זה היה באחד מימי החורף בשנת תרצ"ט (1939), בעיר הולדתי יקטרינוסלב (לאחר מכן דנייפרופטרובסק) שבאוקראינה. שליח של הרב בא לביתנו ומסר לאימי שהרב מבקש בבהילות כי אבי יבוא אליו.
התגוררנו בשכנות לבית משפחת הרב לוי-יצחק שניאורסון, רבה של העיר, ובין המשפחות היה קשר חם.
אימי שלחה אותי להזעיק את אבא, ר' מנחם גנזבורג, ממקום עבודתו במפעל לייצור מוצרי חשמל. באותם ימים של השלטון הקומוניסטי כמעט לא היה אפשר למצוא עבודה שאינה כרוכה בחילול שבת. למזלו של אבא, מנהל המפעל היה חסיד חב"ד וממתפללי בית הכנסת של הרב שניאורסון, ואִפשר לו להיעדר בשבתות.
אבא בא מייד. הוא העריץ את הרב שניאורסון. הרב אמר לאבי כי הוא חש שהחבל מתהדק סביבו. ודאי ייעצר בקרוב. לכן הוא מבקש מאבי לדאוג לספרייה שלו. הוא גם הפקיד בידיו כמה חפצי ערך, ובהם פמוטות.
ואכן, באותו יום פשטה המשטרה החשאית על ביתו של הרב, והוא נעצר באשמת חתרנות נגד המשטר. פחד גדול נפל על יהודי העיר.
הרבנית חנה, רעייתו של הרב, נותרה לבדה, כמעט בלי סיוע. סכנה גדולה ריחפה מעל כל מי שהעז להושיט יד למשפחתו של 'אויב העם', כפי שהוגדר הרב בעיתונות הסובייטית. אנשים חששו לנפשם והתרחקו מהרבנית האצילית. אך אבי סיכן את עצמו, יצר קשר עם הרבנית, סיפק לה מצרכי מזון והשתדל לתמוך בה ככל יכולתו.
בלילות החשוכים נרתם אבא למשימה הגדולה שהטיל עליו הרב – הצלת הספרייה הגדולה שלו. הייתי ילדה קטנה, אך אני זוכרת את הארגזים המלאים ספרים, שאבא מילט באישון ליל מבית הרב. הוא ריכז אותם במקום שמור בביתנו.
מקצת הספרים היו כרוכים בעור מהודר, ששיווה להם מראה מלכותי. את חפצי הערך קבר אבי ליד העץ הגבוה שמאחורי ביתנו, בתקווה שביום מן הימים יוכל להשיבם לבעליהם.
לא ידענו הרבה על מצבו של הרב. כמה חודשים אחרי מאסרו ביקר אצלנו בן-דודי, בוריס-בערל גוראריה. הוא סיפר שבהיותו פקח במסילות רכבת פגש את הרב, אך כמעט לא זיהה אותו. פניו היו כחושות ומעוּנוֹת מהמאסר הממושך.
הרב אמר לבוריס בשקט כי הוא רעב מאוד. בוריס הצליח להעביר אליו כריכים שהיו ברשותו, והרב בירכו באריכות ימים. תמיד סיפר שבזכות ברכת הרב הצליח לשרוד את שנות המלחמה בלי להכניס לפיו מזון לא-כשר. בקשה אחת הייתה בפי רבי לוי-יצחק: "אמור לכולם שאיני אשם במאומה, ולא עשיתי רעה לאיש".
השנים חלפו. על רבי לוי-יצחק נגזרו חמש שנות גלות בקזחסטאן הרחוקה. הרבנית חנה הצטרפה אליו בהמשך. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה. אנו התארגנו להימלט מעירנו, יקטרינוסלב.
קודם עזיבתנו אבא קרא לי. הוא לקח אותי לחצר, הצביע על נקודה כלשהי באדמה ואמר: "דיניצ'קה, את הצעירה ביותר מכל ילדינו. אני מקווה שתחיי שנים רבות ותחזרי לכאן. בדיוק במקום הזה קברתי את חפצי משפחת שניאורסון. כאשר ישוב הרב מהגלות, עלייך להראות להם את המקום הזה ולהשיב להם את רכושם". הנהנתי בראשי, מכירה בגודל האחריות שהוטלה על כתפיי.
יצאנו לעבר אוזבקיסטאן. אחיי מצאו עבודה בבית חרושת גדול ואני נשלחתי לעבוד בחווה חקלאית. בכל יום הובלתי לבדי סוס ועגלה וגמאתי קילומטרים רבים.
אבא לא שכח את בני משפחת שניאורסון. הוא שיגר להם גלויות ומכתבים ודרש בשלומם. למרבה הצער, אבא לא שרד ברעב ובתלאות. הוא נפטר בהיותו בדרך לטשקנט.
רבי לוי-יצחק, שסבל קשות בגלות, שיגר אלינו גלוית תנחומים על פטירת אבא. בין הדברים הוסיף בקשה לשלוח אליו את חפציו כשתהיה הזדמנות נאותה.
בתום המלחמה חזרנו לעיר. לתדהמתנו גילינו כי על ביתנו השתלטו גויים, וכל ארגזי הספרים אינם. לשאלתי השיבו בלי בושה כי השתמשו בהם ל...הסקת התנור בימי החורף. עזבתי המומה וכואבת. לא העזתי לגשת לחצר ולחפור בה. כעבור שנים חזרתי לבית, וגיליתי שעל החצר נבנתה רצפת בטון של בית מלאכה גדול. שכנים סיפרו לי כי הגויים התעשרו ממכירת 'ביתם'.
הרשעים הקומוניסטים הלאימו את בית הכנסת המרכזי והפכו אותו לבית חרושת לייצור בגדים. דורות של יהודים גדלו בניתוק ממסורת אבותיהם.
אבל אז התרחש הנס. מסך הברזל נפל, השלטון העריץ קרס והיהדות זקפה ראש וקמה לחיים מתוך האפר. בית הכנסת שוקם ונהפך למפואר וגדול מבעבר.
רק אז נודע לי כי בנו של רבי לוי-יצחק הוא הרבי מליובאוויטש. את גלוית התנחומים ששלח לנו אביו, מסר בן-דודי מתנה ממני לרבי.
ייסורי הגלות הכניעו את גופו של רבי לוי-יצחק. הוא חלה ונסתלק בכ' במנחם-אב תש"ד, ונטמן באַלְמטי (אלמה-אטה) שבקזחסטאן.
(על-פי סיפורה של הגב' דינה שרינוב לגב' פרדי ברוד, 'משפחה חסידית') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
