אכילה שנותנת דעת
״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך״ (דברים ח,י). תמה אני שבעת האכילה עצמה אין משיגים דעת אלוקית, שהרי מפורש בפסוק ״ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו״ – ומה חמור שאין בו דעת מכיר את בעליו בעת האכילה, בן-אדם לא כל שכן!
(חידושי הרי״ם)
לדאוג לסוס
״ואכלת ושבעת״ – מי שמסגף עצמו ואינו מיטיב את דרכיו ומזכך את מידותיו ומצרף את מחשבותיו, דומה לאותו איכר היושב בבית המרזח, ואת סוסו משאיר בחוץ ומרעיבו.
(רבי ברוך ממז'יבוז')
הדרך להתענות
אין לענות את הגוף על-ידי העדר אכילה ושתייה הנחוצות לבריאותו. יש לענות את הנפש הבהמית על-ידי אי-מילוי התאווה באכילה ושתייה; בהימנעות מדברים בטלים או אסורים; בקיום מצוות אהבת ישראל כלפי מי שהזיק לו וכדומה. לפעמים קשה יותר לקיים דברים אלה מלצום.
(הרבי מליובאוויטש)
צדקה במדבר
״ויענך וירעיבך ויאכילך את המן״ (דברים ח,ג). המן ניתן לכל אחד ואחד במידה שווה, לפי צורכו, ״איש לפי אוכלו״. אם כן, איך היה בידי ישראל לקיים מצוות צדקה? אלא שהיה אפשר לטעום במן את כל הטעמים, וזאת הייתה הצדקה, שהגבירים אמרו לעניים איזה טעם כדאי להם לרצות לטעום בו, שכן העניים אינם יודעים כלל את טעמו של מאכל טוב...
(רבי אייזל חריף)
חיות מהברכה
״לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ (דברים ח,ג). מהלחם הגשמי לבדו אין ה'אדם', היינו הנשמה, יכול לחיות. ״כי על מוצא פי ה׳״ – רק כשהוא מוציא מפיו את השם בכוונה, כשהוא מברך לפני האכילה – או-אז ״יחיה האדם״.
(כתר שם טוב)
לאכול כדי לחיות
לא נאמר ״בלחם לבדו״, אלא ״על הלחם לבדו״. לא למען הלחם לבדו חי האדם. לא זו תכלית החיים. אדם צריך לאכול כדי לחיות, ולא לחיות כדי שיוכל לאכול.
(יסוד העיקרים)
חיים מהניצוץ
אין האדם חי מגוף המאכל אלא מהחיות האלוקית שבתוכו. כי שורש הדומם הצומח והחי גבוה משורש האדם, המְדַבֵּר, ולכן הניצוצות האלה ירדו למטה יותר. לכן בכוחו של המאכל להחיות את האדם ולקיימו.
(לקוטי תורה)
להוציא בפה
״לא על הלחם לבדו יחיה האדם״ – האדם אינו יכול 'לחיות' מהבנת התורה (שנמשלה ללחם) במוחו בלבד, ״כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ – עליו להוציא בפיו את מה שהוא לומד, ככתוב (משלי ד) ״כי חיים הם למוצאיהם״, ואמרו רז״ל (עירובין נד) ״אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה״.
(אדמו"ר הזקן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
