"מזל טוב!", הדהדה הקריאה בבית הקטן. ברקע הקולות הצוהלים של בני המשפחה נבלע בכיו הראשון של העולל ,שזה עתה הגיח לאוויר העולם. היולדת, מאושרת ונרגשת, חיבקה את בנה הרך בזרועותיה. הבשורה התפשטה במהירות בעיירה: בשעה טובה נולד בן לרבי נתן-נטע ויינברגר.
משפחת ויינברגר הייתה מכובדת ומיוחסת באזור מגוריה. אבי המשפחה, רבי נתן-נטע, היה אחיינו של האדמו"ר רבי חיים מצאנז, והאדמו"ר מבעלז העיד עליו כי הוא 'יהודי נעלה'. מוצא המשפחה בעיר ברוד, שהייתה מטרופולין בעלת אופי יהודי שורשי ומובהק.
אביו של רבי נתן-נטע היה רבי מנחם-מאניש פרנקל-תאומים, שייחוסו רצוף דמויות הוד של רבנים וצדיקים. הוא נאלץ לעזוב את העיר ברוד, עם אחיו רבי שמואל, כדי לחמוק מגיוס כפוי לצבא. האחים החליפו את שמם לויינברגר.
המיילדת עדכנה את האב המאושר, הלוא הוא רבי נתן-נטע, כי ליולדת ולרך שלום. מייד ארז האב צרור ובו מעט צידה לדרך ונפרד לשלום מבני ביתו. הוא יצא לדרך ברגליים קלות, עיניו מאירות וציפייה פועמת בליבו: להתראות עם דודו ורבו, האדמו"ר מצאנז, לבשר לו על לידת הבן ולקבל את ברכתו שיגדל בדרך אבותיו הסלולה והמפוארת.
מצבו הכלכלי לא אפשר לו לשכור עגלה, ורבי נתן-נטע עשה את הדרך ברגליו. ובכל-זאת ליבו התרונן בקרבו: אין דבר משמח יותר מלבשֵר לרבו על השמחה המשפחתית ולקבל את איחוליו הנשגבים.
הוא פסע בהליכה מהירה בדרכים המובילות לצאנז. מדי פעם בפעם עצר לפוש ולצבור כוח, ומייד המשיך במסעו. לעיתים הזדמנה לו עגלה חולפת, שהוביל עגלון יהודי, וזה הואיל בטובו לקדם אותו כמה קילומטרים לעבר יעדו.
פתאום, באמצע הדרך, פגש רבי נתן-נטע הלך יהודי. לפי חזותו נראה היה האיש קבצן רחוב אומלל, שמזלו לא שפר עליו. ליבו של רבי נתן-נטע נחמץ למראה העליבות שזעקה מבגדיו הקרועים, משערו הסתור וממבטו המבולבל. "רבי", פנה אליו הקבצן, "אנא עצור מהליכתך. דבר לי אליך!".
רבי נתן-נטע כבר החל מפשפש בכיסו אחר מטבע שיוכל להשביע את רצונו של הקבצן, אך לאיש היו כוונות אחרות. "רצוני לברך אותך בברכת מזל טוב על לידת בנך!", הפתיעו העני וחייך חיוך רחב. ידו של רבי נתן-נטע קפאה בכיסו. עיניו נפערו בתדהמה. הוא צמצם את מבטו והביט בקבצן בחשדנות: מנין הוא יודע על דבר לידת בנו?
הוא נתן באיש מבט ארוך ודורש הסבר, אך האיש התעלם והמשיך בדבריו: "יש לי בקשה אליך", פתח ואמר. קולו נעשה רציני. מבטו המעורפל הפך ממוקד וחד. "אני מקווה שלא תשיבו את פניי ריקם".
רבי נתן-נטע הנהן בראשו, כמבקש מההלך לשטוח את בקשתו. "בבקשה מכם, אנא קראו לרך הנולד בשמי, אלעזר. ואני מברך אותך שתזכה לגדל את הילד לתורה, לחופה ולמעשים טובים, ותראה ממנו ומכל צאצאיך רוב נחת יהודי אמיתי!".
נדהם ומשתומם נותר רבי נתן-נטע על מקומו. אך בטרם הספיק לפצות את פיו נעלם הקבצן בעיקול השביל. רבי נתן-נטע ביקש לדלוק אחריו ולתהות על קנקנו, אך איחר את המועד.
את המשך הדרך לצאנז עשה אפוף מחשבות, וזיכרון המפגש המוזר לא מש מדעתו. הוא צייר במוחו את תווי פניו של אותו אביון, שִחזר את השיחה הקצרה והעלומה ביניהם, וסימני השאלה רק התרבו בדעתו.
מייד עם בואו אל רבו סיפר את אשר קרה לו בדרך. נענה רבי חיים מצאנז ואמר: "בני חביבי, דע לך שהעני שפגשת בדרכך הוא אחד מהצדיקים הנסתרים המקיימים את העולם בקדושתם. כל דבריו הם ברוח הקודש".
שאל רבי נתן-נטע: "אם כן, עליי לקיים את בקשתו?".
"בוודאי!", השיב רבי חיים בפנים מאירות. "אני בטוח שיש דברים נסתרים בבקשתו של הנסתר, ובנך נושא נשמה גבוהה שעתידה להאיר את עם ישראל, והוא יגדל להיות צדיק ובעל מדרגה נשגבה מאוד".
ובדברו קם רבי חיים מלוא קומתו מכיסאו, נטל את המקטרת המפורסמת שלו ונקש בה קלות על שכמו של רבי נתן-נטע – אות וסימן לרצונו לפעול ישועות. רבי נתן-נטע הרכין את ראשו לפני רבו, וקיבל בהתרגשות את ברכתו שצאצאיו ישמרו את דרך ה' עד ביאת המשיח.
רבי נתן-נטע סב על עקבותיו ונפרד בשמחה מרבו הקדוש; לא זו בלבד שזכה לקבל את ברכת הצדיק, אלא גם חווה התגלות שמימית טמירה של צדיק נסתר בעל רוח הקודש!
כאשר יצא מבית הצדיק הגיעה לאוזניו שמועה שבהכנסת האורחים הציבורית של הקהילה נפטר בשעה זו ממש עני שאינו מוכר לאיש. ברגעיו האחרונים, בטרם החזיר את נשמתו ליוצרה, הצליחו אנשי החברא קדישא להציל מפיו את שמו הפרטי: אלעזר.
בקשת המנוח קוימה. בנו של רבי נתן-נטע נקרא אלעזר, וברבות הימים גדל ליהודי תלמיד-חכם וירא שמיים.
(על-פי 'בית יצחק') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
