פרשת החודש, ובה הציווי על קרבן הפסח, נאמרה קודם המכה העשירית, מכת בכורות. וכך נפתחת הפרשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר". מה הצורך לציין שהדיבור היה בארץ מצרים, והלוא ברור שמשה ואהרון היו במצרים?
מפרש רש"י: "חוץ לכרך". כלומר, הדיבור של הקב"ה אליהם אכן היה בארץ מצרים, אבל באזור בלתי-מיושב: "ומה תפילה קלה לא התפלל בתוך הכרך, דיבור חמוּר לא כל שכן?! ומפני מה לא נדבר עִמו בתוך הכרך, לפי שהייתה מלאה גִלולים". מכיוון שערי מצרים היו מלאות עבודה זרה, יצאו אל מחוץ לאזורי המגורים כדי לשמוע את דבר ה'.
לא במחשבה בלבד
על-פי זה צריך להבין איך ייתכן שהנבואה על מכת בכורות ניתנה למשה לא רק בהיותו בתוך מצרים, אלא בתוך ארמונו של פרעה, כפי שרש"י מפרש: "בעומדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו"?!
אין לומר שהנבואה ניתנה למשה במחשבה בלבד, ולכן אין מניעה שתימסר לו בארמון פרעה (כפי שיש המנסים להסביר), שכן משה השמיע את דבר ה' באוזני פרעה. וכי אפשר להשמיע את דבר ה' במקום מלא עבודה זרה?! שאלה זו נשאלת גם באשר לשאר המסרים שהעביר משה לפרעה – איך היה אפשר להשמיעם במקום של עבודה זרה?!
מצב של אין ברירה
ולמעשה השאלה מתרחבת גם על הניסים שחולל הקב"ה במצרים. הלוא נס הוא התגלות אלוקית, ואיך ייתכן שייעשה במקום טומאה?!
יש לומר שכל אלו היו מצבים של אין ברירה. לא הייתה ברירה אלא לחולל ניסים בתוככי מצרים; לא הייתה ברירה אלא להעביר את דבר ה' במצרים לפרעה. הלוא משה לא היה יכול לדרוש מפרעה לצאת אל מחוץ לכרך כדי להעביר לו את דרישת הקב"ה "שלח את עמי"...
כשיש ברירה – יוצאים
גם הנבואה על מכת בכורות הייתה חייבת להימסר למשה בתוך ארמונו של פרעה, מכיוון שמשה אמר לו: "כֵּן דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ". לכן לא הייתה ברירה אלא למסור למשה את הנבואה על המכה בעודו עומד לפני פרעה, כדי שיוכל למסור לו את דבר ה'.
אבל כשלא היה הכרח בדבר ודאי שיש להימנע מאמירת דברי קדושה במקום טמא, שיש בו עבודה זרה. לכן אמר משה לפרעה שיתפלל אל ה' בצאתו מן העיר, וגם הציווי על פרשת החודש נאמר למשה ולאהרון דווקא לאחר שיצאו אל מחוץ לכרך.
(על-פי תורת מנחם תשמ"ז, כרך ב, עמ' 372) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
