נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת אחרי-קדושים
	אחדות לכל
	עבודה שלא על פי הסדר
	לחבר בין ערים רחוקות
	כלב נחייה בבית הכנסת
	הגאולה בחזיון והגלות איננה אלא "חלום"
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

התורה שוללת הנהגה של רצוא ללא שוב, אך לעיתים מיוחדים מלמעלה מזמנים לאדם עבודה שכזו * הסדר הרגיל הוא "על כורחך את חי", אך לעיתים דורשים מלמעלה עניין של "אל עפר תשוב" בכדי לברר את הדברים הנמוכים ביותר * רבי עקיבא השתוקק "מתי יבוא לידי ואקיימנו" – מתי יזכו אותו מלמעלה בעבודה של רצוא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מבואר בכמה דרושי חסידות¹ בעניין נדב ואביהוא, שהחטא שלהם התבטא בכך שהיה אצלם רצוא ללא שוב, ובלשון הכתוב²: "בקרבתם לפני ה' וימותו", היינו, שהקירוב שלהם לאלוקות ("בקרבתם לפני ה'") היה מלכתחילה באופן של רצוא וסילוק למעלה, ללא שוב ("וימותו").

ועניין זה מרומז גם בנגלה שבתורה – כפי שמצינו במדרש³ בעניין חטא שני בני אהרן, שיש דעות ש"מחוסרי בגדים נכנסו", "שתויי יין נכנסו", "שלא היו להם בנים", ועניינים אלו מורים על אופן עבודה של רצוא ללא שוב⁴:

מחוסרי בגדים: עניין הלבושים (בגדים) הוא בשביל לבוא אל הזולת שחוץ ממנו. והם היו מחוסרי בגדים – שלא היה להם קשר עם הזולת, ואדרבה: הם היו בתנועה של עליה למעלה.

שתויי יין: שתוי יין, שיכור – יוצא ממדידה והגבלה של טעם ודעת. וזהו שתויי יין נכנסו – שעבודתם הייתה באופן של רצוא, יציאה ממדידה והגבלה.

לא היו להם בנים: לידת בנים הוא עניין המשכת כוח אין סוף למטה, כידוע⁵. ואילו אצלם היה עניין הרצוא ועליה למעלה – היפך ענין המשכת כוח האין סוף למטה.

ב. [...] וכיון שבנוגע לרוב בני ישראל הנהגת נדב ואביהוא ברצוא ללא שוב אינה כפי הכוונה, לכן, אחרי מות שני בני אהרן, ציוותה התורה:

א) "ואל יבוא בכל עת אל הקודש"⁶, והיינו, שלא "בכל עת" תהיה הכניסה לפני ולפנים, כיון שצריכים להיות גם מבחוץ לקודש, בשביל ההמשכה למטה.

ב) גם כאשר צריכה להיות הכניסה לקדש הקדשים, הנה "בזאת יבוא גו'"⁷ – שצריכה להיות שם עבודת הקטורת, שעניינה הוא המשכה למטה מטה עד לבירור הקליפות, שמטעם זה היה בקטורת: (א) י"א סממנים, כידוע⁸ שמספר י"א רומז על הקליפות, כי בקדושה המספר הוא עשר, "עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר"⁹, (ב) מור, שנעשה מחי' טמאה¹⁰.

וההוראה מזה – בשתיים:

א) גם כאשר נמצאים במדרגות נעלות בתכלית הקירוב והדביקות כו', הנה בשעת מעשה צריך ליתן את הדעת ("האָבן אין זינען") אודות ההמשכה למטה, עד לעומק תחת – בירור הקליפות. כאשר לא נמצאים בקדש הקדשים, צריך אמנם להיות "שוב", אבל לא ירידה למטה מטה; אבל כאשר עומדים בתכלית העלייה, בקדש הקדשים, אזי מצד גודל העלייה יכולים וצריכים לירד עד לעומק תחת, לברר גם את הקליפות.

ב) כיצד יכולים לבוא לקדש הקדשים – דווקא על ידי קטורת. כאשר יורדים לעניינים תחתונים ביותר עד לבירור הקליפות, הנה על ידי זה דווקא באים לעילוי היותר גדול – כניסה לקדש הקדשים, ששם היא עבודת הקטורת שעליה נאמר "כי בענן אראה", שהוא עניין המשכת העצמות¹¹.

ג. [...] האמור לעיל הוא סדר עבודת האדם מצד עצמו, שעבודתו צריכה להיות באופן ד"לשבת יצרה"; אבל יש לפעמים שמזמינים לאדם מלמעלה עבודה באופן של רצוא ועלייה למעלה.

וזהו הביאור בדברי רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער כו' מתי יבוא לידי ואקיימנו"¹²:

לכאורה אינו מובן: הייתכן שרצונו של רבי עקיבא היה בעניין של מסירות נפש ורצוא – הרי העבודה צריכה להיות באופן של "שוב"?

אך העניין הוא – שיש חילוק בין סדר עבודת האדם מצד עצמו ובין מה שמזמינים לו מלמעלה: עבודת האדם מצד עצמו צריכה להיות באופן של שוב, אבל לפעמים מזמינים לו מלמעלה עבודה באופן של רצוא. וזהו מה שביקש רבי עקיבא: "מתי יבוא לידי" – שיזמינו לו מלמעלה עבודה של מסירות נפש.

והתועלת שבדבר – כי, כאשר ישנו רק עניין השוב, ללא רצוא, אזי יכולים לשקוע במטה; ועל ידי הרגש הרצוא מבטיחים שלא ישקעו כו'.

ד. והנה, כשם שנתבאר בעניין המסירות נפש והרצוא, שאף על פי שאין זה סדר העבודה, מכל מקום, כשמזמינים מלמעלה יש בזה עילוי – כן הוא גם בקו ההופכי, בעניין ד"אל עפר תשוב"¹³, שזוהי הירידה לבחינת מטה היותר תחתון (כדלקמן) – שאף על פי שסדר העבודה הוא באופן ש"על כורחך אתה חי"¹⁴, ועד שפקוח נפש (של חיי שעה, ואפילו על הספק וספק ספקא) דוחה את כל התורה¹⁵, ונמצא, שמצד סדר העבודה צריך להיות קיום הגוף דווקא, מכל מקום, כאשר מזמינים זאת מלמעלה, בבוא עת פקודתו, אזי יש מעלה גם בעניין ד"אל עפר תשוב".

וכידוע מאמר הבעל שם טוב¹⁶ קודם הסתלקותו, שיש ביכולתו לעלות בסערה השמימה, כמו אליהו הנביא¹⁷, אלא שרצונו לעבור את העניין ד"אל עפר תשוב".

והעניין בזה:

המעלה ד"אל עפר תשוב" היא – שנעשית הירידה לבחינת המטה היותר תחתון, שזהו עניין העפר, לפעול בו בירור וזיכוך כו'. וכידוע¹⁸ משל הליווע"ר, שכאשר צריכים להגביה בניין, אזי צריכים לאחוז מתחתיתו דווקא.

ואף על פי שגם אליהו (בגימטריא ב"ן, בחינת בהמה¹⁹) פעל זיכוך בגופו הגשמי עד שעלה בסערה השמימה – הרי לא הייתה אצלו הירידה (והבירור) עד למטה היותר תחתון, בחינת עפר (וגם בנוגע לגופו – הרי עלה בסערה השמימה).

ועל דרך המבואר בעניין הקטורת, שדווקא בירור י"א הסממנים מגיע ומעורר המשכת העצמות, "כי בענן אראה" – כמו כן הנה דווקא הירידה ד"אל עפר תשוב", זיכוך התחתון ביותר, פועלת את הגילוי של תחיית המתים (ולכן איתא בגמרא²⁰ שאפילו צדיקים שגופם קיים, הנה קודם התחיה צריכים גם הם לחזור לעפרן), שזהו גילוי שנמשך מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, שלגבי דרגא זו הנה חיים ומוות (וגם עפר) הם בשווה, ולכן, גם המת (ואפילו לאחרי ששב לעפר) נעשה חי²¹.

ה. על פי הנ"ל יובן גם מה שכתוב בגמרא²² "ארבעה מתו בעטיו של נחש":

לכאורה תמוה: כיון שאצלם לא היה ענין של חטא, אם כן, מה נוגע להם חטא עץ הדעת שבעטיו של נחש, שבגלל זה יתחייבו מיתה?

אך הענין הוא – שצריכה להיות הירידה לברר גם את התחתון ביותר; לולי "עטיו של נחש" לא הייתה כל מציאות המיתה, אבל לאחרי שישנו "עטיו של נחש", צריך לירד גם לשם כדי לפעול הבירור כו'. ודווקא על ידי הירידה לפעול הבירור במקום המיתה כו', באים לגילוי נעלה יותר, בדוגמת הגילוי של תחיית המתים לאחרי שיחזרו לעפרן דווקא.

וזהו גם הביאור בעניין אמירת קדיש בקשר לעניין של היפך החיות דווקא – דלכאורה אינו מובן: בקדיש אומרים "יתגדל ויתקדש שמי' רבא", "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", שזהו עניין של המשכת אלוקות בעולם, ולכאורה, הרי זה קשור עם ענין של חיות, ולא עם היפך החיות?! – אך העניין הוא, שדווקא על ידי הירידה והבירור של המטה ביותר, היפך החיות, אזי באים לגילוי נעלה יותר.

ו. על פי זה יש לבאר גם בנוגע לסדר הלימוד לאבל ויאָרצייט²³ – דלכאורה, בשלמא בנוגע לפרק המשניות במסכת מקוואות²⁴, מובנת שייכותו עם ענינים של היפך החיות, על פי מה שכתוב במדרש²⁵ שכאשר משה ראה טומאת מת נתכרכמו פניו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא שהטהרה על טומאת מת היא על ידי טבילה במי חטאת שהם בדוגמת מי מקווה; אבל מהי השייכות של פרק המשניות במסכת כלים²⁶ עם עניין של היפך החיות?

בסידור – שממנו היה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר פרקי משניות אלו – מובא בשם הרה"צ מרוז'ין, שטעם לימוד פרק זה הוא לפי שכל משנה שבו מסתיימת בתיבת "טהור", "טהור מכלום" או "טהורה מכלום", וסיום הפרק הוא "בין מבפנים בין מבחוץ, טהור". אבל, על פי זה השייכות היא רק עם הסיום של כל משנה – "טהור" התנהגותם היי או "טהורה", ועדיין אינו מובן: מהי השייכות עם התחלת כל משנה, שפוסקת ש"טמא", היפך ענין הטהרה?!

ועל פי האמור בעניין התוספת אור שנעשה על ידי זה שמבררים גם את ענין היפך החיות, יש לבאר השייכות גם עם עניין הטומאה שבהתחלת כל משנה – כי, תכלית הכוונה היא לא רק טהרה סתם, אלא התכלית היא להפוך גם את הטומאה לטהרה, ולכן מתחילה כל משנה בעניין הטומאה, ועד לטומאת מת, "אבי אבות הטומאה"²⁷, שבאה "בעטיו של נחש"; ולאחרי כן באים לעניין הטהרה שבסיום המשנה – לא רק טהרה סתם, אלא הפיכת טומאה לטהרה.

(משיחת שבת פרשת אחרי, י"ג אייר, ה'תשכ"ד.

תורת מנחם חלק  עמ' 398 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

__________________________

1)    ראה ספר המאמרים תרמ"ט עמ' רלג ואילך.

2)    ריש פרשתנו (אחרי).

3)    ויקרא רבה פ"כ, ט. תנחומא פרשתנו (אחרי) ו.

4)    ראה גם ד"ה וידבר גו', אחרי די"א ניסן תשכ"ב (תורת מנחם חלק לג עמ' 261 ואילך).

5)    ראה ליקוטי תורה שיר השירים לט, ד.

6)    פרשתנו (אחרי) טז, ב.

7)    שם, ג.

8)    ראה תורת מנחם ספר המאמרים תשרי עמ' קסה ואילך.

9)    ספר יצירה פרק א משנה ד.

10)  צט, א. וראה תורת מנחם שם.

11)  ראה עטרת ראש שער יום הכיפורים כט, א. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים חלק ג עמ' א'קלד.

12)  ברכות סא, ב. וראה גם תורת מנחם חלק לג עמ' 385.

13)  בראשית ג, יט.

14)  אבות סוף פרק ד.

15)  ראה יומא פב, א. כתובות יט, א.

16)  ראה כתר שם טוב בהוספות סימן שא.

17)  מלכים ב ב, א-יא.

18)  תורה אור בראשית ד, רע"א. ובכ"מ.

19)  ראה כנפי יונה (לרבי מנחם עזרה מפאנו) חלק שני סק"ה. מגלה עמוקות אופן קמ (מו, א). קהלת יעקב בערכו. שבת קמה, ב. וראה גם ליקוטי תורה ויקרא ג, ד. ובכ"מ.

20)  שבת קנב, סע"ב.

21)  ראה ספר המאמרים עת"ר כמ' ק.

22)  שם נה, ריש ע"ב.

23)  בהבא לקמן – ראה גם "הדרן על סדר הלימוד ליארצייט", נדפס בתורת מנחם הדרנים על הרמב"ם וש"ס עמ' שנה ואילך (משיחה זו).

24)  פרק ז.

25)  תנחומא חוקת ו. במדבר רבה פי"ט, ד.

26)  פרק כד.

27)  פירוש רש"י בפסחים יד, ריש ע"ב. מפרשי המשנה לכלים ואהלות (בתחילתן). ועוד (ראה אנצקלופדיה תלמודית בערכו – כרך א עמ' נ ואילך. וש"נ).

סיכום:

מבואר בחסידות כי חטאם של נדב ואביהוא הוא שהיה אצלם רצוא ללא שוב.

התורה שוללת הנהגה זו ומצווה: א) "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" – צריכים להתעסק בתיקון ובירור מה שנמצא מחוץ לקודש. ב) כשייכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים ביום הכיפורים עליו להקטיר קטורת, שעניינה הוא בירור העניינים הנמוכים ביותר.

ברם, לעיתים מזמנים לאדם מלמעלה אופני עבודה חריגים שאינם על פי הסדר הרגיל, בשני אופנים:

א) עבודה באופן של 'רצוא' ללא 'שוב' דוגמת עניין המסירות נפש. טעם הדבר: עיסוק רב מדי בתנועה של 'שוב' עלול להביל לשיקוע בענייני המטה, אך על-ידי 'רצוא' מתרוממים משקיעה זו.

ב) לעיתים דורשים מלמעלה התעסקות יתירה בעניינים נמוכים ביותר – עניין המיתה, "אל עפר תשוב". על ידי ירידה חריגה זו פועלים בירור ב"עפר" – בדברים הנמוכים ביותר. וכפי שאמר הבעל שם טוב, כי על אף שיכול היה לעלות בסערה השמיימה העדיף את עניין "אל עפר תשוב", והטעם – בכדי לפעול בו בירור וזיכוך.

זהו גם כן הביאור במאמר חז"ל "ארבעה מתו בעטיו של נחש" – היינו, שארבעה צדיקים אלו "שבו אל העפר" בכדי לברר ולתקן את הקלקול שנוצר בו בעטיו של נחש.

על פי האמור, יש לבאר גם כן את המנהג אשר בעת אבלות ל"ע או 'יאָרצייט' לומדים את פרק כ"ד ממסכת כלים, שכל משנה בו נפתחת בהוראה על כלים טמאים ומסיימת בכלים טהורים. כי התכלית היא לפעול טהרה גם בעניינים ירודים שהיו טמאים מתחילה. בירור זה נפעל על ידי "אל עפר תשוב" – התעסקות בעפר – תיקון העניינים הירודים ביותר והעלאתם.