כיצד ייתכן שדווקא בערב ראש השנה יחסרו עניינים חשובים כדוגמת אמירת תחנון ותקיעה בשופר? * מדוע כאשר חל יום טוב בשבת אין אומרים את המזמור "לכו נרננה" הנאמר בכל שבת? * בהכרח לומר שהעניינים נפעלים מאליהם, כדוגמת המבואר בעניין אי התקיעה בשופר בשבת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ידוע המנהג שבערב ראש השנה אין תוקעים בשופר1 – אף על פי שתוקעים בכל ימי חודש אלול. וכמו כן אין אומרים תחנון בעב ראש השנה2.
והנה, שני עניינים אלו (תקיעת שופר ואמירת תחנון) שייכים ביותר לכללות העניין של ראש השנה, ועד שהם מהווים הכנה ופועלים את העניינים של ראש השנה:
כללות העניין של ראש השנה הוא – הכתרת הקדוש ברוך הוא למלך ("מלך ישראל וגואלו"), ועניין זה נכפל על ידי תקיעת שופר, כמאמר רז"ל3 "אמרו לפני מלכויות כו' כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר", ולכן "מצוות היום בשופר". וכמבואר בכמה מקומות שקול השופר קשור עם בחינת קלא פנימאה דלא אשתמע4 (כפי שזה נמשך ומתגלה בקול השופר – "בחצוצרות וקול שופר"5), ולכן על ידי זה פועלים בני ישראל שהקדוש ברוך הוא מקבל את ההכתרה – בראותו שבקשת בני ישראל היא באופן דקלא פנימאה כו' (קול השופר).
ומאחר שהתוכן הכללי של ראש השנה הוא – הכתרת המלך, קבלת עול מלכות שמיים – מובן, שבתור הכנה לדבר צריך להיות כללות העניין של אמירת תחנון, היינו, לבטל את כל העניינים הבלתי רצויים, כך שהאדם יהיה נקי וטהור וקדוש, ועל ידי זה יהיה מוכן לקבל על עצמו עול מלכות שמיים.
ובפרט על פי המבואר בדרושי רבותינו נשיאינו שקבלת העול של ראש השנה אינה בדוגמת קבלת העול של כל יום היא בנוגע ליום זה באופן פרטי, ואילו קבלת העול של ראש השנה היא קבלת עול כללית בנוגע לכל השנה כולה, ולכן, בוודאי דרושה ההכנה הנפעלת על ידי אמירת תחנון (שלילת וביטול העניינים הבלתי רצויים).
ב. על פי זה – לא ייתכן שבערב ראש השנה יחסרו חס ושלום העניינים הנפעלים על ידי תקיעת שופר ואמירת תחנון (מאחר שבערב ראש השנה ראש השנה יחסרו חס ושלום העניינים הנפעלים על ידי תקיעת שופר ואמירת תחנון (מאחר שבערב ראש השנה אין תוקעים בשופר ואין אומרים תחנון), אלא בהכרח לומר שבערב ראש השנה נפעלים עניינים אלו מעצמם, ללא הפעולה של תקיעת שופר ואמירת תחנון.
ועל דרך שאין תוקעים בשופר ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – כפי שמבאר אדמו"ר הזקן6 באר היטב שכל ההמשכה של תקיעת שופר נעשים (ללא פעולות האדם) מצד עצם עניין השבת. ואדרבה: ישנה מעלה יתירה בהמשכת עניינים אלו מצד עצם עניין השבת, ללא פעולת האדם בתקיעת שופר – כי: כאשר ההמשכה היא על ידי פעולת האדם בתקיעת שופר, הרי זה תלוי בהכנת ועבודת האדם התוקע כו', מה שאין כן כאשר ההמשכה היא מצד עניין השבת – הרי זה באופן של עשייה דלעילא (שאין זה תלוי בעבודת האדם כלל), כי "שבת מקדשא וקיימא", והיא בחינת "קדש מלה בגרמיה", ואם כן, המשכה זו היא בתכלית השלימות האפשרית.
[הטעם המובא בגמרא7 "שמא יעבירנו כו'" – הרי זה טעם השייך לעולם העשייה, ולמטה מזה – עניין השייך לצד דלעומת זה, שמשם יכול להיות עניין של שוגג כו' (וכידוע שגם עניין של שוגג הוא מצד התגברות הלעומת זה8, ולכן צריכים כפרה גם בשוגג); אבל הטעם הפנימי והאמיתי שאין תוקעים בשבת הוא – לפי שהמשכת כל העניינים נפעלת מצד עצם עניין השבת].
ועל דרך זה מובן בנוגע להעדר אמירת תחנון בערב ראש השנה – שזהו על דרך העניין של "עיצומו של יום מכפר"9, שכל העניינים שביום זה נפעלים בתכלית השלימות, עד שלא זקוקים לפעולה של אמירת תחנון.
ג. על פי זה יובן עוד עניין תמוה:
בכל ליל שבת אומרים ב"קבלת שבת" את המזמור "לכו נרננה", אבל כאשר יום טוב חל בשבת (ובענייננו – יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת) – אין אומרים "לכו נרננה", אלא מתחילים ב"מזמור לדוד" (כפי שנהוג בתפוצות ישראל, וכן מובא בסידור אדמו"ר הזקן על פי נוסח האריז"ל).
ולכאורה אינו מובן: מאחר שבכל ליל שבת אומרים את המזמור "לכו נרננה" – מדוע אין אומרים מזמור זה בשבת שיש בו הוספה מיוחדת, מפני שחל בו ביום טוב או ראש השנה?!
והביאור – בזה על פי האמור לעיל שכאשר ישנו דין בתורה (או "מנהג ישראל תורה הוא") שבערב ראש השנה אין תוקעים בשופר ואין אומרים תחנון, וכיוצא בזה בשאר עניינים – לא ייתכן לומר שעניינים אלו חסרים חס ושלום, אלא עניינים אלו נפעלים בתכלית השלימות מצד עצמם.
ועל דרך זה מובן בנוגע למנהג שאין אומרים את מזמור "לכו נרננה" (וכן את שאר המזמורים שלפני "מזמור לדוד") ביום טוב של ראש השנה (וכן יום טוב סתם) שחל להיות בשבת – שעניינים אלו נפעלים בתכלית השלימות גם ללא אמירת מזמורים אלו על ידי דיבור האדם.
דהנה, כאשר יום טוב של ראש השנה (וכן יום טוב סתם) חל בשבת – נפעלת הוספה מיוחדת בכל ענייני השבת, ולכן, כשם שהוספה זו פועלת סיוע בנוגע לכמה ענייני השבת, כמו כן פועלת הוספה זו סיוע בנוגע לעניינים הנפעלים על ידי אמירת "לכו נרננה", כך שאין צורך באמירת מזמורים אלו על ידי האדם (כבכל שבת).
ד. אבל לאידך – גם כאשר יום טוב של ראש השנה חל להיות בשבת, אומרים ב"שיר של יום" של יום רביעי (בסופו) שלושה פסוקים ראשונים של "לכו נרננה" – כפי שאומרים פסוקים אלו בכל יום רביעי בשבוע, בתור הכנה לאמירת המזמור "לכו נרננה" בשלימות ביום השבת.
[דהנה, התחלת ההכנה ליום השבת היא – ביום הרביעי, כמבואר בגמרא10 ש"ארבע וחמשא ומעלי יומא – קמי שבתא", ולכן, בתור הכנה לאמירת "לכו נרננה" בליל שבת, אומרים את התחלת המזמור (שלושה פסוקים ראשונים) ביום הרביעי, שבו מתחילה ההכנה לקראת יום השבת.
ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – שביום הרביעי אומרים "לכו נרננה הקטן", בתור הכנה לאמירת "לכו נרננה" השלם בליל שבת.
[ויש לומר שהלשון "לכו נרננה הקטן" גופא מורה על עניין של הכנה – בדוגמת החינוך של קטן, "חנוך לנער", המהווה הכנה לאופן הנהגתו כאשר יהיה גדול בשלימות, עד למעמד ומצב ש"גם כי יזקין", שגם אז תהיה הנהגתו בהתאם להכנה של כללות החינוך בקטנותו – "גם כי יזקין לא יסור ממנה"].
וכאמור – אף על פי שביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין אומרים "לכו נרננה" – אף על פי כן, אומרים "לכו נרננה הקטן" ביום הרביעי שלפניו].
וטעם הדבר – על דרך האמור לעיל11 שנוסף על עניין "ברוך הבא בשם ה'" צריך להיות גם עניין "ברכנוכם מבית ה'" על ידי מעשה ופעולת האדם, ועל דרך זה בנוגע לענייננו: כדי שתהיה פעולת ועבודת האדם בהכנה ליום השבת (כולל יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת), צריכה להיות אמירת "לכו נרננה הקטן" ביום הרביעי שלפניו (שאז מתחילה כללות עבוד האדם בהכנה לקראת יום השבת).
ה. עוד עניין בזה – השייך במיוחד ליום טוב של ראש השנה שחל בשבת (נוסף על האמור לעיל בנוגע לכל יום טוב שחל בשבת):
איתא בפרקי דרבי אליעזר12 שביום ברוא אדם הראשון – ראש השנה – המליך את הקדוש ברוך הוא למלך על העולם כולו, באומרו לכל הבריות: "בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו... ואמר ה' מלך גאות לבש וגו'".
וזהו כללות תוכן המזמור של "לכו נרננה" – שאדם הראשון פנה לכל הנבראים (ביום שנברא – בראש השנה) ואמר להם: "בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו", היינו, הכתרת הקדוש ברוך הוא למלך העולם כולו.
ועל פי זה מובן שתוכן המזמור "לכו נרננה" שייך לראש השנה בהדגשה יתירה, כי כללות העניין של ראש השנה הוא – הכתרת הקדוש ברוך הוא למלך על העולם כולו, ובנוסח התפלה: "מלוך על העולם כולו בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו", ומה שאין אומרים מזמור זה ביום טוב של ראש השנה שחל בשבת – הרי זה לפי שאין צורך באמירת מזמור פרטי זה, בה בשעה שבכל ענייני ראש השנה (בכל התפלות ובקידוש וכו') מודגש ביותר כללות העניין של הכתרת הקדוש ברוך הוא למלך על העולם כולו.
זאת אומרת: אם היו אומרים את המזמור "לכו נרננה" ביום טוב של ראש השנה שחל בשבת, הנה לא זו בלבד שהיה זה באופן "יש בכלל מאתיים מנה", אלא היה זה בדוגמת "מנה" באלף, בריבוא רבבות, ועד לדרגא כזו שלמעלה מעניין המספר!
(משיחת ליל כ"ט אלול ה'תשמ"ב, ערב ראש השנה ה'תשמ"ג.
תורת מנחם התוועדויות ה'תשמ"ב חלק ד עמ' 2286 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)
_____________________________
1) שולחן ערוך סימן תקפא סעיף ג (ברמ"א) ובנו"כ.
2) שולחן ערוך שם.
3) ראש השנה טז, א. לד, ב.
4) ראה זח"א נ, ב.
5) תהלים צח, ו.
6) ליקוטי תורה, דרושים לראש השנה נו, א ואילך.
7) ראש השנה כט, ב.
8) איגרת הקודש סימן כח.
9) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג "ועצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים".
10) פסחים קו, א.
11) בתחילת ההתוועדות – תורת מנחם התוועדויות תשמ"ב חלק ד' עמ' 2280 ואילך.
12) פרק יא.
סיכום:
עניינו של ראש השנה הוא – קבלת מלכותו של הקדוש ברוך הוא. ההכנה לכך נעשית בימי חודש אלול על ידי תקיעה שופר ואמירת תחנון. ברם, בערב ראש השנה אין אומרים תחנון ואין תוקעים בשופר.
כיצד ייתכן שבערב ראש השנה יחסרו ענייני הכנה חשובים אלה?
מבואר בחסידות שבראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בשופר משום שענייני תקיעת שופר נפעלים מעצמם ואין צורך בפעולת האדם. על דרך זה יש לומר, שבערב ראש השנה נפעלים ענייני ההכנה לראש השנה מעצמם ולכך אין צורך לעשותם בפועל.
בדרך זו יש לבאר עניין נוסף:
כאשר חל יום טוב או ראש השנה בשבת, אין אומרים "לכו נרננה" ומזמורים שאחריו אלא מתחילים ב"מזמור לדוד". על פי האמור יש לומר, שעל אף שאין אומרים מזמורים אלה, אין בכך כל חיסרון, העניינים נפעלים מאליהם ללא פעולת האדם.
בנוגע לאי אמירת "לכו נרננה" בשבת שחל בה ראש השנה יש להוסיף: תוכן כל ענייני ראש השנה הוא הכתרת הקב"ה. ומאחר שבכל ענייני ראש השנה כבר ישנה הדגשה על כללות קבלת מלכות ה', אין עוד צורך באמירת המזמור הפרטי "לכו נרננה". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
