לונג-ביץ', קליפורניה. האברך הצעיר רבי יצחק-אייזיק רוזנבוים, שזה עתה נישא, סיים להתפלל תפילת מנחה, ועמד לשבת ללימודו הקבוע בין מנחה לערבית. ואז הבחין ביהודי לא-מוכר. הוא בירכו בשלום והאיש פנה אליו בבקשה: "באתי לכאן לאסוף תרומות, ואני מחפש מקום ללון בו. התוכל לעזור לי?".
האברך השיב לו כי הוא מתגורר בדירה קטנה מאוד. "זו דירת חדר, שיש בה חדר שינה, מטבח ופינת אוכל מחוברים ומסדרון קטן", תיאר את מבנה הדירה באוזני האורח, "אבל אלך לשאול את רעייתי אם אפשר שתלון אצלנו".
רבי יצחק-אייזיק רוזנבוים מוּכר יותר כאדמו"ר מקליוולנד-רעננה, שנסתלק בל' בשבט לפני שנה. הוא נכדו של האדמו"ר רבי איתמר מנדבורנה. אביו, רבי ישכר-בער, היה האדמו"ר מסטרוז'ניץ.
את בר-המצווה שלו חגג בהונגריה, בעיצומם של ימי השואה, ואחריה היגרה משפחתו לארצות-הברית. הוא למד בישיבת 'תורה ודעת', ולימים הקים חצר חסידית בעיר קליוולנד.
ההחלטה לעלות לארץ גמלה בליבו ביום הכיפורים תשל"ד. בעיצומו של היום הקדוש נודע בבית המדרש (מפי גויים מקומיים שהאזינו לחדשות) כי בארץ ישראל פרצה מלחמה. הרבי הורה לעשות הפסקה בתפילה, לקריאת פרקי תהילים לפני קריאת התורה. אחרי אמירת התהילים התיישב על מדריגות ארון הקודש, ממרר בבכי.
במוצאי יום הכיפורים, אחרי שעשה הבדלה, אמר למתפללים: "קשה לי שאחינו בארץ ישראל נלחמים באויביהם ואני לא נמצא עימם. החלטתי לעלות לארץ, ואני קורא לכם לבוא עימי".
קודם עלייתו בא לארץ לבדוק היכן להתגורר. מכריו הזמינו אותו לקבוע את משכנו בירושלים, אבל הוא הוזמן לעשות שבת ברעננה, והתושבים ביקשו ממנו להקים את בית מדרשו בעירם, והוא החליט למלא את בקשתם.
בחודש אלול תשל"ו עלה ארצה והקים מרכז תורה וחסידות בעיר, ושם חי ופעל עד הסתלקותו.
ביתו היה תמיד פתוח לרווחה. מעולם לא אירע שביתו ננעל בפני אורחים, גם כאשר אלה היו אנשים לא נוחים כל-כך, שאחרים לא היו מוכנים להכניסם לביתם. במאור פנים אירח את אורחיו, וקירב אותם לאביהם שבשמיים. למקצתם אף קנה תפילין ומזוזות בכספו הפרטי.
גם ברעננה סעדו על שולחנו בכל שבת אורחים מגוּונים. הוא שמח על כל אורח כמוצא שלל רב, באומרו שרק בשביל דבר זה היה כדאי לו לקבוע את מגוריו ברעננה.
אבל אז, בלונג-ביץ', עדיין היה אברך צעיר, וכאשר שמע את בקשת האורח, מיהר לביתו וקיבל את הסכמת זוגתו לארח את האיש בביתו הקט. הוא חזר לבית הכנסת, ואחרי תפילת ערבית הזמין את האורח לבוא עימו.
בהיכנסם לדירה הקטנה הגיש לפני האורח ארוחת ערב, ואחריה הזיז את השולחן והכיסאות מפינת האוכל שבמטבח והעמידם במסדרון. במקום שהתפנה במטבח הניח מיטה ומזרן שהשיג, בעבור האורח.
האורח הביט במיטה שהוצעה לו בפינת האוכל, ואמר למארח שהוא מאוכזב מהמקום שהוקצה בעבורו. "וכי זוהי הכנסת אורחים?! אינני יכול לישון בתנאים כאלה!", אמר לבעל הבית.
רבי יצחק-אייזיק ביקש מהאורח להמתין, ופנה להתייעץ עם זוגתו. הם יכלו לנסות לחפש בעבורו מקום אירוח בבית אחר, אבל האפשרות הזאת, הוצאת אורח מביתם, לא באה בחשבון מבחינתם. מה עושים כאשר המקום היחיד שבא בחשבון לאירוח אינו מוצא חן בעיני האורח?
החליטו בני הזוג הצעירים לפנות את חדר השינה שלהם ולהציע אותו לאורח, ואילו הם יעשו את הלילה בפינת האוכל הקטנה...
יחד פנו אל האורח והזמינו אותו לישון בחדר השינה. האורח קיבל את ההצעה בחפץ לב ונכנס לחדר.
מנהגו של רבי יצחק-אייזיק היה להשכים קום ולהתחיל בהכנות לתפילה. בכל יום היה יוצא לטבול במקווה טהרה ומשם היה ממשיך לבית הכנסת. הפעם חזר אחרי הטבילה לביתו, וניגש לחדר השינה להעיר את האורח לתפילת שחרית.
הוא דפק על דלת החדר פעם ופעמיים, ואין קול ואין עונה. המתין מעט ונקש שוב בדלת, וגם הפעם לא נשמעה שום תגובה מבפנים. אחרי הניסיון השלישי החליט לפתוח את דלת החדר ולהקיץ את האורח משנתו החזקה.
כשנכנס לחדר נדהם לגלות כי אין בו איש. האורח פשוט נעלם. אף המיטה שהוצעה בעבורו נראתה ככזאת שלא ישנו עליה. כל הפריטים בחדר נותרו במקומם, ונראה היה שאיש לא נגע בהם. הדבר היה בעיניו לפלא.
הוא מיהר לבית הכנסת, ושאל את המתפללים אם מי מהם ראה את האורח, אך איש לא ראה אותו.
בערוב ימיו סיפר הרבי לתלמידיו: "אבי הקדוש זכה לגילוי אליהו הנביא ואף ביקש ממנו בקשות. אני ראיתי אותו, אבל לא זכיתי לבקש...".
(מפי נכדו ר' צבי פרנקל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
