נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת ניצבים-וילך | חיבור נס וטבע
	עשירות כפשוטה!
	כלל ופרט וכלל
	ושב ה' את שבותך
	יליד פרשבורג שהתקשר וקירב רבים – לרבי
	פרשת ניצבים-וילך
	"ותן חלקנו בתורתך"
	השמחה האמיתית
	עת לדעת
	תשמ"ט
	הלכות ומנהגי חב"ד

"את החודש השביעי, שהוא החודש הראשון לחדשי השנה הקדוש ברוך הוא בעצמו מברכו" * תכלית בברכת ה' לחודש השביעי היא אודות עניינים גשמיים, שכן על עניינים אלה הוא הדין ומשפט בראש השנה * שלוש שלבים בברכת ה' ובהתגלות החסידות: "כלל ופרט וכלל" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידועה תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו¹ אודות עניינו המיוחד של שבת זה – השבת האחרון של חודש אלול:

"אדמו"ר² הזקן סיפר: בהיותי במעזריטש שמעתי ממורי ורבי הרב המגיד בשם מורו ורבו הבעל שם טוב נ"ע: החודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה³, הקדוש ברוך הוא בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכוח זה ישראל מברכים את החודשים י"א פעמים בשנה".

ומקשר זה עם פרשת השבוע – "כתיב⁴ אתם נצבים היום, דהיום קאי על ראש השנה שהוא יום הדין, וכמו שכתוב⁵ ויהי היום גו', ותרגם והוה יומא דינא רבא, ואתם נצבים קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין, ובשבת שלפני ראש השנה שהוא שבת האחרון של חודש אלול קוראים אז פרשת נצבים, שזהו ברכתו של הקדוש ברוך הוא בשבת מברכים חודש השביעי, שהוא המושבע ומשביע⁶ ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה".

ב. והנה, ברכה זו, היא ברכה כללית, ברכה לחודש תשרי, התחלת וראש השנה, שממנה נמשך הכוח לישראל לברך כל שאר חודשי השנה. אמנם, תכלית הכוונה היא שהברכה לא תישאר באופן של כלל, אלא תומשך גם בפרטים, אשר, על יד זה ניתוסף עילוי גם בהכלל, כדלקמן.

ובהקדמה:

ברכתו של הקדוש ברוך הוא, "נצבים קיימים ועומדים היינו שזוכים בדין", היא – בעיקר בנוגע לענייני עולם הזה הגשמי, כידוע מה שכתב רבינו הזקן בליקוטי תורה⁷ בשם הגהות מיימוניות⁸ (פסק דין גם בנגלה דתורה) ש"אין אדם נדון בראש השנה אלא לענייני עולם הזה כו'", ובמילא, המשכת הברכה ש"זוכים בדין" היא באופן שנמשכת בעניינים גשמיים כפשוטם.

כלומר, ההמשכה של ראש השנה היא לא רק בעולם הזה הגשמי, אלא בכל העולמות העליונים, כל סדר השתלשלות כו', ואדרבה, סדר ההמשכה הוא שנמשך תחילה בעולמות העליונים, ואחר כך נמשך ומתגלה גם בעולם הזה הגשמי,

אבל אף על פי כן, כוונת הגילוי וההמשכה בעולמות העליונים אינה אלא בשביל עולם הזה הגשמי, שבו נשלמת הכוונה שנתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים⁹, ובשביל הגילוי בעולם הזה הגשמי ניתוסף הרחבה גם בגילוי והמשכה בעולמות העליונים, שנעשה אצלם העניין ד"הרחיבי מקום אהלך¹⁰".

[דוגמא לדבר בהלכה – שהרי התחלת כל העניינים בתורה, ומהתורה נמשך גם בעולם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא"¹¹:

קיום המצוות¹² - עיקרו המעשה בפועל, כלומר, לא כוונת המצווה, אלא קיומה במעשה, שהרי, על ידי משעה המצווה לבד, ללא כוונת המצווה, יצא ידי חובה, ואילו כוונת המצווה לבד, ללא המעשה בפועל, לא יצא ידי חובה.

ואף על פי כן, צריך להיות גם כוונת המצווה¹³, אלא, שהצורך בכוונה אינו בשביל הכוונה עצמה, כי אם, בשביל תועלת מעשה המצווה, שעל ידי כוונת המצווה ניתוסף עניין עיקרי במעשה המצווה – עניין החיות, כמאמר רז"ל¹⁴ שמצווה בלא כוונה כגוף בלי נשמה].

ונמצא, שתחילת ההמשכה היא באופן של כלל, עד לנקודה הכי כללית דהתחלת ההתהוות בראש השנה¹⁵ (כולל גם התהוות הזמן¹⁶), ואחר כך נמשך בפרטיות ופרטי פרטיות עד לעולם הזה הגשמי, כאמור, שתכלית הכוונה היא הגילוי וההמשכה למטה דווקא, שעל ידי זה ניתוסף עילוי גם בכלל, עד לדרגא שלמעלה מגדר של כלל (אפילו "כלל גדול") – דירה לו יתברך בתחתונים, דירה לעצמותו ומהותו יתברך.

ג. ויש להוסיף, שעניין זה – כלל ופרט וכלל – מרומז גם בהזכרת שלושת אבות החסידות בתורה הנ"ל:

הבעל שם טוב והמגיד, נשיאי החסידות הכללית – כלל.

אדמו"ר הזקן, נשיא חסידות חב"ד – פרט, היינו, שחסידות הכללית נמשכת ומתגלה גם בפרטים ופרטי פרטים כו', על ידי ההבנה וההשגה בחב"ד שבנפש.

ועל ידי הגילוי של הבנה והשגה בחב"ד (פרט) – נעשה עילוי ושלימות גם בהכלל כו' (כמדובר בהתוועדות שלפני זה¹⁷), כולל גם שעל ידי ההמשכה בפרטים (חב"ד) נעשה גילוי החסידות באופן השייך לכל ישראל ממש (כלל הכי גדול) כפתגם רבינו הזקן¹⁸ שתורת החסידות אינה שייכת לחוג מסויים, אלא לכל ישראל ממש, כלל הכי גדול, עד לנקודה העצמית שלמעלה מגדר כלל.

ד. ויש לקשר זה עם פרשת נצבים:

"אתם נצבים היום כולכם" – כלל, "ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" – פרט (התחלקות לעשר סוגים של בני ישראל¹⁹), וכל זה כדי "לעברך בברית ה' אלוקיך"²⁰, כמבואר בליקוטי תורה²¹ שעניין כריתת הברית הוא שהעוברים בברית מתאחדים בתכלית האחדות, "להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים", "כאילו נעשה לבשר אחד" – כלל הכי נעלה, עד לדרגא שלמעלה מגדר כלל, שנעשים כולא חד עם מהותו ועצמותו יתברך.

ולהעיר, שגם במאמר הנ"ל מבאר תחילה ש"זהו דרך כלל", וממשיך, "אך דרך פרט איך הוא דרך הייחוד ומהו עניין התשובה כו'", ועל זה מבאר העניין דכריתת ברית, נקודת האחדות שלמעלה מגדר כלל.

ובפרטיות יותר:

מבואר בליקוטי תורה שהפרט שעל ידו נעשה כריתת הברית הוא עניין התשובה – "זיכרון הברית וההתקשרות שבין ה' ובינינו... ועל ידי השופר שהיא בחינת תשובה עילאה".

ולהעיר גם מהשייכות לרבינו הזקן (ה"פרט" שבתורת החסידות, שעל יד זה נעשה שלימות בהכלל כו') – כידוע שעניינו של רבינו הזקן הוא עשיית בעלי תשובה²² (כמדובר גם בהתוועדות שלפני זה²³).

וזהו גם הקשר ל"אתם נצבים" – שהרי "נצבים" הוא עניין התוקף, "נצב מלך"²⁴, וזהו "אתם נצבים היום כולכם", שאצל כל ישראל נעשה העניין ד"נצב מלך"²⁵, אשר, "אמר מלכא עקר טורא"²⁶, כולל גם העניין ש"נדמה להם (היצר הרע) כהר"²⁷, ובנוגע ל"הר" זה – "עקר טורא", "עקר" דייקא, היינו, לא ביטול מציאות ההר (על ידי זה ש"טוחנן זה בזה"²⁸), כי אם, שעוקרו ממקומו ומביאו למקום אחר – אתהפכא חשוכא לנהורא²⁹, "זדונות נעשו לו כזכויות"³⁰, שלימות התשובה, שעל ידי זה נעשה שלימות העניין של "טוב מאוד", "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאוד והנה טוב מות"³¹, היינו, שגם העניין דהיפך הטוב מתהפך לטוב.

ויש להוסיף, שעניין התשובה שייך גם אצל צדיקים – "לאתבא צדיקייא בתיובתא"³²:

גם כאשר העבודה היא "כדבעי ליה למעיבד"³³, עד לשלימות העבודה – הרי, עדיין אינו בטל ומיוחד בתכלית הביטול והייחוד, אשר, העדר הביטול והייחוד בתכלית הוא – בדקות דדקות – בבחינת מרידה במלכות, "מחוי במחוג קמיה מלכא"³⁴, ולכן צריך להיות עניין התשובה, "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה"³⁵, ביטול וייחוד בתכלית.                                                                                                 

והשלימות שבזה – לעתיד לבוא, "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", שאז, נעשה שלימות בכל הבריאה כולה – "אלה תולדות פרץ"³⁶, באופן נעלה יותר מהשלימות שבהתחלת הבריאה, "אלה³⁷ תולדות השמים והארץ בהבראם"³⁸ (כולל גם השלימות של אדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא³⁹, ומשה רבינו, מבחר מין האנושי⁴⁰, עליו נאמר⁴¹ "ותחסרהו מעט מאלוקים"), מכיון שנשלמה כוונת הבריאה – דירה לו יתברך בתחתונים.

ה. והמעשה הוא העיקר:

המשכת ברכתו של הקדוש ברוך הוא בשבת זה – ש"אתם נצבים היום", "נצבים קיימים ועומדים היינו שזוכים בדין", וכאמור, שחודש השביעי – המתברך בשבת זה – נעשה "המושבע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה".

ובפשטות – ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, ועד לטובה העיקרית והפנימית – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, באופן ד"נצבים" – "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה"⁴².

וכל זה נעשה עוד לפני ראש השנה – החל מראש חודש אלול [דמכיון שעל פי תורת אמת ("מנהג ישראל תורה היא"⁴³) צריכים לברך איש את רעהו בברכת כתיבה וחתימה טובה מראש חודש אלול⁴⁴, הרי זו הוכחה שלמעלה נפסקה כבר ברכת כתיבה וחתימה טובה לכל אחד ואחת מישראל], ובפרט לאחרי ח"י אלול, ועל אחת כמה וכמה בשבת האחרון של חודש אלול שהקדוש ברוך הוא בעצמו מברכו.

וכן תהיה לנו – הצלחה רבה ומופלגה בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, והצלחה רבה ומופלגה בנוגע להמשכת ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה הן ברוחניות והן בגשמיות, כאמור, שהתחלת ההמשכה היא ברוחניות, ואחר כך נמשך גם למטה בגשמיות, ואדרבה – עיקר הכוונה היא בגשמיות דווקא, ועד שמתאחדים יחדיו – בגשמיות וברוחניות גם יחד.

(משיחת שבת פרשת נצבים וילך, כ"ה אלול ה'תשמ"ז.

תורת מנחם – התוועדויות ה'תשמ"ז חלק ד עמ' 377 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

____________________________

1)    "היום יום" כ"ה אלול. וראה ליקוטי שיחות נצבים וילך תשד"מ. וש"נ.

2)    להעיר שבתורה זו מדייק להזכיר את שמם של שלוש אבות החסידות, הבעל שם טוב והמגיד – נשיאי החסידות הכללית, ואדמו"ר הזקן – נשיא חסידות חב"ד (וראה לקמן סעיף ג). ובכולם מדגיש התואר "אדמו"ר" או "מורי ורבי".

3)    דאף שבמניין החדשים שהתחלתו בניסן, הרי, תשרי הוא חודש השביעי, הרי ההדגשה כאן בתיבת שהנה שלכן: תשרי הוא "חודש הראשון ל(חדשי ה)שנה", ובגלל זה מברכו הקדוש ברוך הוא.

4)    ריש פרשתנו (נצבים).

5)    איוב ב, א.

6)    ומטעם זה מדגיש כאן חודש השביעי (ולא "הראשון . . לשנה") – מלשון שובע, "המושבע ומשביע כו'".

7)    דרושים לראש השנה נט, ב.

8)    הלכות תשובה ריש פרק ג – בשם הרמב"ן.

9)    ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פרק לו. ובכ"מ.

10)  ישעיה נד, ב.

11)  זוהר חלק א קלד, סוף ע"א. חלק ב קסא, ריש ע"ב.

12)  ראה תניא ריש פרק לח.

13)  ולדוגמא בתפילין – "הוקשה כ התורה כולה לתפילין" – שעבוד הלב והמוח (שולחן ערוך (ואדמו"ר הזקן) אורח חיים סימן כה סעיף ה (סעיף יא)). ולהעיר, שבתפילין מודגש ביותר הצורך וההכרח שבכוונת המצווה, שהרי כוונה זו (שעבוד הלב והמוח) היא חלק מהמצווה עצמה (ב"ח או"ח ס"ח).

14)  ראה לא תעשה להאריז"ל ריש פרשת עקב. ועוד. תניא שם. ובכ"מ.

15)  כולל – חידוש התהוות הבריאה מאין ואפס המוחלט בכל רגע ורגע, בתורת הבעל שם טוב שנתבארה באופן של הבנה והשגה בחב"ד על ידי רבינו הזקן בשער הייחוד והאמונה.

16)  כתורת המגיד (סידור עם דא"ח שער קריאת שמע עה, ד) שגם זמן הוא נברא, היינו, שלפני התהוות הבריאה לא היה גדר הזמן, ובהתחלת הבריאה נתהווה גם עניין הזמן, נקודת הזמן הכוללת את כל פרטי הזמן. ולא עוד, אלא, שגם התהוות הזמן מתחדשת בכל רגע, כתורת הבעל שם טוב הנ"ל.

17)  שיחת שבת פרשת תבוא – תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז ח"ד עמ' 340: "אף שתורת חסידות חב"ד היא (לכאורה) גילוי ופירוט של תורת החסידות הכללית באופן של הבנה והשגה – הרי זה גם עניין בפני עצמו... ולא עוד, אלא, שעל ידי זה נעשה שלימות גם בתורת החסידות הכללית", עיי"ש.

18)  ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ חלק י עמ' דש. וש"נ.

19)  ראה זוהר חלק ב פב, א.

20)  פרשתנו (נצבים) כט, ט-יא.

21)  ריש פרשתנו.

22)  ספר השיחות תורת שלום עמ' 86. ובארוכה – ליקוטי דיבורים חלק ד תשנה, סע"א ואילך.

23)  שיחת שבת פרשת תבוא – תורת מנחם התוועדויות שם עמ' 340 ובהערה 70.

24)  מלכים א כב, מח. אור התורה פרשתנו (נצבים) סוף עמ' א'רא ואילך.

25)  כמאמר רז"ל (שבועות מז, ב) "עבד מלך כמלך", ויתירה מזה – "עבד מלך מלך" (ספרי ופירוש רש"י דברים א, ז. ועוד), דיש לומר, שבתחילת העבודה נעשה רק "כמלך", בכ"ף הדמיון, ואחר כך נעשה גם "מלך" ממש.

26)  ראה בבא בתרא ג, ב.

27)  סוכה נב, א.

28)  לשון חז"ל – סנהדרין כד, א.

29)  ראה זוהר חלק א ד, א.

30)  יומא פו, ב.

31)  בראשית רבה פ"ט, ה.

32)  הובא בליקוטי דרושים לשמיני עצרת צב, ב. שיר השירים נ, סוף עמ' ב. וראה זוהר חלק ג קנג, ב.

33)  ראה כתובות סז, ריש ע"א.

34)  ראה חגיגה ה, ב. וראה ליקוטי שיחות חלק כ עמ' 168 ובהנסמן שם בהערה 17.

35)  קהלת ז, יב. וראה ליקוטי תורה ריש פרשת האזינו. ובכ"מ.

36)  רות ד, יח.

37)  בראשית ב, ד.

38)  ראה בראשית רבה פי"ב, ו. שמות רבה פ"ל, ג.

39)  ראה בראשית רבה פכ"ד, ה. קהלת רבה פ"ג, יא (ב).

40)  פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין פרק חלק ביסוד השביעי.

41)  תהלים ח, ו. ראש השנה כא, ב. וש"נ.

42)  בחוקות יכו, יג ובפירוש רש"י.

43)  ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן תצד סעיף טז. הנסמן בליקוטי שיחות חלק כב עמ' 56 הערה 2.

44)  ראה מטה אפרים סימן תקפא סעיף ט (מליקוטי מהרי"ל הלכות ימים הנוראים).

סיכום:

אדמו"ר הזקן שמע מהמגיד, ששמע מהבעל-שם-טוב שחודש תשרי הקדוש-ברוך-הוא בעצמו מברכו. ברכת ה' היא: "אתם נצבים היום", נצבים וזוכים ביום הדין, יום ראש השנה.

הדין ומשפט שבראש השנה הוא על עניינים גשמיים. ברכת ה' נמשכת בכל העולמות, אך תכליתה זכייה בדין בעניינים גשמיים כפשוטם.

נמצא, שבברכת ה' שלושה שלבים – "כלל ופרט וכלל":

שלב ראשון – גילוי הברכה הוא בנקודה גבוהה, ראשונית וכללית ('כלל'). שלב שני – הברכה יורדת ומתגלה בכל עולם בפרטיות, עד שבאה אל תכליתה ומתגלה בעולם הזה הגשמי ('פרט'). שלב שלישי – הברכה משיגה את תכליתה ויוצרת עלייה בכל העולמות ('כלל').

שלושה שלבים אלה קיימים גם אצל בעלי השמועה – הבעל-שם-טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן:

הבעל-שם-טוב והמגיד – נשיאי החסידות הכללית: 'כלל'.

אדמו"ר הזקן – נשיא חסידות חב"ד, בה נתגלתה פנימיות התורה בפרטים ופרטי פרטים: 'פרט'.

גילוי התורה באופן של חב"ד פעל עליה ושלימות בגילוי החסידות בכלל: 'כלל'.

גם בתחילת פרשת נצבים קיימים שלושת שלבים אלו:

"אתם נצבים היום כולכם": 'כלל'.

"ראשיכם, שבטיכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך" – פירוט דרגות שונות: 'פרט'.

"לעברך בברית" – מבואר בחסידות שעל ידי הברית נוצרת אחדות נפלאה בין בני ישראל: 'כלל'.