מדורים נוספים
	שיחת השבוע 946 - כל המדורים ברצף
	אל תבלבלו אותי עם עובדות
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	להתגבר על ה'נחש' ולגלות את 'משיח'
	שמן זית
	עזות דקדושה
	מגרש מול ההר
	הדרך לאהבת הבורא
	שיר שהוא תפילה
	שינה בטלית-קטן

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 946, ערב שבת פרשת תצוה, ט' באדר-א ה'תשס"ה (18.2.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

אל תבלבלו אותי עם עובדות

השר עצמו הצהיר כי לא הותקף. המשטרה הודיעה שאין הוכחה שהצמיג נוקב. סרטי החתונה אינם מראים פגיעה בשר. אבל אתם עוד תשמעו שנים רבות על ה'התקפה' בכפר-חב"ד

אחד מיסודות הדמוקרטיה הוא עיתונות חופשית. המשטר הדמוקרטי מבוסס על כך שהעם בוחן את מעשי נציגיו, ועל-פיהם מחליט במי לבחור. אך הציבור אינו יכול לדעת מה מתרחש ומה עושים נציגיו בלא תיווכה של התקשורת. היא המספקת לאזרח את המידע, שעל בסיסו הוא יכול להחליט במי לבחור, את מי להעלות לשלטון ואת מי לסלק מכס ההנהגה.

עיתונות מגוייסת, מגמתית ובלתי-הוגנת – שוללת מן האזרחים את הזכות לקבל מידע נכון. היא שוטפת את מוחם, מסלפת את המציאות, מנפחת את מה שמשרת אותה, מתעלמת ממה שאינו עולה בקנה אחד עם מטרותיה. במקום להיות ערוץ מידע, היא נהפכת לערוץ תעמולה. וכאשר היא מתמסרת בקלות ליועצי התקשורת של השלטון, ומניחה להם לקבוע את סדר-היום, הסכנה גוברת שבעתיים.

תעמולה טהורה

השבוע נוכחנו עד כמה העקרונות הפשוטים הנ"ל זרים לחלוטין לתקשורת הישראלית. זה היה שבוע של תעמולה טהורה, שהקשר בינו ובין עובדות ומציאות קלוש כקורי עכביש. גם כשהתחילו לצוץ העובדות, הן הודחקו לשוליים, והועלמו תחת אווירת ה'עליהום' והמילים המפוצצות, שמטרתן להפחיד ולעורר חרדה.

ביום שישי התעורר הציבור בישראל לכותרות-ענק שצעקו כי שר האוצר 'הותקף', 'גורש מחתונה', 'חולץ על-ידי מאבטחיו', גלגלי רכבו נוקבו ועוד כהנה וכהנה. בינתיים החלו לצוץ העובדות, נערכה חקירת משטרה, והתברר שהתקשורת נטלה זבוב ועשתה ממנו פיל.

וזה מה שקרה: שר-האוצר הגיע לחתונה בכפר-חב"ד. אבי החתן הוא ידיד ותיק של השר מימי הסיירת, והזמינו לחתונת בנו. השר נתקבל בחביבות על-ידי מארחיו. ישב לצידם בשולחן המכובדים. הם שוחחו בנעימות. אנשים ניגשו, דיברו, ביקשו – הכול ברוח טובה. כעבור זמן ביקש השר לעזוב, ומארחיו ליוו אותו ליציאה. כאן אירעה תקרית קטנה, שבה כמה נערים קראו לעברו קריאות מחאה. בעל השמחה הסה אותם, וביקש שלא יפגעו בשמחה פרטית. השר נכנס למכונית, זו התחילה לנסוע, ואז התברר שבאחד הגלגלים יש נקר. השר עבר למכונית אחרת וחזר לביתו.

ייאמר מיד: כחסידי חב"ד הצטערנו לשמוע על קריאות-המחאה בעת החתונה. בהחלט ראוי שחברי הממשלה ישמעו את קולות המחאה, אך לכול עת ומקום. שמחת חתונה אינה הזמן לקריאות-מחאה, וכפר-חב"ד אינו המקום לכך. אורח שמגיע לכפר-חב"ד צריך להתקבל בכבוד ובאהבת-ישראל, יהיה מי שיהיה ויהיו דעותיו ומעשיו אשר יהיו. כך חינך הרבי מליובאוויטש, וזו מסורת כפר-חב"ד קרוב לשישים שנה.

התנהגותם של אותם נערים בהחלט לא הייתה מתאימה לרוח חסידות חב"ד, אבל זה עניין פנימי של קהילת חב"ד. זה לא עניין לא למשטרה, לא ליועץ המשפטי ולא לתקשורת. במדינה דמוקרטית אין חוק האוסר להשמיע קריאות מחאה כלפי נבחר-ציבור. לכל היותר יש כאן עניין של חוסר טעם, אבל לא עברה פלילית.

הסתה כלפי ציבור

התקשורת נטלה תקרית קטנה ושולית, והפכה אותה לשערורייה לאומית, שתופסת את הכותרות הראשיות של העיתונים הגדולים ומהדורות החדשות המרכזיות. היא עטה על האירוע הזה, ניפחה אותו מעבר לכל פרופורצייה וניהלה על גבו גל הסתה פראית כלפי ציבורים שלמים.

כשהחלו להתברר העובדות, הן הוצנעו בין השורות הקטנות. השר עצמו הצהיר כי לא הותקף. המשטרה הודיעה שאין הוכחה שהצמיג נוקב. סרטי החתונה אינם מראים שום פגיעה בשר. אבל תהיו רגועים. התקשורת לא תיתן לעובדות לבלבל אותה. אתם עוד תשמעו שנים רבות על ה'התקפה' ש'הותקף' השר נתניהו בכפר-חב"ד. על תעמולה כבר דיברנו?

בציפייה לגאולה

"בימות המשיח יתגלה אור אלוקי ממש בלב כל אחד ואחד. ויהיה פחד אלוקים תמיד בראייה חושית. וכפי שהיה מצבו של אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת, שגופו היה נקי מכל רע" (דרך חיים עמ' כה)

יש חדש

הצדעה לשלוחי חב"ד

ביום שלישי הקרוב, י"ג באדר-א, יהיה בע"ה במלון דייוויד קונטיננטל בתל-אביב ערב הצדעה חגיגי לשלוחי הרבי, מנהלי בתי-חב"ד ברחבי הארץ. בשנתיים האחרונות נערך הערב החגיגי בסיומו של הכינוס הארצי של שלוחי חב"ד בארץ, שמתקיים בחודש טבת. השנה הוחלט לקיימו בנפרד, בליל פורים-קטן, ובחודש אדר שבו 'מרבים בשמחה'. בערב יועלה על נס פועלם של למעלה מ-250 שלוחי חב"ד, העוסקים יומם ולילה בעזרה לזולת ובקירוב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים. ישתתפו באירוע כארבעים ראשי ערים, ומאות ידידים ותומכים בפעילות הגדולה הזאת. האירוע נועד למוזמנים בלבד.

אות לילדים

הוועד לכתיבת ספר-התורה של ילדי ישראל מודיע כי נותרו עוד 26,139 אותיות לסיום ספר-התורה הרביעי. אותיות ספר-התורה הזה שייכות למאות-אלפי ילדי ישראל ברחבי הארץ והעולם. עד כה כבר הושלמו שלושה ספרי-תורה, והם שוכנים בירושלים העתיקה. מחירה של אות דולר אחד (כ-4.5 ש"ח), וכל ילד וילדה מקבלים לביתם תעודה נאה. אות בספר-התורה היא גם סגולה לשמירה ולהגנה (כל ילד יכול לקנות אות אחת בלבד). טל' 972-39607588.

מוזיקה וחזנות

להקת כל ישראל מגישה את מצפת... לגאולה – תקליט של ניגוני חב"ד. מחרוזת ניגוני שמחה ודבקות, ריקוד והתוועדות. טל' 972-3-9606120.

נועם הפקות מגיש את שירת ישראל, תקליט חזנות בביצועה של מקהלת 'שירת ישראל', בניצוחו של שלמה גולדהור, ובהשתתפות החזנים חיים-אליעזר הרשטיק, יצחק-מאיר הלפגוט וישראל רנד. טל' 972-25374144.

שלחן שבת

להתגבר על ה'נחש' ולגלות את 'משיח'

אחד מבגדי הכהונה של הכוהן הגדול היה החושן, שהכוהן הגדול היה לובש על חזהו. בחושן היו קבועות שתים-עשרה אבני-חן, שעליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל. אולם החושן לא היה בגד מפואר בלבד. בתוך כפליו היה מונח השם המפורש של הקב"ה. בני-ישראל היו שואלים שאלות ומקבלים תשובות על-ידי שאותיות באבני החושן היו מוארות.

זהו ה'אורים ותומים', כפי שמצווה התורה בפרשתנו: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים". ה'אורים ותומים' הוא "כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל-ידו הוא מאיר את דבריו ומתמם את דבריו" (כדברי רש"י). על שם זה הוא גם נקרא 'חושן המשפט', שכן על-ידו ביררו בני-ישראל את המשפט.

איך אפשר בלעדיו?

מצב זה התקיים עד חורבן בית-המקדש הראשון. לאחר מכן, בבית-המקדש השני, לא היה בחושן השם המפורש, וכך לא היו ה'אורים ותומים'. הכוהן הגדול לבש את החושן, אולם בלא השם המפורש ובלא הסגולה הפלאית של 'אורים ותומים'.

נשאלת כאן השאלה, איך היה אפשר ללבוש את החושן בלא מרכיב חשוב כל-כך של ה'אורים ותומים'? הלוא כל פרט בבגדי הכוהן הגדול הוא פרט חיוני, שבלעדיו אי-אפשר; וכאן מוותרים על ליבו ונשמתו של החושן – ה'אורים ותומים'?!

עניין לעצמו

הדבר מובהר מתוך עיון בפרטי הציווי בעניין החושן. התורה מפרטת את כל הפרטים של החושן, בלי להזכיר את ה'אורים ותומים'. לאחר מכן היא אומרת: "ונשא אהרון את שמות בני-ישראל... לזיכרון לפני ה' תמיד". בכך נגמר תיאור מרכיביו של החושן עצמו.

לאחר מכן בא עניין נוסף: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים... ונשא אהרון את משפט בני-ישראל על ליבו". זה עניין נפרד – סגולת ה'משפט' שהייתה בחושן, שעל-ידה היו יכולים לשאול שאלות ולקבל תשובות. ומכיוון שזה עניין בפני עצמו, אין היעדרו מעכב ומונע מללבוש את החושן.

להוציא מן ההעלם

נמצא שגם בבית השני היה החושן עצמו בשלמותו, ומה שהיה חסר הוא עניין ה'משפט' – פעולתו של החושן בעולם. מצב דומה שורר גם בזמן הגלות. חז"ל אומרים ש'חשן' אותיות 'נחש'. מצד שני מובא ש'חשן' בגימטרייה 'משיח'.

זהו בעצם מצב הגלות: הגלות באה בגלל ה'נחש', הרומז לחטאים ולעוונות. ההיבט של 'משיח', שיש ב'חשן', שרוי כרגע בהעלם ומה שרואים בגלוי הוא ה'נחש'. אולם גם אז קיים עניין ה'משיח', ותפקידנו לגלות את ההיבט הזה ולהוציאו ממצב ההעלם שלו, עד שיהיה בבחינת 'חשן משפט' – שתתגלה פעולתו בעולם.

(לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 133)

מן המעיין

שמן זית

התורה ביד משה

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (שמות כז,כ). "שמן" – רומז לתורה; "זך" בגימטרייה 27, והן כ"ב אותיות הא"ב וחמש האותיות הכפולות (מנצפ"ך). "ויקחו אליך שמן זית זך", מכאן רמז שכל התורה, ובכלל זה האותיות מנצפ"ך, נמסרה למשה והיא נחשבת שלו - "אליך".

(אור התורה)

הטוב הטמון

שמן רומז לטוב המצוי בכל אחד ואחד מישראל, גם הפשוט ביותר. נאמר בספרים שמכל דבר אפשר להוציא שמן, ומכאן שגם ביהודי הנחות ביותר יש טוב. את השמן הביאו למשה, אף שהעלאת הנרות הייתה על-ידי אהרן הכוהן. לפי שעל-ידי ההתקשרות למשה, שהוא ראש אלפי ישראל, מתעורר הטוב שבכל אחד ואחד מישראל, ומשה עושה מזה "כתית למאור", שמן משובח ומובחר.

(ספר המאמרים קונטרסים)

תמיד למעלה

מדוע נמשלו ישראל לזית? אלא כל המשקין מתערבבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינם מתערבים עם הגויים. דבר אחר, כל המשקין אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן, אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם, הוא למעלה מהם. כן ישראל, בשעה שהם עושים רצונו של מקום, הם ניצבים למעלה משאר האומות.

(שמות רבה)

כתיתת התאוות

"כתית למאור" - אם רוצה אדם להגיע לבחינת 'מאור', ליהנות מזיו אור השכינה, עליו להיות בבחינת "כתית" - לכתוש ולכתות את התאוות והמידות הרעות שבקרבו.

(רבי משה מקוברין)

מהמרירות לאור

הזית הוא מר, כמאמר רז"ל (עירובין יח): "יהיו מזונותיי מרורין כזית", והוא רומז לבחינת החושך והמרירות של יצר הרע. לכן הזית משכח לימוד של שבעים שנה (הוריות יג), כי השכחה היא מעולם הקליפות והרע. אך על-ידי כתישת הזית, כלומר, כאשר כופים את יצר הרע ומתגברים עליו, מתגלה בחינת השמן, שהיא בחינת החכמה.

(תורה אור)

קבלת-עול

שמן רומז לחכמה. אם עבודת האדם היא עבודה שכלית בלבד, בבחינת 'שמן זית', הוא מגיע לבחינת "זך" - פנימיות החכמה; אבל אם עבודתו היא בבחינת "כתית" – עבודה של קבלת עול מלכות שמים - מגיעים לבחינת "למאור", שזו דרגה נעלית ביותר, בחינת המאור, מקור האור.

(ספר המאמרים תש"ד)

כתישה עצמית

על-ידי "כתית", התבטלות וכתישה עצמית, מגיעים לבחינת מאור שבתורה. לימוד התורה צריך להיות בביטול ומתוך הנחת עצמותו של הלומד. עליו לדעת ולהכיר שהוא לומד את חכמתו ורצונו יתברך, ולא זו בלבד שהוא לומד בהתמדה ושקידה, אלא שמסלק את עצמו בסילוק אמיתי, שכל חפצו יהיה אך ורק בתורת ה' וישעבד שכלו לגמרי מכול וכול.

(אדמו"ר הזקן)

כדאי לעמול

"כתית למאור" (שמות כז,כ). מפרש רש"י: "ולא כתית למנחות". על התורה נאמר שאין היא מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. בשביל התורה צריכים להתכתת ולהתייגע, אבל "למנחות", לנוחות, אין צורך ב'כתית'; היגיעה והעמל אינם כדאיים בעבור חיי שעה.

(חוט זהב)

אמרת השבוע

עזות דקדושה

באו אל בעל חידושי הרי"ם והתלוננו לפניו על החסידים שהם 'עזי-פנים'. נענה הצדיק:

"אמנם כן הוא. הגמרא אומרת שהציץ היה מכפר על עזות-פנים. איך אפשר אפוא לכפר על עזות-פנים בימינו, לאחר שחרב בית-המקדש?

"אלא העצה היא עזות-פנים נגדית. שלמה המלך קרא ליצר הרע 'מלך זקן וכסיל', ומימות שלמה המלך ועד עכשיו הזקין עוד יותר, עד שהוא כבר זקן מופלג. יש סבורים שצריך לחלוק לו כבוד ולהתחשב בדעתו, אבל החסידים עזי-פנים הם ומתחצפים כלפי זקן זה.

"על-ידי עזות-פנים זו, עזות דקדושה, מתקנים את עזות-הפנים כפשוטה".

מעשה שהיה

מגרש מול ההר

זה היה באחד מימי שנת תר"ס. נציג רשמי של ממלכת אנגליה בארץ-ישראל, שנשלטה באותם ימים על-ידי הטורקים, התייצב בפתח ביתו של ר' בן-ציון חזן בירושלים והגיש לו תעודת אזרחות אנגלית. מאותו יום והלאה נהגו בו ערביי העיר זהירות יתרה, מחשש להסתבך עם נתין אנגלי.

מה גרם לנציג אנגליה הגדולה להעניק תעודת אזרחות לתושב הרובע היהודי, ומה הסתתר מאחורי מחווה בלתי-שגרתית זו?

ובכן, מעשה שהיה כך היה:

חודשים אחדים קודם-לכן עלה בליבו של הנגיד היהודי הספרדי, יוסף שלום, להקים בית-מרפא יהודי בירושלים שבין החומות. התברר לו כי לא דיי בשני בתי-המרפא הקיימים כבר - 'משגב לדך' ו'ביקור חולים'. איש מצליח ורב-פעלים היה יוסף שלום. מוצאו מבגדד. מושבו באותה עת היה בקלקתה שבהודו, ומצודתו הייתה פרוסה על ענף הטקסטיל במדינות רבות בעולם.

קודם מימוש התכנית פנה הנגיד מקלקתה למורו ורבו, רבי יוסף-חיים, בעל ה'בן איש חי'. תשובת הרב הגדול הפתיעה את הנגיד: "לרפואת הגוף יהיו אחרים שידאגו, אך לרפואת הנפש איני רואה רבים הדואגים. עצתי אפוא היא, כי תקים בכספך בית-מדרש גדול לחכמים, סמוך ככל האפשר לשריד בית-תפארתנו". הנגיד הגדול לא הרהר לרגע אחר הוראת רבו.

מכיוון שכאמור ישב בהודו ועסקיו היו מסועפים, מינה הנגיד כנאמנו לביצוע המשימה את אחד מתלמידיו המסורים של ה'בן איש חי' – ר' בן-ציון חזן. זה שימש חזן בית-הכנסת האיסטנבולי בירושלים שבין החומות. תלמיד-חכם היה, ממולח ואיש-סוד, שהצטיין בהכרת מזגם ודרך התנהלותם של שכניו הערבים.

החל ר' בן-ציון לתור אחר מקום מתאים להקמת הישיבה. חיפש ומצא גבעה נישאה, מול הכותל המערבי. רבו, ה'בן איש חי', סמך את ידיו על ההצעה ונתן לתלמידו את ברכת הדרך לביצוע התכנית. הדרך להשגת הקרקע לא הייתה פשוטה כלל. זו הייתה בחזקת הוואקף המוסלמי, שסירב בכל תוקף למכור מאדמותיו ליהודים.

מצויד בברכת רבו הגדול וחדור רצון עז להצליח במשימת-הקודש, יצא ר' בן-ציון לעבר ביתו של ראש הוואקף. הרעיון שהגה היה נועז, והביצוע – מסוכן. קודם צאתו הכין סלסילה גדולה ונאה, שבתחתיתה מטבעות זהב נוצצים. שלושים אלף לירות זהב! מעל המטבעות פיזר פירות נאים, משובבי-עין.

כך התייצב על מפתן ביתו של ראש הוואקף. זה הביט בר' בן-ציון ובסלסילה שבידיו, ובעיניו למודות-הניסיון הבין כי יש בה יותר מאשר סתם פירות. בהבליעו חיוך ערמומי הזמין את ר' בן-ציון להיכנס פנימה, והשיחה התגלגלה. תאוות הממון של ראש הוואקף גברה על שנאת היהודים שבו, והוא הבטיח לאורחו לעשות כל שביכולתו כדי למכור לו את השטח המבוקש.

לאחר שיצא ר' בן-ציון מביתו של ראש הוואקף בדק האחרון את תכולת הסלסילה וידע כי לא טעה. קופת הוואקף תקבל את שלה, אמר בליבו, וגם אני אקבל את שלי...

כעבור כמה ימים כונסה אסיפת ועד דחופה של חברי הוואקף. החברים נדהמו מהודעת ההתפטרות הפתאומית שהנחית עליהם ראש הוואקף הוותיק והמנוסה. "למה ומדוע?!", נזדעקו. "איני יכול עוד!", אמר הראש בדאגה מעושה. "הקופה ריקה ואין עוד בכוחי לשאת בנטל הכבד".

בפנים מכורכמות הקשיבו החברים לדברי הראש. "האם אין בידי הוואקף נכסים שאותם אפשר למכור ולהזרים כסף לקופה הריקה?", שאל אחד הנוכחים. פניו של ראש הוואקף החמיצו למשמע השאלה. "יש", אמר, "אדמות". הוא השתתק לרגע ומיד הוסיף, "ולמעשה יש אפילו קונה לאחת הקרקעות של הוואקף".

עיני המתכנסים אורו. "אם-כן מה מעכב?!", קפצו כמה מהם ביחד.

"יש רק בעיה אחת", השיב להם הראש וקפץ את שפתיו, "הקונה הוא יהודי".

פניהם של החברים קדרו באחת. האספה נמשכה עוד כאשר חרב האיום בהתפטרות של ראש הוואקף מונפת מעל ראשי הנאספים. זה היה הדבר האחרון שרצו בו, כאשר מצב הקופה ממילא בכי-רע.

לבסוף, באין ברירה וכמי שכפאם שד, אישרו את העסקה. בערמומיותו הצליח ראש הוואקף להוליך את חבריו אל ההחלטה שחפץ בה. הוא אף לא גילה להם כי הקרקע המדוברת שוכנת על הגבעה מול הר הבית. לו ידעו זאת, לא היה סיכוי שיסכימו.

כשהתפרסם דבר העסקה ברבים, כבר היה מאוחר מדי. ניירות הבעלות החתומים כדת וכדין היו עמוק בכיסיו של ר' בן-ציון.

מאותו יום החל ר' בן-ציון לקבל איומים על חייו. כל אימת שחלף בשוק הערבי היו הרוכלים מעבירים אצבע על צווארם, רמז על עתידו הצפוי.

האיומים על חייו גברו והלכו, עד שנכנס לתמונה הנגיד ר' יוסף שלום מכלכותא. הוא ניצל את קשריו הטובים בחלונות הגבוהים של הממלכה האנגלית, ששלטה אז בכלכותא. זו נענתה לבקשתו והעניקה ליהודי הירושלמי תעודת אזרחות אנגלית.

מאותו יום פחתו האיומים על ר' בן-ציון, עד שפסקו כליל.

על הגבעה הנישאה מול הכותל המערבי הוקמה כעבור זמן הישיבה הגדולה – 'פורת יוסף'.

דרכי החסידות

הדרך לאהבת הבורא

לפחות פעמיים ביום אנחנו מזכירים את מצוות אהבת-ה' - "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". עם זה, רבים מרגישים שזו מצווה 'תאורטית' ולא מעשית ממש. יש לזה כמה סיבות. אחת, נדמה לנו שאהבת-ה' זו 'מדרגה' גבוהה ששייכת רק לאנשי-מעלה ולצדיקים, אך לא לאנשים כערכנו. הסיבה השנייה, המהותית יותר, קשורה בכך שזו מצווה שבלב. אין שום בעיה לקיים מצווה מעשית: פשוט קמים ועושים; אבל במצווה שבלב, ברגש, לא דיי ברצון בלבד. אדם יכול לרצות בכל כוחו לאהוב, ועדיין לא תתעורר בליבו האהבה.

לאמיתו של דבר יש כאן שאלה גדולה: איך ייתכן לצוות אדם להרגיש רגשות? איך בכלל יכול ציווי להתקשר לאהבה? אם האדם אוהב - אין הוא זקוק לציוויים על האהבה; ואם אין בליבו אהבה - מה יועיל לו הציווי; וכי הוא שליט על רגשותיו שעל-ידי הציווי יעורר בליבו את האהבה?!

מהמוח אל הלב

אחת התשובות שתורת החסידות משיבה על כך היא, שאמנם כן, הציווי אינו על האהבה עצמה, אלא על עשיית הדברים המביאים אותנו לאהבה. הקב"ה מצווה אותנו שנעשה את הדברים שיגרמו לנו לאהבו.

מה הם הדברים הגורמים להתעוררות האהבה? הרמב"ם (תחילת פרק ב בהלכות יסודי-התורה) משיב על כך: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, יראה מהן חכמתו שאין לה ערך - מיד הוא אוהב וכו'". כלומר, הדרך להגיע לאהבת-ה' היא לחשוב ולהתבונן בגדולתו, שהתבוננות זו יש בכוחה להוליד בלב האדם רגשות של אהבה לה'.

האם התבוננות שכלית יכולה לעורר אהבה בלב? אכן כן. כולנו מכירים תופעה זו: לא-אחת אנו מכירים אדם ולא חשים כלפיו שום רגש מיוחד. ואז באים ומספרים לנו על מעלותיו של האיש. לפתע מתברר, שהאיש ה'אפור' הזה הוא למעשה אדם מבריק, טוב-לב, בעל מעשי חסד מופלאים וכו'. אנו שומעים את הדברים ופתאום מרגישים שאנו אוהבים אותו ורוצים את קרבתו. איך פתאום נולדה האהבה? אלא כך בנוי האדם, שהמוח מוליד את הרגשות על-פי מה שהוא יודע ומרגיש.

בדרך זו אפשר לעורר בלב רגשות אהבה לה'. כשאדם מתבונן בגדולת-ה'; באין-סופיותו; בכך שהוא מחיה את כל העולם, מהיצורים העליונים ביותר ועד היצורים הפחותים ביותר; בכך שבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם-סגולה - מחשבה והתבוננות כאלה בכוחן לעורר בליבנו אהבה לה' ורצון להתקרב אליו.

מובן שמחשבה שטחית ומהירה לא תשיג את המטרה. ולכן מצווה אותנו התורה "ואהבת", כלומר - להתבונן, לשים-לב לדבר, להשקיע זמן וכוח בהתבוננות בגדולת-ה'. רק על-ידי התבוננות מעמיקה ומתמדת נוכל להגיע לאהבת-ה' אמיתית, וזו המצווה שבה חייב כל אדם מישראל.

האהבה קיימת

לאיזו מידה של אהבת-ה' חייב כל יהודי לשאוף? מסבירה תורת החסידות, שיש דרגה בסיסית של אהבת-ה' הקרובה לכל אדם מישראל: זו גילוי האהבה הטבעית שבלב כל יהודי. בכל יהודי, מעצם מהותו, יש אהבה טבעית לה', אלא שהיא מוסתרת במעמקי נשמתו, ועליו לעוררה ולגלותה. כאן אין מדובר ביצירת אהבה, אלא בגילוי האהבה הקיימת בליבו. האהבה כבר קיימת בנשמתו מעצם היותו יהודי, ועליו לעוררה ולגלותה.

לשם כך עליו רק להשקיע את המאמץ הנדרש בהתבוננות בגדולת-ה', ועם זה עליו להסיר את הדברים המונעים את התגלותה של האהבה לה', הן האהבות בענייני העולם הזה. כל עוד מלא ליבו של אדם באהבות העולם הזה, קשה לו מאוד לחוש אהבה לה', שמעצם מהותה עומדת בסתירה לאהבות העולם. ואף זו מענייני המצווה - לסלק את האהבות הזרות המפריעות לאהבת-ה' ולאפשר לאהבת-ה' לשכון בליבנו.

חיים יהודיים

כהן: "להתרגש מחדש אחרי אלפי פעמים"

שיר שהוא תפילה

ביום שלישי הקרוב עתיד הזמר החסידי ר' שלמה כהן להופיע במעמד הצדעה מפואר לשלוחי חב"ד, מנהלי בתי-חב"ד ברחבי הארץ, ותומכיהם. הערב החגיגי יהיה במלון 'דייוויד אינטרקונטיננטל' היוקרתי בתל-אביב. כהן, שהקריירה המוזיקלית שלו נסקה בשנים האחרונות 'למעלה-למעלה' - כפי שנקרא תקליטו הראשון, הנושא את שם להיטו הגדול - הוא אחד מזמרי הרגש המבוקשים ביותר כיום. בקולו הרך ובשירתו האותנטית הוא מצליח לפרוט על מיתרי הנשמה ולרגש רבים.

בימים האלה הוא שוקד על תקליטו השני, שיכלול אוסף שירים שהולחנו ועובדו על-ידי טובי אנשי-המקצוע בתחום. כמה מן השירים עיבד בן-גילו של כהן וחברו לספסל הלימודים בישיבה, רובי בנט - בנו המוכשר של המעבד והמנצח החסידי הנודע ר' חיים בנט, שאותו מכנה כהן "מורי ורבי".

מסוריה לארגנטינה

סיפורו האישי של כהן (30) מיוחד ומפתיע. ילדותו עוברת עליו בבואנוס-איירס, ארגנטינה. אביו של ר' שלמה נולד בארגנטינה, לאחר שהוריו היגרו לשם מחלב שבסוריה. האב, שוחט ובודק ותיק, נמנה עם הצעירים הראשונים שהרחיקו אל מעבר לים כדי לקנות תורה. בבחרותו נסע ללמוד בישיבת מיר בארה"ב, אלא ששם דווקא דבק בחסידות סטמר. כשחזר לארגנטינה החליט להקים בית ברוח החסידות. הוא הגיע ארצה, התחתן ושב לארץ-הולדתו.

ר' שלמה עצמו, שלו שמונה אחים, למד בילדותו בתלמוד-תורה 'שובה ישראל' של הקהילה החלבית בבואנוס-איירס. שם גם נתוודע לשלוחי חב"ד בארגנטינה, והערכתו להם ולפועלם נשתמרה בליבו עד עצם היום הזה. כישרונו המוזיקלי נתגלה בגיל צעיר מאוד, והוא שימש סולן בכמה מקהלות ילדים בארגנטינה.

מקהלת הילדים

כשהיה בן ארבע-עשרה עלתה משפחתו ארצה. כהן הגיע לישיבת סרט-ויז'ניץ בחיפה, וליבו הלך שבי אחר החצר החסידית הזו, שהשירה תופסת בה מקום של כבוד. עד-מהרה נתגלה קולו המיוחד של כהן, והוא שולב במקהלת הילדים והנערים של ר' חיים בנט.

אין כמעט מי שאינו מכיר את השיר 'מכניסי רחמים', בגרסתו המקורית, שבו נשמע קולו המרטיט של הסולן הצעיר מארגנטינה. שיר זה, שחובר לקראת תפילת ראש-השנה בבית-מדרשו של האדמו"ר מסרט-ויז'ניץ (לפני כחמש-עשרה שנים), הביא את כהן יותר מכל שיר אחר לתודעה הציבורית.

לעורר רגש של קדושה

עד היום - בהיותו זמר מבוקש בכל העולם - אנשים מבקשים ממנו לשיר את 'מכניסי רחמים'. "זה כבר מזמן לא שיר, אלא נעימה של תפילה", אומר ר' שלמה בלי שמץ של יוהרה. "שרתי את השיר הזה אלפי פעמים, ובכל-זאת, בכל פעם מחדש שאני מתחיל לשיר אותו, הקהל מתרגש ואני איתו".

לא פעם נזדמן לו לשיר בנוכחות רבו האדמו"ר. "הרב'ה אוהב מאוד את השירה שלי, ואף עודד אותי כמה וכמה פעמים לדבוק בה", אומר כהן, כיום נשוי ואב לשלושה, המתגורר בשכונת רמת-ויז'ניץ בחיפה. על השאלה מה נחשב בעיניו שיר חסידי טוב, משיב ר' שלמה: "כל שיר שמצליח לעורר את שומעיו לאהבת ה', ללימוד תורה או לכל רגש אחר של קדושה, הוא לטעמי שיר חסידי טוב".

פינת ההלכה ומנהג

שינה בטלית-קטן

שאלה: רבים נוהגים לישון בטלית-קטן. האם אין חשש של זלזול במצווה, או חשש 'בל תוסיף' לדעת הפוטרים ממצוות ציצית בלילה?

תשובה: בגמרא מסופר, שכשנכנס דוד המלך למרחץ וראה עצמו ערום, אמר "אוי לי שאני ערום מן המצוות!" (וכיוון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו). מכאן אפשר להסיק, שבהיותו ישן לא נשאר ללא מצוות. האר"י ז"ל הביא מזה ראיה שצריך לישון בטלית-קטן, וכתב ש"צריך להיזהר שלא להסיר מעליו טלית קטן לא ביום ולא בלילה, וישכב עמו בלילה, ויועיל מאוד לבטל כוחות החיצונים. ואין צריך להסיר אותו מעליו אלא בכניסתו לבית-המרחץ". החיד"א קבע שכך ראוי לכל אדם לנהוג, ובמקום אחר כתב שזה מציל ושומר מן החטא.

כתבו הפוסקים שמותר לישון אפילו בטלית-גדול (שאסור להיכנס בו לשירותים, בהיותו מיוחד לתפילה), לפי שאין זה גנאי כל-כך.

הרמב"ם (הפוטר מציצית כל בגד שלובשים בלילה) פסק שאין איסור ללבוש טלית בלילה, וביאר הכסף-משנה שאין בזה משום 'בל תוסיף'. ולפי ההלכה שאנו חוששים לדעת הפוסקים שכסות-יום חייבת גם בלילה, כל-שכן שמותר ללבוש טלית-קטן בלילה.

בסידור אדמו"ר הזקן כתב: "והמדקדקים נוהגין לישן בטלית-קטן, [א] כדי שאם ישן על היום לא יהיה ערום ללא מצוות, [ב] וגם לא יצטרך ללובשו קודם נטילת ידיים..., ואף אם פשטו מעליו וחזר ולבשו בלילה אין בו משום בל תוסיף, מאחר שיש אומרים שכסות יום חייב בלילה, [ג] וכן על-פי הסוד יש מצווה בלבישת טלית-קטן גם בלילה". וכתב הצמח-צדק, שיש להיזהר לישון בלילה בטלית-קטן שלובשים אותה לעיתים גם ביום.

מקורות: מנחות מג,ב. שער הכוונות, דרושי תפלת ערבית, דרוש א, מג"א ואחרונים ר"ס כא. ברכי יוסף סי' ח סק"ז, וציפורן שמיר שם ס"ק ב. רמב"ם הל' ציצית פ"ג ה"ח, וכ"מ שם. שו"ע ונו"כ סי' יח ס"א. שו"ע אדמו"ר הזקן סי' ח ס"ל וסי' כא ס"ד. סידורו הל' ציצית (בסוף השו"ע ח"א, במהדורה הישנה עמ' 310 ובחדשה עמ' תרטו). פס"ד צמח-צדק ג,ב. דרכי חיים ושלום אות לח. פסקי הסידור אות מג. 'ציצית – הלכה למעשה' ס"פ יא.