נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת בהעלותך | להדליק את הנשמה
	לקיים בפועל, אף שלא מבינים
	לפעול עלייה בנרות
	ה"אשל אברהם" מבוטשאטש
	קולו ללא 'בת-קול'
	חצות לילה
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

כאשר מביאים דבר למילוי ייעודו ותכליתו, פועלים בו עלייה * כאשר הנשמה ממלאת ייעודה ומזככת את הגוף והנפש הבהמית – נפעלת בה עלייה, "בהעלותך" * יש להשתדל להאיר נשמות יהודיות נוספות ובאופן כזה שאף הן יאירו עוד נשמות

א. התחלת הפרשה היא: "בהעלותך את הנרות", ובה מדובר אודות הדלקת המנורה, שצריך להיות באופן של "בהעלותך", כפירוש רש"י "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

וכן הוא בפנימיות העניינים – כמבואר בליקוטי תורה¹ בארוכה ש"נרות" קאי על נשמות, כמו שכתוב² "נר ה' נשמת אדם", וזוהי עבודת הכוהנים – שהם "שלוחי דרחמנא" ו"שלחן דידן", כשתי הדעות שבזה³, ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"⁴ – להדליק ולהאיר את כל נשמות ישראל באופן "שתהא שלהבת עולה מאליה".

אך עדיין צריך להבין דיוק הלשון "בהעלותך", "שתהא שלהבת עולה כו'" – כידוע גודל דיוק הלשון בתורה שבעל פה ומכל שכן בתורה שבכתב – דלכאורה אינו מובן: מה נוגע כאן עניין העלייה – הרי הדלקת הנרות היא באופן שהנר נשאר במקומו, ורק מדליקים אותו ועל ידי זה הוא מאיר, ואם כן, היה הכתוב צריך לומר "בהדליקך" או "בהאירך", ולרמז בלשון זה שצריך להיות שהנרות דולקים ומאירים מאליהם; אבל מה נוגע כאן עניין העלייה?!

ב. ולהבין זה צריך להקדים:

אף על פי שהקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם, ו"שם שמיים שגור בפי כל", וכפי שמפרש כ"ק אדמו"ר⁵ שזהו מה שאפילו תינוקות קורין לקדוש ברוך הוא "אויבערשטער" (=עליון) או "בורא" ("באשעפער"), שברא את הבריאה כולה, מכל מקום, אין זה באופן שהכל כבר נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא, ואין לאדם מה לפעול בבריאה, אלא הבריאה הייתה מלכתחילה באופן שיהיה צורך בעבודת האדם ("אתם קרויין אדם"⁶) – כמו שכתוב⁷ אשר ברא אלוקים לעשות", שפירושו "לתקן"⁸, והתיקון הוא על ידי זה שהאדם מגלה את העניינים שברא הקדוש ברוך הוא בעולם.

– בריאת יש מאין היא אמנם בחיק הבורא בלבד, ואין זה שייך לעבודת האדם, שהרי אפילו אם יתכנשון כל באי עולם לא יוכלו לברוא אפילו יתוש קטן⁹; אבל עבודת האדם היא לגלות את העניינים שישנם בבריאה, שמצד עצמם הם בהעלם, וצריך להביאם לידי גילוי.

ולא עוד אלא שפעולת האדם היא בדוגמת פעולתו של הקדוש ברוך הוא – שהרי איתא בגמרא¹⁰ שיהודי על ידי עבודתו "נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית", ועניין השותפות הוא – כפשוטו – באופן שיש לשניהם חלק שווה מה שאין כן כשיש לאחד חלק גדול ולשני חלק קטן, אין זה אמיתית עניין השותפות.

ג. אך לכאורה אינו מובן איך אפשר לומר שחלקו של איש ישראל הוא בשווה לחלקו של הקדוש ברוך הוא – הרי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מאין ליש, ואילו עבודתם של ישראל אינה אלא בעניין גילוי ההעלם, שאינו בערך לבריאת יש מאין?!

ובפרט שגדלה ביותר מעלת וערך חשיבות בריאת הקדוש ברוך הוא – כמובן מסיפור הגמרא במסכת תענית¹¹ אודות אחד התנאים ש"נזדמן לו לאדם אחד שהיה מכוער ביותר אמר לו... כמה מכוער אותו האיש... אמר לו... לך ואמור לאומן שעשאני וכו'", והיינו, שאף על פי שלא היה זה דבר שקר חס ושלום, היה אסור לו לומר זאת, כיון שלא היה צריך להסתכל על החיסרון שבו, אלא על המעלה שבו – שנברא על ידי הקדוש ברוך הוא (ולכן הוצרך לעניין של תשובה כו'¹²).

וכמובן גם מהמבואר בתניא¹³ בדיוק לשון חז"ל¹⁴ "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – שגם אלו נקראים בשם בריות בעלמא", היינו, שכל מעלתם היא שנבראו על ידי הקדוש ברוך הוא, "צריך למשכן בחלי עבותות אהבה כו'", היינו, שגם ביחס אליהם צריך להיות העניין דאהבת ישראל, ועד לאופן ד"ואהבת לרעך כמוך"¹⁵.

וכיון שכל כך גדלה מעלת הבריאה שעל ידי הקדוש ברוך הוא, איך ייתכן שכאשר יהודי פועל בעולם עניין של גילוי ההעלם, אזי נעשה "שותף לקדוש ברוך הוא" במידה שווה?!

ד. והביאור בזה:

כאשר ישנו עניין בבריאה שהוא בהעלם (בכח) בלבד, אזי חסר בהעניין, ולא רק חיסרון השלימות, אלא שלא נשלמה תכלית ביראתו – כי אף שעניין זה קיים בכוח, הרי בכוח היה עניין זה גם קודם בריאת העולם, ואילו החידוש שבבריאת העולם הוא בגילוי מהכוח אל הפועל, החל מגילוי הכוחות שלמעלה על ידי הבריאה עצמה, שזוהי תכלית כוונת הבריאה – "בגין דישתמודעון ליה"¹⁶, היינו, שתתגלה גדלות הבורא.

וכיון שדווקא על ידי עבודת האדם ("לעשות", "לתקן") נשלמת כוונת הבריאה בעניין הגילוי, (גילוי אלוקות בעולם), הרי לא זו בלבד שעבדת האדם היא באופן של שותפות ("שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית") שווה, אלא יתירה מזה – שהוא משלים גם את חלקו של הקדוש ברוך הוא¹⁷. 

ה. ויובן כל זה במשל הנר:

כל זמן שהנר אינו דולק ומאיר – הרי מובן בשכל הפשוט שאף שישנה מציאות הנר, מכל מקום, לא נשלמה עדיין תכלית כוונתו; ורק כאשר דולק ומאיר אזי נשלמת כוונתו – הן בנוגע למקום שנעשה מואר על ידו, והן בנוגע לעצמו, שעל ידי שדולק ומאיר נעשית בו עלייה, שהרי קודם שדולק ומאיר, הרי הוא בדרגא הכי תחתונה – דומם בעלמא, וכאשר דולק ומאיר אזי מגיע לדרגא הנעלית שלו, כיון שהשלים תכלית בריאתו.

וכן הוא – ובמכל שכן – בנמשל ברוחניות, בנוגע ל"נר ה' נשמת אדם", שכל זמן שאינו דולק ומאיר, הנה אף שישנו הנר (הכלי) השמן והפתילה, חסר עדיין עיקר עניינו (וכפי שאמר הבעל שם טוב¹⁸, שיכולה להיות תיבה עם נרות שאינם מאירים כו'). ולכן יש צורך להדליק את הנרות שיהיו מאירים.

ולא עוד אלא ש"צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – לפעול עליו שיגיע למעמד ומצב שאינו זקוק לעזר וסיוע של מישהו אחר, אפילו לא ל"הקדוש ברוך הוא עוזרו"¹⁹ כביכול, כיון ש"למעשה ידיך תכסוף"²⁰, והיינו, שמגיע למעמד ומצב ש"ליבי חלל בקרבי"²¹, ש"אין לו יצר הרע כי הרגו בתענית"²², כמו דוד, ויתירה מזה: כמו אברהם דכתיב ביה²³ "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", שלכן אינו זקוק לסיוע כלל, ובדוגמת בן שאינו סמוך על שלחן אביו, שזוהי דרגא הכי נעלית.

וכאשר מדליקים את הנרות והם מאירים כו' – אזי באים הנרות לתכלית השלימות והעילוי שלהם, והיינו, שנוסף לכך שנשלמת הכוונה להאיר את העולם, הנה על ידי זה נעשית שלימות ועלייה בנרות (נשמות) עצמם.

ובהקדים:

מבואר בתניא²⁴ ש"הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו' רק... לתקן נפש החיונית והגוף כו'". ולכאורה אינו מובן: איך יתאים זה עם המבואר בכמה מקומות בדא"ח בנוגע לירידת הנשמה שהיא ירידה לצורך עלייה?

אך העניין הוא²⁵ – שכוונת הירידה מלכתחילה היא בשביל בירור הגוף והנפש הבהמית, שגם בשביל זה לבד היה שווה להוריד את הנשמה; אבל לאחרי שהנשמה ממלאת את תפקידה ועבודתה, הרי כיון ש"אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה"²⁶, מגיע לה "שכר טוב לאין קץ", ולכן יש גם לה "עליה גדולה ונפלאה לאין קץ"²⁷.

ולא עוד אלא שהעלייה שנעשית אצל הנשמה על ידי מילוי תפקידה היא גדולה יותר מהעלייה שנעשית אצל הגוף והנפש הבהמית – שהרי הנשמה מגיעה לעילוי ד"לאשתאבא בגופא דמלכא", שזהו עניין שאינו קיים בעולם.

ו. ועל פי זה יש לבאר דיוק הלשון "בהעלותך", שלהבת עולה כו'", עלייה דייקא – כיון שעל ידי ההדלקה נעשית עלייה בנר.

ועל שם עליה זו נקראת הפרשה כולה בשם "בהעלותך" – כיון שהתכלית של כל העניינים, כמו העניין ד"והיה בנסוע הארון"²⁸, וכל שאר העניינים שבפרשה הרי זה עניין של "בהעלותך" – עניין העלייה, שזוהי תכלית הכוונה.

ומזה מובן גם בנוגע למדליק, שכאשר מדליק את הנר, ועד לאופן "שתהא שלהבת עולה מאליה", אזי נעשית עלייה גם אצלו, והיינו, שכשם שנעשה עילוי בנר שעל ידי הדלקתו מגיע הנר לשלימותו (כנ"ל), כמו כן נעשה עילוי אצל מדליק הנר, כיון שפעל שלימות בהבריאה.

ז. ההוראה מזה:

בני ישראל צריכים להיות "נרות להאיר"²⁹ – לפעול על יהודים נוספים כו'. וכיון שצריך להיות "ואהבת לרעך כמוך"³⁰, צריך לפעול על חברו שגם הוא יהיה "נר להאיר" כמותו, והיינו, שהפעולה על הזולת צריכה להיות באופן של "טופח על מנת להטפיח"³¹.

ולכן צריכה להיות הפעולה עם הזולת באופן ד"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם"³², "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"³³, והיינו, שלא להסתפק בכך שילמד עמו פעם אחת וכו', באומרו, שכבר מילא את שליחותו, אלא צריך ללמוד עמו עד שידע בעצמו כל פרטי העניינים, ובאופן ד"לפניהם", שיחדור בפנימיותו להיות עניין שלו ("אַן אייגענע זאַך") – שזהו עניין שנאמר מיד לאחר מתן תורה, שיהיה באופן של גילוי מלמעלה, ולאחרי זה מתחילה עבודת האדם, החל מלימוד התורה (שהרי התחלת כל העניינים היא מהתורה), שצריך להיות באופן ד"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ומהתורה נמשך עניין זה בכל שאר העניינים.

ומובן שהפעולה בזה צריכה להיות באופן של זריזות (כמבואר באיגרת הקודש סימן א"ך טוב לישראל גודל מעלת הזריזות), ומתוך שמחה וסבר פנים יפות – שהרי "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו"³⁴, וכיון שמחשיבו לתלמידו, הרי ירצה להשפיע לו יותר ויותר, ולא יהיה איכפת לו שלאחרי זה לא יהיה פלוני זקוק אליו.

והנהגה זו פועלת המשכת כל הברכות, החל מעניין האור – ש"מאיר עיני שניהם ה'"³⁵ (כמובא בהקדמת התניא), ועד שמאירים את כל העולם, בדוגמת המנורה שהאירה לא רק את בית המקדש, אלא באופן שממנו אורה יוצאה לכל העולם"³⁶, ועד ש"הלכו גוים לאורך"³⁷. 

(משיחת ש"פ בהעלותך, כ"א סיון, ה'תשכ"ט.

תורת מנחם חלק נו עמ' 325 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_______________________________

1)    ריש פרשתנו.

2)    משלי כ, כז.

3)    יומא יט, סע"א.

4)    עירובין יג, ב.

5)    ראה ספר המאמרים תרפ"ט סוף עמ' 19 ואילך, ובנסמן שם.

6)    יבמות סא, רע"א.

7)    בראשית ב, ג.

8)    ראה בראשית רבה פי"א, ו ובפירוש רש"י.

9)    ראה ירושלמי סנהדרין פרק ז הלכה יג. ספרי ואתחנן ו,ה. תנחומא לך לך יב. בראשית רבה פל"ט, יד. פפ"ד, ד. ויקרא רבה פי"ט, ב. שיר השירים רבה פ"א, ג (ג). פסיקתא רבה פמ"ג, ה.

10)  שבת י, א. וש"נ.

11)  כ, ריש ע"ב.

12)  ראה גם ליקוטי שיחות חלק טו עמ' 125.

13)  פרק לב.

14)  אבות פרק א משנה יב.

15)  קדושים יט, יח.

16)  זוהר חלק ב מב, ב.

17)  ראה גם ליקוטי שיחות חלק כ עמ' 283 ואילך.

18)  ראה ספר בעל שם טוב על התורה ריש פרשת תשא בהערה א. וראה גם תורת מנחם חלק מ' ריש עמ' 110. חלק נו עמ' 43 הערה 88.

19)  סוכה נב, ריש ע"ב.

20)  איוב יד, טו.

21)  תהילים קט, כב.

22)  תניא פרק א (ה, ב).

23)  נחמיה ט, ח.

24)  פרק לז (מח, ב). פרק לח (נ, א).

25)  ראה גם תורת מנחם חלק כח עמ' 258.

26)  בבא קמא לח, ב.

27)  ליקוטי תורה פרשת ראה כט, א.

28)  פרשתנו י, לה.

29)  ראה גם תורת מנחם חלק ד ריש עמ' 228.

30)  קדושים יט, יח.

31)  לשון חז"ל – ברכות כה, ריש ע"ב. ועוד.

32)  ריש פרשת משפטים.

33)  פירוש רש"י על הפסוק.

34)  סנהדרין קה, ב.

35)  משלי כט, יג. וראה תמורה טז, א.

36)  ראה ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה.

37)  ישעיה ס, ג.

סיכום:

בתחילת הפרשה נאמר כי הדלקת נרות המנורה צריכה להיות באופן של "בהעלותך" – "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (רש"י).

מבואר בחסידות כי נרות המנורה רומזים על נשמות ישראל, יש לפעול על הנשמה שתהיה דולקת באופן "שתהא שלהבת עולה מאליה".

שאלה: לכאורה יותר מדויק לומר "בהדליקך" ובכך לרמז שתהא השלהבת דולקת מאליה, מדוע משתמשת התורה בלשון עלייה – "בהעלותך", "שתהא שלהבת עולה"?

תשובה: דווקא לשון עלייה הוא המתאים והמדויק ביותר, דווקא לשון זה מבטא את התוכן המיוחד שבהדלקת הנרות – מילוי ייעודו של הנר והעלאתו למצב הטוב ביותר עבורו.

ביאור הדברים:

כל זמן שהנר אינו דולק ומאיר, אף שמציאותו קיימת, הוא אינו ממלא את ייעודו. רק כאשר הוא דולק ומפיץ אור, ממלא הנר את ייעודו ותפקידו ומתרומם למעמדו הראוי. 

כך הדבר גם כן, ב"נר ה' נשמת אדם": הנשמה האלוקית נאלצת להתמודד עם תאוות הנפש הבהמית, "ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו כו'".

אמנם, מטרת ירידת הנשמה למטה היא בכדי לברר ולתקן את הגוף והנפש הבהמית, אדם שזיכך את בהמיותו שוב אינו נזקק ל"הקדוש ברוך הוא עוזרו" והנשמה היא "שלהבת העולה מאליה" בכוחות עצמה. במצב זה, ממלאת הנשמה את מטרת ירידתה והיא מתעלה ומתרוממת למעמדה הראוי.

זו הסיבה שהתורה משתמשת בלשון עלייה – "בהעלותך", בכדי לבטא ולהודיע כי הדלקת הנר מביאה אותו למילוי ייעודו, מעלה ומרוממת אותו.

מכך יש ללמוד הוראה:

כל בני ישראל צריכים להיות "נרות להאיר", יש לסייע ליהודים נוספים להיות נר מאיר. "ואהבת לרעך כמוך", יש לסייע ליהודי הנוסף להיות מאיר כמוהו – כשם שהוא פועל להאיר יהודים נוספים, כך עליו להשפיע על אחרים שבנוסף על כך שיהיו מאירים בעצמם, יאירו אף הם יהודים נוספים.