מדורים נוספים
	שיחת השבוע 951 - כל המדורים ברצף
	הגאון היהודי הוא המנצח
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	תכלית בריאתו של 'ארור המן'
	פורים
	סיפור אחר לגמרי
	נותנים ולא לוקחים
	חייבים לבסומי
	שמחת פורים ושמחת השחרור
	מוטב להישאר בבית

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 951, ערב שבת פרשת צו .פורים, י"ד באדר-ב ה'תשס"ה (25.3.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

הגאון היהודי הוא המנצח

את הכוח לעמוד בלחצים מצד העולם אנו שואבים מהאמונה ומהמורשת היהודית, המעלה על נס את העמידה הגאה והבלתי-מתפשרת - "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"

העם היהודי הוא "עם לבדד ישכון". מאז ומעולם היה זר למשפחת העמים. דתו שונה, תפיסותיו שונות. איך אומר המן למלך אחשוורוש? - "ודתיהם שונות מכל עם". לאורך כל שנות קיומו של עם-ישראל הופעלו עליו לחצים להגמיש את עקרונותיו וערכיו ולהתאימם לתפיסות המקובלות בעולם שמסביבו. לצד הלחצים היו דורות שבהם הוצג גם פיתוי - להיות כמו כולם וליהנות מכל יתרונותיו של השוויון.

את עוצמתו של הלחץ הזה אנו רואים בימינו. העולם שמסביבנו מפעיל עלינו לחץ בלתי-פוסק לסגת, להתקפל, לוותר ולהתגמד. העולם הנאור אינו מעוניין בעם יהודי חזק. הוא מוכן לקבל את קיומנו כנקודה זעירה על המפה, התלויה בחסדי המעצמות. הלחץ הזה הכניע זה אחר זה שורה של ראשי-ממשלה, שהגיעו לתפקידם עם השקפת-עולם ברורה למדיי בדבר הצרכים החיוניים לנו, אך הוכנעו על-ידי הלחץ הבין-לאומי.

מול הצורר

סוד הקיום היהודי טמון ביכולת לעמוד בלחצים העצומים הללו ולהפגין גאון יהודי. את הכוח לכך אנו שואבים מהאמונה ומהמורשת היהודית, המעלה על נס את העמידה הגאה והבלתי-מתפשרת. יהודי הנטוע היטב בתוך מורשתו, יודע שדווקא הנחישות והעמידה בלחצים הן המביאות את ההצלחה והשגשוג, ואילו הניסיון למצוא חן בעיני העמים גורר נסיגה אחר נסיגה והתבזות אחר התבזות.

מופת לעמידה גאה משמש מרדכי היהודי. אלה ימים שכל היהודים נתונים למרותו של מלך עריץ, שבהינף-יד יכול לגזור גזירת השמדה על עם שלם. ראש-השרים שלו הוא המן, צורר ישראל מזרע עמלק. לכאורה, זה הזמן להכניע ראש , להתכופף ולחכות עד יעבור זעם. מספרת המגילה: "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן - ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".

במושגים שהשתרשו בימינו, נראית התנהגותו של מרדכי תמוהה ביותר. מה ההיגיון שבהתרסה זו מול האיש החזק ביותר בממלכה? נכון, יהודי אינו כורע ואינו משתחווה לבשר-ודם, אבל בכל-זאת, צריך להתחשב בנסיבות, ובכלל, זה לא ה'עיתוי', אולי בהזדמנות אחרת. הלוא-כן?

מרדכי אינו נסוג גם כאשר המן משיג מאחשוורוש אישור לגזרת ההשמדה של כל העם היהודי. מרדכי ממשיך בהתנהגותו הגאה - "ולא קם ולא זע ממנו". וראו זה פלא - דווקא התנהגות תקיפה זו היא המביאה בסופו של דבר את נס ההצלה. צורר היהודים נתלה על העץ, ואילו מרדכי, שאינו יודע להתקפל ולנהוג 'רגישות' - מתמנה משנה למלך, ועם-ישראל זוכה בחג פורים.

חזרה לדרכו של מרדכי

מרדכי היהודי הבין כנראה טוב יותר מכל מדינאי ימינו את סוד הקיום היהודי. הוא ידע שבהתרפסות להמן לא ישיג מאומה, מלבד השפלה ומתן עידוד לגזרות נוספות. רק עמידה תקיפה ואיתנה מול הצורר וחבר מרעיו, לצד תפילה וזעקה לריבון-העולמים - בכוחה להציל את עם-ישראל.

היו זמנים שהלכנו בדרכו של מרדכי היהודי. עשינו מה שטוב ליהודים ולא חששנו ממה שיאמרו הגויים. המנהיגים לא היססו אז להכריז: "או"ם-שמום". התוצאה הייתה שהארץ נבנתה והתעצמה ועם-ישראל זכה בסופו של דבר להערכת העולם כולו.

בשנים האחרונות התפתו קברניטי המדינה להתחשב בגויים, לנסות לרצותם, להתפשר ולוותר. וראה זה פלא: ככל שאנו מוותרים ונסוגים ומתחשבים ומתפשרים, גובר ומתעצם הלחץ הבין-לאומי, עד שאפילו ירושלים אינה מתקבלת כבירתו של העם היהודי.

אולי זה יהיה לקח ברור, שצריך לחזור מהר לדרכו של מרדכי, הדרך של "לא יכרע ולא ישתחווה", ואז נזכה לא רק לנס פורים, אלא גם לנס הגאולה האמיתית והשלמה.

בציפייה לגאולה

"כל המועדים, שהם זכר ליציאת מצרים, יהיו בטלים לעתיד לבוא, מה שאין כן פורים, שאם לא היה ביטול למחשבת המן חס-ושלום, היו ישראל בטלים ולא הגיעו אל הגאולה של המשיח" (מהר"ל, אור חדש לפורים עמ' מט)

יש חדש

עידוד למשפחות

בתוך הפעילות הענקית של צעירי-חב"ד, להבאת שמחת הפורים להמוני בית-ישראל, מתקיימת פעילות מיוחדת למען אלמנות צה"ל ומשפחות נפגעי הטרור. כל אחת מאלפי המשפחות הללו תזכה בפורים לביקור מיוחד של צעירי-חב"ד, שיעניקו לה משלוח-מנות מהודר ויביעו את הזדהות העם כולו עם קרבנה. כעשרים מנפגעי הטרור יוצאים השבוע לחגוג את פורים עם הקהילה היהודית בדבלין, אירלנד, ביוזמת שליח חב"ד באירלנד וצעירי-חב"ד בישראל.

כינוס רבנים

ועד רבני חב"ד מקיים כינוס-עיון לרבנים בנושאי כשרות, בימים רביעי-חמישי, י"ט-כ' באדר-ב, במלון ניר עציון ליד חיפה. בימי הכינוס יידונו סוגיות הלכתיות ומקצועיות הקשורות לכשרות. הכינוס מיועד לכלל רבני ישראל. טל' 972-8-9493176.

הפסוקים שלי

חברת JEM מגישה תקליטור די-וי-די מרהיב המוקדש לשנים-עשר הפסוקים ומאמרי חז"ל שביקש הרבי מליובאוויטש להנחיל לכל ילדי-ישראל. בתקליטור מוצגים ילדים וילדות הקוראים את הפסוקים בנוכחות הרבי, לצד הסבר קצר של הרבי על כל אחד ואחד מן הפסוקים. טל' 972-3-9606120.

לקראת חלה

שרה וינר ואילת יפרח מגישות ספר מהודר שמוקדש כולו לחלה של שבת. מגוון מתכונים וצורות קליעה, לצד פרקי העמקה במשמעותה הסגולית של הכנת החלות ומצוות 'הפרשת חלה'. הספר מאוייר בתצלומים מרהיבים. טל'  972-4-6936770.

שלחן שבת

תכלית בריאתו של 'ארור המן'

תוכנו של חג ומועד משתקף במצוות המיוחדות לו. אחת ממצוות פורים היא - "חייב איניש לבסומי בפוריא [=חייב אדם להשתכר בפורים] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". חובה זו חלה על כל משך חג הפורים, ואינה דומה לקריאת המגילה, למשל, שלאחר קריאתה כבר קיים האדם את המצווה; אלא החובה של משתה ושמחה "עד דלא ידע" חלה על היום כולו.

ציווי זה מעורר תמיהה גדולה: איך ייתכן שהתורה תצווה יהודי שלא יוכל להבדיל בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'?! המפרשים מסבירים, שהציווי הוא שהאדם ישתכר עד שלא יוכל לחשב את הגימטרייה הזהה של 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' (502). אבל תשובה זו עדיין אינה מסבירה מדוע נבחרה ההשוואה בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי' - שיכור אינו יכול לחשב שום גימטרייה.

המטרה - להתהפך

עצם העובדה ש'ארור המן' שווה בגימטרייה ל'ברוך מרדכי' מעידה שיש קשר מהותי ופנימי ביניהם. גימטרייאות בתורה אינן מקריות חס-ושלום, אלא משקפות קשר בין דברים. לאור זאת השאלה מתחזקת עוד יותר - איך ייתכן שיש קשר בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי', והלוא לכאורה הם הפכים גמורים?!

אלא דווקא בעומק הדברים נוצר החיבור בין 'ארור המן ל'ברוך מרדכי'. תכלית התהוותו של 'ארור המן' היא להגיע ל'ונהפוך הוא', שעל-ידי עבודתם הרוחנית של בני-ישראל הוא יתהפך ל'ברוך מרדכי'. זו גם התכלית הכללית של בריאת החושך והרע בעולם - להפכם לאור ולטוב. נמצא אפוא, שהכוונה הפנימית ב'ארור המן' היא - 'ברוך מרדכי'.

למעלה מהדעת

זו המשמעות הפנימית של הציווי להגיע ל'לא ידע' - יהודי צריך לראות גם ב'ארור המן' את התכלית הפנימית, עד שלא יהיה בעיניו הבדל בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'. מיד כשהוא רואה את 'ארור המן', הוא חש אך ורק את הכוונה והמהות הפנימית, שכל תכליתו להתהפך ולהיות 'ברוך מרדכי'.

להכרה זו אי-אפשר להגיע במצב הרגיל, כאשר התייחסותו של האדם מבוססת על השכל וההבנה. מצד השכל, 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' הם הפכים גמורים. אולם כשיהודי מתעלה לדרגה שלמעלה מהשכל והדעת, והוא מתייחס לדברים כפי שהם נראים מנקודת-המבט של הקב"ה עצמו, כי אז הוא חש ששני הדברים הם למעשה נקודה אחת.

הפיכת הזדונות

דוגמה לכך היא מאמר חז"ל "גדולה תשובה, שזדונות נעשו לו כזכויות". על-פי השכל והדעת, זדונות וחטאים הם רע גמור, שאי-אפשר בשום פנים ואופן לבררו ולהעלותו לקדושה. בסדר הדברים הרגיל אסור שתהיה ליהודי שום נקודת-מגע עם הדברים הללו, אלא עליו לדחותם לגמרי.

אולם צימאונו העצום של בעל-תשובה לאור הקדושה מעלה אותו עד הקב"ה בעצמו, לנקודה שבה גם הרע נועד לשרת את הקדושה ולהתהפך לטוב. וזו גם הנקודה שבה מתהפך 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'.

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 20)

מן המעיין

פורים

שלא יחליפו את השם

מגילת אסתר שונה משאר ספרי-הקודש בזה שאין שם ה' מוזכר בה כלל. טעם הדבר: משום שהפרסים העתיקוה והיא נכתבה בדברי-הימים של מלכיהם, והם היו עובדי גילולים, ותחת השם הנכבד והנורא היו כותבים שם תועבותם. לפיכך כבוד ה' הוא שלא יזכירוהו במגילה.

(אבן-עזרא)

למעלה משם

בפנימיות הדברים באה אי-הזכרת שם ה' במגילה לרמז, שעניין המגילה קשור לדרגה גבוהה של אלוקות, הנעלית מהשמות הקדושים, דרגה שאינה נתפסת ונרמזת בשם.

(לקוטי שיחות)

מחודש לחודש

"הפיל פור... מיום ליום ומחודש לחודש" (אסתר ג,ז). בתלמוד הירושלמי נאמר שאותה שנה הייתה מעוברת, והיו בה שני אדרים. הדבר נרמז בדברי המגילה "ומחודש לחודש".

(פני משה)

פירוד פנימי

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג,ח). טענתו של המן הייתה, שמלבד העובדה שבני-ישראל מפוזרים בין העמים, הם גם מפורדים ביניהם ואינם חיים באחדות.

(שפת-אמת)

שכר הניסיון

מדוע נתקנה בפורים דווקא מצוות מתנות לאביונים? לפי שאחשוורוש נתן רשות ליהודים לבוז בז אבל ישראל לא השתמשו בזכות זו, אלא "ובביזה לא שלחו את ידם" - היה בכך ניסיון גדול לעניים. לכן תיקנו להם בפורים את מצוות מתנות לאביונים.

(רבי אברהם-מרדכי מגור)

הספר מציל

"אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה" (אסתר ט,כה). האריז"ל התפלל תמיד מתוך סידור-תפילה. תלמידיו מסרו בשמו שלהתפלל מתוך הסידור זו סגולה להינצל ממחשבות המבלבלות בשעת התפילה. רמז לזה בפסוק הנ"ל: "עם הספר" - על-ידי התפילה מתוך הספר, "ישוב מחשבתו הרעה".

(רבי פינחס מקוריץ)

ניסים עליונים

ניסי פורים, אף שהיו מופלאים ביותר, התלבשו בלבושי הטבע: אסתר נעשית מלכה, מרדכי יושב בשער המלך וכו'. זהו משום שהנסים המלובשים בדרכי הטבע מקורם באור נעלה ביותר, שאינו יכול לבוא לידי גילוי, ולכן הוא מוסתר בתוך לבושי הטבע.

(שערי אורה)

נס מלובש בטבע

נס המלובש בטבע מלמד, שההנהגה הניסית מלמעלה אינה מוגבלת להופיע דווקא בדרך על-טבעית, אלא הארה זו יכולה להופיע ולהתלבש גם בתוך חוקי הטבע, בתוך ההנהגה הטבעית היום-יומית.

(לקוטי שיחות)

אמרת השבוע

סיפור אחר לגמרי

רבנו הזקן, בעל התניא, היה נוהג לקרוא בעצמו בתורה. שנה אחת, בפורים, שהה בנו, אדמו"ר האמצעי, בעיירה אחת, ושמע את קריאת המגילה מפי בעל-הקריאה המקומי. לאחר הקריאה הגיב: "זו הפעם הראשונה שאני שומע את הסיפור הזה. באמת סיפור יפה".

תמה בעל-הקריאה: "הייתכן שזו הפעם הראשונה שאתה שומע את הסיפור של מגילת אסתר?".

נענה אדמו"ר האמצעי: "כשאבא קורא, שומעים סיפור אחר לגמרי".

מעשה שהיה

נותנים ולא לוקחים

לא בכדי זכה 'ר' אייזיקל חסיד' בתואר מיוחד זה. הוא היה יהודי ספוג תורה, יראת-שמים וחסידות, ומהמקורבים ביותר לרבי מצ'ורטקוב. כל שנה נהג לפקוד את חצר רבו. ביקוריו הביאו עמהם רוח רעננה, שיושבי החצר הקבועים ומי שנזדמנו אליה ייחלו לה והתענגו עליה.

נוסף על היותו בקיא גדול בדברי ימי החסידות ומנהיגיה, ושתמיד הייתה שגורה על פיו אמרה נאה, היה ידוע גם בכוח החידוד שלו. הוא היה חריף מחשבה וחד-לשון והיה מסוגל להוציא חיוך אפילו מהאדם האומלל ביותר.

אולם מעל הכול זכתה להערכה בקרב החסידים יכולתו הייחודית להעלות בת-שחוק על שפתי הרבי עצמו. במיוחד היה ר' אייזיקל מגדיל לעשות בפורים. או-אז נהג להתחפש בתחפושות משונות, לשיר ולפזז לפני הרבי עד כי חייך במלוא פה.

ר' אייזיקל ורעייתו היו חשוכי-ילדים. למרות היותו קרוב מאוד לרבי, מעולם לא דחק את השעה ולא תבע מרבו הבטחה או ברכה לילדים. בפתקאותיו נהג דרך קבע להזכיר, בין שאר הדברים שעליהם ביקש - "לישועה בזרע של קיימא".

שנה אחת, בפורים, החליט ר' אייזיקל לחרוג ממנהגו. באותה שנה התחפש ר' אייזיקל לעובר-אורח זקן שעל גבו שק. נכנס ר' אייזיקל לבית-המדרש בשעה שכבר היה מלא מפה אל פה. בראש השולחן ישב הרבי וסביבו החסידים. משחקו של ר' אייזיקל היה מושלם כל-כך, עד שגרם לרבי לצחוק ממש. באותו רגע חש ר' אייזיקל כי זו שעת-כושר.

פתח את שקו והושיטו קדימה, כמבקש מהרבי נדבה. נטל הרבי פרוסת חלה וביקש להטילה לשק באמרו, "לחם לאכול ובגד ללבוש". ר' אייזיקל המחופש מיהר למשוך אליו את השק כאומר, "לא זאת ביקשתי". הביט בו הרבי בפנים קורנות ועמד להטיל מטבע לתוך השק, רמז לעשירות. אך גם הפעם לא נפתח השק. "מה תיתן לי, רבי, ואני הולך ערירי בלא בנים!", אמר הזקן המחופש, בקולו של ר' אייזיקל האמיתי.

בבת-אחת נמחה החיוך מעל פני הרבי. "הגם אתה בדוחקים?!", תמה ומיד הוסיף, "וכי אינך יודע את פירוש הברכה 'שעשה לי כל צורכי', כלומר שהקב"ה מספק ליהודי את צרכיו, ואם נדמה לו כי דבר-מה חסר לו, אות הוא כי אין זה מצרכיו האמיתיים?!".

נשתתק הרבי לרגע ושוב אמר: "האינך סבור, אייזיקל, כי מוטב לאדם שלא יהיו לו בנים מאשר יהיו לו בנים שיגרמו לו עגמת-נפש רבה?".

"אף-על-פי-כן", התעקש ר' אייזיקל, "יברכני הרבי בבן, ובנוגע לעתיד - הנסתרות לה' אלוקינו".

"לו יהי כדבריך", השיב לו הרבי, ומיד נתחדשה שמחת הפורים במלוא עוזה.

לשנה הבאה ילדה אשתו של ר' אייזיקל בן. זמן לא-רב לאחר מכן נפטרה האישה, ור' אייזיקל עבר להתגורר בעירברודי. כשגדל בנו, שלחו לעיר לבוב, ללמוד תורה בישיבתו של ר' אהרון ליטבק.

באותם ימים פעלה בלבוב אגודת משכילים צעירים, שכינתה עצמה 'מקרא-קודש'. מטרתה המרכזית הייתה להעביר צעירים מוכשרים מהיכלי הישיבות לבתי-ספר להשכלה גבוהה. יום אחד נודע לר' אייזיקל כי גם בנו נתפס ברשת המשכילים ובהשפעתם נטש את הישיבה. לא הועילו לאב החסיד כל תחינותיו ודמעותיו. "איני חפץ לגדול 'בטלן' ככל חבריי", הגיב הבן בהתנשאות ובבוז, "עליי לדאוג ל'תכלית'".

לא רק את הישיבה נטש הבן אלא גם את דרך התורה והמצוות. הוא חבר לאגודת המשכילים, ואף השפיע על כמה צעירים נוספים ללכת בעקבותיו. ר' אייזיקל שקע בדכדוך עמוק. אשתו נפטרה זה-כבר וכעת בנו-יחידו סר מדרך הישר.

הוא חש כי הגיעו מים עד נפש, ועל-כן נסע לחצר הרבי. פורים בפתח ורוחו של ר' אייזיקל קודרת כלילה נטול ירח. לא נמצא מי שיוכל להעלות חיוך של תקווה ועידוד על שפתיו של המשמח הוותיק. בעיצומה של סעודת הפורים פנה לפתע ר' אייזיקל אל הרבי: "לפני חמש-עשרה שנים העניק לי הרבי, על-פי בקשתי, 'משלוח-מנות'. מבקש אני כעת כי ייטלנו בחזרה... אין לי עוד חפץ בו".

נזדעזע הרבי עד עומק נשמתו. "כיצד תדבר אייזיקל?! 'ייתמו חטאים' נאמר, לא 'חוטאים'. ועוד זאת, במקום הזה נותנים ולא לוקחים".

פרץ ר' אייזיקל בבכי תמרורים: "לא מדובר בחוטא בלבד, אלא בחוטא המחטיא את הרבים. מוטב היה לולא בא לעולם... אשם אני על כי לא שעיתי להזהרת הרבי, והנה אני במצב שטוב מותי מחיי...".

הביט הרבי בחסידו האומלל שנהפך לשבר-כלי, ולאחר הרהור ממושך הושיט לו כוס מלאה יין. "תנו שכר לאובד ויין למרי-נפש", ציטט הרבי את לשון החכם מכל אדם. ביד מהססת נטל ר' אייזיקל את כוס היין וגמעה עד תום.

מאז נשאר ר' אייזיקל בצ'ורטקוב. הוא והיין נעשו ידידים צמודים גם בימים הבאים. את יתרת חייו חי על הגבול הדק שבין שתייה לשכרות. שוב חזר לפניו החיוך, ושוב הקרין שמחת-חיים ושנינות. באי חצר הרבי תמכו בו באהבה ודאגו לכל צרכיו (ובכלל זה גם שלא יחסר לו המזג...). בתמורה היה ר' אייזיקל משקה אותם ממעיינו הבלתי-נדלה סיפורים נאים ואמרות-שפר לרוב.

דרכי החסידות

חייבים לבסומי

ממאפייניה המובהקים של התוועדות חסידית היא שתיית מעט 'משקה' (אגב, חסידים אינם מכנים זאת 'שתייה' אלא 'אמירת לחיים'). חסידי פולין נוהגים 'לומר לחיים' אחר התפילה ובעיתות שמחה. חסידי חב"ד משתמשים ב'משקה' בהתוועדות חסידית. בין כך ובין כך, שורשי המנהג נעוצים בראשית ימיה של החסידות.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר באחת משיחותיו (לקוטי דיבורים חלק ד, עמ' תשכ): "אצל חסידים, התוועדות היא אחד מיסודי דרכי החסידות, ולהתוועד - מתוועדים עם קצת משקה". אבל מיד שאל הרבי: "עצם ה'משקה' צריך להיות מושלל אצל חסידים. זהו פלא כיצד מגיעים חסידים ל'משקה'? חסידות היא השגה... כיצד אפוא הגיעו הדברים שחסידים ייקחו 'משקה'?"...

הרבי הסביר: "הטעם האמיתי הוא, שהקצת 'משקה' הוא לצורך כוונה פנימית, להשרות את העור. בדוגמת השקיית הבהמה קודם השחיטה, שהוא בשביל הפשטת העור. על-ידי מעט 'משקה' חסידי יורד העור המכסה על האמת... ומתרכך עור הבהמה של הנפש הטבעית".

לגימה מקרבת

טעם נוסף ציין הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 741): "עניין זה מודגש גם בלשון חז"ל 'גדולה לגימה שמקרבת', היינו שעל-ידי שמקשרים את ההתוועדות עם לגימה כפשוטה, נפעל עניין של קירוב". אולם הרבי מבהיר: "אין הכוונה ל'לגימה גדולה'... החידוש הוא, שגם כאשר הלגימה בפועל היא קטנה, אף-על-פי-כן פועלים שתהיה באופן ד'גדולה לגימה'".

הרבי מציין שם טעם נוסף ללקיחת המשקה: "כאשר מוכרחים לפעמים לומר דבר שאינו באופן של נועם בתכלית השלמות (למען טובת הזולת, שהדברים יפעלו עליו), אזי לוקח משקה כדי שיוכל לתרץ שאמר כן מפני שלקח מעט משקה"...

השל"ה (שער האותיות פד,ב) אומר בעניין זה: "קדושים אשר בארץ... ששתו לפעמים הרבה יותר מדי בסעודות גדולות... הייתה כוונתם בזה לשם שמים. כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובא, ומתוך כך אומרים דברי תורה על השולחן הרבה מאוד וכפליים לתושייה... דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה... כי ברבות השמחה יתחזק הכוח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה... נכנס יין יצא סוד... שעל-ידי משתה היין ייצאו דברי תורה הנקראת סוד כו'".

לא להגזים

חסידים מספרים משל המיוחס לבעש"ט והמסביר את עניין ה'משקה': משל לבן מלך שנשלח על-ידי אביו למדינה רחוקה שאנשיה שפלים. יום אחד קיבל איגרת מאביו המלך. שמח הבן שמחה גדולה ורצה לצאת במחול, אך חשש שמא יחשבוהו למשוגע. מה עשה? השקה את האנשים סביבו יי"ש, וכאשר הם יצאו במחול מחמת היי"ש, רקד הוא על האיגרת שקיבל מאביו המלך.

הנמשל הוא כל אחד ואחד מאיתנו. יש בנו נשמה אלוקית (בן מלך), השוכנת בתוך גוף גשמי וחומרי. כשמגיעים שבת או חג, רוצה הנפש האלוקית להתעלות ולשמוח, אבל הגוף הגשמי מונע ומפריע. משקים את הגוף הגשמי במשקה, ואז הוא מאפשר לנשמה האלוקית לגלות את תשוקתה לקב"ה.

עם זה הזהירו אדמו"רי החסידות שלא להגזים בשתיית משקה. אדמו"ר הריי"צ אומר: "אנו צריכים להיזהר בלקיחת משקה" (ספר השיחות תש"ה עמ' 57). הרבי מליובאוויטש אף גזר שמי שלא הגיע לגיל ארבעים לא יאמר 'לחיים' יותר משלוש (או ארבע) פעמים, והבהיר: "הלגימה צריכה להיות רק לצאת ידי-חובה. ממילא אין לקחת יותר מאשר חלק של כוסית קטנה, אפילו לא חצי כוסית, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין לקחת כוסית גדולה כו'... ומכיוון שזו הוראת רבותינו נשיאינו - בוודאי יפעלו על-ידי כוסית קטנה זו כל מה שצריכים לפעול על-ידי הלגימה".

חיים יהודיים

כהן: "שמחת פורים תש"ט הייתה גדולה במיוחד"

שמחת פורים ושמחת השחרור

כששאלנו לגילו, חייך ר' יעקב כהן חיוך שובב: "זה חשוב? נו טוב, בן שמונים וחמש". ר' יעקב, איש ספר ואוצר סיפורים מהלך, נולד במאה-שערים וחי כל ימיו בירושלים. הוא זוכר דברים בבהירות מרשימה ומבטא את עצמו ברהיטות. רוב ימיו עסק בעבודות בנייה, וגם עכשיו הוא תורם מניסיונו ומסייע בפיקוח על תוספת בנייה בבית-האבות הירושלמי שבו הוא מתגורר.

הזיכרון החזק ביותר שלו קשור למאורע המחזיר אותו לפורים תש"ט. כאמור, הוא נולד במאה-שערים. אביו, ר' מנחם-מאניש כהן, היה חסיד חב"ד, יליד חרסון, שעוד זכה לראות את אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער, האדמו"ר החמישי) מליובאוויטש. הוא עצמו זוכר היטב את ביקור אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק), בארץ, בשנת תרפ"ט.

המלחמה על ירושלים

בילדותו למד ב'עץ-חיים' ולאחר מכן אולץ, בשל העוני הנורא בבית, להפסיק את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה. אביו עבד בייצור דברי חלב, והוא סבב בין הבתים למכור את התוצרת. לאחר שנשא אישה עבר להתגורר בשכונת מחנה-יהודה.

כשפרצה מלחמת השחרור כבר היה אב לילד בן שנה ולילדה בת שש. הוא ואביו השתתפו במאמץ ההגנתי. האב לחם ליד בית-החולים האיטלקי, והוא סופח למחלקה של הפלמ"ח, שלחמה בעיר העתיקה.

שיעורי תורה בשבי

בעיצומה של הלחימה נפצע מרימון וספג רסיסים רבים ברגלו. מקצתם הוצאו ב'משגב לדך' והשאר נותרו ברגלו עד עצם היום הזה. "ברוך ה', אני הולך בסדר", אומר ר' יעקב ומדגים הליכה יציבה. זמן קצר לאחר מכן נפל הרובע בידי הלגיונרים, והוא וחבריו נלקחו בשבי. תחילה הוסע לקבלת טיפול בעמאן, ומשם הועבר לאום-אל-ג'מאל - מחנה אוהלים במדבר, על גבול ירדן-עיראק.

כעשרה חודשים שהה במחנה. הם היו כשמונה-מאות שבויים, רובם לוחמים ומיעוטם אזרחים. "היו בינינו שומרי-מצוות רבים, וניהלנו חיים יהודיים", מספר כהן. "אני נצמדתי לרב שאר-ישוב הכהן (רבה הראשי של חיפה), שמסר שיעורי תורה. חייהם של מי שהיו מסוגלים להשתתף בשיעורי התורה היו קלים בהרבה משל מי שהסתובבו במחנה בחוסר-מעש ובתחושת תסכול גוברת והולכת".

קבלת-פנים המונית

בשלב כלשהו הכינו השבויים תכנית בריחה נועזת. על-פיה היו אמורים לחסל את השומרים החמושים, להשתלט על כמה כלי-רכב ולנסוע לגבול ירדן-ישראל, שם היו אמורים לחבור אליהם כוחות ישראליים ולשחררם. פרטי התכנית נשלחו אל משה דיין, שדחה אותה בגלל הסיכון הרב הכרוך בה, והמליץ לשבויים להמתין לשחרורם במסגרת חילופי-השבויים.

בערב פורים תש"ט שוחרר יעקב עם קבוצה גדולה של שבויים (קבוצות נוספות שוחררו כעבור זמן). "ערכו לנו קבלת-פנים המונית. אני הייתי נרגש ונסער מאוד, עד שהתקשיתי לזהות חלק ממכריי שניגשו ללחוץ את ידי. לקח לי זמן להתאושש, אבל ההרגשה להיות שוב בירושלים ובחיק המשפחה הייתה נפלאה. בפורים אותה שנה הייתה השמחה גדולה במיוחד. היינו מלאי תחושת הודיה לה' וידענו כי בחסדי ה' נעשה גם לנו נס הצלה מידי הקמים עלינו לכלותנו".

פינת ההלכה ומנהג

מוטב להישאר בבית

שאלה: מה דין ירושלמי הנוסע לשבת או ליום ראשון לערי הפרזות, לעניין 'על הניסים', משלוח מנות וסעודת פורים?

תשובה: העניין נדון במשנה ובגמרא. נחלקו הראשונים והאחרונים בפרטים רבים, כמו: האם היום הקובע הוא יום החיוב באותו מקום, או תמיד יום י"ד? מה דינו של ירושלמי שיצא ליום י"ד לעיר פרזות וחזר לעירו ביום ט"ו? האם המקום שבו הוא נמצא בפועל היא קובעת, או מחשבתו ביוצאו מביתו או מחשבתו בתחילת ליל י"ד?

לכתחילה, על בן ירושלים להימנע מלנסוע ביום שישי לעיר פרזות כדי לשבות בה, כי יש חשש שבזה הוא עוקר את עצמו משאר מצוות היום (חוץ מקריאת המגילה ומתנות לאביונים שגם בני ירושלים מקיימים השנה בי"ד). אם עליו לשבות בעיר פרזות - יצא מירושלים ביום חמישי בלילה. ויש מחמירים לצאת עוד לפני כניסת הלילה.

כשחייב לצאת לשם ביום שישי, יאמר 'על הניסים' בשני הימים ב'אלוקיי נצור' ובברכת המזון ב'הרחמן', ויקיים סעודת פורים הן ביום שישי הן ביום ראשון, אף כשיהיה בעיר פרזות.

הנוסע מירושלים לעיר פרזות במוצאי השבת או ביום ראשון, יקיים ביום ראשון סעודת פורים ומשלוח מנות בכל מקום שהוא. אך לכתחילה עדיף שישלח (או ימנה שליח שישלח עבורו) מנות בירושלים, כי שם גם המקבל חייב במצוות פורים.

בן עיר פרזות שקיים מצוות פורים בעירו, ועלה לשבות בירושלים - יש פוסקים שדינו כירושלמי לכל דבר. אבל לדברי רוב הפוסקים הוא פטור מקיום מצוות פורים בשבת וביום ראשון. כדי לצאת לכל הדעות, נכון שיאמר 'ועל הניסים' בתפילה ב'אלוקיי נצור' ובברכת המזון ב'הרחמן', ויקיים ביום ראשון סעודת פורים ומשלוח מנות אף אם כבר חזר לעירו. ואם בא לירושלים במוצאי-שבת או ביום ראשון, פטור מסעודת פורים ומשלוח מנות.

מקורות: מגילה יט,א, רש"י רי"ף ורא"ש, ובירושלמי פ"ב ה"ג. רמב"ם הל' מגילה פ"א ה"י, טושו"ע או"ח סי' תרפח ס"ה, ונו"כ. משנ"ב שם, ופסקי תשובות סי' תרפח ס"ק ט' וי"ב וש"נ.