החסידות מראשיתה הרחיקה את העצבות וחיפשה תמיד דרכים להרבות בשמחה. בימי בין המצרים חיפשו גדולי החסידות כל דרך אפשרית לצמצם את האבלות למינימום ההכרחי על-פי ההלכה, ובוודאי לא לשקוע ב'חגיגות' של אבל ודכדוך-רוח.

מכאן המנהג החסידי לערוך סיומי מסכתות בתשעת הימים שבין ראש-חודש מנחם-אב לתשעה באב, שכן כך אפשר להוסיף שמחה של מצווה מותרת בימים אלה (אם-כי מנהג חב"ד שלא להשתמש בהיתר זה לאכילת בשר ולשתיית יין, אלא לעצם השמחה שבאה על-ידי סיום מסכת בתורה). יש אומרים שאף המנהג ליידות 'בערעלאך' (פירות קוצניים קטנים) בתשעה באב מבטא את השאיפה שלא לאפשר לציבור לשקוע יתר על המידה ביגון ובצער.

קח את ה'חג' הזה

על רבי ישראל מרוז'ין מסופר שהיה דוחה מאוד את העצבות והיה מדבר תמיד בגנותה ובשבח השמחה. כשהגיע תשעה באב, לא יכלו כמה מחסידיו להרשות לרגשי התוגה והעצב להשתלט עליהם וחיפשו דרכים לשמח את ליבם. הם החליטו להשתעשע בדרך מקורית: מפתח הגג של בית-המדרש שלשלו חבל ועניבה בקצהו, וכשהיה מישהו נכנס פנימה היו 'לוכדים' אותו בחבל ומרימים אותו למעלה...

בתוך כך נכנס הצדיק לבית-המדרש. העומדים על הגג לא יכלו לזהותו מלמעלה והרימו גם אותו אל-על. רק כשהיה כבר באוויר זיהו אותו ומיהרו להורידו, כשכל גופם רועד... כשהורד הצדיק, נשא עיניו למרום וקרא: "ריבונו של עולם, הרי אתה רואה שבניך אינם רוצים ב'חג' הזה; טול אותו אפוא מהם"...

ועוד מסופר על רבי שלמה מקרלין שביקר פעם אחת בתשעה באב אצל רבנו הזקן בעל התניא. באותם ימים שהה שם גם החסיד הידוע ר' שמואל מונק'ס, שהיה 'חסיד שובב' ושנון. בזמן אמירת הקינות יידה 'בערעלאך' לכל עבר, ובלי כוונה פגע אחד מהם גם ברבי שלמה. הצדיק הקפיד על כך ואמר לרבנו הזקן: "בגלל אברכים כאלה נחרב בית-המקדש". רבנו הזקן לא השיבו דבר.

למחרת הציע רבנו הזקן לרבי שלמה לצאת אל היער. הם נכנסו פנימה, ופתאום שמעו ממרחק קול בוכה מרה. הם התקרבו ושמעו שהאיש מקונן על חורבן בית-המקדש, וקינתו מזעזעת את הלב. כשהגיעו אליו, ראו שזהו ר' שמואל, היושב בתוך קן נמלים, וכולו שקוע באמירת הקינות. הגיב רבי שלמה ואמר: "בגלל אברכים כאלה ייבנה בית-המקדש".

הושיעה את עמך

חסידים השתדלו להפוך את הכיוון, ובימים אלה להעביר את הדגש מהעצב על החורבן לכיסופים לגאולה. אמר פעם כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "הכלי לביאת המשיח הוא - אחדות. ובפרט כאשר בני-ישראל יתאחדו וכולם ידברו אודות משיח - ימשיכו ברצון השם יתברך את הגאולה השלמה על-ידי משיח גואל-צדק במהרה בימינו" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 330).

בהזדמנות כלשהי הסביר הרבי מליובאוויטש מדוע נהגו בדורות האחרונים להשתמש  בפסוק "הושיעה את עמך" כשרוצים לספור עשרה למניין. וכך אמר: פעם נהוג היה למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך, ביראתך" (שיש בו עשר מילים), אך לאחרונה נהגו לומר את הפסוק 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם'. מה הטעם לשינוי? מפני שבדורות הראשונים בחרו בפסוק המתאים לתפילה בבית-הכנסת, ואילו בדורות האחרונים, כאשר מתקרבים והולכים לביאת המשיח, הרי הדבר הראשון שאומרים בהתאספנו לבית-הכנסת לתפילה, הוא תפילה לגאולה - "הושיעה את עמך"!