מדורים נוספים
	התקשרות 548 - כל המדורים ברצף
	זה הזמן להחליט - להוסיף עונג בכל מעשינו ועבודתנו
	רגש השמחה בגלל הידיעה שתיכף ומיד נכנסים לארץ ישראל
	'מבצע תפילין'
	פרשת בשלח
	עמידה או ישיבה בקידוש-היום*
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 548, ערב שבת פ' בשלח, י"א בשבט ה'תשס"ה (21.1.2005)

דבר מלכות

זה הזמן להחליט - להוסיף עונג בכל מעשינו ועבודתנו

עיקר ה"שטורעם" בט"ו בשבט הוא - לא בדברים המוכרחים לקיום האדם כחיטה ושעורה, אלא - בפירות האילן שעניינם תענוג * "ראש-השנה לאילנות" מלמדנו אפוא, כי עבודת היהודי צריכה להיעשות לא כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא בגיוס כל כוחותיו, עד לכוח התענוג * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. חמישה-עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילן"¹. ובהתאם לכך, נהגו בכל תפוצות ישראל - "מנהג ישראל תורה היא"² - לאכול בחמישה-עשר בשבט מיני פירות של אילנות³, ובמיוחד - מהדרים לאכול פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, כפי שנימנו בכתוב⁴: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ("דבש תמרים⁵").

ישנם אמנם שבעה מינים שבהם נשתבחה ארץ-ישראל, החל מ"חיטה ושעורה" שנימנו תחילה בכתוב, ומכיוון שסדר הכתוב הוא בתכלית הדיוק, מובן, שקדימה זו מורה על מעלתם, וכפי שמצינו גם בנוגע להלכה ש"כל המוקדם בפסוק קודם לברכה"⁶ - אבל אף-על-פי-כן, עיקר ה"שטורעם" דחמישה-עשר בשבט הוא (לא בנוגע למיני מזונות שנעשו מ"חיטה ושעורה", כי אם) בנוגע לפירות האילן דוקא, להיותו "ראש השנה לאילן".

ואפילו למאן דאמר "חיטה מין אילן היא"⁷ - הרי רואים בפועל ב"מנהג ישראל" שעיקר ה"שטורעם" דחמישה-עשר בשבט הוא בנוגע לפירות האילן כפשוטם, שהם חמשת המינים (שנימנו לאחרי "חיטה ושעורה") גפן תאנה רימון זיתים ותמרים.

וכמודגש גם ב"תיקון" דחמישה-עשר בשבט - כפי שנהוג אצל הספרדים - שעיקר ה"שטורעם" דחמישה-עשר בשבט הוא בנוגע לפירות האילן.

ומובן, שבעניין זה יש גם הוראה ולימוד בעבודת האדם, כדלקמן.

ב. כללות החילוק שבין "חיטה ושעורה" לחמשת המינים דפירות האילן בחיי האדם כפשוטם, עד לחייו של פשוט שבפשוטים, הוא - ש"חיטה ושעורה" הם דברים המוכרחים לקיום האדם, "ארץ⁸ ממנה יצא לחם" אשר "לבב אנוש יסעד⁹", מה-שאין-כן חמשת המינים דפירות האילן הם דברים של תענוג.

ובלשון ברכת "בורא נפשות": "חסרונן" - דברים המוכרחים לקיום האדם ("חיטה ושעורה"), ו"להחיות בהם נפש כל חי" - דברים של תענוג (פירות האילן)¹⁰.

ובזה ישנו לימוד והוראה מחמישה-עשר בשבט, "ראש השנה לאילן" [או בלשון הרגיל: "ראש השנה לאילנות"¹¹] - שעיקרו (לא בנוגע לחיטה ושעורה, דברים המוכרחים, כי אם) בנוגע לפירות האילן, דברים של תענוג:

אילן"¹² - מסמל את תנועת הצמיחה בעבודת האדם, שזוהי התחלת העבודה - לצאת מדרגה של "דומם" ולבוא לדרגה של "צומח", ולאחרי זה - ללכת ולצמוח מדרגה לדרגה, "מעלין בקודש"¹³, עד שיבוא לדרגת "בעל-חי", ולמעלה מזה - לדרגת ה"מדבר", עד לדרגת "אדם"¹⁴ - על שם "אדמה לעליון"¹⁵.

והנה, כאשר בא "ראש השנה לאילן", התחלת העבודה בעניין הצמיחה - אומרים לו ליהודי שכבר בהתחלת העבודה צריך להיות עיקר ה"שטורעם" אצלו (לא רק בדברים המוכרחים בלבד, כי אם) בעניין של תענוג (פירות האילן), כלומר, שעבודתו לא תהיה באופן ד"מצוות אנשים מלומדה"¹⁶, כי אם מתוך כוונה, התבוננות והתעניינות, ומתוך חיות כו', ולא עוד, אלא שעבודתו תהיה מתוך תענוג. וכל זה - כאמור - מיד בהתחלת העבודה, כאשר מתחיל בתנועת הצמיחה, כבר אז צריכה להיות עבודתו מתוך תענוג.

ג. והעניין בזה:

שלימות העבודה היא - לא רק כאשר עושה בפועל ממש את המוטל עליו, הן בנוגע לענייני קדושה, והן בנוגע לענייני הרשות, באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"¹⁷, ועושה זאת "באמונה" (על-דרך הלשון¹⁸ "משאו ומתנו באמונה"), כי אם כאשר עושה זאת מתוך תענוג, שהוא הכוח היותר נעלה מכל כוחות האדם, ולא עוד, אלא שמושל ושולט על כל כוחות הגוף, וכחות הנפש, ועד כדי כך, שביכולתו ובכוחו להפוך עניין של "תענית" (העדר האכילה דדברים המוכרחים, "חיטה ושעורה") לעניין של "תענוג"¹⁹.

ובלשון הידוע: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"²⁰, היינו, ששלימות העבודה היא - לא רק "בכל לבבך ובכל נפשך", עבודה שנעשית בכוחות הפנימיים, שכל ומידות, אלא גם "בכל מאודך", עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה²¹, עבודה הקשורה עם כוחות מקיפים, עד לכוח היותר נעלה בכוחות מקיפים גופא - כוח התענוג.

ובסגנון אחר: עבודתו של יהודי היא - "אני נבראתי לשמש את קוני"²², לגרום תענוג ונחת רוח להקב"ה - "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"²³, על-ידי זה שמגלה את ה"טוב מאוד" (תענוג) שבמציאות הבריאה, שכן, אף-על-פי ש"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"²⁴, היינו, שעניין זה ("טוב מאד") ישנו כבר מצד הבריאה עצמה, מכל-מקום, "ברא אלוקים לעשות"²⁵ - לתקן²⁶, כדי שיהודי יוסיף בזה עוד יותר, ועל-ידי זה "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"²⁷. ולשם כך עליו להשתמש ב"טוב מאוד" שישנו אצל יהודי [ורק מצד עניין הבחירה ניתן גם לכל עמי הארץ (כמבואר בנוגע לכמה עניינים²⁸)], היינו, שעבודתו תהיה מתוך תענוג - "טוב מאוד" שבנפשו.

וההוראה שלמדים מחמישה-עשר בשבט היא - שבהיותו עוד בהתחלת עבודת הצמיחה, כאשר רק "עלה השרף באילנות"²⁹ (קודם שהגיע לדרגה דאילן עושה פירות, כי אם חנטת הפירות בלבד), עליו כבר להעמיד את עצמו - "עמדו הכן כולכם" - בתנועה כזו שרצונו ושאיפתו להגיע לעבודת ה' מתוך תענוג, אהבה בתענוגים.

כלומר: גם כאשר נמצא בהתחלת העבודה - אין לו להסתפק בהכנה שתספיק לעבודה שהיא בדוגמת "חיטה ושעורה" (עבודה באופן המוכרח), ורק אחר כך, כאשר יתעלה בעבודתו, יוסיף ויתכונן מחדש לעבודה הקשורה עם בחינת "גפן", וכן הלאה, עד לעבודה דבחינת "תמרים" [כמבואר בכתבי האריז"ל³⁰ פרטי העניינים בעבודת האדם³¹], אלא מיד בהתחלת העבודה עליו להתכונן כבר לעבודה כפי שהיא בתכלית השלימות, בידעו שמציאותו היא - "אדמה לעליון", ובמילא, עליו למלא את רצונו של הקב"ה בתכלית השלימות.

וכאשר נעמד בתנועה כזו מיד בהתחלת העבודה, ב"ראש השנה לאילן" - הרי זה נמשך ומתפשט בכל ענייני העבודה במשך כל השנה כולה, וכפי שרואים במוחש שכאשר התחלת העבודה היא מתוך שאיפה להגיע לשלימות העבודה, עבודה מתוך תענוג - אזי גם התחלת העבודה נעשית באופן אחר לגמרי, עד שכבר בהתחלת העבודה יש לו רגש של תענוג.

ד. ביאור העניין בעבודה הפרטית דכל יום ויום:

העניין ד"ראש השנה לאילן" (התחלת ו"ראש" העבודה ד"אילן") בכל יום ויום הוא - תיכף ומיד בהתחלת היום, שכן, בעת השינה האדם הוא בבחינת "דומם", ומיד כשניעור משנתו, מתחיל אצלו עניין התנועה והצמיחה בכל ענייני טוב וקדושה.

ועל זה אומרים לו, שמיד כשניעור משנתו, עליו להעמיד את עצמו בתנועה שכל השתדלותו ושאיפתו היא - לבוא לשלימות העבודה, עבודת ה' מתוך תענוג, ואז - גם התחלת העבודה, אמירת "מודה אני לפניך", היא מתוך חיות מחודשת לגמרי, ועד שיש בזה אפילו רגש של תענוג.

ובאותיות פשוטות:

כאשר יהודי נמצא בהתחלת היום - יכול לחשוב שאין לו מה לבלבל את עצמו עם ענייני השגות ודרגות שאינן לפי ערכו, דמכיוון שזה עתה ניעור משנתו, הרי בכל פעולה שרק יעשה, אפילו אמירת "מודה אני" מבלי להזכיר אחד משבעה שמות הקדושים³² (אמירה כזו שלכאורה אין בה אלא תיבות דענייני הרשות) - יצא כבר ידי חובתו במילוי התפקיד שעבורו ניעור משנתו, ורק אחר כך יש מקום להתחיל לחשוב להתכונן לענייני עבודה נעלים יותר.

הנה על זה אומר אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך שלו³³ - מדברי הטור והרמ"א³⁴ והרמב"ם בספרו מורה-נבוכים³⁵ - "מיד שניעור משינתו... יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב, ויידע שמלך מלכי המלכים הקב"ה חופף עליו... כמו שכתוב³⁶ שיוויתי ה' לנגדי תמיד... ישים אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו".

עוד לפני אמירת "מודה אני לפניך" [כפי שממשיך בסעיף שלאחרי זה³⁷: "טוב להרגיל את עצמו לומר מיד כשניעור משנתו מודה אני לפניך כו'"] - צריך להיות כבר העניין ד"שיוויתי ה' לנגדי תמיד", לדעת ולחשוב ש"המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו"!

ומובן, שכאשר חושבים לרגע קט אודות תוכן הדברים - בהתבוננות הכי קלה השייכת גם לפשוט שבפשוטים - הרי זה מעורר רגש של תענוג הכי גדול:

מצד אחד - מדובר אודות בן-אדם, בשר ודם, ובפרט כאשר ידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו כו'; עדיין לא נטל ידיו; ואפילו לא הספיק לומר "מודה אני" - מצב נמוך ופשוט ביותר.

וביחד עם זה, "המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה", אשר "מלא כל הארץ כבודו" - מקדים ובא (כלשון הגמרא³⁸: "קדמה שכינה ואתיא") בכבודו ובעצמו, ו"עומד עליו", סמוך למיטתו (כביכול), ולא עוד, אלא ש"מניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו... עליו בפרט", כדי להיות "ניצב עליו... ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי" (כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בארוכה בספרו תניא קדישא³⁹).

האם יש לך תענוג גדול יותר מזה?!...

וכאמור, אין צורך באריכות ההתבוננות כו' כדי לבוא לרגש של תענוג הכי גדול, ביודעו שמלך מלכי המלכים הקב"ה מניח את כל ענייניו כביכול כדי לעמוד על ידו ולראות אם הוא אומר "מודה אני" מתוך חיות ושמחה.

והגע עצמך:

גם פשוט שבפשוטים שאינו שייך להבנה והשגה, יודע שישנו חילוק בין נברא לבורא: הוא יודע שישנו עולם גדול, עם ריבוי מופלג של נבראים, ומבין בפשטות שאין דבר עושה את עצמו, אלא בוודאי ישנו בורא העולם. ואם העולם הוא גדול - הרי בורא העולם גדול ביותר וביותר!

ולכן, כאשר אומרים לו שבורא העולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה, "ניצב עליו... ומביט עליו... אם עובדו כראוי", ועד שיש לו הנאה ממנו, כביכול, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", באמרו "מודה אני לפניך", בהיותו אפילו לפני נטילת ידיים, כאשר אסור לו לומר שמות הקדושים - הרי זה מעורר אצלו התפעלות עצומה ותענוג גדול ביותר!

זה עתה ניעור משנתו, ומיד ראה את מלך מלכי המלכים הקב"ה!

ומה שאינו רואה זאת בעיני בשר - הרי ידוע⁴⁰ הסיפור והפתגם שהעובדה שעיני בשר שלו אינם רואים את הדבר, אינה משנה את המציאות! וכפי שמבין גם פשוט שבפשוטים: ראיית הדבר בעיני בשר - תלויה בכמה וכמה עניינים. לכל לראש צריך שיהיו לו "עיניים", ונוסף לזה, עליו לפתוח את עיניו וכו'. ואילו מציאותו של הדבר - מציאותו של העולם הגדול, ועל אחת כמה וכמה מציאותו של בורא העולם - קיימת עוד לפני שהוא יפתח את עיניו לראות!

ומפני גודל ההתפעלות והתענוג שבדבר (שמיד כשניעור משנתו רואה את הקב"ה עומד לפניו) - אינו יכול להתאפק עד שיטול ידיו, ולכן מכריז מיד: "מודה אני לפניך"!...

ונמצא, שמיד בהתחלת היום, כאשר מתחיל אצלו עניין הצמיחה ("ראש השנה לאילן") - יש לו כבר עניין של תענוג (פירות האילן), ולא סתם תענוג, אלא תענוג הכי גדול!

ה. המעשה הוא העיקר⁴¹:

בעומדנו ב"יום זכאי" ד"ראש השנה לאילן" - הרי זה הזמן המתאים לקבל החלטות טובות על כל ימי השנה (שהרי יום זה נקרא "ראש" לכל ימי השנה כולה) להוסיף עונג בכל מעשינו ועבודתינו, במעשה, בדיבור ובמחשבה, הן בלימוד התורה וקיום המצוות, והן בעבודה ד"בכל דרכיך דעהו"⁴², ואפילו בעבודה ד"כל מעשיך לשם שמים", שכל עניינים אלו יהיו מתוך תענוג אמיתי.

ועל-ידי זה זוכים להמשכת הברכות הכי גדולות והכי נפלאות, כלומר, נוסף לכך שמקבלים מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה את כל העניינים ההכרחיים, "חיטה ושעורה", מקבלים גם כל ענייני תענוג, "להחיות בהם נפש כל חי", עד שהשנה כולה נעשית שנה של עונג, ועל-אחת-כמה-וכמה - שישנם כל העניינים ההכרחיים באופן של עונג.

וכל זה ממהר ומזרז עוד יותר את העונג האמיתי שיהיה הן למטה והן למעלה, ולמטה ולמעלה גם יחד - כאשר כל אחד ואחד מישראל וכללות עם-ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"⁴³, ביחד עם השכינה, "שכינתא בגלותא"⁴⁴, ייצאו כולם יחדיו מהגלות, ויבואו ביחד עם משיח צדקנו לארצנו הקדושה, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"⁴⁵.

ויקחו עמהם את כל ענייני התורה ומצוותיה, כולל - המנהג דאכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, וכן פרטי ענייני עבודת האדם המרומזים בהם (כנ"ל סעיף ג).

ומוצאים ארץ-ישראל בשלימותה, כולל - קיום היעוד⁴⁶ "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך",

ובאופן של הרחבה אמיתית - על-ידי זה ש"שמועה טובה תדשן עצם", בטוב הנראה והנגלה,

במהרה בימינו ממש.

(קטעים מהתוועדות ליל חמישה-עשר בשבט ה'תשמ"ה;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ה, כרך ב' עמ' 1138-1145 - בלתי מוגה)

----------

1) ר"ה בתחלתה (דהלכה כב"ה - רמב"ם הל' תרומות פ"א הי"א. הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ב. טושו"ע יו"ד סשל"א סנ"ז. שם סקכ"ה).

2) ראה תוד"ה נפסל - מנחות כ,ב. מהרי"ל - הובא ברמ"א שם סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא עמ' 153. לקו"ש חכ"ב עמ' 56 הע' 2. וש"נ.

3) מג"א או"ח סקל"א סקט"ז. השלמה לשו"ע אדה"ז (לבעהמ"ס דברי נחמיה) שם ס"ח.

4) עקב ח,ח.

5) פרש"י ר"פ כי תבוא. רמב"ם הל' ברכות פ"ח הי"ג.

6) ברכות מא,א. רמב"ם שם. טושו"ע שם סרי"א ס"ד.

7) שם מ, סע"א.

8) איוב כח,ה.

9) תהילים קד,טו.

10) טור וב"י ואדה"ז שם סר"ז ס"ב.

11) לשלימות העניין - ראה שיחת ש"פ יתרו תשמ"ה סמ"א.

12) ראה לקו"ש חט"ז עמ' 529 הע' ד"ה אילן.

13) ברכות כח,א. וש"נ. וראה זח"ג קסב, רע"ב.

14) ל' הכתוב - יחזקאל לד, לא. וראה יבמות סא, רע"א.

15) ל' הכתוב - ישעיה יד,יד. וראה של"ה ג,א. כ, ב. רסח,ב. שא,ב. עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג.

16) ישעיה כט,יג. וראה תניא פל"ט. תו"א ר"פ וארא. לקו"ת אחרי כו,ד. סה"מ קונטרסים ח"ב שטז,ב. ובכ"מ.

17) אבות פ"ב מי"ב. רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע שם סרל"א.

18) יומא פו,א. רמב"ם שם ספ"ה. טושו"ע שם סקנ"ו. וראה שבת לא, סע"א.

19) ראה גם שיחת עשרה בטבת תשמ"ה ס"ה. וש"נ.

20) ואתחנן ו,ה.

21) ראה פי' הראב"ע עה"פ. ובארוכה - תו"א מקץ לט, סע"ג. לקו"ת שלח מב,ג. דרמ"צ קכב,ב. קס,ב. ובכ"מ.

22) משנה וברייתא סוף מס' קידושין.

23) פרש"י תצוה כט,יח. תו"כ ופרש"י ויקרא א, ט. ספרי שלח טו,ז ספרי ופרש"י פינחס כח,ח.

24) בראשית א,לא.

25) שם ב,ג.

26) ב"ר פי"א, ו ובפרש"י.

27) ל' חז"ל - שבת י,א. קיט, רע"ב. וראה לקו"ש ח"י עמ' 74 הע' 27. וש"נ.

28) ראה ד"ה נ"ח תרנ"ו (סה"מ תרנ"ו עמ' שיט בשוה"ג). לקו"ש ח"ח עמ' 155 הע' 45. חי"ח ס"ע 4. ועוד.

29) פרש"י ר"ה יד, סע"א.

30) ל"ת להאריז"ל עה"פ. ס' הליקוטים שם.

31) ראה גם שיחת ט"ו בשבט תשד"מ סכ"ד (התוועדויות תשד"מ ח"ב ס"ע 923) ואילך.

32) ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"א ס"ה (ובמהדו"ת - שם ס"ו). סידור אדה"ז בתחילתו.

33) שם ס"ד-ה - במהדו"ת (ועד"ז במהדו"ק ס"א ואילך).

34) בתחילתו.

35) ח"ג רפנ"ב.

36) תהילים טז,ח.

37) ס"ו.

38) ברכות ו,א.

39) רפמ"א.

40) ראה סה"מ תרפ"ח ס"ע רא. סה"ש תש"א עמ' 130.

41) אבות פ"א מי"ז.

42) משלי ג,ו. רמב"ם הל' דעות ספ"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

43) בא י,ט.

44) זח"ג ד,ב. סו, סע"א. עה, סע"א. ועוד.

45) עקב יא,יב.

46) ראה יב,כ. וראה ספרי עה"פ. פרש"י שופטים יט, ח. רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.

משיח וגאולה בפרשה

רגש השמחה בגלל הידיעה שתיכף ומיד נכנסים לארץ ישראל

גמר ושלימות הצמיחה ד"איש צמח שמו"

בודאי ינצלו ההתוועדויות ד"ראש השנה לאילן" כדי... לעורר התשוקה והגעגועים ועד לרגש השמחה בגלל הידיעה שתיכף ומיד נכנסים לארץ ישראל, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולקיים כל המצוות התלויות בה בתכלית השלימות, "כמצות רצונך".

ויהי רצון ועיקר - שעוד לפני חמישה עשר בשבט יהיה גמר ושלימות הצמיחה ד"איש צמח שמו" ועליו נאמר "וקם שבט (מלך רודה ומושל) מישראל, "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" - "יעמוד מלך מבית דוד (מינוי מלך)... וילחם מלחמות ה' ("מלחמה לה' בעמלק")... ובנה מקדש במקומו" (בנין בית הבחירה).

 (ש"פ בשלח תשנ"ב. ספר השיחות תשנ"ב כרך א, עמ' 320-321)

יהודים, צאו מהגלות!

ישנם הטוענים שצריכים אמנם לצעוק "עד מתי", אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שנמצאים ביום השבת, ש"אין עצב בו", ואדרבה: "וקראת לשבת עונג" - אין מקום לצעוק "עד מתי", שהרי צעקה זו קשורה עם הצער על הגלות!

על כך אומרים להם - אדרבה, תצעקו "עד מתי" מתוך שמחה!

ובמכל-שכן וקל-וחומר: אם כל עניין של תורה ומצוותיה צריך להיות מתוך שמחה, הרי על אחת כמה וכמה שבנוגע למצווה רמה ונשאה כהיציאה מהגלות, יציאת כל בני ישראל והשכינה מהגלות - בוודאי ובוודאי שצריכה להיות מתוך שמחה הכי גדולה! ומכיוון שכן, תצעק "דאלאי גלות" מתוך "שטורעם" ושמחה גדולה!

לאחרי שבת אקבל בוודאי "בריוולעך"... שתוכנם, שמכיוון שסוף כל סוף ישנה ההגבלה דנשמה בגוף, צריכים לשמור על הבריאות, על-ידי אכילה ושתייה ושינה, ולא לרגוז כו', כי אם להיות במצב של מנוחה ורוגע, שאז גם האכילה ושתייה ושינה הם כדבעי.

ובכן, מוותר הנני על כל עניינים אלו... הדבר היחידי שנוגע הוא - שצריכים לצאת מהגלות...

ולכן מכריזים עוד הפעם: "אידן, גייט ארויס פון גלות" (=יהודים, צאו מהגלות!)...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח, שבת שירה, ט"ו בשבט, תשמ"ו - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

'מבצע תפילין'

שנתיים לאחר תחילת המבצע, שהחל ערב 'מלחמת ששת הימים', קבע הרבי כי הסיבות למבצע עדיין תקפות ואף ביתר שאת * עידוד ל'מבצע תפילין' ברמלה, הענקת תפילין במחיר שקל אחד, ברכות לרפואת האישה בזכות מעשי הבעל ועוד * כמה רשימות כבר הוקדשו במסגרת מדור זה ל'מבצע תפילין', ועדיין יש מקום לפרטים חדשים שאינם מפורסמים דים

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

מבצע תפילין החל בימים הסמוכים ל'מלחמת ששת הימים', אבל מאז לא נפסק.

דעתי ברורה אשר ההתעוררות והבקשה והדרישה על-דבר 'מבצע תפילין', שמדובר בהן זה שנתיים ויותר - בתוקפן עומדות גם עתה. ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז, כי המצב בהווה הוא שזקוקים כעת לא רק לזה אשר "כל עמי הארץ... יראו ממך" - יראה הבאה על-ידי מצוות תפילין - אלא גם - לתוכן ההלכה הידועה - כמו שכתב הרא"ש (הלכות קטנות - הלכות תפילין סט"ו) וז"ל: "...מפני קיום מצוות תפילין ותיקונן יתקיים באנשי המלחמה וטרוף זרוע אף קדקוד".

דברים אלו כתב הרבי במכתב-כללי-פרטי מוצאי שבת-קודש פרשת ואתחנן תשכ"ט (אגרות-קודש, כרך כו, עמ' קעב-ד). כמו כן דיבר על כך ברבים, בהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי (שיחות-קודש תשכ"ט, כרך ב, עמ' 337 ואילך) וכבר במוצאי שבת ביקש הרבי לפרסם זאת ברחבי תבל (הדים לכך במסמכים המצולמים).

מכאן ואילך 'מבצע תפילין' נשאר מבצע קבוע עד ביאת גואל צדק.

בכל עיר ומושב

"ויהי-רצון שמהם יראו וגם יעשו ערי ומושבות ישראל בכל מקום שהם, ועל-אחת-כמה-וכמה ערי ארצנו הקדושה" - כתב הרבי (איגרות-קודש, כרך כו, עמ' ע-עא) לראשי המועצה הדתית בעיר רמלה, אשר דיווחו לרבי בחורף תשכ"ט על קיום 'מבצע תפילין' בעירם ("מבשר טוב בנוגע מבצע תפילין והצלחתו בעירם אשר בארצנו הקדושה").

אך הרבי אינו מסתפק בנעשה כבר אלא מוסיף ותובע: "ובוודאי לא יסתפקו בהישגים עד עתה ויוסיפו במבצע האמור ובדומה לו בהחזקת מצוות תורתנו הקדושה".

תפילין מקופת הרבי

יום לפני י"א בניסן תשל"ב ('שנת השבעים') התוועד הרבי. זו היתה התוועדות 'שבת הגדול'. בין השאר אמר בהתוועדות ('מקדש מלך', כרך ד, עמ' תנט):

אשר אלו שיילכו ביום א', י"א ניסן, ב'מבצע תפילין', הנה כשיפגשו ביהודי שאין לו תפילין ויקבל על עצמו להניח תפילין בכל יום - יינתן לו זוג תפילין על חשבונו (של הרבי), ורק היות אשר קיום המצוות צריך להיות לא באופן של "חינם" (ראה זוהר חלק ב קכח,א), לזאת ישתתף גם המקבל את התפילין בשקל אחד.

לצאת "אל מחוץ למחנה"

באותה התוועדות ביקש הרבי כי למחרת ("יום חשוב לעצמו"), כל אחד ייטול חלק ב'מבצע תפילין'. קודם לכן התבטא בנוגע לחשיבות היציאה וההשתתפות ב'מבצע תפילין' ואמר (שיחות-קודש תשל"ב, כרך ב, עמ' 91):

כאשר תובעים מיהודי לצאת "אל מחוץ למחנה" להשפיע על יהודי בנוגע להנחת תפילין עלול הוא, לכאורה, לטעון מדוע עליו לצאת "אל מחוץ למחנה"? את הזמן הזה יכול הוא לנצל לשבת וללמוד ולהתפלל בכוונות עמוקות!

על כך באה ההוראה מעבודתו של הכהן גדול שבד בבד עם עבודתו בפנים, היה עליו לצאת "אל מחוץ למחנה", והיה לו זמן גם לעבודת החוץ כולל החלפת בגדיו וכו'.

לחדש ולרענן את ההכרזה והעשייה

ברשימתנו הקודמת בנושא (גיליון תקלח עמ' 9) הזכרנו את הנוהג בבית-מדרשו של הרבי להכריז על יציאה (בעיקר בימי ראשון) ל'מבצע תפילין'. בהזדמנות מסויימת (שבת-קודש פרשת תרומה, ו' באדר תש"מ - שיחות-קודש תש"מ, כרך ב, עמ' 255-256) העיר הרבי:

כאשר מכריזים על 'מבצע תפילין' - הרי ההכרזה נעשית כל פעם באותו נוסח וסגנון, ללא שימת-לב אם ניתוספה הדגשה חדשה כלשהי בהעניין:

הן מצד הזמן (המיוחד) או המקום אליו נוסעים (חדש), או שהולכים להניח עם יהודים שעד כה לא עסקו עמם - שאז אולי יש צורך בשלוחים אחרים וכו'. ושמא יש צורך באדם חדש בעל עצות חדשות, משום ש'פנים חדשות' יש כאן, יוסיף הדבר חיות מחודשת במה שצריך לפעול כו'.

וכפי שרואים שהעוסקים בענייני רשות אינם שוקטים על השמרים; מחפשים כל אפשרות, ועורכים מהפכות ("הופכים את כל העולם") העיקר כדי שיהיה חידוש בהעבודה.

על-אחת-כמה-וכמה כשהדבר נוגע לענייני קדושה - יש להשתדל אפוא, שכל פעם תהיה חיות חדשה.

ולפועל: אין כאן טענות חס-ושלום נגד מישהו, או לעשות למישהו קשה על הלב, אלא להבהיר שקודם הכרזה על (השתתפות ב)'מבצע תפילין', להתיישב קמעה ולהתבונן מעט אם יש מקום לחדש (במובן של 'חידוש' ו'ריענון') ההכרזה!

'תרופות' נותנים ל'חולים'

סח הרב זאב-דוב סלונים, רב מרכז העיר ירושלים ('כפר חב"ד', גיליון 749 עמ' 24):

באחת ה'יחידויות' להן זכיתי, סיפרתי לרבי שאנו נכנסים להניח תפילין ליהודים בבית המעצר ולפעמים אנו מניחים גם לכאלה שגופם אינו נקי וכו'. תגובת הרבי היתה ברוח זו: 'אתה יודע איזה ביקורת מופנית אליי מבעלי טרוניה ברחוב על מצוות הנחת תפילין, הגם שהם מודעים לדברי הסמ"ג שהוא כותב שהיה עובר דווקא בין היהודים הרחוקים.

הרבי עשה אתנחתא קלה והמשיך במשל: "כאשר מישהו חולה ואינו רוצה לקחת תרופה, ולא יכולים לתת לו, מה אפשר לעשות? צריך להחדיר לו את התרופה ואז הוא יבריא". והרבי סיים: "הרי אתה יודע כמה דווקא אלו השרויים במצב קשה מבחינה רוחנית, זקוקים לתרופה של תפילין".

ח"י שנות חיים

אחד ה'חיילים' הניצבים שנים רבות, בקיץ כבחורף, במשמרת 'מבצע תפילין' ליד הכותל המערבי הוא הרה"ח ר' יצחק גליצנשטיין.

כשחלתה רעיתו מרת ביילא ז"ל כתב לרבי והרבי הורה להיוועץ ברופא מפורסם בירושלים, לקבל את חוות-דעתו ולעשות מה שיאמר. הרופא קבע שיש לנתחה ואכן היא נותחה.

לאחר הניתוח הביע הרופא את דעתו שאם גופה של החולה יהיה חזק, תישאר בחיים עוד שלושה חודשים. ר' יצחק כתב לרבי וביקש ברכה. באותו שבוע נסע הרה"ח ר' גרשון-העניך הכהן לרבי ור' יצחק ביקש ממנו שיזכיר את רעייתו לברכה. הלה קיים את שליחותו וכשמסר לרבי את בקשת הברכה, הגיב הרבי: "ר' יצחק מניח תפילין עם יהודים בכותל, ולה תהיה רפואה!".

וכך היה. מרת ביילא ז"ל הוסיפה לחיות עוד שמונה-עשרה שנים על-אף תחזית הרופא... ('כפר חב"ד', גיליון 764 עמ' 54).

טוב ברוחניות ובגשמיות

ולסיום, הנה קטע מרישום שרשם הרבי למזכירות כדי להכין איגרת מענה (בחתימת המזכיר בשם הרבי), ובה מודגש גודל המעלה והשכר שבמצוות הנחת תפילין:

ששמחתי להודע בשורה טובה מהטבת מצב כו' ועל-דבר בנה כו'

אבל כנראה משתיקתה על-דבר הנחת תפילין ששאלתי שאין זה בסדר

ומצטער אני על זה

ובפרט שה'טרחא' בהנחתן פעוטה כל-כך והשכר שבזה והסגולה אין ערוך.

ויהי-רצון שה' יתברך יטה לב בנה לילך בדרכיו שהוא הטוב בשבילו - בשביל בנו - לא רק ברוח, אלא גם בגשם.

בברכה

בשם...

מזכיר

מוסגר פה שתי קבלות

ממעייני החסידות

פרשת בשלח

ובני-ישראל יוצאים ביד רמה (יד,ח)

ביציאת מצרים אנו מוצאים דבר והיפוכו: מצד אחד היתה יציאת מצרים מתוך חיפזון, "ואכלתם אותו בחיפזון" (בא יב,יא) וכן, "כי ברח העם" (בשלח יד,ה). מאידך גיסא, בני ישראל יצאו "ביד רמה", מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאלם גאולה שלימה, ותכף ומיד לאחר היציאה הוקפו בענני הכבוד ולא נחפזו עוד.

שתי תכונות אלה, המנוגדות לכאורה זו לזו, רומזות לשתי נקודות מרכזיות בעבודת השם: "סור מרע" - "לא תעשה"; ו"עשה טוב" - "עשה".

סור מרע - בשעה שקיים חשש של רע, יש 'לברוח' ממנו תכף ומיד. בני-ישראל, בהיותם במצרים, הבינו כמה שפל הוא הרע של מצרים, ולכן בהזדמנות ראשונה שניתנה להם לברוח משם, אצו-רצו בכל כוחם ומרצם וברחו משם מהר ככל האפשר.

ועשה טוב -עם זה, נהגו באופן ד"ביד רמה" בכל ענייני "ועשה טוב". אמנם, גם בכיוון של "ועשה טוב" נדרשת זריזות - "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" - אך בכל זאת אין הדבר מגיע לגודל החיפזון שבו יש לנקוט כשמדובר ב"סור מרע".

(מתוך מכתב-כללי, ראש-חודש ניסן תשמ"ו)  

והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)

משל לאדם שהוא בעל ייסורים וכדי להיפטר מייסוריו משנה את מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום ייפטר מהייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שילך, הייסורים ילכו עמו! אלא העצה להפטר מייסורים היא להתפלל לה' יתברך שיסיר ממנו את הייסורים.

זהו שאמר הכתוב, "והנה מצרים נוסע אחריהם... ויצעקו בני ישראל אל ה'" - כאשר ראו בני ישראל את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים כשהיא לעצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה' יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.

(כתר-שם-טוב עמ' 28)  

מה תצעק אליי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)

באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב"ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב"ה יעשה את הנס למענו יתברך - לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.

על כך השיב להם הקב"ה: "מה תצעק אליי". כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני? אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס - "דבר אל בני-ישראל וייסעו"!

וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו (בראשית כב) "וישכם אברהם בבוקר" וכאן נאמר "לפנות בוקר".

(אור-תורה)

בירורי הלכה ומנהג

עמידה או ישיבה בקידוש-היום*

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שאלה: בקידוש-היום דשבת-קודש, האם מנהגנו לעמוד או לשבת?

תשובה: הבה נפרט תחילה את המקורות לנושא זה:

א. כתב הברכי-יוסף¹: "...דמספר הכוונות שסידר מהר"ש וויטאל² מוכח, דקידוש היום הרב [האר"י ז"ל] היה אומרו מיושב, וכן נהגו רבנן קדישי בעיר הקודש ירושלים תוב"ב", הובא בשערי-תשובה³ ובכף-החיים⁴ ובקצות השולחן⁵.

ב. ובס' אבן-השוהם⁶ כתב על זה: "אבל בפרי-עץ-חיים⁷ משמע, שגם בשבת שחרית צריך לקדש מעומד, וכן כתב במשנת-חסידים⁸, וז"ל: ויתחיל ויאמר מעומד קידושא רבא, מפני שאין סעודה זו ממוחין דז"א כמו בלילה אלא ממוחין דאבא הנקרא קדש".

ג. במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לרבי⁹, מתאר את ההנהגה בליובאוויטש בשוב כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נ"ע מפטרבורג: "כ"ק אדמו"ר בא אחרי שעה ארוכה שכבר ישבו בני האדמו"ר... ובבואו קידש על כוס יין בישיבה - ולא כהנוהגין לעמוד בעת אמירת פסוק על כן ברך וגו' וברכת הגפן - וטעם...". לא ברור אם הכוונה בדבריו רק לתאר ולהדגיש את הנהגת הצמח-צדק, או (גם) להורות שכך יש לנהוג.

ד. בס' לקט-הליכות ומנהגי שבת-קודש¹⁰, מספר: פעם שאל רבנו - בעת סעודת שבת-קודש אצל אדמו"ר מהוריי"צ - מהרה"ח ר' שמואל לוויטין: היאך התנהג אביו (של רש"ל) באמירת קידוש דיום השבת (בעמידה או בישיבה)? ...כשאדמו"ר מהוריי"צ שמע מענת הרש"ל, המשיך כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "אבי (אדמו"ר מהורש"ב) היה יושב באמירת הקידוש".

ה. בס' הנ"ל¹¹, כתב: "ביום שבת-קודש ויום-טוב, נהג אדמו"ר מהוריי"צ לקדש לפעמים בישיבה ולפעמים בעמידה".

ו. בס' 'המלך במסיבו'¹² מובא: "רש"ג: כ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג לעמוד בעת הקידוש בליל שבת-קודש, אך איני זוכר איך נהג בקידוש היום. כ"ק אדמו"ר שליט"א: בלנינגרד - איני זוכר. ומכאן (ארה"ב) אין ראיה [כי מצד בריאותו היה יושב - המעתיק]. ובריגא היה נוהג לעשות בישיבה. ואולי אין זה הוראה לרבים".

ז. הרבי היה מקדש [בסעודות-החג שהתקיימו בבית כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע¹³, בביתו, ובשנים האחרונות - בחדרו בבית חיינו¹⁴] תמיד מעומד, הן בליל שבת-קודש והן ביום שבת-קודש.

ח. הרבי נהג לעשות קידוש בפתיחת ההתוועדות, שהתקיימה בדרך-כלל בשבת מברכים החודש וביומא דפגרא חסידי שחל בשבת. כשהתיישב במקומו פתח את הסידור, וכשהגישו לו את הכוס מודחת, ניקה את הכוס [במפית], ועטף שני פרוסות 'מזונות' במפה. בעת שאמר ברכת 'בורא פרי הגפן' התרומם קצת¹⁵... [ומייד התיישב לשתיית הכוס]¹⁶.

עד כאן המקורות שראיתי. ולכאורה, הרבי עצמו (באות ו') מגיש לנו כאן את הפתרון:

רבותינו נשיאינו לדורותיהם נהגו (לעיל אותיות ג',ד',ו') כהנהגת האריז"ל בעצמו (דלעיל אות א') לקדש מיושב. ואילו ה"הוראה לרבים" היא (כדלעיל אות ב מפרי עץ חיים ומשנת חסידים) לקדש מעומד. והרבי נהג בזה (כבחלק מהנהגותיו, ואין איתנו יודע עד מה) כחסיד ולא כאדמו"ר.

 ואם האמור באות ה' מדוייק, מובן יותר.

----------

*) נושא זה נדון בעבר בגיליונות 'התקשרות': צב, צד, שלא, שלג. בסיכום זה נכללו גם עיקרי הדברים מהגיליונות הנ"ל.

1) סי' רפט אות ב.

2) שער הכוונות, עניין סעודת שחרית של שבת.

3) בסוף הסימן.

4) ס"ק ה.

5) סי' פט ס"א (וכנראה כוונתו שכך נהגו אנ"ש בארה"ק בימיו, ואכן כך נהגו גם ברוסיא).

6) שו"ע מכתבי האר"י, בסי' הנ"ל בפיתוחי-חותם אות ו.

7) שער השבת פרק יד, דף צח טור ד.

8) מסכת שארית יום השבת פ"א מ"ה.

9) אג"ק כרך ג ס"ע תו.

10) עמ' 43, בשם הרה"ח ר' בנימין שי' הלוי לוויטין.

11) עמ' 44 [וצע"ק מהמובא באותיות ג,ו כאן. ויש לזכור שהרשימות בספר 'המלך במסיבו' אינן מדוייקות כל-כך], וציין ל'רשימות' חוברת ה עמ' 18. אבל שם מדובר על קידוש בליל הסדר ולא ביום, ולא מצאתי זאת כלל ב'רשימות' ע"פ המפתחות שלו. אך מופיע במקור השני שציין, המלך במסיבו ח"ב עמ' ריז (וש"נ רק לס' מנהגי ישראל לר"ד שפרבר ח"ב עמ' קסז ואילך שדן בנושא), ושם מסיים הרבי "ולכן לא נכתב כלום בספר המנהגים". כן ציין ב'לקט' לס' דרכי חיים ושלום (מנהגי הרה"צ בעל 'מנחת אלעזר' ממונקאטש) סי' שצא, וצ"ל סי' תמט, שם ברור שעמד בקידוש היום.

12) ח"א עמ' קיג, ליל ב' דר"ה תשכ"ז.

13) 'התקשרות' גיליון צד עמ' 17.

14) לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 44, בשם המשב"ק. ובס' 'מנהגי מלך' (עמ' 43, בשם הנ"ל): כשהיה מקדש בביתו, הנה כשבא לביתו, באם היה הכל מוכן לסעודה - היה מקדש מעומד, ובאם לאו (שאז בבואו היה מתיישב ואומר ה'מזמורים' [- הפסוקים שאומרים לפני הקידוש] - הנה גם בעת הקידוש נשאר לישב, ומתרומם רק בעת ברכת "בורא פרי הגפן" (כנ"ל).

15) במנהגי מלך שם כתב שהתרומם (רק) בתיבת ה', אבל ממה שראו - ברור שהתרומם (כנראה לא ל'על כן', אבל) לכל ברכת 'הגפן', וכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר. להלכה זו 'עמידה' לכל דבר (וכן מוסרים שבצורה כזאת עמד הרבי בקידוש יקנה"ז שקידש לעצמו בליל שמחת תורה, החל מ'סברי מרנן'. והרה"ח ר' חמ"א חודקוב ע"ה, ראש ה'מזכירות', שהיה מדקדק ביותר, נעמד גם כשהרבי עמד כך), אלא שלא היתה ניכרת כיוון שלא עמד מלוא קומתו, וראה בהערה הבאה.

16) 'לקט' עמ' 49. שם כתב "כנראה כדי שלא יטריח את הציבור לקום - המעתיק". הרב גרונר מסר זאת בשם הרבי עצמו. ולכאורה זהו גם הטעם לכך שהגביה את הכוס רק טפח, ולא כמנהגנו (ביאורי הרבי להגדה-של-פסח, לכותרת 'קדש' השניה, בסופה) "למעלה משלושה טפחים", וזאת ע"פ מה שכתב הרבי ב'קובץ מכתבים - תהילים' (שנדפס בסוף ס' התהילים 'אהל יוסף יצחק'), הערה 30* "ואולי הוא לכתחילה ולהידור", וכשוויתר הרבי על עמידה שלימה בגלל טורח הציבור, וויתר גם על ההידור דהגבהת ג' טפחים, כי זאת אפשר לקיים רק כשעומד מלוא קומתו.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת בשלח
י"ב בשבט, שבת שירה

שחרית: נוהגים לעמוד בעת קריאת השירה¹.

בבית חיינו נהוג לנגן ב"(והמים להם חומה) מימינם ומשמאלם" הראשון (יד,כב) כמו בסוף-פסוק רגיל, ובשני (יד,כט) כמו לפני "חזק", וכן בתיבות "ובמשה עבדו" (יד,לא). בשירה עצמה (פרק טו) מנגנים בכל מקום שבו מוזכר שם ה': פסוקים א-ג. ו. יא. טז-יט. ובשירת מרים (טו,כא): "שירו לה'... בים" וכן ב"נהלת בעזך אל נווה קדשך" (טו,יג)².

קוראים³ בסוף הפרשה: "תמחה את זכר (ז' בסגול), ואחר-כך זכר (ז' בצירי)⁴ עמלק", הן בשביעי והן במפטיר [בדבר שלילת 'הכאת עמלק' כבר נתבאר ב'התקשרות' גיליון קט⁵].

הפטרה: "ודבורה אשה נביאה... ארבעים שנה" (שופטים פרק ה)⁶.

המנהג לאכול בשבת שירה 'שווארצע קאשע'⁷ [דייסה ממין קטניות הנקרא כיום בארץ (בטעות⁸) 'כוסמת'], ומקורו כדלהלן:

בשבת שירה תש"ב סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע⁹:

"המהר"ל מפראג [שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל¹⁰] קבע מנהג¹¹, אשר בשבוע של פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים¹² קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וציפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת 'אז ישיר', והילדים הקטנים קטפו פירות מעצי הים¹³ והאכילו את הציפורים ששרו ורקדו.

המהר"ל היה מצווה לתת לילדים 'קאשע' [דייסה] שיתנוה לפני התרנגולים והציפורים¹⁴, לזכר פירות הים שבהם האכילו הילדים הקטנים את הציפורים. לאחר מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים ואת ההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ע"כ.

יום שלישי
ט"ו בשבט

חמישה-עשר בשבט:

* סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה: כל הלילה, אור ליום שלישי.

* אין אומרים תחנון¹⁵.

'ראש-השנה לאילן' נוגע לדינא בארץ-ישראל - "לעניין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט"¹⁶, אבל לא מצינו בש"ס שייקרא ט"ו בשבט בשם 'יום-טוב'. המקור היחיד לכך הוא - כמבואר בראשונים¹⁷, ש"כיוון דקתני בהדי הדדי, כל ארבעה ראשי-שנים ביחד, בהא דמיא אהדדי"¹⁸.

הלשון הרגיל 'ראש-השנה לאילנות' בלשון רבים, ביאורו¹⁹: כיוון שהתחלת העבודה היא מ'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', היינו להשפיע על אחרים, להצמיח אילנות, ורק אחר-כך מתחיל עבודת עצמו בתפילה²⁰.

אכילת פירות:

בט"ו בשבט "נוהגים להרבות במיני פירות של אילנות²¹", ואף שאז רק זמן החנטה, דהיינו התחלת הצמיחה, נוהגים לאכול פירות מוכנים ופירות הכי משובחים, ואכילה כשיעור ברכה אחרונה דווקא, כי גם הסיום והתכלית כלולים כבר ב'ראש', ורואים אותם כבר אז בגלוי²². ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל - "גפן ותאנה ורימון... זית שמן ודבש"²³ - "דבש תמרים²⁴", ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים'²⁵.

יש נוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו'²⁶ - ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן"²⁷.

כינוסים:

התאחדות כל האיברים היא על-ידי ה"ראש", וכיוון שכל ארבעת הראשי שנים קשורים זה לזה, יש עניין מיוחד לכנס את בני-ישראל בראש-השנה לאילן, שיהיו כבראש-השנה הכללי "לאחדים כאחד", ובפרט כינוסים של ילדי-ישראל שלפני בר-מצווה ובת-מצווה "צבאות השם", כיוון שבהם מודגש במיוחד עניין הצמיחה והגידול, גם (ובעיקר) ברוחניות, שאז הוא עיקר החינוך "חנוך לנער"²⁸.

יש לבחור את הזמן המתאים כדי שיהיה 'ברוב עם' הכי אפשרי, בכל מקום ומקום לפי עניינו: לאחרי מנחה דערב ט"ו בשבט, בט"ו בשבט עצמו, בימים שלאחרי, עד ליום השבת-קודש [פרשת יתרו], השבת דמתן-תורה (ומה טוב בכל אחד מהזמנים הנ"ל, במקומות שונים וכו')²⁹.

וכדאי ונכון להתחיל בעניין של מעשה בפועל תיכף ומייד, באופן המותר ושייך ביום השבת: א) הוספה בעניין הצדקה - אהבת-ישראל ואחדות-ישראל - ע"י החלטה על סכום מסויים, לא רק החלטה כללית (נוסף על האפשרות לקיים מצות צדקה ע"י אכילה ושתיה ['לחיים'], וכן ע"י צדקה רוחנית [עצה טובה, לימוד תורה]), שיפרישו לעצמם מייד בצאת השבת, ויתנו בפועל בבוקר לעני או לגבאי צדקה. ב) הוספה בחינוך הילדים, לעוררם אודות קיום המנהג דאכילת פירות ביום זה, ולהסבירם משמעותו³⁰.

בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"א הכריז הרבי: "עכשיו הזמן שצריכים "לכבוש" העולם, על-ידי יגיעה והוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה"³¹.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. בדרך-כלל כשהרבי היה עומד בקרה"ת, הפנה פניו אל הס"ת מ"ויושע" מתחילת או מאמצע הפסוק לערך (לא היתה קביעות בזה) ועד גמר שירת מרים; וכן עמד בין שני אלה החל משנת תשל"ח מאז שהחל לשבת בקרה"ת.

2) כן הוא בהקלטת קרה"ת של הבעל-קורא, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה.

אדמוה"ז היה קורא בתורה את שירת הים בנוסח-טעמים מיוחד, השונה מנוסח הקריאה דכל השנה וגם משאר השירות שבתורה, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 460. וראה בסה"ש תש"ו ע' 38, ובלה"ק בס' תולדות אדמוה"ז ח"ד עמ' 1070 משיחה בסעודת ליל שש"פ תש"ו).

3) שם, ובמנהגי פורים בעמ' 72. וראה שם הערת הרבי בארוכה.

4) כמובן, יש לדייק לקרוא את הטעם 'מונח' בשתי הפעמים.

הקורא בתורה וטעה בתיבה אחת, רגילים בין אנ"ש לחזור רק על התיבה המוטעית, כמו כאן בניקוד תיבת "זכר" (ואין חוששים שיישמע כאילו שתי המילים גם יחד כתובות בפסוק עצמו). וראה בשו"ע אדמוה"ז הל' קריאת-שמע סי' סד ס"ב, פרמ"ג שם, א"ר סי' קלז ס"ק ד וב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 19 וש"נ.

5) וכבר כתבו זאת פוסקים בדורות שעברו, כמובא ב'ילקוט יוסף - מועדים' (ה) עמ' 259.

6) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד. ובשיחות-קודש תשל"ו ח"א עמ' 459 איתא, שמנהג חב"ד בד"כ לקצר בהפטרות, להוציא פרשתנו [ההפטרה הארוכה ביותר!] כי בה גם המלחמה היא חלק מן השירה, עיי"ש. [הרה"ג ר' מאיר מאזוז שליט"א כתב לי בטעם הדבר שהספרדים בד"כ מקצרים בהפטרות, כיוון "שעל הרוב מקפידים האשכנזים שלא לפחות מכ"א פסוקים בהפטרה, והספרדים סומכים דהיכא דסליק עניינא סגי, וזה מצאתי בכעשר הפטרות במשך השנה. רק בהפטרת פ' שקלים מיחלפא שיטתייהו של האשכנזים והספרדים. ומנהגנו בתוניס להתחיל גם שם 'בן שבע שנים' כמנהג אשכנז" - ומנהג חב"ד שם כהספרדים].

7) ספר-המנהגים עמ' 72. לוח כולל-חב"ד. המקור - היום-יום, י"ז בטבת. ובהערות וציונים שם ח"ב ציין שהמנהג נזכר כבר בב"ח סי' רח ד"ה והתוספות מסתפקים. וכנראה קשור לכל האמור בקטע הבא (כיוון שהמאכל חביב על העופות).

8) משנה-ברורה סימן רח ס"ק ב. סידור 'מנחת ירושלים' (תשל"ב) עמ' 1057. וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דגן' ובציורים שם.

9) ספר-השיחות תש"ב עמ' 73.

10) 'התוועדויות' תשמ"ז שבהערה הבאה.

11) בשעתו העיר הרבי: "והלוואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהילות ישראל", 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 448 (ועיי"ש בחריפות בעמ' 454 - בלתי מוגה). ובליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 522 מבאר ההוראה מסיפור זה, עיי"ש. אולם למעשה, כשהציעו לפרסם עד"ז, נענו בהוראה: "לא להעתיק כל זה עתה - כי כנראה נשתקע

המנהג לגמרי, וכשם שמצווה כו' כך כו'" (=כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע - היכל-מנחם ח"ב עמ' לו, מתאריך ו' שבט תשמ"ח, אבל בס' לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 75 תיקן שהמענה היה בשנת תש"נ, לאלה שרצו ללמד זאת לילדים ב'חדר'). וראה להלן הערה 14.

12) והכוונה גם לילדות - כדמוכח מקריעת ים סוף (התוועדויות תשמ"ז שם, הערה 115).

13) ראה שמות רבה כא,י.

14) והעיר הרבי: "אלא שלא ראינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ינהוג כן. [ויש לומר מהטעמים לזה - מה שכתב אדמוה"ז בשו"ע (או"ח סי' שכד ס"ח) "יש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהם עליך" (דפסק כהמג"א שאוסר, ולא כמו שמסיק בס' תוספת שבת הובא באורחות-חיים שם, שכיוון שנהגו כן לשם מצווה אין להקפיד בכך), ובימינו אלו לא מצוי שיהיו תרנגולים וכיוצא בהם שמזונותיהם עליך (כפי שהיה רגיל בדורות שלפני זה בעיירות הקטנות)].

"בכל זאת, הרי זה רק בנוגע להאכלת העופות, אבל בוודאי שיש לספר לילדים את כל הנ"ל, ובמיוחד - לנטוע בהם מידה טובה של רחמנות על בעלי חיים (שמתבטאת גם בסיפור דהאכלת העופות), "ורחמיו על כל מעשיו" - ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 222.

15) לוח כולל-חב"ד וספר-המנהגים עמ' 16, ע"פ סידור אדמוה"ז. השלמה לשו"ע אדמוה"ז (נדפסה בסוף ח"א עמ' 357) סי' קלא ס"ח.

16) פרש"י ורע"ב ריש ראש-השנה. רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. וזאת כיוון שהאילנות מפסיקים לינוק מהמים דאשתקד, ומתחילה אצלם יניקה חדשה בפועל, ארבעה חדשים לאחר שנידונין על המים. ירושלמי ראש-השנה פ"א ה"ב.

ראה הדעות ביחס לשיעור חנטה, הבאת שליש ועונת המעשרות בס' 'המועדים בהלכה' עמ' קפב, אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'הבאת שליש' בתחילתו, ובמפורט בהערות לס' 'שבת הארץ' (מהדורת תשנ"ג) ח"א עמ' 392.

שנת תשס"ה היא שנת מעשר-שני [מומלץ להירשם כ'מנוי' באחת מקרנות המעשרות על-מנת לחללו כראוי]. פירות-האילן שחנטו אחרי ט"ו בשבט זה שייכים לשנה זו וחייבים במעשר זה, ואלה שחנטו לפני-כן שייכים לשנת תשס"ד וחייבים במעשר-עני. לפי הרמב"ם חנטה היא "הבאת שליש" ולפי תוס' חנטה כפשוטה. לא ניתן להפריש תרו"מ מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת. בלימון, שנותן פרי כל השנה, עלולה להיות לכל הדיעות תערובת בין יבולי שנות המעשר, וגם בשסק (היבול החדש בניסן) עלול להיות שיוציא חנטים לפני ט"ו בשבט, ואז יש בעיה לפי תוספות.  יש להיזהר מתערובת בין יבולי שנת תשס"ד ושנת תשס"ה. אם אירעה יעשה שאלת חכם - ראה בס' 'משפטי ארץ - תרו"מ' פ"ח ס"ז-ח, ובקונטרס 'הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית' (מכון התורה והארץ, תשנ"ב) עמ' 138 (בפרי-האדמה הולכים לפי תאריך הלקיטה, ור"ה שלהם היה ב-א' בתשרי).

17) מרדכי ראש-השנה פ"א סימן תש"א. הגהות מיימוניות הל' שופר פ"א סוף ס"ק א.

18) כדמוכח גם מדברי הגמרא (מועד-קטן ד,א) שאם "גמרי בהדי הדדי, ילפינן מהדדי", ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן ה [על תשובה זו חתום רבינו גרשום מאור הגולה, ובס' 'אגודה' מובאים הדברים בשם "גאון" - 'המועדים בהלכה' עמ' קפו. וראה שיחות-קודש תשכ"ב עמ' 189]. כל הקטע לקוח מ'תורת מנחם - התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 948.

19) אף שלשון המשנה בריש ר"ה הוא 'ראש-השנה לאילן'. וראה לקוטי לוי-יצחק אג"ק עמ' תיג.

20) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 283.

21) מג"א או"ח קלא ס"ק טז. השלמה לשו"ע אדמוה"ז שם ס"ח. וראה שיחת ליל ט"ו בשבט תשל"ט סל"ח. ש"פ בשלח תש"מ סנ"ו. בכלל אין הדגשה לקיים את המנהג דאכילת פירות דווקא ברבים. על-פי רוב [כשחל ט"ו בשבט בחול] אוכלים את הפירות כל אחד בפני עצמו, בבית, ביחד עם בני ביתו בתוך הסעודה וכיוצא-בזה (ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 209).

22) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 914.

23) עקב ח,ח. ב'כפר חב"ד' גיליון 1031 עמ' 35 נדפסה הערה בגוף כתי"ק של הרבי, שבה נאמר "... ט"ו בשבט קשור באכילת פירות - פירות הנאכלים, ובפרט דאה"ק וכו'". והוכיחו מזה, שיש עדיפות לפירות הארץ, כמ"ש הב"ח (סי' רח ) "קדושת הארץ, הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה... באכילת פירותיה אנו ניזונין מקדושת השכינה..." (ועד"ז בס' מור וקציעה שם, בס' בת עין פ' בהר, ובשו"ת תורה לשמה סי' תיח, וזה היה טעמם של חז"ל שנהגו כך, כמבואר בברכות מד,א) - (כפר חב"ד 1079 עמ' 27).

24) רמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ג [וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דבש' בתחילתו, וש"נ].

25) תענית כד,סע"ב. ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 300.

26) נדפסו לראשונה בספר 'פרי עץ הדר', ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, ובמיוחד בדורנו.

27) לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 235.

28) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 892.

29) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 241.

30) שם עמ' 222 ובהערות. וראה פירוט בכיו"ב בהתוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2120, תשמ"ח ח"ד עמ' 376, תנש"א ח"א עמ' 24 ועוד.

31) אפילו לבעלי עסק, וכש"כ ליושבי אוהל. וביאר השייכות לט"ו בשבט, שכמו באילן צ"ל יגיעה רבה וזמן רב עד שבאים הפירות, כך בתורה צ"ל 'יגעת' כדי שיהיה 'ומצאת' - לקוטי-שיחות כרך ו עמ' 312, עיי"ש.