בני דור המדבר לא זכו להיכנס לארץ ישראל אלא מתו במדבר, בעקבות חטא המרגלים. זה אחד החטאים החמורים של בני ישראל. העם כולו נגרר אחרי המרגלים וביטא קטנות אמונה ביכולת ה' לגבור על עמי כנען. על כך נענשו עונש כבד – כל בני הדור מתו במדבר. רבי עקיבא אף אומר על בני דור המדבר כי "אין להם חלק לעולם" (סנהדרין קח,א).
ואולם חז"ל אומרים (במדבר רבה פרשה יט,יג) שמשה רבנו מת בעבר הירדן, כדי שבבוא עת תחיית המתים יקום ויוביל את בני דורו לארץ ישראל. מכיוון שהם נשארו במדבר, נשאר אף משה רבנו עימם, ובבוא העת יוליכם אל הגאולה. על כך נאמר הפסוק: "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג,כא). כאן רואים את גודל מסירות נפשו של רועה ישראל אמיתי, שמקריב את עצמו גם למען בני הדור הזה.
שלוש דרגות
הזוהר (חלק א, קו,א) משווה בין שלושה צדיקים שחיו בדור שלא היה הגון: נח, אברהם ומשה. שלושת הצדיקים האלה מייצגים שלוש גישות כלפי מי שאינם מתנהגים כראוי. נח, כששמע שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, התפלל בעדו ובעד בני ביתו בלבד, ולא עסק בהצלת בני דורו. רק כששאלוהו לפשר בניית התיבה, גילה שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, ואף הוכיחם, אבל לא עשה זאת ביוזמתו.
לעומתו, אברהם אבינו לא המתין שיבואו אליו, אלא "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" – הוא פִרסם את שם ה' בעולם. ובכל-זאת, עבודתו התבטאה בעשיית 'צדיקים', ואילו בעבור מי שאינם 'צדיקים' לא התפלל. כששמע שהקב"ה עומד להפוך את סדום, ביקש מהקב"ה שיבטל את הגזירה בזכות הצדיקים, אך כשנענה שאין במקום עשרה צדיקים – לא היה לו מה לטעון, "ואברהם שב למקומו".
שונה הייתה דרכו של משה רבנו, הרועה הנאמן של עם ישראל. כשחטאו בני ישראל בחטא העגל תבע משה מהקב"ה למחול אפילו לרשעים. הוא לא הסתפק בתפילה, אלא אף אמר שאם אין הקב"ה סולח לבני ישראל, הוא מבקש למחוק את שמו (של משה) מהתורה – "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב,לב).
משה רבנו סיכן את עצמו למען עם ישראל, אפילו בעבור הנחותים ביותר שבו. מסירות נפשו הייתה למעלה מטעם ודעת, שכן על-פי ההיגיון אין מקום להתפלל על מי שחטאו בעגל, ואף עשו זאת בזדון. ובכל-זאת התאמץ משה להציל גם אותם, והזוהר (חלק ג, קנב,א) מכנה את התנהגותו זו 'שלמות הראויה'.
רועה אמיתי
דרכו של משה רבנו היא הדרך שבה מנהיגי ישראל נדרשים לפעול, במיוחד לאחר מתן התורה, שבמעמד הזה כרת הקב"ה ברית עם כל יהודי. מנהיג הדור מסתכן למען כל יהודי, בלי יוצא מן הכלל. אין הוא שוקל שיקולים של טעם ודעת, אלא מתמסר להצלת כל יהודי, יהיה מי שיהיה.
רועה ישראל אינו חושב על עצמו, אלא מבטל לחלוטין את עצמו ואת ענייניו האישיים, מתוך התמסרות מלאה לצורכי הדור. אמנם על-פי שכל וחשבון יש מקום לטעון שאין הוא חייב לעשות דברים מסוימים בעצמו, אלא ביכולתו להטיל זאת על אחרים. כמו-כן יש מקום ל'חשבון' על מה צריך למסור את הנפש ועל מה אין חובה לעשות זאת. ובכל-זאת רועי ישראל לא עשו 'חשבונות', אלא מסרו את עצמם לגמרי בעבור בני ישראל. ודווקא מסירות נפש זו היא שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה (תורת מנחם כרך יד, עמ' 158). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
