נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת נשא | להרים את ה'ראש' מה'רגל'
	פיוס לחתנים
	קבלת התורה מתוך אהבה
	תיקון ליל שבועות
	קבלת התורה בשמחה ובפנימיות
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

כאשר ניגשים למתן-תורה מתוך תנועה של יראה, הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק, "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" * לעומת זאת, הגישה הטובה והנעימה יותר היא, יראה הבאה מצד אהבה * עניין זה נוגע גם לקיום המצוות, שמצד גודל אהבתו להקב"ה הרי הוא ירא להיות נפרד ממנו, ומצד זה נזהר בשמירת מצוות לא-תעשה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. במתן-תורה נאמר¹ "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", דהיינו שבני-ישראל עמדו בתנועה של יראה. ולכן אמר להם משה רבינו "אל תיראו"², דהיינו שלא יעמדו בתנועה של יראה.

אבל בנוגע לדורות – איתא בגמרא³ "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", דהיינו, שהעניין דמתן-תורה שישנו באופן תמידי – כפי שאנו אומרים "נותן התורה", לשון הווה⁴, כיוון שמתן-תורה ישנו בכל יום ויום, ובפרט בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" על כל השנה – צריך להיות מתוך יראה דווקא.

והנה, אף-על-פי שבגמרא נאמר שצריך להיות עניין היראה, הרי בזוהר⁵ (בחלק שאומרים ב"תיקון ליל שבועות") איתא להיפך – "התם (במתן תורה) יאות הוה למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מילתא", דהיינו שצריך-להיות התנועה דאהבה, היפך היראה.

ב. ויש לבאר תיווך הדברים – בהקדים שספר הזוהר הוא חיבורו של רשב"י, שעניינו הוא החיבור דנגלה דתורה ופנימיות התורה.

וכידוע⁶ שהיו תנאים שעיקר עסקם היה בנגלה דתורה, וכמו כן היו גם "מארי קבלה"; ואילו עניינו של רשב"י היה בשני העניינים – בנגלה ובפנימיות התורה, כיוון שרשב"י חיבר נגלה דתורה ופנימיות התורה יחד, דהיינו שגם בנגלה דתורה גילה את הפנימיות שבה.

וכן הוא גם בנידון-דידן, שמאמר הזוהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" אינו סותר לדברי הגמרא "אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", אלא שבזוהר מגלה את פנימיות הפירוש בגמרא – שהיראה הרצויה היא באופן ש"בחביבותא תליא מילתא", היינו, שגם היראה צריכה להיות מצד אהבה, כמבואר בתניא⁷ שישנו "דחילו הנכלל ברחימו".

ג. וביאור העניין:

כדי לבוא לידי יראה – ישנם שני אופנים: אפשר לבוא לידי יראה על-ידי התבוננות השייכת ליראה, ואפשר לבוא לידי יראה על-ידי אהבה, שזהו עניין "דחילו הנכלל ברחימו". וזהו מה שכתוב בזוהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שהיראה דמתן-תורה צריכה להיות יראה שמצד אהבה.

כאשר ניגשים למתן-תורה מתוך תנועה של יראה – הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק ("מען שרעקט זיך אפ און מען שטייט פון ווייטן"), וכפי שהיה בשעת מתן-תורה – "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (ועל זה איתא בזוהר⁸ דקאי על "העם" דייקא, דהיינו הערב רב, ולא על בני-ישראל האמיתיים);

ואילו הגישה הטובה והנעימה יותר ("גשמאקער און בעסער") היא – היראה הבאה מצד אהבה.

ועניין זה נוגע גם לקיום המצוות – שמצד גודל אהבתו להקב"ה הרי הוא ירא להיות נפרד ממנו, ומצד זה נזהר בשמירת מצוות לא תעשה.

וכאשר היראה היא מצד אהבה, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן אחר: בכלל, ישנו חילוק בין מצוות עשה ומצוות לא-תעשה – ששמירת מצוות לא תעשה פועלת רק הדחה וצחצוח הכלי, אבל לא המשכת אור, ואילו קיום מצות-עשה פועל המשכת אור. אבל כאשר היראה היא מצד אהבה – אזי נפעל גם על-ידי שמירת מצוות לא-תעשה (לא רק הדחה וצחצוח הכלי, אלא גם) המשכה.

ד. העניין האמור – שהיראה צריכה להיות מצד אהבה – מתאים גם על-פי נגלה דתורה:

יראה – היא מצות עשה, והרי השורש לכל מצוות עשה הוא אהבה (כידוע⁹ שיראה היא שורש למצוות לא-תעשה ואילו השורש למצות עשה הוא אהבה דווקא). וכיוון שהשורש ליראה (כמו לכל שאר מצוות עשה) הוא אהבה – צריכה גם היראה עצמה להיות מצד אהבה.

ועל-פי זה יש לבאר מה שכתב אדמו"ר הזקן ב"חינוך-קטן"¹⁰ בעניין "חנוך לנער על-פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"¹¹, ומקדים לבאר ש"שורשי עבודת ה' ויסודותיה הן דחילו ורחימו, היראה שורש ויסוד לסור מרע והאהבה לועשה טוב", ולאחר שמבאר בארוכה כמה מדריגות באהבה, מסיים "אך כי יפול לא יוטל כתיב¹²... כי נשאר בה בחינת רשימו ממדריגתו הראשונה, אך עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו" – דלכאורה אינו מובן: כיוון ש"שורשי עבודת ה' ויסודתיה הן דחילו ורחימו" (כמו שכתב לפני זה), היינו, שצריך להיות אהבה וגם יראה – מהי הפעולה בכך שלא יסור "מאהבה שנתחנך והורגל בה", בשעה שצריך להיות גם יראה? – אך הביאור הוא על-פי הנ"ל, שהיראה באה מצד האהבה.

וזהו מה שכתוב בזוהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שהדרך ללימוד התורה וקיום המצוות, הן קיום מצוות עשה והן קיום מצוות לא-תעשה, הוא באהבה ("בחביבותא"), דאף שהשורש דמצוות לא-תעשה הוא יראה – הרי היראה גופא צריכה להיות מצד אהבה, כנ"ל.

ה. והנה, דובר לעיל¹³ שההכנה למתן-תורה צריכה להיות על-ידי אהבת ישראל, שכל בני-ישראל יהיו יחד "כאיש אחד", כמו שכתוב במתן-תורה "ויחן", לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"¹⁴.

וכשם שנתבאר לעיל שאהבה היא הדרך (לא רק למצוות עשה, אלא) גם למצוות לא-תעשה, כן הוא גם באהבת ישראל – שהאהבה צריכה להיות לכל בני-ישראל בשווה, מבלי הבט על פשעי הזולת, שהרי האהבה להזולת צריכה להיות כמו האהבה לעצמו, כמו שכתוב¹⁵ "ואהבת לרעך כמוך", והרי בנוגע לאהבת עצמו נאמר¹⁶ "על כל פשעים תכסה אהבה".

וכאשר ישנה אצלו האהבה לזולת באופן זה (מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו') – אזי מעורר גם את האהבה מלמעלה אליו באופן זה, כמו שכתוב¹⁷ "אהבתי אתכם אמר הוי'", מבלי הבט על מעמדו ומצבו הלא טוב.

ועל-ידי זה – ביכולתו לילך למתן-תורה ולקבל את התורה, ובדרך ממילא – לקבל גם את "טבעת הקידושין" שנתן הקב"ה במתן-תורה, שזהו מה שכתוב¹⁸ "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה גו'"¹⁹.

* * *

ו. בהתוועדות חג השבועות תש"ד²⁰ – אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכשם שבכל ראש-השנה צריך כל אחד לקבל על עצמו עניין חדש, כך בכל שנה בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, יש להוסיף שיעור לימוד בכל יום.

וברצוני להוסיף בזה מדילי – אף שעניין זה לא נאמר אז על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר:

כיוון שמתן-תורה היה לא רק על נגלה דתורה, אלא גם על פנימיות התורה²¹,

– כדמוכח מזה שמתן-תורה לא יהיה עוד הפעם²², ועל-כרחך צריך לומר שעתה (בשעת מתן-תורה) ניתנה גם פנימיות התורה, אלא שעניין זה יתגלה לעתיד –

וגם נגלה דתורה לקחו באופן שלמעלה מטעם ודעת, ועל-ידי פנימיות התורה –

לכן, גם ההוספה שמקבלים בחג השבועות – צריכה להיות בב' העניינים: הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה, בכל יום ויום.

(קטעים מהתוועדות יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ד. תורת-מנחם כרך יב, עמ' 25-43 – בלתי מוגה)

_____________________

1)    יתרו כ,טו.

2)    שם,יז.

3)    ברכות כב,א. וש"נ.

4)    ראה של"ה כה,א. לקו"ת תזריע כג,א ובכ"מ.

5)    ח"ג קכ"ח,א.

6)    ראה סה"מ מלוקט ח"ב עמ' שב ואילך. וש"נ.

7)    ספי"ט.

8)    ח"ג קכה, רע"ב (ברע"מ).

9)    תניא פ"ד. וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (ע' מט). וש"נ.

10)  עה,ב. ואילך.

11)  משלי כב,ו.

12)  תהילים לז,כד.

13)  שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח סיון ס"ז. סי"ד (לעיל חי"א עמ' 276 עמ' 279). וראה גם שיחת שבת מבה"ח סיון דאשתקד* (תורת מנחם – התוועדויות ח"ח עמ' 169 ואילך).

_____________________

*)    נזכרת במכתב כ"ט אייר שנה זו (אגרות-קודש ח"ט ע' עז).

14)  יתרו יט,ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.

15)  קדושים יט,יח.

16)  משלי י,יב.

17)  מלאכי א,ב. וראה זהר שבהערה 5.

18)  בחוקותי כ,ד.

19)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ריש עמ' רעז (נעתק ב"היום יום" כח תשרי). וראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות דאשתקד סכ"ב (תורת-מנחם – התוועדויות ח"ח עמ' 221).

20)  יום א' דחג השבועות ס"ז (סה"ש תש"ד עמ' 129).

21)  ראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות דאשתקד סמ"ה (תורת-מנחם – התוועדויות ח"ח עמ' 241).

22)  סה"מ תרנ"ו עמ' שנו. המשך תרס"ו עמ' כג. שם ע' תקמו. תרע"ב ח"א עמ' שסו. סה"מ עטר"ת עמ' רצא. תרפ"ה עמ' קצט. תש"ט עמ' 57. ועוד.

סיכום:

הגמרא אומרת כי לימוד התורה צריך להיות מתוך יראה, "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". בזוהר, לעומת זאת, נאמר כי לימוד התורה צריך להיות מתוך אהבה, "בחביבותא תליא מילתא".

יש לתווך בין הדברים:

הן אמת שלימוד התורה צריך להיות מתוך יראה כדברי הגמרא, אולם יראה זו עצמה, צריכה להיות נובעת ומוּנעת מאהבה, "דחילו הנכלל ברחימו". כאשר הגישה ללימוד היא מתוך יראה לכשעצמה, אזי "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", נוצרת בהלה ורתיעה. יש לגשת ללימוד מתוך יראה שמקורה באהבה.

זו הסיבה שבספר הזוהר – המגלה את הפנימיות שבכל דבר – נאמר שהלימוד צריך להיות מתוך אהבה, לפי שפנימיותה של היראה בעת הלימוד היא – אהבה.

יראה היא השורש לשמירה וזהירות ממצוות לא תעשה. זהירות הנובעת מיראה לכשעצמה פועלת "צחצוח הכלי מבחוץ", אך לא המשכת אור, זו נפעלת על ידי קיום מצוות עשה מתוך אהבה. אולם, כאשר הזהירות ממצוות לא תעשה נובעת מ"דחילו הנכלל ברחימו", זהירות זו פועלת המשכת אור. ממילא, יראה הנובעת מאהבה פועלת המשכה נעלית יותר.

ויש להוסיף: יראה מהקדוש ברוך הוא- היא מצוות עשה, וכיון ששורש קיום כל מצוות עשה הוא אהבה, הרי ששורש היראה הוא אהבה.

מבואר בחסידות שאהבת ישראל היא הכנה הכרחית למתן תורה. כאשר אהבת ישראל שלו היא גם ל"מצוות לא תעשה" – שאינו מביט על חסרונות הזולת, אזי גם מלמעלה נמשכת אלינו אהבה ללא גבול, וזוכה לקבל התורה.