אישה חשוכת ילדים מתייצבת במשכן ונושאת תפילה בלחישה • שני דברים מתרחשים כתוצאה מכך: שמואל הנביא נולד, וחז"ל לומדים מתפילה זו הלכות חשובות בדיני תפילה • על סגולתה של תפילת חנה, על מרירות ועל בקשת גשמיות • ביאוריו הנפלאים של רבינו לתפילת חנה, מעובדים בידי מערכת 'התקשרות'
בהפטרת ראש השנה מסופר על חנה אשת אלקנה, שלא נפקדה בילדים, ולאחר שנשאה תפילה ילדה את בנה - שמואל הנביא. על-פי דעת השל"ה האירוע אף אירע בראש-השנה.
בין ברכה ותפילה
איתא במסכת ברכות: "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה (כמה הלכות גדולות ניתן ללמוד מתפלה זו של חנה). 'וחנה היא מדברת על לבהּ' – מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. 'רק שפתיה נעות' – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. 'וקולהּ לא יִשמע' – מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו" וכו'.
וצריך להבין: מדוע הלכות אלו נלמדות מתפילת חנה, המופיעה בחלק הנביאים (שמואל א) שהם 'דברי קבלה', ולא מכמה וכמה תפילות שכתובות בתורה כגון תפילות האבות, תפילת משה רבנו, ועוד?
נקודת הביאור: בתפילת חנה ישנו חידוש מיוחד בנושא התפילה, אותו לא מצאנו באף מקום אחר בתורה.
להבנת הדברים יש להקדים ולדון בחילוק שבין ברכה ותפילה.
ברכה (מלשון 'הַבְרָכָה' חקלאית) מטרתה להמשיך ולהעביר דבר ממקורו למקום אחר. היא אפשרית רק כאשר הברכה קיימת במקורהּ, ומסיבה כלשהי נמנע ממנה להגיע למתברך. הברכה 'ממשיכה' את ההשפעה ממקוֹרָהּ אל המתברך.
לעומת זאת תפילה היא ניסיון לייצר רצון חדש אצל הקב"ה שלא היה קודם לכן. לכן רווח הניסוח "יהי רצון", שמשמעותו יצירת רצון חדש במקור.
[דרך אגב:
ישנם שני סוגי תפילות. יש תפילה ש"אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (רמב"ם הלכות תפלה א, ב) על צרכי היום-יום, ויש תפילה שנאמרת "בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים, כמו בעת צרה וכיוצא" (לשון הצמח-צדק בשורש מצוות התפילה בתחילתה). ישנם הסבורים שסוג זה בלבד הוא מצוות התפילה מהתורה.
הסיבה להבדל בין הסוגים נעוצה בהסבר מהותה של תפילה, השונָה מברכה:
הדעות שמצוות התפילה חלה רק ב"עת מן העתים" כמו בשעת צרה סוברות, שעיקר מהותה של התפילה הוא לא הבקשות לצרכי היום-יום שהן אינן בקשת רצון חדש כי-אם המשכה כמו פעולת הברכה, אלא, עיקר מהותו הוא לייצר אצל הקב"ה רצון חדש, 'יהי רצון', ולכן רק תפילה על ישועה והצלה מיוחדת היא מהתורה.]
ובתפילה גופא, בתפילת חנה יש חידוש מיוחד בתפילה שלא מצאנו כמותו בכל התורה.
אמנם תפילות להורדת גשמים או ריפוי חולים פועלות רצון חדש, אך הן אינן דומות לתפילה של עקרה ללידת בנים, שצריכה לחדש דבר שהוא הפוך מסדרי הטבע שהטביע הקב"ה בעולם.
ותפילת חנה מחודשת ביותר, שלא על דרך הרגיל:
לא רק שביקשה ברכה לילדים כשאר האבות שבתורה, אלא תוכנה היה כנאמר (ש"א א, יא): "ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך... ונתת לאמתך זרע אנשים...", ואומר על כך רש"י שבכך התכוונה ל"צדיקים".
כלומר, חנה לא ביקשה ילדים סתם, אלא זרע אנשים צדיקים. ולא רק שתהיה לילד נשמה של צדיק, אלא שיהיה צדיק בפועל, כפי שנדרה "ונתתיו לה' כל ימי חייו".
ואכן, הקב"ה נענה לתפילתה ונתן לה בן צדיק בדיוק כבקשתה, כשנולד לה שמואל הנביא.
דבר זה התעלה אפילו על ההגבלות שקיימות על פי תורה:
ידועים דברי הגמרא (נדה טז, ב): "מלאך הממונה על ההריון... אומר לפניו (של הקב"ה) רבונו של עולם... גברו או חלש... ואילו רשע או צדיק לא קאמר", כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
ואילו תפילת חנה חרגה אף מהמגבלות שקבע הקב"ה בתורתו, כשהעניק לבקשתה בן צדיק!
ולכן למדים בגמרא הלכות עיקריות בתפילה מתפילת חנה, מצד גודל תפילתה שפעלה חידוש גדול ביותר בעולם.
(מעובד מליקוטי שיחות חלק כ"ט – ר"ה ו' תשרי עמוד 182)
למה מרירות?
נאמר במסכת ברכות (ה): "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש".
הגמרא (שם ל, ב) שואלת: "מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר: אמר קרא (שמואל-א א, יא) 'והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה'".
דוחה הגמרא את לימודו של רבי אליעזר: "חנה שאני (שונה) דהות מרירא לבא טובא" – שהייתה מרת לב ביותר, וגם תפילתה הייתה במרירות רבה ואין זה מוכיח שהכול חייבים להתפלל כך.
ואכן, הגמרא מביאה עוד שני לימודים שונים כמקור לדין המשנה, ואף הירושלמי מביא מקור נוסף.
והנה, למרות קושיית הגמרא על רבי אלעזר לא נראה שהוא חזר בו מלימודו. ויש להבין את שיטתו שלמד דין תפילה בכובד ראש מתפילת חנה.
[ולהעיר מה שהביא אדמו"ר הזקן באגרת התשובה (פרק י) את שיטת רבי אליעזר, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש רש"י 'הכנעה'... וכדיליף התם בגמרא מקרא דכתיב והיא מרת נפש".]
בכדי להבין את דעת רבי אלעזר יש להקדים ולפרש את כוונת קושיית הגמרא עליו שחנה "הות מרירא דלבא טובא", שהרי בפשטות ההכנעה הנדרשת בשעת התפילה צריכה להיות כלפי הקב"ה, והאדם המתפלל לפני ה' צריך להרגיש בעצמו כעבד העומד בפני אדונו, כעבדיה קמי מארי', וכך בדרך ממילא ליבו נכנע מאימת המלך.
אך מרירות נפשה של חנה והכנעת ליבה נבעו ממצבה הפרטי כעקרה ללא ילדים, וכיצד ניתן להשוות בין תפילתה הפרטית לילדים ומרירותה בשל כך לבין כובד הראש הנדרש כהכנה לתפילה?
ויש לומר: רבי אלעזר לא חשש לקושייה זו מפני שהוא סובר כי כובד הראש וההכנעה שלפני התפילה אינם עבור כוונת המתפלל, כדי שתפילתו תהיה כדבעי, אלא עניין בפני עצמו, וזו עצה טובה לאדם שיהיה במרירות והכנעה וכך תפילתו תהיה רצויה ונשמעת יותר אצל הקב"ה.
[וראה ריטב"א (ברכות ה) "שישב באימה והכנעה כדי שתהא תפלתו רצויה ומקובלת", וכן מפורש במדרש תהלים קח: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש... כדי שישמע הקב"ה תפלתם".]
ולשיטתו גדר 'כובד ראש' הוא בנוגע לאופן קבלת התפילה אצל הקב"ה, ה'נפעל' (בלשון הרגצ'ובי) כביכול – שכדי שתהא התפילה רצויה לפני ה' וימלא בקשת המתפלל צריך האדם להיות במצב של 'כובד ראש'.
וכמו שמפורש בכתוב (ישעיה סו, ב) "ואל זה אביט, אל עני ונכה רוח", וכמבואר בכמה מקומות שהקב"ה שומע אל תפילת העני. וראה סוטה (ה, ב): "מי שדעתו שפלה... אין תפלתו נמאסת שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה".
וכן מובא בכמה מקומות, ולכן אין שום נפקא-מינא מהי סיבת המרירות וההכנעה, ואם רק הוא מרגיש הכנעה ושפלות תפילתו תהיה נשמעת.
וזה טעם לימודו של רבי אלעזר את דברי המשנה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" מתפילת חנה, שהייתה מרירה בגלל ענייניה האישיים (שהייתה חשוכת ילדים) כי כנ"ל – רגש המרירות קודם התפילה הוא עניין בפני עצמו שמועיל לקבלת התפילות אצל הקב"ה, ואין זה משנה מהי סיבת המרירות.
(מעובד מליקוטי שיחות חלק ל"ד פרשת עקב, ב)
תפילה שעניינה השתפכות הנפש
כאשר עמדה להתפלל חשב עלי הכהן שחנה שיכורה והוכיח אותה: "עד מתי תשתכרין?!", וחנה ענתה לו: "לא אדוני... ואשפוך את נפשי לפני ה'" (שמואל-א א, יד-טו).
והדברים תמוהים: אם עלי סבר שחנה שיכורה מדוע לא עצר בעדה מיד כדי להוציאה מבית ה', אלא המתין להוכיחה רק כשסיימה את תפילתה?
מאידך, כיצד טעה עלי בחנה בצורה כה קיצונית וחשבה לשיכורה בשעה שהתפללה לה' מעומק ליבה?
גם אם נמצא הסבר לחשדותיו של עלי, מדוע התורה מספרת לנו על כך, הרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב (ב"ב קכג, א)?
והביאור בזה: טענתו של עלי הייתה שכאשר עומדים "לפני ה'" אין לחשוב על שום דבר, רק על ה'. לכן אין מקום לבקשות על עניינים גשמיים, ובטח שלא להרבות בכך, אפילו אם המבוקש הוא רצון טוב – ילדים. אריכותה בעניינה וצרכיה האישיים יתר על המידה דימה אותה בעיניו לשיכורה ששכחה שהיא עומדת לפני ה'.
על דרך משל, אדם העומד לפני המלך מתבטל לפניו באימה ופחד, וגם כשמבקש איזה דבר עושה זאת במילים ספורות, ללא אריכות מיותרת.
על כך השיבה חנה "ואשפוך נפשי לפני ה'": לא רק שבקשתה איננה שכרות של רצונות עצמיים, אלא זוהי השתפכות של פנימיות הנפש, וזאת עשתה דווקא לפני ה', כפי שנאמר "בקשו פני (כי) את פניך ה' אבקש" (תהלים כז, ח), ולפנימיות הנפש אין רצון עצמי אלא כל כולה "חבוקה ודבוקה בך".
רצונה ב'זרע אנשים' לא נועד להנאתה האישית, אלא רק למען שמו יתברך, וכפי שהתחייבה בתפילתה "ונתתיו לה' כל ימי חייו", שרצונה ללדת בן היה כדי שיהיה צדיק ועבד ה' כל ימי חייו. וכפי שמביא רש"י בשם הילקוט (עה"פ, שם) "זרע אנשים – צדיקים".
ותפילה זו ראויה להיאמר בבית ה'.
מבקשים גשמיות בשביל הרוחניות
מכאן אנו למדים על תוכנן הכללי של תפילות ראש השנה והשנה כולה.
מצד אחד, ראש השנה הוא יום הדין על כל הצרכים הרוחניים והגשמיים של האדם. מצד שני, הנושא המרכזי של היום הוא הכתרת הקב"ה למלך, המחייבת ביטול וכניעה כלפיו, ללא עירוב כל רצון אישי.
כיצד הדברים משתלבים יחדיו? כאשר בטלים למלך אין חושבים על צרכים עצמיים גשמיים, או אפילו רוחניים, אך בנוסח התפילה שקבעו חז"ל מצויות בקשות גשמיות לרוב, שאדם צריך לרצות בהן, רגש הפוך מהתבטלות הישות העצמית.
ההסבר הוא: ההגשמה של מלכות ה' בעולם היא על ידי התעסקות והפיכת ענייני העולם ל"מכון לשבתו יתברך". הקב"ה הועיד לכל יהודי ניצוצות קדושה השייכות לנשמתו, ויהודי מבקש מה' שייתן לו דברים כדי שיוכל להגשים את מלוכת ה' בעולם בחלקו שלו.
נמצא, שבבקשת צרכי האדם בראש השנה אין מעורבת תחושת ישות עצמית, כי הוא מבקש זאת למען ה'.
זה מתבטא גם במעמדו הנפשי של המתפלל: בקשה לבירור הניצוצות הנובעת מהתבטלות מוחלטת בעת הכתרת המלך קשורה עם עצם הנשמה, ושם אין מקום לרצון עצמי, כי היא "חבוקה ודבוקה בך... יחידה ליחדך" (הושענות ליום ג').
אך עדיין יש מקום לשאול: הרי כאשר אדם מבקש את צרכיו הגשמיים והרוחניים, זה לא רק כדי להשלים את מטרת הבריאה אלא כי הוא מצוי ב'מצר' כפשוטו ורוצה שה' ימלא את משאלותיו. כיצד אפשר, אפוא, לדרוש מהאדם לחשוב על צרכיו האישיים ולבקשם מה', ולעשות זאת ללא עירוב רגשות אישיים רק למען שמו?
הדברים יובנו לפי פירוש הבעש"ט (כתר שם טוב סי' קצד (כה, ג) על הפסוק (תהלים קז, ה) "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף", שהרעב והצמא של הגוף למאכל או משקה נובעים מכך שהנפש רוצה לברר ולזכך את ניצוצות הקדושה שבמאכל ומשקה, מפני שאלו ניצוצות השייכים אליו ושעליו לתקנם. הרעב אמנם גופני, אך לאמיתו של דבר זה רעב של נשמתו לניצוצות הקדושה שבמאכל השייכים אליו.
ובענייננו, בקשות היהודי ותחנוניו אל הקב"ה בראש השנה לצרכים גשמיים ורוחניים הם, לאמיתו של דבר, ביטויי 'רעב' של נשמתו להגשים את כוונת הקב"ה להפוך את הדברים הגשמיים לדירה לו יתברך. זאת, גם אם בחיצוניות נראה שהרצונות נובעים ממציאותו העצמית ומעניינים של בני חיי ומזוני.
יתר על כן: עצם העובדה שיהודים מתעוררים מעומק נשמתם באמירת "ונתנה תוקף... מי ינוח" וכו' יותר מההתעוררות באמירת "מלוך על העולם כולו בכבודך...", היא הוכחה לכך, שאכן זוהי האמת בעומקם של דברים.
למרות שהטעם הגלוי לכך הוא שבהיות נשמת האדם בגוף, ענייני העולם קרובים אליו יותר מהעניינים הרוחניים, הרי הטעם העמוק לכך הוא שרצון ה' שתהיה לו דירה בתחתונים ולכן חודרים הדברים לעצמיות נפשו של היהודי.
לכן הוא מתעורר יותר דווקא בבקשות על צרכיו, כי התעוררות זו בפנימיותה היא השתוקקות של עצם הנשמה להגשים את הכוונה העליונה להפיכת העולם לדירה לו יתברך.
(מעובד מליקוטי שיחות חלק י"ט עמוד 291) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
