נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת קורח | גאווה וכישרונות
	אין הפסק בהתקשרות לרבי
	רועי ישראל מוציאים מהמקום הנחות ביותר
	ירידת הגלות עצמה היא תחילת העלייה
	תמימות בטוב טעם
	"תואנה הם מבקשים"
	פרשת קורח
	כיצד הציל אדמו"ר הזקן את בעל ה'הפלאה'?
	"איזהו חכם – הלומד מכל אדם"
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

"טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְו‍ֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי". (קיט, סו)

יש להבין: מדוע תולה דוד המלך בקשתו שהקב"ה ילמדו "טוב טעם ודעת" בכך ש"במצוותיך האמנתי"? מהו החידוש ש"במצותיך האמנתי", והלא כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים בה' בתורתו ובמצותיו!

להבנת העניין יש להקדים מדוע דוד המלך מבקש שכר על אמונתו במצוות, והלוא האמונה היא יסוד ועיקר בעבודת ה'.

אלא כוונתו באומרו "כי במצותיך האמנתי" לכך שמקיים את המצוות באמונה, כלומר באמת ובפנימיות. זהו עניין "תמים במעשיו": מקיים את המצוות רק מפני שנצטווה לעשותן ולא בשביל כוונה פרטית שנמשכת בעשיית המצווה. בכך מתבטאת בקבלת עול מלכות שמים במעשה בפועל.

אדם שהוא בבחינת "תמים במעשיו" – אין בו התפעלות של אהבה ויראה. הוא לא מקיים את המצוות מתוך רגש של אהבה או יראה, כי אם זה עניין טבעי שנובע מעוצמת התקשרותו לקב"ה.

וזהו שאמר דוד "כי במצותיך האמנתי", שהייתה בו גם המעלה והמדרגה של "תמים במעשיו".

מובא בספרים, שלאחר כל הידיעה וההשגה בסודות ורזין דאורייתא בטעמי המצוות, יש לעשות את המצווה בתמימות, כמו אדם פשוט שמקיים את המצווה מצד עצם המצווה בלבד.

ועל ידי ההנהגה באופן הזה ממשיכים "טוב טעם ודעת": שורשה של תכונת התמימות והאמונה גבוה, ומגיע עד עצם הרצון. על ידי עשיית המצוות באמונה ותמימות מגיעים ל"טוב טעם ודעת" שבתורה, בחינת תענוג החכמה שהם טעמי התורה שיתגלו לעתיד.

(מעובד מתוך ספר המאמרים תרס"ה [כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע] עמודים ט-יט)

על ידי המצוות נעשית עלייה בבחינת 'טוב טעם ודעת' בתורה שלמעלה. כיצד מגיעים למדרגה זו על-ידי המצוות דווקא?

המצוות הן בחינת רצון העליון, רצון שאין בו טעם כלל אלא שכך הקב"ה רוצה!

עניין דומה אנו רואים אצל בני אדם השמחים בייסורים הבאים עליהם. אין הכוונה שהם אינם חשים בייסורים, או שיש להם סיבה שבגללה הם שמחים, אלא הם שמחים ללא שום טעם וסיבה.

יש מדרגה גבוהה מזו, והיא אדם שמתענג מעצמותו, מעצם קיומו, ולא בגלל איזו סיבה וטעם מסוים. כמו ברוממות המלך, שהוא מופלא ומרומם מעצמו, בלי שום טעם וסיבה כלל.

כמו-כן הוא במצוות, שהן בחינת רצון העליון. לרצון זה אין שום סיבה וטעם, ובגלל היותו גבוה כל-כך, ירד למטה מטה. וכפי הכלל הידוע שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, משום כך ירדו המצוות והתלבשו בדברים גשמיים, ובקיומן המעשי פועל האדם עלייה גם בבחינת התורה.

(סה"מ תרס"ו ע' תרד)