עדיין אמצע החורף, אבל עיניהם של עשרת החסידים, תושבי העיר טלנטשי שבמולדובה, נשואות אל חג הפסח. רצונם לעשות את חג החירות במחיצת רבם, אדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש.
התארגנו החסידים, קנו סוס ועגלה, העמיסו על העגלה את מטענם ויצאו לדרכם, למסע הארוך של יותר מאלף ומאה הקילומטרים.
בבואם לליובאוויטש סברו שאחרי שעשו דרך ארוכה ומייגעת כל-כך מגיעה להם מחווה מיוחדת. רצונם להיות נוכחים בעריכת הסדר בביתו של הרבי.
הזדרזו החסידים, ערכו את הסדר בזריזות באכסנייתם, ומיהרו אל ביתו של הרבי. לאכזבתם עצר בעדם משמשו של הרבי. הוא הבין לרוחם, אך אמר כי הדבר אינו אפשרי. ואולם עצה טובה הייתה בפיו: "גשו אל ביתו של המהרי"ל (רבי יהודה-לייב, בנו השני של הרבי), ואולי ישמיע באוזניכם מאמר חסידות".
עשו החסידים כעצתו, הלכו אל ביתו של המהרי"ל, אך גם שם מנע המשרת את כניסתם. הוא הסביר כי המהרי"ל עומד לסיים את הסדר ולאחר מכן ינוח כשעה וחצי, כפי שהוא נוהג בכל לילה. הוא הזמין אותם להיכנס לאחד החדרים ולהמתין עד שיקיץ המהרי"ל.
נענו החסידים להצעתו, ומבעד לחרכים צפו במהרי"ל קורא את הפרשה הראשונה של קריאת שמע, ומנמנם על מצעי ההסבה.
כעבור שעה וחצי בדיוק התעורר, נטל את ידיו ובירך ברכות השחר. כששמע על החסידים הממתינים בביתו ועל הדרך הארוכה שעשו, ניאות לקבלם.
המהרי"ל התנצל לפניהם כי אין זה הזמן המתאים בעבורו לאמירת דברי חסידות, אך מכיוון שזה ליל הפסח, שבו מצווה לספר, יספר להם מופת מאביו שראה בעיניו בחורף שעבר.
סיפר המהרי"ל כי ביקש מאביו להיות נוכח בחדרו בשעה שהוא מקבל אנשים ל'יחידות'. הרבי הסכים, בתנאי שיסתתר מאחורי הווילון.
בין הנכנסים היה חייל יהודי שנחטף לשירות בצבא הצאר. 'קנטוניסטים' היה כינויָם של החיילים האלה. החייל סיפר כי סבל ייסורים קשים בשל נחישותו להישאר איתן ביהדותו. עתה עומד הגדוד שלו לצאת לחזית, והוא מתכוון לערוק מהצבא ומבקש את ברכת הרבי.
הרבי השיב בשלילה. "אל תעשה זאת", אמר. "שוב לפלוגתך, וה' ישמורך מכל פגע. תזכה לצאת לחופשי, ותראה בנים ונכדים הולכים בדרך התורה מתוך אריכות ימים".
החייל הביע את דאגתו שהוא עלול להיענש בעונש מוות על עצם בריחתו עכשיו לכמה ימים, ובפרט שמפקדו אכזר ורשע. הרבי הרגיעו והבטיח שלא יארע לו דבר.
החייל כבר פנה לצאת, אך הרבי קרא לו והורה: "לקראת חג הפסח בקש רשות ממפקדך שיניחו לך לחגוג את החג בקרב יהודים. המפקד יתרצה לשחררך לשני ימי החג הראשונים. אל תלון בבית שבו תתארח בליל הסדר, אלא לך ללון בבית המדרש.
"בשביעי של פסח תבקש שוב מהמפקד לעשות עם החג עם יהודי העיר הסמוכה, והוא בוודאי יסכים. לך ללון בבית ה'הקדש' המקומי".
החייל קיבל את דברי הרבי, ובלב רועד שב לפלוגתו. אמנם המפקד העיף בו מבטי זעם, אך קיבל את תירוצו שביקש לראות את קרובי משפחתו בעיר הסמוכה.
בערב פסח פנה אל מפקדו וביקש להשתחרר לשני ימי החג. המפקד נעתר. לקראת כניסת החג נכנס לעיר, כולו ספוג גשם.
אחד התושבים הזמין את החייל לערוך את הסדר בביתו. אחרי הסעודה נפלה עליו תרדמה חזקה. כשהתעורר, גילה כי הנרות כבו ובני הבית שכבו לישון. הוא זכר את ציווי הרבי ופנה לצאת ללון בבית המדרש.
הוא שכב על אחד הספסלים, ורגע קודם שנעצמו עיניו שמע קול חלש שואל: "מי זה?". החייל השיב מי הוא ומה מעשיו בעיר, והקול נאנח: "כמה טוב לך. אתה אדם צעיר ובריא ובכוחך לנדוד, אך אני, אפרים החייט, לא התנסיתי בכך".
האיש הוסיף לשפוך את ליבו: "הייתי בעל נכסים רבים, עד שבא ואשקה, ראש הפועלים שלי, הפיל ברשתו את אשתי, ושניהם גנבו את רכושי ונעלמו עם כל כספי. הם הותירו אותי עם חובות כבדים, והנושים לקחו את ביתי ונותרתי חסר כול".
גם בלילה השני חזר החייל לבית המדרש, ושוב שפך אפרים החייט את ליבו לפניו, עד שהחייל קלט את פרטי סיפור חייו.
למחרת חזר החייל לפלוגתו. בערב שביעי של פסח שוב התרצה המפקד לשחררו לחגוג בעיר הסמוכה. כמצוות הרבי פנה ללון ב'הקדש' המקומי. בליל החג השני, בעודו מנסה להירדם, שמע את הקבצנים הלנים במקום גוערים בוואשקה השיכור, על ששתה משקה 'חמץ' בפסח ונוהג בדרך שאינה הולמת.
השם ואשקה צלצל במוחו. הוא שיער שזה אותו פועל שגנב את רכושו של אפרים החייט!
בבוקר פנה החייל אל רב העיר וסיפר לו את הדברים. חקירה זריזה גילתה כי אכן זה האיש, ובידו מקצת הכסף שנגנב. הגניבה הוחזרה לחייט בעיר השכנה.
המהרי"ל סיים את סיפורו: "כעבור זמן שב לכאן אותו חייל, סיפר את אשר אירע, ואמר לאבי: 'רבי! אתם יושבים כאן ורואים את הנעשה בכל העולם'!"...
(על-פי 'מגדל עֹז') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
