נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת קורח | גאווה וכישרונות
	אין הפסק בהתקשרות לרבי
	רועי ישראל מוציאים מהמקום הנחות ביותר
	ירידת הגלות עצמה היא תחילת העלייה
	תמימות בטוב טעם
	"תואנה הם מבקשים"
	פרשת קורח
	כיצד הציל אדמו"ר הזקן את בעל ה'הפלאה'?
	"איזהו חכם – הלומד מכל אדם"
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

עשרות פעמים התייחס הרבי לכאלה ש"תואנה הם מבקשים" בנושאים שונים כך בנוגע להשקפת עולם בכלל הן בנוגע לביאורים שבתורת החסידות מנהגי הרביים והנהגותיו שלו * שפע מדהים של התייחסויות הרבי בעניין. רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

התייחסות – להוציא מליבם של המתפעלים מה"תואנים"

מכיון שמדובר אודות אלו ש"תואנה הם מבקשים" – הרי בעצם לא צריכים לענות להם בכלל, כפי שנאמר (במשלי כו, ד) "אל תען כסיל כאוולתו פן תשווה לו גם אתה". אבל לאידך, מכיון שיש מקום לחשוש שדבריהם של אלו ש"תואנה הם מבקשים" יגרמו לחלישות מסויימת בעבודת ה', על-כל פנים אצל יהודי אחד – יש, איפוא, להבהיר את הדברים.

דברים אלו השמיע הרבי בהתוועדות ש"פ וארא תשמ"ה ('התוועדויות תשמ"ה' כרך ב' עמ' 1072) ויפים הם כהקדמה לרשימה זו שבה נאספו דברים אותם השמיע הרבי כהתייחסות ו"המענה לאלו ש"תואנה הם מבקשים" – לא שיש להם "טענה" כי אם "תואנה הם מבקשים"...".

לימוד זכות

בפעם נוספת (ליל ב' דחג הסוכות תשמ"ה – 'התוועדויות תשמ"ה' כרך א' עמוד 247)

פתח הרבי ואמר: "ישנם כאלו שתואנה הם מבקשים", אך מיד הוסיף:

ובעצם צריכים ללמד זכות על יהודים, שבודאי אין כוונתם למצוא תואנה, אלא יש להם שאלה.

הדברים נסובו על השיעור היומי ברמב"ם (לפי תקנת הלימוד היומי ג' פרקים ליום) בשיעור דיום ב' דסוכות שתחילתן ב"ספר עבודות התמידיות בכל יום" וסיומן בקורבנות חג השבועות כאשר עניני קורבנות חג הסוכות נלמדים בשיעורי הרמב"ם הנלמדים למחרתו – הרבי הסביר כי העבודות התמידיות הם (גם) הכנה לעבודת המוספים.

כשהרבי נמנע לפנות לקבוצה מסויימת בענין ארץ ישראל

במכתב משנת תשל"ט ('לקוטי שיחות' כרך ח"י עמ' 489) בנוגע לענייני ארץ ישראל כותב הרבי:

נוסף על העיקר שכן הוא באמת כדי לשלול מאלה אשר תואנה הם מבקשים לומר אשר הדברים מיוסדים על שיטה מיוחדת, או ששייכים הם לסוג מסויים, מה שאין כן בנוגע לכל שאר החוגים...

ולכן נמנע אני וזהיר מנתינת מקום לסילוף על ידי זה שדברי יהיו מופנים לאנ"ש בכלל או לתנועה מסויימת וק"ל.

"בטאון חב"ד" - כתב הרבי בשנת תשל"ג - צריך להבהיר אלו המבקשים תואנה ולא את המלמדים זכות ('אגרות-קודש' כרך כח עמ' רמו).

וכך כתב הרבי גם ל"האברך מנחם מענדל שי'" דריזין לוד בכ"ח מנחם-אב תשי"ז ('אגרות-קודש' כרך טו עמ' שסח) בקשר לפעולות הפצת היהדות שהחלו באותה תקופה:

הפעולות שעשו עד עתה ושבטח יעשו בעתיד הרי נשגבות הן ואין אתנו יודע לשער הטוב שיצמח בעתיד נוסף על מה שכבר רואים. אלא שבכל עניני היראים לדבר ה' – צריך לדעת שמביטים עליהם בשבע עיניים וכמה גם מחפשים תואנה וכו'. נוסף על מאמר רז"ל הידוע, שעם-הארץ שנמצא רבב על בגדו מצד אחד אינו כלום, מה שאין כן תלמיד חכם.

מובן שכל הנ"ל מופנה לכל חבריו ולכל המתעסקים שי' בתעמולה האמורה, ובטח יביא גם לידיעתם אודותם, וידונו יחד על כל הנ"ל.

דברים נפלאים במעלת התינוק שזה עתה נולד

דברים נפלאים השמיע הרבי באחרון-של-פסח תשמ"ה ('התוועדויות תשמ"ה' כרך ג' עמ' 1806 ואילך):

תינוק שנולד ברגע האחרון של אחרון-של-פסח – יש לו את כל העניינים (דאחש"פ)  באופן של ירושה! אלו ש"תואנה הם מבקשים" – יטענו: תינוק בן יומו – מה לו ולאחרון-של-פסח הרי אינו מחוייב ואינו מבין שום דבר?!

ובכן: זהו בדומה לירושה כפשוטה (שאפילו תינוק בן יומו יורש הכל) שאף שאין לו שום מושג בדבר, ועדיין זקוקים ל"אפוטרופוס" (שכן בעצמו עדיין אינו יכול לעשות שימוש בנכסים) – הרי הירושה שלו היא!

ומכיון שמבקשים באמת וצועקים בקול גדול... בא משיח צדקנו "נאו", וממילא, גם תינוק בן יומו ישמע ויבין, והעיקר – יעשה בפועל כל מה שיאמרו לו  בקשר לעבודה של אחרון של פסח!

"יום הולדת" הנה זה בא

בשיחת ש"פ וירא כ"ף מר-חשון תש"מ ('ליקוטי שיחות' כרך כ' עמ' 387) אמר הרבי:

ישנם שתואנה הם מבקשים – שואלים הם: מהו המקור לענין [=חגיגות וציון] יום הולדת, לשמחה מה זה עושה ומה יום מיומים?!

אם הדבר אכן דבר נכון  וטוב ומוכרח – איך יתכן שבמשך כל הדורות הקודמים לא ידעו על דבר זה?!

ההסברה בזה – מוצאים כמה ענינים בתורה שנתגלו בזמנים מסויימים. זאת אומרת שמשך זמן שלא נודע אודות אותו ענין, ואחר-כך הגיע הזמן והענין נתגלה.

כך בתורה שבכתב.. ועל-אחת-כמה-וכמה בתורה שבעל-פה...".

מתן תורה בלי "רעש" (שלילי)

כך אמר הרבי ש"פ נשא תשמ"ה (כרך ד עמ' 2253):

ולאלו ש"תואנה הם מבקשים" ושואלים היכן הוא המקור לכך שלאחר שאירע הדבר בפעם הראשונה – יודעים כבר כיצד למנוע ה"רעש" (פרש"י תשא לג,ד. תנחומא שם לא), ובמילא ייתכן ויהיה אמנם ה"רעש" אך כשהוא רק במעלתו (העילוי שבדבר בלבד) – המענה לזה בפשטות: כשקורין בתורה עשרת הדברות, נפעל ענין מ"ת מחדש כבאותו אופן שהי' בפעם הראשונה  ואז נאמר: "ויהי קולות וברקים גו' וקול שופר חזק מאד גו'.

חדשות: שימוש בכלי תקשורת

בהתוועדות יו"ד שבט תשל"ו ('שיחות-קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 447) התייחס הרבי לטענת אלו ש"תואנה הם מבקשים" ושואלים כיצד משתמשים למסירת דברי תורה והתעוררות כו' באמצעות כלים ואופנים (רדיו, טלגרף, מיקרופון) אשר לא ידעום אבותינו – אם היו דברים אלו נחוצים – היו בנמצא גם בתקופת התנאים, האמוראים ו"הראשונים כמלאכים" (ראה שבת קיב, ב) – ומכיון שיודעים שהם הסתדרו בלעדי כל אלו, מהווה הדבר סימן והוכחה שאין לעשות בהם שימוש אף בימינו.

ובכן, רואים דבר פלא: בחלק מהמכשירים כאשר השתמשו לעניני רשות, איש לא פצה פיו. כאשר אך החלו לעשות בהם שימוש לדברי תורה ועניני תורה ומצוות -  לפתע התעוררו ה"שאלות" "חדש אסור מן התורה" (כפתגם ה'חתם סופר').

והתשובה היא אפוא: כאשר התוצאה היא טובה – וניתוסף על-ידי-זה בשיעורי תורה הנלמדים, בשמירת שבת וכיו"ב – מהווה הדבר הוכחה הכי טובה שהדבר נכון וטוב,

וכמובן – הוסיף הרבי - יש להוסיף ולסייג: אם הי' השימוש במכשיר כזה או אחר אסור ע"פ שולחן-ערוך הרי אין ספק שאסור להשתמש בו גם לדברים טובים וחשובים, שכן זו מצוה הבאה בעבירה (וראה 'ספר השיחות תורת שלום' עמ' 221. המו"ל).

לא מסוגלים להמתין עוד רגע אחד...

היה זה במהלך התוועדות ל"ג בעומר תשמ"ה ('התוועדויות תשמ"ה' כרך ג' עמ' 2013). הרבי הסביר את מעלת הספירה הפרטית של ל"ג בעומר "הוד שבהוד" (לאחר שנשלמה העבודה דעיקר המידות):

וביום זה עצמו מתחיל סדר עבודה חדש בדוגמת "ראש השנה". אמנם – המשיך הרבי – כאן באים אלו ש"תואנה הם מבקשים", ואומרים: "פלפול" זה – יש לו אמנם מקום, אבל אף-על-פי-כן לשם מה צריכים לחפש לצאת ידי חובת ביאור החסידות שבספירת "הוד שבהוד" ישנו כבר הענין בשלימותו, הרי מוטב, לכאורה, להתאפק ולהמתין עוד שבועיים עד שיהיה גם הבירור (האחרון) דמלכות שבמלכות?!

שאלה כזו יכול לשאול רק מי שכל הענין אינו נוגע לו רחמנא-ליצלן... מי שרק שומע פירוש המילות (ובפרט עפ"י המבואר בחסידות) "יושפע שפע רב בכל העולמות"  בלילה ד"הוד שבהוד" יצא מה"כלים" מרוב שמחה!... מכיון שיכולני להשיג דבר טוב היום – לא אמתין אפילו רגע כמימרא!...

לימוד רמב"ם ברבים בשבת-קודש

בלקוטי תורה להאריז"ל (טעמי המצוות פרשת ואתחנן (צג, ב)) נאמר אודות דרכו בלימוד התורה -  שהי' לומד ו' דרכים בהלכה כנגד ימי החול ואחד על דרך הסוד כנגד יום השבת, ומזה מובן – הסביר הרבי בש"פ בלק תשד"מ ('התוועדויות תשד"מ' עמ' 2112 ואילך) – שביום השבת – נהג להיפך, ו' דרכים על דרך הסוד, ואחד על דרך ההלכה (וכבצוואת אדמו"ר מוהר"ש (ראה ספר מגדל עוז (כפ"ח תש"מ) עמ' תריט)).

כל אחד יכול, אפוא, ללמוד מהנהגתו של האריז"ל – כמובן כמתאים לערכו ("כל חד וחד לפום שיעורא דילי'"), ומזה מובן גם בעניננו.

דברים אלו נועדו לענות על טענות אלו ש"תואנה הם מבקשים" מדוע הנהיג הרבי ללמד במהלך ההתוועדות (בעיון ובהעמקה) הלכות מספר יד החזקה לרמב"ם באופן של "שטורעם" ופרסום לרבים – ביום שנועד בדרך כלל להיות מוקדש ללימוד פנימיות התורה.

אמדה תורה טבע האדם

בהתוועדות פורים קטן תשמ"ו, במהלך השיחה השנייה ('התוועדויות תשמ"ו' כרך ב' עמ' 614 ואילך) תבע הרבי לעודד ולזרז שלושים יום לפני פורים את ההכנות לכך שיתווסף בכל עניני הפורים ביתר שאת לגבי השנה שעברה.

בשיחה הבאה (שם עמ' 616) התייחס הרבי לטענות ישנם אלו ש"תואנה הם מבקשים" ושואלים: היכן הוא המקור שיש להתחיל ולזרז בעניני פורים שלושים יום לפני החג?!

ואדרבה: בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן (ריש הלכות פסח) אינו מזכיר דבר בנוגע לפורים (אודות שלושים יום לפני פורים)!

התשובה: משנה מפורשת "באחד באדר משמיעים על השקלים" כדי שתיתרם הלשכה בזמנה באחד בניסן - התורה אמדה, אפוא, את טבעו של האדם, שכאשר רוצים שיעשה דבר מסויים כדרוש, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להזולת דרושים שלושים יום לפני זמן החיוב.

ועוד הוסיף הרבי: כשרואים הוספה בענינים בלתי רצויים מובן ההכרח בהוספה לגבי הפעולות בשנה שעברה.

נדרשת, אפוא, תוספת אור, קדושה ושמחה.

במעלת ה'סוף' וה'ראש'

מובן ופשוט שאין צורך לבאר שיש מעלה ב"ראש" על ה"סוף". ואדרבה: בנוגע לרגל – יש צורך בביאור והסבר שיש מעלה ברגל לגבי הראש כמבואר בלקוטי תורה (ריש פרשת נצבים) בדיבור-המתחיל אתם נצבים, אבל בנוגע ל"ראש" – אין צורך בביאור והסבר שיש בו מעלה!

דברים אלו השמיע הרבי במהלך התוועדות (שבת חוקת) בשנת תשד"מ ('התוועדויות תשד"מ' כרך ג' עמ' 2067) כהתייחסות לאלו ש"תואנה הם מבקשים" ויטענו: מכיוון שהעיקר הוא המעשה בפועל – צריכים להדגיש רק את מעלת הסוף, ומדוע מדגישים איפוא (גם) את מעלת ה"ראש"?!... [וראה עוד שם].

ראוי להבהיר: הרבי התייחס ל"השאלה שמפריעה להם ועדיין לא הצליחו למצוא תירוץ בדבר: מכיון שנקבע המנהג – "מנהג ישראל תורה היא" – ללמוד שיעור יומי ברמב"ם ג' פרקים בכל יום כפי שהדבר הולך ומתפשט יותר ויותר – הרי בוודאי שענין זה הוא בהשגחה-פרטית, ובהכרח לומר שתוכן ההלכות שלומדים בכל יום יש להם קשר ושייכות ליום המסויים שבו נקבע ללמוד שיעור זה".

כלו כל הקיצין

ישנם כאלו ש"תואנה הם מבקשים" וטוענים: כיצד מדברים אודות הזמן של ביאת משיח צדקנו ושדורנו זה שייך ביותר לגאולה העתידה. לכאורה, הרי זה בדוגמת חישוב קיצין שחז"ל שללו?!

וההסבר: בדורות קודמים היה מקום לחקור אם הגאולה תהיה באופן של "בעתה" (כאשר "לא זכו"), או שתהיה באופן של "אחישנה" (כאשר "זכו").

ברם, כשמדובר בדורינו זה – הרי כבר קבעו חז"ל (סנהדרין צז, ב) "כלו כל הקיצין", כלומר, כבר עברנו את כל החשבונות של תאריכי הקיצין כו'; ומכאן ואילך לא זקוקים לחישובים וחשבונות של קיצין (כולל החשבון שבסוף ספר דניאל כו') – כי "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה.

- דברים אלו השמיע הרבי במהלך התוועדות אחרון של פסח תשמ"ב ('התוועדויות תשמ"ב' כרך ג' עמ' 1290).

"לאלתר לגאולה" ויתירה מזה: "נאו"

 אמר הרבי בש"פ פנחס תשמ"ה ( 'התוועדויות תשמ"ה' כרך ה' עמ' 2622 ) –

אמנם, כאן באים אלו אשר "תואנה הם מבקשים" וטוענים: ההכרזה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" - הייתה לפני כמה וכמה שנים, ואף-על-פי-כן "עדיין לא בא", וממילא אם-כן הפירוש ד"לאלתר לגאולה" אינו מוכרח להיות באופן דתיכף ומיד ממש! – ובכן", הוסיף הרבי, "טענה זו היא טענתו של ה"מלך זקן וכסיל", וכל אלו שטוענים כזאת – הם "שלוחיו" אשר מתלבש בדבריהם... ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר הם טוענים זאת מתוך תענוג ("געשמאק") רחמנא ליצלן – שאז, ה"חורבן" ד"עולם קטן זה האדם" הוא באופן חמור ביותר!

לאלתר לגאולה" פירושו – תיכף ומיד ממש ותשובה אפשר לעשות .. ברגע כמימרא!

מספר שנים קודם לכן, בשבת פרשת דברים תש"מ ('שיחות-קודש תש"מ כרך א' עמ' 725) השיב הרבי לטענת ה"תואנה הם מבקשים". היכן הוא "לאלתר לגאולה"?

והרבי השיב:

לפי דרגתו והשגתו בקודש של כבוד קדושת מורי-וחמי אדמו"ר הי' נדרש עבודה בגלות עד שנת תש"ג, וכך לימד את תלמידיו, ואילו זכו הי' הדבר פועל בכל העולם כולו.

לאחר-מכן, כאשר נוכחים שיהודים עודם בגלות מסתבר שישנו עילוי גדול יותר בעבודת ישראל – שלזה נדרשת עוד עבודה בגלות.

חטוף מהר מצוות צדקה

בי"ג תשרי תשמ"ז ('התוועדויות תשמ"ז' כרך א' עמ' 161) תבע הרבי לדאוג לצרכי החג של כל אחד ואחד מישראל שיוכל כל אחד מהם לקיים את המצוה ד"ושמחת בחגך" (בעצמו)... ויש להתחיל בהכנות לכך מבעוד מועד, ולכן "כל המקדים הרי זה משובח".

אמנם – הוסיף הרבי – והתייחס שישנם אלו אשר "תואנה הם מבקשים" ומחפשים קושיא כבכל דבר ולדעתם הרי זו קושיא גדולה: כיון שדובר קודם שעוד לפני סוכות יבוא משיח – מדוע יש לספק צרכיו של יהודי המצוי בגלות ולספק צרכיו כאשר בחג הסוכות הוא יהיה אז "בהר הקודש בירושלים"?!

התשובה לכך – כמו לכל הטענות מעין זו של אותם ש"תואנה הם מבקשים"  – הוא שאדרבה איפכא מסתברא: מצות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות וכאשר יבוא משיח צדקנו וכולנו יחד נהיה בארץ הקודש, ושם גופא – בעיר הקודש יהיה הכל בשלימות ועוד ש"המעדנים מצויין כעפר" (רמב"ם הל' מלכים בסופן) ואזי ירוץ האדם ויבקש "תנו לי לקיים מצוה זו" ולא תהיה לו אפשרות!... - נצל את הרגעים האחרונים!! ברגעים אלו עדיין אפשר לקיים את מצות הצדקה והנה הנה בא משיח צדקנו ולא תוכל לקיים את המצוה שהיא שקולה כנגד כל המצוות!...

אין קשר הפעולה ותוצאותיה

הטענה שרגילים לשמוע מאותם חוגים ש"תואנה הם מבקשים" – היא: מהי התועלת בפעולה חד-פעמית של הנחת תפילין – כאשר לאחר-מכן ממשיך אותו יהודי להתנהג כמקודם?

הרבי הסביר ('התוועדויות תשמ"ה' כרך ב' עמ' 1072 ואילך):

יהודי צריך לעשות את המוטל עליו – "המר ימירנו והיה הוא", כלומר, להשתדל ולעשות את כל התלוי בו להחליף ("המר ימירנו") ולעשות מ"אחר" - "בן", ע"י פעולות שתוכנם ועבודתם – לגלות את נקודת היהדות שנמצאת בו בהעלם, "הוא", שתבוא לידי גילוי באופן ד"והי'" , בהווייתו יהא; ובנוגע לתוצאות הדברים – הרי זה ענין בפני עצמו, ואין זה נוגע למילוי תפקידו ושליחותו – גם כאשר אינו רואה מיד ובגלוי את תוצאות הדברים.

פסוק מפורש כמענה ל"תואנים"

בי"א ניסן תשמ"ה ('התוועדויות תשמ"ה' כרך ג' עמ'1714) התייחס הרבי ל"שטורעם" אודות  ציון יובל ה-850 להולדת הרמב"ם גם על-ידי אומות העולם, ואמר:

הפסוק המפורש בתורה "ברוך תהיה מכל העמים" (עקב ז, יד) הוא המענה לאלו ש"תואנה הם מבקשים" וטוענים, מה פשר ההשתדלות שגוים יכבדו את שמו של הרמב"ם?!

פסוק זה "ברוך תהיה מכל העמים" – הוא אחת הברכות הכי גדולות שהקב"ה מברך את בנ"י!

וכך היה גם אצל מרדכי היהודי "וכל שרי המדינות.. מנשאים את היהודים כי גדול מרדכי.. ושמעו הולך בכל המדינות"!

רש"י ותורת-כהנים קדמו לחסידות .. בשינוי מהפשט

על הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני" – אומרים חז"ל: "קדושים תהיו, יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם" (מדרש – ויקרא רבה פרשה כד פיסקא ט).

ופירוש הדברים: קדושתם של ישראל אינה כקדושתו של הקב"ה, שכן היה רק קא-סלקא-דעתך – "יכול כמוני", אך המסקנא: "כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם".

אך תורת החסידות (מאור עיניים עה"פ מז, ב וראה אור התורה להצ"צ עה"פ (עמ' קה ואילך)) מפרשת: "יכול כמוני" בניחותא, כלומר, שביכולתם של ישראל ("יכול") להגיע לדרגת הקדושה ד"כמוני", וטעם הדבר: "כי קדוש אני ה' אלוקיכם", היינו, שהקב"ה ("ה' אלוקיכם") מעניק להם הכוח להגיע לדרגת הקדושה ד"קדוש אני".

"ולאלו ש"תואנה הם מבקשים", היתכן שתורת החסידות משנה את הפירוש הפשוט של דברי רז"ל להיפך ממש?! הסביר הרבי בש"פ אחו"ק תשמ"ה ('התוועדויות תשמ"ה' כרך ג' עמ'1934):

א. בפירוש רש"י לפסוק (בפרשת שמיני יא, מד) "כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" מפרש בפשוטו של מקרא: "כשם שאני קדוש, שאני ה' אלוקיכם, כך והתקדשתם קדשו את עצמכם למטה.. לפי שאני אקדש אתכם כו'", היינו, שקדושתם של ישראל היא באותו אופן ("כשם כו' כך") ד"קדוש אני" (וראה גם תורת כהנים שהובא ברמב"ן).

ב. גדולה מצינו בתורת-כהנים ריש פרשת קדושים "אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי" – כלומר: לא זו בלבד שביכולתם להגיע לדרגת הקדושה של "קדוש אני" ("יכול כמוני" בניחותא) אלא שביכולתם להוסיף כביכול בהקדושה דלמעלה!

מדרש ברור ברוח החסידות

כיוצא בו: בחסידות מבואר ש"לבן" ("וישכם לבן בבוקר") הוא ענין לובן העליון (דרגה אלוקית נעלית) היפך הפירוש הפשוט עפ"י הפשט והנגלה.

זו טענת "תואנה הם מבקשים" שנענתה ע"י הרבי בש"פ ויצא תש"מ ('שיחות קודש' תש"מ כרך א' עמ' 498).
ובכן: מצינו במדרש לפסוק "הידעתם את לבן" (ב"ר פ"ע פיסקא יו"ד): "הידעתם את מי שמלבן עוונותיהם של ישראל" כלומר, שזה מוסב על הקב"ה.

וכן מבאר המהר"ם שיף (בדרושים נחמדים(בסוף חידושיו למסכת חולין) עה"פ שה"ש ד,ג) "כחוט השני שפתותיך – חוט השני שהיו יודעין בו אם נמחלו עוונותיהם של ישראל" כדאיתא במסכת יומא סט, ב ש"לשון של זהורית הי'.. מלבין" כנאמר (ישעי' א, יח) "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".

בעקבות פסק הרמב"ם

ואלו ש"תואנה הם מבקשים" ושואלים היכן נאמר ענין זה בנגלה דתורה – שכל מקום שבו נמצא יהודי הוא בבחינת "שושן הבירה" ("עיר הבירה" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, מכיון ש"ה' ניצב עליו") והוא קובע כיצד תהיה הנהגת כל העולם כולו, היינו שבכוחו ויכולתו למשול ולפעול על כל העולם כולו – לכאורה, הרי זה רק 'פשט'ל' בספר התניא?

בכך עסק הרבי בהתוועדות פורים תשמ"ב ('התוועדויות תשמ"ב' כרך ב' ע' 972), והשיב:

דברים אלו הם למעשה פסק-דין ברור בספר "יד החזקה" להרמב"ם (שהוא ספר של "הלכות הלכות") הקובע (הלכות תשובה פרק ג הלכה ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו.. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה". ושוב ממש לאותם אלו ש"תואנה הם מבקשים" – הצביע הרבי על דברי הרמב"ם הללו שהובאו כאן – כהוכחה לכך שיהודי יש בכוחו לפעול בכל סדר ההשתלשלות (ש"פ שלח תשמ"ה- 'התוועדויות תשמ"ה' כרך ד' עמ' 2322).

לשמח יהודי שעדיין רחוק מתורה

מסופר בגמרא (תענית כב, ב) שאנשים שהיו "שמחים ומשמחים בני אדם" באמצעות "מילי דבדיחותא" זכו להיות בני עולם-הבא. והסביר הרבי (ש"פ בשלח י"א שבט תשמ"ה 'התוועדויות תשמ"ה' כרך ב' עמ' 1113):

למרות שהשמחה בה שימחו לא היתה מלימוד התורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב") שכן המדובר הי' אודות אנשים פשוטים הנמצאים בשוק ("בשוקא") – ושמחתם היא מענינים פשוטים, הרי ראו עליהם בוודאות – עוד בהיותם בעולם-הזה באמצע שנות חייהם ובאמצע עבודתם שהם "בני עולם הבא" ומכאן הביא הרבי ראיה [כנגד אלו ש"תואנה הם מבקשים" באמרם שזהו פשט'ל דרוש או רמז יפה] שיש ענין לפעול על יהודי מי שיהיה גם אם עדיין הוא רחוק מעניני יהדות ("אחר"), להשתדל ולפעול עליו שיהי' בשמחה. – שמחה לא של הוללות ח"ו, אלא שמחה הקשורה בענינים גשמיים כפשוטם!

רש"י כתב הלכה בפשטות ולא חיפש דקויות!...

בהתייחסו שישנם אלו ש"תואנה הם מבקשים" וטוענים שמבארים ביאורים פשטניים מדי ("בתכלית הפשטות") באופן שמיועד לרמה של בעלי-בתים, והם רוצים לשמוע איזה ביאור בדקות (להבקיע שערה וכו') הם טוענים שדרך הלימוד צריכה להיות באופן שאומרים אותיות של קבלה, חקירה, דרוש, וסוד כו' – עד לאותיות כאלו שהם עצמם אינם מבינים את כוונתם ופירושם (כגון מליצה יפה המורכבת מג' תיבות) בכל ענין – המשיך הרבי – מוצאים הם איזה "גדר", ו"גדר" הקשור עם "תנועה" בנפש האדם וכתוצאה מזה בא ענין של מעשה בפועל! והרבי אמר (ש"פ ראה תשמ"א סכ"ה – שיחות-קודש תשמ"א כרך ד' עמ' 53):

כאשר מסתכלים בפירוש רש"י, רואים שלא זו היתה דרכו של רש"י בלימוד התורה... אלא כתב את ההלכה כפי שהיא בפשטות!

כוחו הבלתי מוגבל של יהודי

לגבי טעם אמירת ההפטרה בשבת-קודש מסופר (שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ריש סימן רפ״ד, ובכמה מקומות) שמלכות הרשעה גזרה על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים, ולכן תיקנו לקרות בנביאים מענין הפרשה. וגם כאשר בטלה הגזירה, לא נתבטל המנהג לקרות גם בנביאים.

ומכאן מענה לאלו ש״תואנה הם מבקשים״ וטוענים כיצד תובעים מיהודי שגם בזמן הגלות כאשר ״אותותינו לא ראינו גו׳״ - נסתיימה התקופה בה היו רואים ניסים גלויים (בסוף זמן בית ראשון, ועל-כל-פנים בסוף זמן בית שני) - לא יתפעל מהגלות כלל, אל יתרגש מאומות-העולם ואדרבה יעמוד בתוקף מתוך ״גאון יעקב״ - שכן למרות שגזירה זו (לא לקרות בתורה) נגזרה בזמן הגלות, נוכחו לראות בפועל ממש נס גלוי, שכאשר בנ״י לא התפעלו מגזירת המלכות (שביקשה לנתק ח״ו את בנ״י מתורה) ובעקבות הגזירה חידשו בנ"י מנהג חדש לקרוא בנביאים (שבמובן מסויים זהו ענין של "דברי קבלה" – "דברי סופרים" – שנעלים מ"דברי תורה") הנה לא זו בלבד שאומות-העולם לא יכלו להם להרע להם בענין זה, אלא לפועל עי"ז הצליחו לבטל גם את הגזירה שלא לקרוא בתורה!

דברים אלו הסביר הרבי במהלך שיחת ש"פ בשלח ט"ו בשבט תשמ"ג ('תורת-מנחם' התוועדויות תשמ"ג כרך ב' עמ' 924).

יותר ממזוזה אחת פסולה אצל המגחך על "מבצע מזוזה"

מעשה ביהודי שהתבטא נגד מבצע מזוזה וטען "מה יועילו אלפי מזוזות וכו' וכו'" – הרבי הגיב על הדברים (בשיחת אור לי"ג תשרי תשל"ז – 'שיחות-קודש' תשל"ז כרך א' עמ' 73):

ואל יבוש מפני המלעיגים – ליצני הדור המגחכים על מצות מזוזה – ו"לא מהם ולא מהמונם" (יחזקאל ז, יא) – אין לנו אלא פסק-דין השולחן-ערוך (יורה דעה סימן רפה) שיהודי שיש לו בית שנתחייב במזוזה, וקבע אפי' מזוזה אחת מביא הדבר ליאריכו ימיו וימי בניו.

ומי שהתבטא נגד כו'  כנראה שבביתו ישנה מזוזה פסולה, וממילא חסר אצלו בענין ד"ה' ישמר צאתך ובואך".

בהמשך הדברים (שם עמ' 78) וכדי למנוע מאותם ש"תואנה הם מבקשים" ייתפסו ל"טעות", ובכן הבהיר הרבי:  לא קבעתי שכל המזוזות פסולות, אלא שמהמזוזות שבביתו הרי אחת (או יותר) פסולה, או שבכלל חסרה מזוזה, יתכן שהמזוזה קבועה שלא כדבעי וממילא אין היא פועלת פעולתה, ושוב, מדובר ביותר ממזוזה אחת!

גלות וחו"ל – בזמן הזה

ואפילו היהודים שנמצאים בארץ-ישראל – הרי כאשר בית המקדש אינו קיים כו' אזי נחשבת ארץ ישראל עצמה כ"חוץ לארץ" – ביחס ובערך למעמדה ומצבה האמיתי

ולאלו ש"תואנה הם מבקשים" ושואלים מהי ההוכחה לכך – הרי דבר זה מפורש ב"סידור": אנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר בתפילה "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", ותפילה זו נאמרת גם על-ידי היהודים שנמצאים בארץ הקודש ובירושלים עיר-הקודש – בזמן היותם בירושלים אומרים הם: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו"!

מדברי הרבי בש"פ וארא ר"ח שבט תשמ"ג ('התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 824).

באותה התוועדות (שם עמ' 827) דיבר הרבי על-כך שכאשר יהודי נמצא בגלות עליו לצעוק להקב"ה "למה הרעותה לעם הזה" ולדרוש שיתבטל כבר כללות ענין הגלות; ובד בבד הרי הוא עובד את ה' כדבעי באופן המתאים מבלי להתפעל מחשכת הגלות, כך שהטענה השכלית – לא מהווה, סתירה ח"ו לענין האמונה.

לאלו ש"תואנה הם מבקשים" ושואלים היכן מצינו ענין כזה שלמרות שמצד שכל דקדושה ישנה קושיא, וביחד עם זה אין זה בסתירה לענין האמונה – הצביע הרבי על לשון חז"ל (מסכת יבמות עו, ב ועוד): "אם הלכה – נקבל, ואם לדין – יש תשובה" כלומר: אמנם מצד השכל "יש תשובה", ואף-על-פי-כן אין זה גורע מאומה חס-ושלום מקבלת ההלכה באופן של אמונה כו'.