שני השליחים נכנסו בסערה לביתו של הרב מרדכי וייצל-רוזנבלט, רבה הנערץ של אושמינה שבליטא. בגדיהם היו מאובקים, הזיעה ניגרה מפניהם, וניכר היה שעשו מאמץ מיוחד לבוא לבית הרב במהירות.
"מנין אתם?", שאלם הרב במאור פנים.
השניים נקבו בשמה של עיירה רחוקה ברוסיה. "טפלו עלינו עלילת דם!", אמרו בקול בוכים. "שלושים ושישה יהודים מואשמים בהריגת גוי לצורך שימוש בדמו לאפיית מצות. אם יורשעו, יתרחש פוגרום איום ביהודי הקהילה. העיתונות המקומית מלבה את אש השנאה".
הרב הניף ידו בביטול וקרא: "אל תדאגו, לא יהיה פוגרום. הנאשמים ייצאו זכאים בדין, וזממם של שונאי ישראל יחזור אליהם".
עיני השליחים אורו. דבריו המרגיעים של הרב הפיחו בהם עידוד. הם הודו לו ויצאו בשמחה גדולה להביא את דבר ההבטחה המעודדת לאחיהם השרויים בחרדה.
אך יצאו השניים מהבית נקש בדלת יודל אסטרובסקי, אברך צעיר, שקיבל צו גיוס לצבא הצאר. הוא הרכין את ראשו לפני הרב וביקש את ברכתו, משוכנע שיזכה ב'פטור' שמימי. אבל הצדיק הפתיע אותו: "אתה לא תשוחרר מהצבא", קבע.
רוחו של יודל נפלה בקרבו. הוא תלה מבט תוהה ברב, וזה המשיך בדבריו: "קודם גיוסך עליך ללמוד את מקצוע המילה ולהתמחות אצל שני המוהלים בעירנו, ר' אבא לסקס ור' הירשלה".
נבוך ומבולבל יצא האברך מהבית. בטרם הצליח לעכל את העובדה שיתגייס לצבא הצאר, נחתה עליו ההוראה ללמוד את מקצוע המילה...
רגליו נשאוהו אל ביתו של המוהל ר' אבא. את תקופת ההמתנה למועד הגיוס העביר יודל בלימודים נמרצים. אחרי שהשלים את לימודיו ההלכתיים והמעשיים הוסמך למוהל.
בבוא היום בא יודל ללשכת הגיוס, הולבש מדים ונשלח למחנה הצבא בעיר המחוז. יודל חשב: אני הולך אל הלא-נודע. מן הסתם אסבול חרפת רעב, שכן לא אכניס לפי מזון לא-כשר. אפנה אפוא תחילה למסעדה יהודית כשרה, לארוחה אחרונה משביעה.
יודל מצא את דרכו לאזור היהודי. הוא נכנס למסעדה וסעד את ליבו. כשסיים, הלך למחנה וחיפש את הקצין הממונה על המגויסים החדשים. "אסטרובסקי! מדוע איחרת?!", גער בו הקצין, ואז התרכך: "טוב שכבר באת. הגנרל היה פה קודם ושאל אם החייל היהודי כבר בא".
בתוך זמן קצר מצא עצמו יודל מול הגנרל. הוא הצדיע בחשש. "הבנתי שאתה מוהל", אמר הגנרל ישירות.
"אכן", אישר יודל.
"טוב, טוב", אמר הגנרל, "הקשב היטב. אשתי יהודייה ונולד לנו בן. בימים האחרונים היא מתעוררת בבוקר מבוהלת ומספרת על חלום מוזר ובו יהודי זקן מצווה עליה למול את בנה. ביטלתי את דבריה, אבל החלום חזר ונשנה, והיא דרשה שאשיג מוהל מייד.
"הבטחתי לה שכך אעשה, ועדיין פטרתי בלגלוג את כל החלומות שלה. אמש סיימתי את יום עבודתי ושמתי פעמיי לביתי. כשהתקרבתי לבית שמעתי קריאות 'הצילו'. רצתי פנימה וראיתי יהודי זקן, בדיוק כפי שתיארה אשתי בחלומותיה.
"שאלתי את הדמות: 'מה אתה רוצה מאשתי?!'. הלה השיב: 'אני דורש שתמול את בנכם'. ניסיתי להתחמק ממנו: 'מנין אשיג מוהל?'. הזקן אמר: 'דאגתי לזה. למחנה יבוא חייל יהודי ושמו אסטרובסקי, שהוא מוהל מומחה'.
"באותו רגע התעשתי. הפחד הראשוני התפוגג ואת מקומו מילא כעס רב. חשתי שכבודי נרמס על-ידי היהודי הזה. שלפתי את אקדחי בכוונה להמיתו, אך כאשר כיוונתי את האקדח לעברו – האיש פשוט נעלם. נדהמתי. והנה באת למחנה, כמו שאמר הזקן".
הגנרל הוביל אותו לביתו והכניסו לחדר האורחים. הוא ערך את הברית כדת וכדין, והחזיר את התינוק לאימו, כדי להרגיעו.
בעודו ממתין שם ראה עיתון על השולחן. כותרת בולטת סיפרה על משפט מסעיר שבמרכזו שלושים ושישה אשמים יהודים בהריגת נוצרי. יודל הזדעזע. דמעות זלגו מעיניו. ליבו התמלא כאב על גורל אחיו הנרדפים. הוא לא מצא מנוח לנפשו.
כשחזר הגנרל לחדר מצא את החייל הצעיר בוכה. "מדוע אתה בוכה, חייל?!", שאל. יודל הצביע על העיתון וזעק ממעמקי ליבו כנגד העלילה הנוראה. "שאל את אשתך היהודייה אם ראתה בבית הוריה שימוש בדם למצות!", קרא. ואל האישה אמר: "כיצד תעמדי מנגד כאשר אחייך עומדים לפני גורל נורא על לא עוול בכפם?!".
נשמתה היהודייה של האישה התעוררה. היא לחצה על בעלה להיכנס לעובי הקורה ולהפעיל את כובד השפעתו. ואכן, הגנרל התערב אישית בפרשה, בא בעצמו לבית המשפט והתעמת עם התובע ועם השופטים, שהופתעו מהסניגור הבלתי-צפוי שהגן על היהודים בלהט. בסופו של דבר היהודים יצאו זכאים, ותחת זאת נפתחה חקירה חדשה, וזו הובילה לרוצח האמיתי – משרתו של הכומר.
(על-פי 'הדרת מרדכי') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
