שמיני עמד הדרשן בבית-המדרש התימני אשר בירושלים ואמר: הקשיבו ואספר לכם סיפור נאה שאירע במורנו הצדיק המופלא רבי שלום שבזי בתימן:

מעשה בסוחר מוסלמי עשיר שהחזיק את כל רכושו בתיבה גדולה, נעולה במנעול כבד. בתוך התיבה הניח כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות, ושטרות המוכיחים את בעלותו על בתים ושדות.

יום אחד נזדמן לסוחר העשיר לנסוע לעיר גבלה, לצורך מסחרו. בלכתו נטל עמו את מפתח התיבה, אך בשובו נבהל לגלות כי התיבה עצמה, ובה כל רכושו - נגנבו מביתו. הקים האיש קול זעקה והלך אל החכמים המוסלמים והמכשפים למיניהם, כדי שיעזרו לו למצוא את תיבתו הגנובה.

על סף ייאוש נזכר הסוחר העשיר בחכם היהודי שהכול הכירו בחכמתו הרבה – רבנו שלום שבזי. הלך אליו, נפל לרגליו ובכה לפניו כתינוק על רכושו שנגנב ממנו. חקר אותו רבי שלום על מקום מגוריו, על שכניו, על ידידיו, על באי-ביתו ועוד כיוצא באלה. לאחר מכן שקע זמן-מה בהרהורים ולבסוף קם מכיסאו. "אם גיבור ואמיץ אתה, בוא אחריי, כי עתה השעה כשרה להשיב לך את רכושך", אמר רבי שלום לסוחר, שהחל לפסוע בעקבותיו.

יצא רבי שלום מביתו והסוחר המוסלמי אחריו. פנו לרחוב ההומה, חלפו דרך השוק הרועש, עד שהגיעו לשכונה שבה התגורר הסוחר המוסלמי. השתומם הלה מאוד, אך הוסיף לפסוע בעקבות רבי שלום, בלי להוציא הגה מפיו.

כשהגיעו אל ביתו של הסוחר המוסלמי נעצר רבי שלום והצביע לעבר הבית השכן. "הנה, כאן נמצאת הגנבה!", אמר רבי שלום בהחלטיות שלא הותירה שום מקום לפקפוקים. "מהר והיכנס פנימה אל בית שכנך כי על-פי השקט העולה ממנו אין בו כרגע איש. מצא את התיבה, קחנה והסתלק".

עשה הסוחר המוסלמי כמצוות רבי שלום והתגנב פנימה אל תוך הבית מבעד לאחד החלונות. לאחר חיפוש קצר מצא את התיבה, סגורה ונעולה כפי שהשאירה בביתו. הרים אותה וחש על-פי כובדה כי היא מלאה כמות שהייתה. מיהר לחמוק החוצה והשיב את התיבה אל ביתו.

כעבור שעה קלה שב השכן הגנב לביתו. מיהר למקום שבו הסתיר את הגנבה, כדי לראות שהכול כשורה. לתדהמתו גילה כי התיבה 'נגנבה' ממנו. נסער ורוגז החל להתהלך אנה ואנה, מחשב את צעדיו. תחילה סבר כי גנב הוא-הוא שפרץ לביתו ולקח את התיבה. אולם כעבור שעה הבחין בשמחה היתרה השורה בבית שכנו העשיר. בהמשך הבחין במבטים הנוקבים שנעצו בו שכניו, מבטים שלא הותירו בליבו ספק כי מעשהו נתגלה על-ידי שכנו.

הגנב החצוף סירב לוותר. עד-מהרה התייצב במשטרה והגיש תלונה על שכנו, שגנב מביתו תיבה ובה רכוש רב. התביעה הועברה לבית-המשפט שנדרש להכריע עם מי מהשניים האמת. השופט חקר באריכות את שני השכנים שהאשימו איש את רעהו בגנבה, אך התקשה לפסוק, וההכרעה עברה אל המלך.

התייצבו הסוחר ושכנו לפני המלך. הלה סקר אותם מכף רגל ועד ראש ולבסוף שאל: "האם בידי אחד מכם המפתח לתיבה?". הוציא הסוחר את המפתח מכיסו ונופף בו. מיד התקומם שכנו וטען: "שכני הנקלה גנב ממני את התיבה ואת המפתח גם יחד!".

ביקש המלך מהשניים, איש-איש בתורו, לספר לו מה נמצא בתיבה. הגנב לא ידע מה בדיוק מכילה התיבה, ועל-כן השיב במילים כלליות בלבד: "יש בה כסף וזהב לרוב". לעומתו, הסוחר ירד לפרטים הקטנים ביותר: "בתחתית התיבה מונחים חמישה שטרי-בעלות שלי על הנכסים האלה והאלה. מעליהם בצד ימין מונח צרור ובו אבנים טובות מסוג זה. לצידן כך וכך מרגליות מסוג זה"... וכך הלאה.

מיד ראה המלך של מי התיבה. פסק המלך כי התיבה שייכת לסוחר, ואילו על הגנב המעליל גזר עונש מאסר. קודם שעזב הסוחר את הארמון שאלו המלך מניין ידע כי שכנו גנב את התיבה. סיפר לו כי החכם היהודי, רבי שלום שבזי, הוא אשר הנחה אותו. השתומם המלך מחכמתו של הרב, ומה שאירע לאחר מכן בין המלך ובין רבי שלום שבזי אינו מעניינו של סיפור זה.

*

כך גם לגבי תורתנו – סיים הדרשן התימני את דרשתו: המדרש (תנחומא) מספר, כי משה רבנו רצה שהמשנה תהיה גם-כן חלק מהתורה שבכתב. אמר לו הקב"ה, אם תיכתב, יתרגמוה אומות-העולם ויאמרו על התורה כי שלהם היא. לפיכך כתוב רק את המקרא, ואילו את פירושה למד לישראל על-פה. בדרך זו ידעו הכול כי התורה של ישראל היא.

על כך נאמר בפרשתנו: "ולהורות את בני-ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה". וכתב על כך בעל-הטורים: 'ולהורת – אותיות ולתורה; אליהם – בגימטרייה זהו ההלכה; יד משה – בגימטרייה הוא המקרא'. כלומר, תפקיד הכוהנים היה להורות לישראל כיצד נלמדות ההלכות מתוך התורה שבכתב.

התורה שבעל-פה היא אפוא המפתח שבעזרתו אנו יכולים להוכיח את בעלותנו על התורה. על-ידה אנו יכולים להכיר היטב כל אבן טובה, כל מרגלית וכל שטר המצויים ב'תיבת האוצר'.

דרכי החסידות

אין גם 'סוס קטן'

האדם הוא יצור שכלי במהותו. הוא שואף להבין כל דבר. קשה לו מאוד לקבל דברים שאין בהם שום שכל והיגיון. נטייה טבעית זו, שהיא חיובית בעצם מהותה, עלולה להפריע ליהודי בחיי התורה והמצוות, שכן בעבודת ה' נזקק יהודי לקבלת-עול ולציות לרצון ה', גם כאשר אין הוא מבין את הדברים בשכלו.

כיצד צריך אפוא יהודי להגיב כשהוא נתקל בעניינים שאין הוא מוצא בהם שום הבנה והיגיון? יש אפשרות, שדווקא כבעל שכל הוא מבין, שלא הכול ביכולתו להבין ולהשיג, ומן-הסתם יש בדברים הללו היגיון וטעם שכלי נעלה, שאין הוא מסוגל להבינו. הלוא הוא עצמו יודע שמיום ליום הוא מחכים יותר, והוא מבין היום דברים שלא הבין אתמול, ולכן הגיוני להניח שגם בדברים הללו יש טעם והיגיון, אבל הטעם עמוק ונעלה כל-כך, עד שאין הוא מסוגל לרדת לעומקו.

למעלה מגדרי השכל

על הגישה הזאת מספרים חסידים את הסיפור הזה: כאשר הומצאה הרכבת, ישבה חבורת איכרים בכפר נידח וניסתה להבין תופעה משונה זו - עגלה הנוסעת בלי סוסים. לאחר דיון ממושך החליטו, שבוודאי מסתתרת כאן תרמית. נסעו האיכרים למקום שבו עמדה הרכבת והחלו לחפש את הסוסים המוסתרים במקום כלשהו. למרבה אכזבתם, לא גילו אפילו את קצה זנבו של סוס. גירדו האיכרים בפדחתם והגיעו למסקנה: סוס גדול אמנם אין כאן, אבל ודאי מסתתר בתוך הרכבת איזה סוס קטן וחזק מאוד, ולכן קשה לגלותו.

כזאת היא גם נטייתו הטבעית של האדם להסביר דברים על-פי אמות-המידה המקובלות אצלו. גם כשהוא מבין שיש דברים אשר המושגים האנושיים אינם חלים עליהם, הוא עדיין משאיר איזה 'סוס קטן' - הוא מנסה בכל-זאת להלביש על הדברים את מושגיו האנושיים המוגבלים.

על רבי מנחם-מענדל מקוצק מסופר, שאמר פעם: "אינני רוצה להאמין בא-ל שאפשר להבין את דרכיו". אמרה זו מבטאת את המרחק האין-סופי בין האדם לבין הבורא. הקב"ה, מחשבותיו ודרכיו הן לגמרי מעל כל שכל והיגיון - לא רק מעל שכל אנושי, אלא מעל גדרי השכל בכלל. השאלה האמיתית איננה אפוא למה איננו מבינים מצוות מסויימות, אלא איך ייתכן שיש מצוות שאנו יכולים להבין ולתפוס בשכלנו.

אין רשות להרהר

רעיון זה משתקף בפרשת פרה שאותה אנו קוראים השבת. זו מצווה שאינה ניתנת כלל וכלל להבנה. היא עומדת כל-כך מעל גדרי השכל וההבנה, עד שאפילו שלמה המלך, החכם מכל האדם, הודה (במדבר-רבה פרשה יט): "על כל אלה (=על כל המצוות) עמדתי, ופרשה של פרה אדומה, חקרתי ושאלתי ופשפשתי, 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' (קוהלת ז,כב)".

אולם כאשר התורה מפרטת את דיני הפרה האדומה, היא פותחת במילים: "זאת חוקת התורה". היא אינה אומרת "זאת חוקת הפרה" (כמו "זאת חוקת הפסח" וכדומה), אלא "זאת חוקת התורה". יש כאן רמז, כי רעיון זה של 'חוקה' - קיום מצווה אך-ורק מתוך ציות לרצון העליון, בלי שום ידיעה והבנה - צריך לאפיין את כל התורה כולה ולא רק את מצוות פרה אדומה. עלינו לקיים את כל המצוות מתוך התבטלות לקב"ה ולא מפני ההבנה שלנו.

משום כך הקב"ה השאיר כמה מצוות - ובמיוחד את מצוות פרה אדומה - בלי טעם שכלי והסבר הגיוני, בבחינת "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה": על-ידי המצוות הללו אנו מפתחים מודעות ליסוד העל-שכלי שבמצוות התורה, ולומדים ממצוות אלה על כולן - שיש לקיים את כל המצוות בקבלת-עול ומתוך התבטלות לרצון העליון שלמעלה מטעם ודעת.

חיים יהודיים

הרב קליין (מימין) ובורובסקי בחדר-הבקרה. שמירה כהלכה

שומרים על השומרים

בעבר להיות יהודי שומר שבת היה עניין פשוט למדיי – משביתים את העבודה, סוגרים את העסק ושומרים שבת. כיום העניין נעשה מורכב יותר ויותר. קחו למשל בעל חנות או מפעל. חברת הביטוח דורשת ממנו לאבטח את העסק באמצעות 'מוקד רמה א'. משמעות הדבר, מערך אבטחה הכולל גם מוקד פיקוח מאוייש וסיירי-שטח הפועלים עשרים וארבע שעות ביממה. אופס, האם הוא מממן למעשה מערכת שלמה של חילול שבת?

כמו כל אתגר, עם הזמן נמצא הפתרון המתאים. בעיית האבטחה בשבתות ובחגים נפתרה על-ידי מוקד 'שמירה כהלכה', שהוא, נכון להיום, המוקד היחיד מסוגו בעולם. מאחוריו עומדים שני אנשי-עסקים חרדים – ר' משה וייס מאנטוורפן וחתנו ר' יעקב בורובסקי מבני-ברק. החברה שבבעלותם נכנסה לשוק לפני כמה שנים וכבר משרתת כאלף ומאתיים בתי-עסק, מפעלים, מתקנים מסווגים, בתים פרטיים ועוד.

אין יהודים בשבת

בורובסקי מסביר איך המערכת פועלת: "שעתיים לפני כניסת השבת מתחלף הצוות כולו בצוות לא-יהודי. על-פי-רוב אלה עולים מחבר-העמים, בוגרי יחידות קרביות. הם מאיישים את עמדות המוקד ואת תפקידי הסיור והשמירה בשטח. במקרה של פריצה יישאר הסייר לשמור על העסק עד צאת השבת. בעוד בחברות המוקד הרגילות מוזעק בעל העסק, כדי לטפל בפריצה – אצלנו הלקוח יודע שמנוחת השבת שלו לא תופרע ושהעניין יטופל על הצד הטוב ביותר על-ידי לא-יהודים".

המוקד נתון לפיקוח בית-הדין של הרב וואזנר. נציגו, הרב משה-שאול קליין, מוודא את אי-יהדותם של העובדים בשבת, ואת שאר ההיבטים ההלכתיים.  "יום אחד", מספר בורובסקי בחיוך, "בישרה לי בשמחה אחת המוקדניות כי השלימה זה עתה גיור כהלכה. מבחינה מסויימת זו הייתה יכולה להיות גם הודעת הפיטורין שלה. העברנו אותה מיד לעבודה באמצע השבוע".

אין הנאה משכר השבת

נותרה בעיית השכר. על-פי ההלכה, לא רק שאסור להעסיק יהודים בשבת, אסור גם ליהנות משכר עבודת הגוי בשבת. בהוראת הרב קליין נבדק ושוקלל סעיף הרווחים, ובהתאם לכך מועברים שמונה-עשר אחוזים מכלל ההכנסות ללא-יהודים.

החברה מפעילה מכשור מיגון ופיקוח מתקדם, מוקד אבטחה משוכלל וצוותי סיור ושמירה מיומנים. היא החלה את דרכה עם כעשרים אנשי צוות, וכיום בשורותיה כמאה ושמונים עובדים קבועים (חוץ מקבלני-משנה).

שיתוף-פעולה עם השב"כ

לאחרונה קיבלה 'שמירה כהלכה' חיזוק בדמותו של האלוף (במילואים) יוסי פלד, שנתמנה ליו"ר הדירקטוריון של החברה. שמו פותח דלתות לחברה הצעירה, שכבר עתה נשכרת על-ידי גופים כמו רשת הקו-אופ, סולל-בונה, תנובה, הרבנות הראשית ואפילו היחידה לאבטחת אישים בשב"כ.

העובדה שכמחצית מהעסקים שהחברה מאבטחת אינם בבעלות שומרי-מצוות מעידה על רמתה המקצועית. "אני לא מבקש מהאנשים לקחת חברה פחות טובה רק בגלל שאנחנו שומרי-שבת", אומר בורובסקי. "אני אומר להם: קחו אותנו כי אנחנו מקצוענים, ותקבלו במתנה גם את השבת. מבחינתנו השם 'שמירה כהלכה' הוא בעל משמעות כפולה".

פינת ההלכה ומנהג

מכירת חמץ

שאלה: האם אפשר למכור לגוי גם 'חמץ גמור'?

תשובה: נאמר בתורה "לא ייראה לך חמץ", ודרשו חז"ל: "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של נכרי". על-כן תיקנו למכור את החמץ לגוי כדת וכדין, כדי להימנע מאיסורי 'בל ייראה' ו'בל יימצא'.

המכירה מאפשרת לגוי הקונה לקחת את החמץ לעצמו, בתנאי שישלם את שוויו; ואם לא יעשה כן, אנו חוזרים וקונים ממנו את החמץ לאחר הפסח.

'מכירת חמץ' אינה 'הערמה' אלא מכירה גמורה, המועילה לפי ההלכה (אגב, גם רוב המסחר הגדול בימינו נעשה 'על הנייר', ללא שינוע הסחורה עצמה ממקומה). לכן יש מקום למכור גם חמץ ודאי, ורק כך יכולים אנו לאכול לחם אחרי הפסח, כי על-פי-רוב הקמח הרגיל הוא חמץ. יש מחמירים שלא למכור חמץ ממש, אלא במקום 'הפסד מרובה', ולכן כשמדובר בכמות ביתית קטנה, מעדיפים לכלות אותה לפני פסח, אבל מנהג חב"ד אינו כן.

מכיוון שיש הלכות רבות בדיני המכירה, נהוג שכל אדם עושה את הרב שליח, והרב מבצע את המכירה לגוי (וכן את הקנייה ממנו במוצאי החג) בכל הדרכים הראויות. לפי תקנת אדמו"ר הזקן (ורבים נהגו כמותו בכל תפוצות ישראל) מקפידים להעמיד במכירה אדם שיהיה "ערב קבלן", היינו שיקבל אחריות ישירה לתשלום שנתחייב הקונה לשלם בעבור החמץ, כדי שתהיה המכירה מצידנו בלב שלם.

ממנים את הרב ב'שטר הרשאה', שמפרטים בו את מקום הימצאו של החמץ, ועדיף לעשות גם 'קניין סודר' עם הרב או עם נציגו. באין-ברירה, ניתן למנות את הרב גם בטלפון.

מצווה רבה לזכות בזה כל יהודי, ללא כל תנאי או תמורה, ולפי פסיקת הרבי מליובאוויטש - יש לשתף אפילו את מי שעלולים להשתמש בחמץ בפסח.

מקורות: פסחים כא,א. שו"ע, נו"כ ושו"ע אדמו"ר הזקן סי' תמח, ובהוספות שם עמ' 1399. 'המועדים בהלכה', פסח. נטעי גבריאל פסח ח"ב פרקים לח-מז, וש"נ.