הגאון רבי צבי אשכנזי, מחבר שו"ת 'חכם צבי', היה מחמיר גדול מאוד בענייני עגונות. הסיבה להחמרתו היתרה בעניין זה נעוצה במאורע מסעיר.
ר' יעקב, חתנו של אב בית-הדין בווילנה (בעל 'שערי אפרים'), היה תלמיד-חכם מופלג ומתמיד גדול. מבוקר ועד ערב היה יושב ולומד בחברותא עם חברו הטוב, ר' משה, שהיה חתנו של פרנס-העיר וראש-הקהל.
יום אחד הותקפה העיר על-ידי גדוד טטרים פראיים. פחד גדול נפל על תושבי וילנה, ועל תושביה היהודים במיוחד. כל 'ביקור' של הטטרים ביישוב כלשהו הותיר אחריו שובל גדול של דם יהודי, הרס וחורבן.
פחדם של תושבי וילנה היה מוצדק. לאחר שעזבו הטטרים את העיר נודע כי לבד מרכוש רב שבזזו, נעלמו עקבותיהם של האברכים הצעירים ר' יעקב ור' משה. עד מהרה התברר כי השניים אכן נחטפו בידי הטטרים.
ר' יעקב ור' משה הובאו בידי חוטפיהם לאזור הררי מרוחק. במקום ההוא התגורר שבט פראי אחר, שגידל עדרי צאן ענקיים. בני השבט נהגו לקנות מידי הטטרים את חטופיהם, והיו מטילים עליהם כל מיני עבודות, ובכלל זה רעיית צאנם.
כל בני השבט לבשו בגדים דומים, כדי שייקל עליהם לזהות איש את אחיו. גם את עבדיהם הלבישו בני השבט בגד אחיד, שונה משלהם, כדי שיוכלו לזהותם ממרחק ולשלוט בהם טוב יותר.
ר' יעקב ור' משה נמכרו לשני אדונים, וכל אחד מהם הופקד על עדר צאן. חוקי העבדות של השבט היו נוקשים מאוד. בסוף כל יום התבצעה ספירה של הצאן, ואם מספרם נמצא חסר, שילם על כך העבד בחייו. כך חלפו עליהם כמה שנים.
יום אחד, כשיצאו השניים לרעות את צאן אדוניהם, נפגשו ר' יעקב ור' משה במפתיע. פגישתם הייתה נרגשת מאוד והם בכו האחד על כתפי רעהו. הם ידעו כי קלושים מאוד סיכוייהם לחזור ולהיות בני-חורין ולשוב לחיק משפחותיהם. בצר להם ניסו שני החברים לחשב את לוח-השנה היהודי, כדי שידעו את הימים שבהם חלים שבתות, חגים וימי תענית.
שקועים היו בשיחתם ובחישוביהם, עד שר' יעקב לא הרגיש כי כמה כבשים התפזרו והתנתקו מן העדר. פחד גדול נפל עליו כשגילה זאת. היה ברור לו כי דינו נחרץ, ועל-כן השביע את חברו, ר' משה, כי יחפש אחריו ויביאו לקבר ישראל. הם סיכמו כי אם בכל-זאת יתרחש נס ור' יעקב לא יומת, ישובו וייפגשו באותו מקום.
ר' יעקב חזר לבית אדונו. בשעת הספירה גילה האדון כי חסרים כמה ראשי-צאן. הוא כבר עמד להרוג את ר' יעקב, אלא שאז התערב לפתע אחד מבני השבט וביקש למנוע את המעשה. זה חמל על ר' יעקב, שהיה יפה-תואר. בין השניים התפתחה תגרה קשה, ובסופה מת אדונו של ר' יעקב.
הצעיר היהודי הבין כי נקרתה לפניו הזדמנות-פז להימלט. הוא מיהר להחליף את בגדיו עם אדונו המת ונמלט להרים, בידעו שעכשיו אין מי שיחפש אחריו.
חלפו יומיים-שלושה, ור' יעקב לא הופיע בנקודת-המפגש. חברו ר' משה הסיק כי הוא נרצח. הוא חיפש אחריו עד שמצא את גופתו המתפוררת, עטופה בבגדיו, קבורה מתחת לתלולית עפר. טרח ר' משה להוציא את הגופה ולקברה במקום אחר, קבורה יהודית.
בדרכו לשוב לאוהל אדוניו הבחין לפתע ר' משה בעגלה, שבה ישב גרף, שהיה מבאי בית אביו, פרנס-הקהילה בווילנה. הוא קרא לגרף בשמו והציג את עצמו. זה מיהר להעלותו על עגלתו ומילט אותו משם. ר' משה היה בטוח כי ניצל בזכות החסד האחרון שעשה עם חברו.
בשובו לווילנה שמחו הכול לקראתו. לצד השמחה על שובו הכתה את כולם הבשורה הקשה על מות חברו. ר' משה מסר לפני בית-הדין עדות מפורטת על מות חברו ועל קבורתו.
בינתיים הצליח ר' יעקב להימלט מידי שוביו. בהיותו לבוש כאחד מבני השבט לא עורר תשומת-לב מיוחדת. כך חלפו עליו חודשים רבים של נדודים. בהגיעו לאזור וילנה נודע לו לתדהמתו כי אשתו עומדת להינשא מחדש. חלחלה אחזה בו. הוא ידע כי עליו להגיע לביתו מהר ככל האפשר.
לווילנה הגיע ערב יום החתונה. הוא היה רזה ותשוש, לבוש בלויי סחבות, והשתלב יפה ב'סעודת העניים' שערך אבי הכלה. איש לא היה יכול לזהותו. חותנו עבר בין העניים והעניק לכל אחד ואחד מטבע. בהגיעו אליו, החזיר ר' יעקב את המטבע.
"אפשר תלמיד-חכם אתה ואין המטבע לפי כבודך?", שאלו חותנו. ר' יעקב הנהן בראשו. "שמא תאמר אחד מחידושיך?", הציע בעל השמחה. ר' יעקב נענה לו והשמיע באוזניו קטע מן הדרשה שנשא הוא-עצמו כמה שנים קודם-לכן, בקבלת-הפנים שהתקיימה לפני חתונתו.
צמרמורת חלפה בגופו של החותן. "אמור לי עוד משהו", האיץ בו. הוא חזר באוזניו דברים שנשא במסיבת ה'תנאים' שלו. הביט החותן עמוק לתוך עיניו וכעבור כמה שניות של הלם ותדהמה נפלו השניים זה בזרועות זה.
הסעודה שנועדה למחר נהפכה כמובן לסעודת-הודיה גדולה ולקבלת-פנים נרגשת לחתן האובד.
כעבור זמן נולד לר' יעקב ולרעייתו בן ונקרא שמו, צבי, הלוא הוא ...ה'חכם צבי'. מאורע מופלא זה שאירע להוריו הוא אפוא הסיבה להחמרתו המיוחדת בדיני עגונות. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
